הערה א: כדי שהפרק הזה יהיה יותר אפקטיבי, החלטתי לשדרג את דמותה של הדמות הדי זניחה של שירה לוי: מנערה שבנצי מעריץ מרחוק, למישהי שיש כבר ניצני רומן בינהם. לצורך זה, עשיתי Retcon, שזו עריכת עלילה לאחור והוספתי שינויים קלים בפרקים ה', ו', ז', י"ה ו י”ו. לא ממליץ ללכת לראות את השינויים כי הם די משעממים, אבל מי שממש חייב, שיחפש "שירה לוי" בפרקים הללו.
הערה ב: לקראת סוף הזיון בפרק הזה הוא נעשה הרבה יותר אפל, כמו של דור נוב הישן והטוב. מי שקשה לו עם זה, מוזמן לדלג לאחרי הזיון אבל יש התפתחויות עלילתיות חשובות אחריו, אז לא ממליץ לדלג לגמרי.
==========================================================
פרק כ' – יין הארגמן
מוזר לישראל לשבת בכיתה. כל הלילה זיין אבל בבוקר הנשים, נשותיו, הודיעו לו שהן רוצות להכין את הבית לחג ושיש לימודים ושעדיף שיסע לבית הספר כי אם ישאר בבית… לא יהיו ניקיונות. הוא הסכים, מכל מיני סיבות.
מוזר להיות פה: בבית הוא מלך אבל פה הוא רק ישראל סבלשטיין הקטן. למרות שכשהוא חושב על זה… כל בית הספר מלא בכּוּס, התלמידות הכי יפות והמורות הכי שוות. כולן שלו.
חוץ מטל גדידה.
טל מתעלמת ממנו, אבל נראה לו שזה לא קל לה. היא לא מחייכת ולא מדברת עם תלמידים אחרים. נראית טיפה מרוחקת. אולי אולי אפילו עצובה.
בנצי דווקא לא מרוחק, בנצי זועם. זועם כמו כל אחד שהיה מוצא את החבר הכי טוב שלו מזיין את אמא שלו במיטת ההורים. אבל ישראל מוצא את הזעם של בנצי משעשע, מחמם את הלב אפילו. הכאב של בנצי מנחם אותו, הזדון כמו מקהה את הכאב שמסבה לו טל. הזדון הזה חדש לו, והוא לא בלתי נעים.
אמא ודודה דקלה אומרות שהוא המשיח, אבל הוא לא מרגיש כמו המשיח עכשיו. כשהוא לא חרמן ולא מזיין, הוא מרגיש מוזר. חזק יותר ומהיר יותר ועם זין גדול יותר אבל עדיין ישראל סבלשטיין הצנום, איש עם כוחות פלאיים שכלוא בגוף של תיכוניסט מבולבל. הוא המשיח? גמד עם זין גדול יושיע את עם ישראל? איזו בדיחה.
אתה לא המשיח. עשית עסקה עם שדה ואתה… עובד בשבילה. ואתה אפילו לא עצוב יותר מדי מזה. לא מהעריות ולא מהעיבורים ואפילו לא מלהתנהג כמו חרא.
כי זה כיף.
הוא מחייך לעצמו. חיוך קטן אבל החיוך גדל אחרי כמה רגעים. כי לזיין זה ממש כיף, אבל גם להשתחרר מלהיות נחמד ומנומס כל הזמן ואפילו להיות חרא ולא להתחשב באף אחד ולא לחטוף על זה זה גם כיף.
אולי בגלל זה כולם מתנהגים יפה כל הזמן, כי הם חושבים שיענישו אותם, שיכעסו עליהם. אבל אם אתה יכול לשלוט במחשבות של האחרים ואתה הכי חזק אז אי אפשר באמת להעניש אותך ואז… למה להיות טוב?
"סור מרע בתחת שלי.” הוא אומר בשקט, אבל כפי שקורה לעתים, זו בדיוק השנייה שבה מאיר המורה לגאוגרפיה מפסיק לדבר ודבריו של ישראל מגיעים לכל הכיתה. הוא אמר את בפחות שקט ממה שהיה נדמה לו.
“ישראל, מה אמרת?” שואל מאיר המורה.
“כלום.” מצחקק ישראל. וגם מסמיק.
מאיר נועץ בו מבט ושקט משתרר בכיתה.
“אני לא רוצה לשמוע דיבורים כאלה יותר.” אומר מאיר ונפנה אל הלוח אבל אז בנצי מתפרץ:
“זהו?!”
“בנצי?” שואל המורה, וישראל חש בזעמו מתגבר. מה בנצי רוצה עכשיו?
“כולם שמעו מה הוא אמר…” מתעקש חברו לשעבר. “למה אתה מוותר לו?!”
“בנצי… אתם לא חברים?” מסתקרן המורה.
“לא!”
“לא מאז שזיינתי את אמא שלו.” פולט ישראל בקול צלול ומהומה פורצת בכיתה באחת: בנצי מנסה לקפוץ על ישראל, שני תלמידים קופצים עליו כדי לרסן אותו, מאיר ניגש בצעדים מהירים לישראל שמספיק לחטוף את הטלפון שלו לפני שהוא מניח למורה להוביל אותו מחוץ לכיתה ולטרוק את הדלת. הוא עומד עכשיו במסדרון, לבו הולם במהירות, מאחורי הדלת מהומה בכיתה.
“זה היה… מעניין.” הוא מחייך לעצמו, משועשע מתמונת פרצופו הנעלב והנזעם של בנצי כאשר זה ניסה לקפוץ עליו. הוא חושב על זה שבנצי לא היה יכול לעשות לו כלום גם אם היה מגיע אליו וזה עושה לו נעים. אף אחד בבית הספר לא היה יכול לעשות לו משהו. ככה מרגיש סופרמן? לפחות סופרמן רע, או משהו. אף פעם לא התעניין יותר מדי בגיבורי על.
נחמד להסתובב במסדרונות כמו מלך. וכי מה יעשו לו אם "יתפסו" אותו? ישלחו אותו ליעל המנהלת?
מסתובב אנה ואנה במסדרונות, נהנה מהחופש שלו ומהכוח המפכּה בעורקיו. רגליו נושאות אותו לחדר המורים אבל… אין שם אף מורה שווה, רק כמה זקנות ו/או כעורות. אבל המפתח לאולם ההתעמלות שם וישראל נכנס בצעד בוטח לחדר המורים.
“סליחה?!” נשמע קולה של אחת המורות, אבל ישראל בכלל לא טורח להסתובב אליה.
“מה אתה עושה פה? סבלשטיין, נכון? סליחה!”
ישראל מתעלם מהדוברת וממשיך בשלווה אל המפתח. הוא לוקח אותו מהוו, מכניס אותו לכיס ויוצא מחדר המורים.
“איזו חוצפה! של מי הוא?”
“אני אדבר עם יעל… באמת חצוף קטן.”
הקולות נדומים מאחוריו והוא יוצא מבניין בית הספר ומשוטט לעבר הטריבונות. בנות מתאמנות במגרש הספורט והוא מבחין באחת מוכרת, יושבת על אחת ממדרגות הבטון.
שירה לוי, הילדה העכברית שהיא אולי סוג של חברה של בנצי, מביטה בו במבוכה כאשר הוא מתקרב אליה. היא לובשת מכנסי התעמלות כחולים וחולצת התעמלות לבנה וגורבת גרבי ספורט לבנים המגיעים עד ברכיה כמעט. שיערה החום אסוף בפוני נצחי ותסרוקת זו מדגישה את אוזניה הבולטות משהו. את המראה המשמים משלימים משקפיים עבים וגשר על השיניים.
“שירה לוי, נכון?” הוא מחייך אליה.
“אה… כן?” הוא אומרת בהפתעה כאשר ישראל מתיישב לידה וסוקר אותה באדישות.
“את חברה של בנצי תם?”
“מה?!” היא שואלת אבל ההסמקה שלה מספרת את מה שפיה לא.
“אל תתביישי. אני החבר הכי טוב שלו, הוא מספר לי הכל: נראה לי שהוא מאוהב בך.”
“באמת?!” היא מישירה אליו את פניה הסמוקות.
“כן, הוא אמר לי.” עונה ישראל ומתחיל לטפטף אליה את תאוותו.
“באמת?!” היא מלקקת את שפתיה.
“כן. אז אתם חברים?” הוא מתעקש.
שירה לוי מהססת, מביטה סביב ואז מהנהנת ביישנות, מבטה מושפל.
“נראה לי.” היא פולטת. “הוא ממש מתוק.”
“איזה יופי.” הוא אומר. “אתם תהיו חמודים ביחד.”
“תודה.” היא ממלמלת, סמוקת פנים.
“מקרוב את לא כל כך גרועה.” הוא מחליט.
“מה?!” היא מישירה אליו מבט נדהם.
יש לה ריסים ארוכים מתחת למשקפיים וביחד עם השפתיים המלאות והאף הדומיננטי, יש בה איזו חושניות לא שגרתית. היא אפילו קצת סקסית, במיוחד שהיא הבחורה שבנצי מאוהב בה. הוא מגחך לעצמו כאשר נזכר כמה התרגש בנצי מכך שנגע לה ביד לכמה שניות.
“רציתי לראות למה בנצי מאוהב בך… ו… אני יכול לראות סיבות.”
“אני לא… מה אתה…”
היא מסמיקה ומעפעפת במבוכה, וישראל מביט ללא בושה אל מעלה ירכיה.
“למה את לא בשיעור?” הוא שואל ומחווה בראשו לעבר בנות כיתתה המשחקות מחניים על מגרש הכדורסל. כבדרך אגב, הוא מניח את ידו על ברכה של הנערה, משל היו חברים ותיקים. עכשיו הוא כבר ממש מתחיל להתחרמן והוא משדר אליה את הרעב שלו, נהנה מהמבוכה על פניה. הוא כמעט יכול לחוש בדופק שלה מתגבר.
שירה מביטה בידו על רגלה ומעפעפת, מלקקת את שפתיה כאילו מנסה להבין מה קורה.
“מה אתה עושה?” היא מצליחה לומר במאמץ מסוים כאשר הוא מתחיל להחליק את ידו במעלה רגלה, חולף על הברך ומלטף באגביות את ירכה התחתונה.
“למה את לא בשיעור?” הוא חוזר.
“אני… נתפס לי שריר…” היא מתנשפת, עיניה נעות בין חברותיה על המגרש וישראל, מתאמצת להבין מה קורה.
“איפה, ברגל?” הוא שואל בתמימות, ידו יורדת ועולה עד אמצע ירכה וחוזרת. שירה לוי רק מהנהנת ונושכת את שפתה התחתונה.
“אז טוב שאני עושה לך מסאז'.” מחייך ישראל בטבעיות ומסתובב אליה כדי שיוכל להגיע בנוחות רבה יותר אל מפשעתה.
“אה– הה…” היא מתנשפת.
נשימתה של שירה לוי נעתקת כאשר אצבעותיו של ישראל מלטפות את מפשעתה מעל מכנסי ההתעמלות.
“מה אתה… עושה?!”
“זה לא נעים?” הוא מיתמם, מאונן לה מעל בד מכנסי הספורט. היא מהנהנת, עיניה מתגלגלות בחוריהן.
“אבל… מישהו… יראה…” היא נאנחת.
“הבנתי… אז את רוצה ללכת למקום עם פרטיות.” הוא ספק שואל ספק קובע, מחליק אצבע מתחת למכנסיה ותחתוניה, ישר אל ערוותה הרטובה. שירה לוי משתנקת אבל לא אומרת דבר.
“אני לא… יודעת…” היא עונה במאמץ אחרי כמה רגעים בהם אצבעו חוקרת את החריץ הרטוב שלה, נלחמת בגלים של הריגוש הפועמים מבין רגליה. “אני בקושי… מכירה אותך…”
“אז אולי אנחנו צריכים להכיר… בואי.” הוא נעמד ומושך אותה לעמידה בקלילות, אוחז בידה. שירה מעיפה מבט אחרון בבנות כיתתה על מגרש הכדורסל ואז נמשכת אחרי ישראל סבלשטיין, הילד שמעולם לא דיברה איתו עד עכשיו. החבר הכי טוב של החבר החדש שלה. היא מתאמצת לא לחשוב על בנצי.
ידה של שירה לוי קטנה וחמימה בידו והוא מלטף אותה באדנות באגודלו. היא אחת הבנות הבודדות בבית הספר שהוא לא מרגיש קטן על ידה, וזה נחמד. יש משהו סקסי בלזיין את כל הנשים הגדולות והשופעות האלו, אבל גם מישהי בגודל שלו זה נחמד.
ועוד משהו: בניגוד לרוב האחרות, שירה לוי כנראה בתולה, חסרת ניסיון לגמרי. וזה מרגש אותו.
בדרך הוא עוצר, מחבק אותה ומצלם סלפי מהיר. הם מגיעים לאולם ההתעמלות, הוא פותח את הדלת והם נכנסים פנימה. הוא רעב, מצמיד אותה אל הקיר ומחליק את לשונו אל פיה הבתולי ושירה נאנקת בריגוש אל תוך שפתיו. ידיו מלטפות את גופה הצנום, מצמררות אותה כאשר הן מלטפות את שדיה הקטנים. הוא מחליק יד אל מתחת לחולצתה ומגשש אחר חזייתה. שירה מתנשפת ושולחת את ידיה לאחור, מתירה את קרסי החזייה, נאנחת כאשר אצבעותיו מוצאות את פטמותיה העירומות.
ישראל מפשיל את חולצתה מעלה ומתחיל לינוק את פטמותיה ושירה נאנחת שוב ומלטפת את שיערותיו. הוא עובד מצד לצד, משד לשד, יונק ומוצץ, משחק בלשונו ומנשק והיא נשענת על קיר אולם ההתעמלות ונמסה בידיו.
הוא שולח יד אל מכנסיה ומפשיל אותם עד אמצע ירכיה. שירה לוי נאנחת כאשר הוא מתחיל לשחק בערוותה העירומה, אוחזת בחולצתה כדי לאפשר לו להמשיך למצוץ את שדיה הפעוטים. ישראל מחליק אצבע לתוכה, מוצא אותה רטובה ומשתוקקת, נעצר כאשר הוא חש במחסום. לא ככה. את הבתולין היא תאבד עם הזין, כמו שצריך. אבל עוד לא. יש משהו שהוא רוצה לעשות קודם.
מניח שתי ידיים על כתפיה והודף אותה לכריעה. שירה לוי מביטה בו מלמטה בבלבול והוא מפשיל את מכנסיו, משחרר את זקפתו המתנודדת מול פניה ההמומות.
“אני רוצה שתמצצי לי.”
“מה?!”
“אני רוצה שתמצצי לי את הזין.” הוא אומר ואז מוציא את הטלפון. “שימי אותו בפה.”
שירה מהססת, בוהה באיבר הזה שהיא רואה בפעם הראשונה בחיים. ברור שהיא קצת מפחדת אבל ישראל מבין גם משהו בזין שלו מרגש אותה… מפתה אותה.
היא נוגעת בו באצבעות חמימות וחשמל משתלח בגופו של ישראל. שירה מלקקת את שפתיה, בוחנת את הזין בסקרנות אבל גם ברעבתנות מתגברת, רעבתנות שהוא משדר אליה בעוצמה מתגברת.
“רגע.” אומר ישראל ומוציא את הטלפון. “תגידי למצלמה: 'ככה זה מתחיל'.”
“למה?”
“בשביל הקטע, זה יהיה מצחיק. תגידי 'ככה זה מתחיל' ואז תתחילי למצוץ אותו.”
שירה בולעת רוק. היא מביטה למצלמה, אומרת "ככה זה מתחיל” ומכניסה את ראשה הזין לפה.
כיף. הוא מפסיק את הצילום ותוחב את הטלפון בגומי התחתונים.
“עכשיו תתחילי להזיז את הראש קדימה ואחורה.” הוא אומר ונאנח כאשר היא מצייתת, משדר אליה את העונג שלו. עם המשקפיים והקוקו והתנוחה הכנועה היא נראית כל כך סקסית, תלמידת בית ספר בתולית וכנועה והוא כבר משתוקק להוציא ממנה את הכמיהה והרעבתנות, תוהה בינו לבינו איך היא נשמעת כשהיא גומרת ואיך זה יהיה לחדור אליה בפעם הראשונה, לבתק את בתוליה כשהיא חרמנית ומשתוקקת אליו.
קולות לעלוע בוקעים מפיה בעודה מניעה את ראשה קדימה ואחורה בביטחון מתגבר. העונג שלו קורן אליה והיא נאנחת בפה מלא זין, ריגוש כמו מחשמל את גופה כאשר טיפות בודדות של קדם–זרע מתחילות לטפטף אל פיה. הוא רוצה להניח את ידיו על ראשה ולזיין לה את הפנים אבל משהו עוצר בו, זו הפעם הראשונה שלה, עדיף להתחיל עדין.
מה? למה בעצם?
ישראל מניח את ידיו על ראשה של שירה ובלי לומר מילה מתחיל לזיין לה את הפנים, דופק אותה מהר וחזק. בתוך כמה שניות הוא מחליק מעבר ללוע אל תוך גרונה, מצית בה בהלה שמציפה אותה והיא מנסה להדוף אותו אינסטינקטיבית, אבל הוא חזק באופן על אנושי כמעט וגם הרבה יותר חרמן עכשיו וכעבור כמה רגעים היא מפסיקה להיאבק, מניחה לו להשתמש בפיה כמו בכּוּס, דופק אותה עמוק עמוק לתוך הגרונה הצר והמענג. אשדי רוק ניגרים מפיה הנבעל של שירה חסרת האונים, מרטיבים את חולצת בית הספר בעוד ישראל אונס את פיה ומשגר לגופה פולסים של עונג מסמא.
עוד ועוד הוא בועל את הראש שלה, ושירה לוי רק כורעת מתחתיו ונאנקת ומשתנקת ומלעלעת בעודו מחליק פנימה והחוצה מהגרון שלה, מיוזעת ומריירת, משקפיה מעובי אדים עד לעיוורון וכל הווייתה צמא לעוד טיפה משכרת של קדם–זרע.
הוא מחליק ממנה רגע לפני השיא והיא מתנשפת בכבדות, עיניה בלתי נראות מאחורי האדים על זגוגיותיה.
“תסתכלי עלי.” הוא מורה לה והיא מרימה את ראשה אבל לא באמת יכולה לראות אותו. זה לא משנה, כי מה שמשנה זה איך היא תיראה כשהוא יגמור עליה.
“אל תזוזי.” הוא אומר ומתחיל לגמור עליה. גופו מיטלטל כאשר הנתז הראשון נפלט מאיברו ונוחת על פניה המיוזעים והיא נאנקת בקול, חולקת איתו את השיא. עוד שרוך לבנבן ועוד אחד והוא משפיך עליה: על מצחה ועל משקפיה ועל פיה הפעור עד שכמעט שליש מפניה מכוסים בשפיך.
הוא שולף את הטלפון מתנשף ואומר:
“עכשיו תגידי: "ככה זה ממשיך'.”
הפעם היא לא שואלת, רק אומרת בהתנשפות:
“ככה זה… ממשיך.”
“יופי. לכי לשטוף פנים ותחזרי.”
הוא מגיש לה יד לעמוד ואז נותר שם, מתנשף, כשהיא הולכת לברזייה שבפינת אולם ההתעמלות, שוטפת את פניה ומתחילה לחזור.
“בלי בגדים.” הוא אומר לה.
“להתפשט?” היא שואלת במבוכה ונעצרת.
“כן. אבל רק את הבגדים, תשאירי 'תנעליים.”
שירה לוי מהססת לרגע אבל התשוקה שהוא מצית בה עושה את שלה. במהירות היא פושטת את בגדיה, נותרת עירומה מלבד נעלי ההתעמלות שלה. שדיה קטנים כמו של ילדה ושיער ערוותה דל כל כך שהיא כמעט חלקה לגמרי למטה. למרות שהיא רוצה אותו, ישראל מבין שהיא מבולבלת: לעמוד ככה עירומה באמצע אולם הספורט על פי הוראותיו של ילד מהשכבה שהיא בקושי מכירה, במיוחד כשהיא לא לגמרי מבינה מה קורה איתה.
“בואי.” הוא מורה לה והיא ממשיכה להתקדם, עירומה ונבוכה ורעבה למשהו שהיא עוד לא יודעת בדיוק מה הוא.
כשהיא מגיעה אליו הוא מחבק אותה בשקיקה מתגברת, חש בגופה נדרך כאשר איברו הזקור למחצה מתחכך בירכיה העירומות ובמפשעתה. גופה של שירה לוי חמים ועירום וצנום כמעט כמו של ילדה קטנה והמחשבה הזו מרגשת אותו. הוא מנשק את אוזנה ואת לחייה ואז אוחז בסנטרה ומצמיד את שפתיו לשלה.
שפתיה של שירה לוי חמימות וחושניות והיא מתנשפת בהתרגשות כאשר לשונו לוחצת על שיניה וכעבור כמה רגעים מניחה לו להחליק פנימה. ישראל חש בגופה הרזה נרעד בהתרגשות כאשר הוא פולש לפיה אך במהרה לשונה מקדמת אותו בברכה מהוססת. הוא מחליק את ידיו על גווה העירום, חש בעורה מצטמרר כאשר הוא עולה מעלה ואז מחליק אותן מטה, חופן שני פלחי עכוז עגלגלים וחמודים. שירה נאנקת באוזנו כאשר הוא מפשק את הגבעות החמימות של ישבנה, מניע את איברו קדימה ואחורה בתנועה רבת משמעות, מחכך אותו אגב כך על החריץ שלה.
“הו…”
“אני הולך לזיין אותך, שירה לוי.” הוא לוחש באוזנה, חש בגופה הדק מצטמרר בין זרועותיו. לא שיש לו בעיה לבעול את כל הנשים הגדולות והשופעות שבחייו, אבל יש משהו נחמד דווקא בגוף קטן ו… ילדותי כזה בין הידיים, נרעד כמו ציפור קטנה הלכודה בכפותיו.
במיוחד שזו הילדה שבנצי אוהב.
ישראל משכיב אותה על מזרון הקפיצה העבה ומפשק את ירכיה הרזות. במרכזן נחה ערוותה הפעוטה, שפתי ערוותה סוגרות לחלוטין על הפתח האסור, משוות עוד נופך ילדותיות לתלמידה השוכבת על גבה, עיניה נעוצות בתקרת אולם ההתעמלות ושילוב חדש יחסית (עבור ישראל) של אימה ותשוקה גואה בה.
ישראל כורע בין הירכיים הדקות ומנשק את עורה החמים, גורם לשירה לוי להתנשף בהפתעה. הוא מריח את ערוותה ככל שהוא עולה מעלה והוא מזכירה לו אפרסקים ריחניים ביום קיץ. בזהירות הוא מפשק את שפתי ערוותה השמנמנות וחושף את הכפתור הקטן שלה, ושירה לוי נאנחת כאשר הוא מתחיל ללקק אותה שם.
“הווו….” היא מצייצת ורעד מרטיט את גווה. ישראל מתעלם ממנה בינתיים, מלקק את נקטר האפרסקים המתקתק שלה, מציף אותה ברעב בגואה בו וזולל גם את תאוותה הבתולית, המתגברת. שירה לא יודעת מה לעשות עם ידיה והן מרחפות את המזרון ואת גופה עד שהן מגיעות, האחת אחר השנייה, אל ראשו של הילד הזה מהשכבה שהיא בקושי יודעת איך קוראים לו ועכשיו משום מה הוא מלקק לה את הפות ומשום מה זה בסדר… או יותר נכון… היא יודעת שזה לא בסדר אבל זה פשוט יותר מדי טוב מכדי שתוכל לעצור בעדו.
זה לא בסדר… בנצי…אבל המחשבות הללו לא מצליחות להיתפס בתודעתה שטופת העונג והיא מאבדת קוהרנטיות תחת לשונו המיומנת של ישראל.
היא קופצת לרגע כאשר היא חשה באצבע מרחפת על מפשעתה אבל נראה שהאצבע לא עומדת לחדור אליה לשם. עוד לא מבליחה בה מחשבה מפחידה ועצובה ומרגשת. אבל המחשבות האדומות והקרות נסחפות בריגוש המבלבל את מחשבותיה וכאשר האצבע נוגעת בחור האחורי הקטן שלה, שוב נפלט ציוץ בהלה קטן מפיה אבל היא לא אומרת שום דבר.
גם לא כשהאצבע לוחצת על פי הטבעת שלה ו… חודרת פנימה. לתוך התחת שלה. שירה נאנקת לרגע בעיקר מההפתעה אבל ברגע הבא יש עונג חדש שרוקד עם העונג של הלשון שלו וכאשר אצבע נוספת מצטרפת לראשונה היא רק מרפה ומניחה להן לחדור אליה, מגלגלת את עיניה ונסחפת כמעט אל האור ו…
“לא ככה.” פוסק ישראל בקרירות מסוימת.
“מה?” היא ממלמלת בבלבול.
“אני לא רוצה שתגמרי ככה.” הוא אומר והיא בקושי מבינה מה הוא אומר. כלומר, את כל המלים היא מבינה אבל משמעותן היא כמו משפט בשפה זרה בו המלים מורכבות בסדר אקראי.
הוא מזדקף על מרפקיו ואוחז באיברו, מניח את ראש הזין אל מול החריץ הקטן והרטוב שלה. שירה מביטה בזין הענק למראה וחרדה גואה בה לנוכח המחשבה שכל הדבר הזה יכנס לתוכה. היא מישירה מבט אל ישראל ומוצאת הבעה שהיא לא אוהבת על פניו.
לפני הרבה שנים טיילה עם אבא והם נתקלו בזאב ליד גוויה של פרה. אבא הרחיק אותם במהירות אבל היה רגע אחד בו הזאב הרים את ראשו היה נדמה שהוא מביט הישר בה, רעב ופראי ומפחיד. ההבעה שלו מזכירה לה את זו של ישראל עכשיו.
“בבקשה…” היא ממלמלת אבל ישראל לא מקשיב, הוא רעב מדי. רעב מדי לגופה הצעיר והבתולי, רעב מדי אל רחמה הלא מוגן הקוראת לזרעו, ורעב מדי אל הפחד הגואה בה, ממתק חדש וטעים לאופל החדש שקנה לו בסיס בשיפולי תודעתו.
הוא מעגן את ראש הזין בין שפתי ערוותה ודוחף.
שירה לוי צועקת וגופה הפעוט מתקשח אבל את ישראל זה רק מסעיר ולמזלה הוא חולק איתה את הריגוש האפל. הטיפול שהעניק לה קודם הפך אותה לרטובה וחמימה והעובדה שהיא חלקלקה משככת מעט את הכאב שבחדירת זין עבה כזה לכּוּס צר ובתולי כל כך.
“כל כך… צרה…” הוא נאנח בריגוש, חומס את שרידי בתוליה של הילדה. “איזה… כיייף…”
“לאט…” היא מתחננת מתחתיו. להב כאב מפלח אותה אבל משום מה יש בה גם איזה עונג שמשכך את היסורים ואלה, הלהב ובהיר והעונג הכהה מתערבלים במוחה. “לאט…” היא נאנקת שוב.
אבל ישראל לא רוצה לאט. הכאב והפחד שלה מסקרנים אותו, טעימים לדבר האפל בשיפולי הכרתו, והוא דווקא מגביר את קצב הזיון, סוחט עוד נאקות כאב ובהלה משירה הקטנה, המפושקת חסרת אונים תחתיו. הוא מביט בעיניה המבועתות ומחייך אליה בעודו נועץ את איברו עמוק, עמוק מדי, מתרגש מעיניה הנפערות וממצחה המתכרכם.
אבל לאחר כמה רגעים גופה מתחיל להסתגל. הכאב דועך וטובע באור שבוקע ממפשעתה ופועם בהדרגה משם אל כל גופה. כאשר ישראל גוהר אליה היא מפשקת את פיה לקראתו ומניחה לו להחדיר את לשונו אל בין שפתיה, מוחה מסתחרר בריגוש מתגבר. ידיה של שירה מחבקות את גופו החזק של ישראל סבלשטיין והיא מפשקת את ירכיה, אגנה הרעב תובע ממנו עוד ועוד. היא שומעת את אנחותיה הצייצניות, את הקולות הרטובים הבוקעים ממשפעתה ואת החריקות הקצובות של מזרון הקפיצה לגובה ואיך הכל מהדהד באולם ההתעמלות.
“ישראל…” היא נאנחת.
“אוהבת?”
“אה–הה…” היא מהנהנת, גופה הקטן מזדעזע עם כל מהלומת אגן שלו.
“תגידי את זה.”
“אני אוהבת ש… אתה מזיין אותי…” היא נאנקת.
“זה לא גדול מדי?” הוא שואל, חלק מדאגה וחלק, הוא מבין, מתוך אכזבה מסוימת שהוא כבר לא מכאיב לה. חלק מגעיל.
“זה… גדול אבל… התרגלתי וגם…” אבל היא לא ממשיכה, רק מגביהה את אגנה ומפשקת את רגליה לקראתו, כדי שיחדור עוד. “הוו…”
שירה מעולם חשה במשהו כזה. לפעמים, כאשר היא לבד בבית, היא נכנסת לאמבט ועושה לעצמה עם ה"טלפון" ישר שמה וכבר גמרה כמה פעמים בשיטה הזאת אבל זה? זה משהו אחר לגמרי. זה חזק וזה מהיר וזה מפחיד וזה קצת כואב וזה אור, זריחה שעולה לאט לאט בתוך העיניים שלה וכמה שהוא ממלא אותה, היא רק רוצה עוד.
מבלי לחשוב, היא שולחת את ידיה אל אחורי ברכיה ומפשקת את רגליה הרזות בכח, ככל שתוכל. היא מרגישה שככל שתהיה פתוחה יותר, הוא ידפוק אותה עמוק וחזק יותר ורק המחשבה על כך שולחת צמרמורת עונג בכל גופה הצעיר. ישראל סבלשטיין הוא לא הילד הכי גדול בשכבה, אולי להיפך. אבל עכשיו הוא דופק אותה כל כך חזק שכל הגוף שלה רוטט עם כל מהלומה ואפילו המזרון הכבד זז קצת. יש בה חלק שיודע שכל זה לא הגיוני בשום צורה אבל היא לא יכולה לשמוע אותו יותר ממה שאמא שלה החצי חירשת יכולה לשמוע אותה כשהיא צועקת לה מהחדר.
“אני… הולך לגמור…” מתנשף ישראל סבלשטיין והיא די מתעלמת מהדברים שלו, צפה בעצמה באשדות העונג המהירים אבל דבריו בכל זה מפעפעים לתודעתה.
“אה… בפנים..?” היא נאנחת, נאחזת בברכיה הפשוקות לרווחה.
“כן.”
“אני… יכולה להיכנס להריון…”
החיוך שלו שוב מזכיר לה את הזאב שראתה עם אבא אז והוא מגביר את קצב הזיון. הוא רוצה להכניס אותה להריון, היא מבינה בפליאה, מוחה מוצף ריגוש וכמעט סומא למציאות. למה הוא רוצה להכניס אותה להריון? הוא אוהב אותה? הוא רוצה להתחתן איתה? שום דבר מזה לא הגיוני.
“בבקשה…” היא מממלמלת. “ישראל… אי אפשר…”
ואז הוא מתנשף והיא מרגישה את זה: נהר של אור שעולה מבין רגליה ושוצף בכל גופה ועולה בחזהּ ובגרונה ונדמה לה שהוא פורץ החוצה דרך העיניים שלה כי לרגע היא לא רואה כלום, רק לבן וחם והיא צועקת והגוף שלה רועד ומשהו זורם בתוכה, שוצף וחמים והיא מבינה שזה הזרע שלו ושהוא גמר בה ושהיא לא על שום אמצעי הגנה כי לא חשבה שהיא צריכה ורק התחילה קצת לדבר עם בנצי אפילו לא נשיקה ושהיא תהיה אמא עוד לפני שגמרה תיכון והיא רזה עם בטן ענקית וזה טוב וזה מציף אותה שוב והיא שוב גומרת והלבן כהה והופך לשחור.
ישראל מתנשף ומביט בגופה הקטן של בת שכבתו, מושא אהבתו של חברו הטוב, השוכבת תחתיו. שירה לוי פשוקה ומעולפת למחצה, איברו העבה נעוץ בחור הקטן שלה וזרע מזרזף החוצה. צמרמורת עונג אפל מרטיטה את גופו.
בידיים רוטטות הוא לוקח את הטלפון שלו ומצלם. קלוז אפ על הזין שלו שממלא לה את הכּוּס ואז אחד טיפה יותר רחוק בו אפשר לראות בבירור את פניה מעולפי העונג של שירה לוי.
“כל הכבוד.” אומרת לילית ומלקקת את שפתיה בלשון ארוכה מאוד. יש בה משהו מוזר, הוא מבין: העמידה שלה פחות יציבה מבדרך כלל, היא מתנודדת קמעה.
“עיבּרת בתולה שלא רצתה בך… שהתחננה שתפסיק.” מגחכת לילית. “אני כל כך גאה בך. אתה לומד כל כך מהר.”
הוא לא יודע מה לענות. “תודה"? הוא לא הולך לשקר לעצמו שהוא לא נהנה ממה שעשה עכשיו, גם מהחלקים היותר רעים. אולי… במיוחד מהחלקים היותר רעים. אבל עדיין יש משהו משונה בלקבל על זה מחמאה. משהו רע.
אתה לא חייב להיות רע.
תסתום.
אתה לא חייב להיות משרת של… שדה.
אני אעשה מה שאני רוצה.
לא, אתה עושה מה שהשדה רוצה.
זה כאב. המחשבה האחרונה ממש הרגיזה אותו. כוס אמק. כוס אמק!
שירה לוי מניעה את ראשה ופוקחת את עיניה, זגוגיות משקפיה מאובכות מעט. כמה היא יפה ככה, עכברית וגמלונית וצנומה ו…חסרת אונים. כן, חוסר האונים שלה מרגש אותו. זה כיף לדפוק בתולה חסרת ניסיון. זה כיף להשתמש בה. וחרא על הקול הקטן בראש שלו שמנסה לתפוס עליו תחת.
תחת.
ישראל מתקשה וגל עונג נוסף חולף בגופו, מפעפע לתודעתה של שירה לוי המבולבלת. תחת.
הו, כן.
לא!
ישראל הופך את שירה לוי על בטנה על המזרון, רגליה משתלשלות מעבר לקצהו, נעלי הספורט שלה נוגעות ברצפה. פלחי ישבנה קטנים כמו של איזה ילד קטן, בהירים וחמימים כמו זוג לחמניות ישר מהתנור. הוא מפשק אותם, חושף את החור האחורי שלה, טבעת ורדרדה, בוהקת קמעה מכל הזיעה, מיצי ערווה וזרע שניגרו עליה בדקות האחרונות.
הזין שלו רטוב עוד מהזיון והוא קשה וחלקלק, מוכן לפעולה. לפעמים בכלל יש לישראל הרגשה שהזין הזה יודע לסכך את עצמו כשצריך. הוא אוחז בראש הזין ומניח אותו על הכניסה האחורית של שירה לוי.
“מה אתה עושה?” היא שואלת בהפתעה.
“תרפי.” הוא מצווה ומתחיל לדחוף.
“איי! ישראל! מה אתה עושה?!”
“תרפי, שירה.” הוא גונח ודוחף חזק יותר. שירה לוי מנסה להסתובב אבל הוא חזק ממנה פי עשר. הוא מצמיד אותה בקלות למזרון וממשיך ללחוץ עד שהיא נאנקת בקול וראש הזין שלו מבקיע את הטבעת האנאלית הצרה שלה.
שירה לוי צורחת. אבל הפחד והכאב שלה רק מלבים את האש השחורה שבוערת במוחו של בנצי ושולחת קנוקנות אפלות בכל גופו, מציתות להבה אפלה במפשעתו. הוא מדביק אותה בקלות למזרון הספורט ודוחף את הזין העבה שלו עמוק יותר אל תוך הטוסיק הקטן שלה, מתענג על ייסוריה הקולניים.
“די! בבקשה, זה כואב! תצא!” היא זועקת, אך ישראל רק מגחך וממשיך להינעץ פנימה. מתענג על הדיקות הטבעת האנאלית הצרה ועל הסבל שהוא מסב לנערה הצנומה. הוא מביט הצידה לעבר לילית ומוצא שהיא עומדת לצדם ויציבתה אף פחות יציבה מאשר קודם לכן: נראה שהיא ממש מתקשה לעמוד יציב. על פניה של השדה נסוכה הבעת עונג עילאי המעווה אותן בעווית שטנית, כעורה כמעט.
למזלה של שירה לוי העונג של ישראל נמהל בכאב וכעת מוחה מוצף בתערובת של כאב ועונג ופחד וריגוש. הזין שלו עדיין מרגיש כמו ברזל מלובן בישבנה הקטן, אבל הכאב נמהל בהנאת חושים מסמאת. התחושות לא מאזנות זו את זו… הן פשוט קיימות במוחה ביחד והיא מנסה להתמקד באקסטזה ולא בזין העצום המשפד אותה.
מאחוריה, ישראל דופק אותה במרץ, מתענג על כל אנקת כאב, על האופן החמוד בו היא דופקת באגרופיה הפעוטים במזרון בחוסר אונים, ועל מראה איברו המשפד את הטוסיק הקטן, נעלם בין פלחי העכוז החיוורים. הוא אוחז במותניה הצרים ומשתמש בהם כמנוף, לדחוף יותר עמוק ויותר חזק. כדורי בשר ישבנה הקטן רוטטים עם כל מהלומה של אגנו והוא שוב מתענג על מראה הזין המחליק אל החור הקטן וההדוק שבינהם.
“ישראל…” נאנקת שירה, מוחה כמעט קורס תחת שלל התחושות המציפות אותה. “הוו…!”
“את אוהבת את זה… הא?!” הוא מתנשף מבלי להאט לשנייה.
אבל שירה לא יודעת מה להגיד. בקושי מסוגלת לחשוב. נדמה לה שהכאב שכך מעט והאור האפל שבוער במחשבותיה מתגבר. למה? למה זה ככה? למה זה כל כך טוב? הוא מכאיב לה… וזה נעים. הוא החבר הכי טוב של בנצי, והוא אונס אותה… וזה כל כך מדהים. הכל כל כך מוזר, הכל כל כך מדהים. והשמש שחורה ובוערת והיא ממצמצת אליה וממריאה אליה והיא צועקת "ישראל!” עוד כמה פעמים והשמש בולעת אותה.
בדרך אל השיא, ישראל ממש מאחוריה. הוא דופק את גופה הנרפה במרץ עד שהוא קולט במעומעם שהיא כבר לא זזה ולא מדברת. מבלי להפסיק לדפוק, הוא אוחז במחלפות ראשה ומושך בכוח, מרים אותה אליו: עיניה עצומות ופיה פעור מעט, רוק ניגר מזווית פיה.
“התעלפת, יא בת זונה?” הוא מגחך ומגביר את מהלומות אגנו. שירה לוי חסרת הכרה, גופה כמו בובת סמרטוטים מיוזעת בעודו רוכב עליה חזק ומהיר וחסר רחמים. זיעה נוטפת לתוך עיניו אבל הוא בקושי חש בכך, כל גופו בוער באש שחורה, מרחף במהירות אל אנושית בדרך לתהום קדמונית של ריגוש הפוערת את לועה העצום לקראתו.
“בכל החורים זיינתי אותך..!” הוא מסנן ומתחיל לפלוט לתוכה. גופו מזדעזע בעוד נתז אחר נתז נורים לתוך ישבנה ההדוק והמיוזע וצמרמורות מטלטלות את גופו. “היית בתולה… עכשיו את שרמוטה…” הוא רושף שוב ושוב כמי שכפאו שד. “בכל החורים זיינתי אותך!”
אולי איבד כמה רגעים. ישראל מוצא את עצמו עומד ומתנשף ליד גופה הקטן, המיוזע והמחולל של שירה לוי. הטבעת האנאלית שלה אדומה מרוב חיכוך וזרע ניגר ממנה.
מה עשית?
המחשבה בוהקת במוחו, לבנה וטהורה כמו אש התמיד. הוא מצפה לאופל שלמד לחבב בימים האחרונים שיקפוץ להגנתו אבל להפתעתו, ולאימתו, הוא לבד. שום תירוץ על כמה ניסה להיות טוב ו"נענש"על כך, שום שקר קלוש על כך שבנצי הביא את זה על עצמו. כלום. רק הוא, עירום וקטן ועלוב מול שמש חסרת רחמים של אמת ואשם. נמלה בעדשת מגדלת חסרת רחמים של מוסר.
אינסטינקטיבית, הוא מפנה את מבטו לעבר המקום בו עמדה לילית אבל להפתעתו הוא מוצא אותה שרועה על גבה על הרצפה, ישנה שנת ישרים. סרוחה, זאת המילה.
“לילית?”
אך השדה לא מגיבה, היא אפילו… נוחרת? מה קורה כאן? אבא ודוד עזריאל נוהגים לעתים להשתכר בפורים עד שהם מתעלפים בסלון אחרי שעות של שטויות וצחוקים מבדיחות ממש לא מצחיקות. לילית נראית לו עכשיו כמו אבא, מעולף שיכר, ישן בשלווה על ספת הטלוויזיה אחר שעות של שכרות.
מה, שדת המחמד שלך לא עוזרת לך להרגיש טוב עם עצמך אחרי שאנסת את החברה של החבר הכי טוב שלך? החיים שלך ממש קשים.
הוא אוסף את בגדיו, מתחיל להתלבש ותוהה אם עליו להישאר עם שירה לוי.
באמת? למה? מה תגיד לה? סליחה שאנסתי אותך? בהצלחה עם הילד?
פניקה מציפה את ישראל והוא כמעט נופל מעל גופה העצום של לילית הנוחרת בשלווה. הוא עושה את דרכו במהירות לעבר פתח אולם ההתעמלות, לעבר האור הבוקע משם.
כמה חבל שאתה לא יכול להפעיל את הכוח שלך על טל גדידה, מה? איזה כיף היה לאנוס גם אותה?
לא, לא טל גדידה. חייב להפסיק עם זה. חייב למצוא דרך להשתחרר מזה. לשבור את ה… קללה? זו קללה?
נו מה חשבת ששדים מעניקים, דביל? ברכות? תלושים לחג? ברור שאתה מקולל.
לא. לא. לא. לא.
חותך את מגרש הספורט בדרך לתחנת האוטובוס ואז הוא מבחין בדמות ולבו קופא: טל גדידה עומדת עם התיק על הכתף ומביטה בטלפון שלה. למראהו, היא מרימה את ראשה, סקרנות פושה על פניה.
“ישראל, הכל בסדר?”
ישראל מביט בה, הלום רעם. הוא מרגיש מזוהם, מטונף ומתועב. כאילו בילה את השעה האחרונה בביוב. בכי גואה בו והוא מרכין את ראשו וממהר לעבור אותה בהליכה מהירה.
“ישראל?!”
“סליחה, אני מצטער על הכל!” הוא צועק ומתרחק ממנה. “סליחה על הכל!”
אתה צריך לבחור: טל גדידה או שאר הבנות בעולם.
טל גדידה. צפה בו התשובה במהירות. רק טל.
מתוך חשש שטל תעלה על אותו אוטובוס כמוהו, הוא עובר את התחנה וממשיך ללכת לתחנה הבאה. האוטובוס חולף על פניו ולרגע הוא מבחין בה מביטה בו מבעד לחלון, דאגה על פניה.
האימה והאשם שוככים בהדרגה והוא נותר פשוט עייף. יושב לו בתשישות בתחנת האוטובוס, מוחו ריק מחטאים, עונג, תשוקה ואשם. סתם ילד אחרי בצפר. זה אפילו נחמד לשבת ככה שלושת רבעי השעה עם מוח ריק לגמרי, כבר שכח כמה זה כיף להיות סתם.
“זה היה הכי טוב שלך!” מתיישבת לידו לילית בעליצות וטופחת על גבו. “איך היא צרחה! זה היה מדהים!”
למשמע דבריה ישראל מתכווץ בציפייה לצליפת אשם, אבל זו לא באה. מוחו יודע שפעל בצורה איומה ונוראה, אבל הרגש… חלש מאוד. אך הוא נזכר בפניה של טל גדידה ומשהו בכל זאת מתכווץ בו.
“מה קרה לך שם?” הוא שואל, נזכר לפתע בשדה סרוחה על רצפת אולם ההתעמלות. “נרדמת?!”
היא מחייכת חיוך גדול ושובבי.
“יין הארגמן. הבציר הטוב ביותר של סדום. טעם של בית.”
“מה?”
היא מחייכת בערגה ולרגע עוצמת את עיניה, כאילו נזכרת בטעמו של אותו יין.
“הכאב והפחד של הנערה… ביחד עם העונג שלך… זו המהות של סדום. השילוב המתוק של אכזריות ועונג וזעזוע והנאה. אנחנו קוראים לזה יין הארגמן.”
“אז… השתכרת מזה כאילו?”
“משהו כזה. ואני רוצה עוד.”
“מה קרה ל' אם זה נעים לשניכם, לכו על זה'?”
“אפשר להרחיב את ההגדרה של 'שניכם' ל'אתה ואני'” היא מגחכת. “אם שנינו נהנים, זה מה שחשוב.”
“חשבתי ש…”
“…שדה אומרת לך את כל האמת ורק את האמת?” היא צוחקת. “ברצינות? אחרי כל השעות בספריה זה מה שאתה יודע על שדים? שהתכונה הדומיננטית שלנו היא אמירת אמת?”
ישראל שותק, מרגיש קטן ומטומטם.
“פשוט תמשיך מה שהתחלת, ילד, והכל יהיה מושלם. תזיין את כולן. תעבר את כולן. ואם מדי פעם תרצה לזרוק ללילית הזקנה איזו עצם ותעשה משהו ממש מזעזע… אני לא אתנגד. אולי אפילו…”
“אפילו מה?”
“אעזור לך עם הילדה הזאת, טל גדידה.”
“אמרת שאת לא יכולה, החומה הלבנה וזה.”
“אמרתי הרבה דברים.”
אבל ישראל מוצא שהוא לא מאמין לה. הפעם היא בטוח משקרת. הוא יודע אינטואיטיבית שהדרך לטל גדידה עוברת הכי רחוק מלילית. הוא לא מרגיש את מוקד האשם המייסר שהרגיש קודם, אבל הזיכרון נצרב בתודעתו. הוא יצטרך לבחור, טל גדידה או כל השאר.
טל גדידה, ויהי מה.
“אתה בסדר?” שואלת לילית ומשהו בטון שלה נשמע לו חד מבדרך כלל.
“כן, למה?”
“אתה נראה לי… מהורהר.” היא אומרת, מבטה חקרני בפניה הגדולים.
“סתם עייף.” הוא משקר, תוהה בינו לבינו כמה היא מסוגלת לקרוא אותו.
“המממ…” היא אומרת, בוהה בו בחקרנות עוד כמה רגעים ונעלמת.
“תיזהר.” היא אומרת מתוך האין ואז הוא לבד.
האוטובוס מגיע כמה דקות אחר כך והוא עולה עליו בלאות. יין הארגמן והחומה הלבנה. טל גדידה וכל הנשים שירצה. איך זוממים ופועלים נגד מי שיכולה לקרוא את מחשבותיך?
אתה באמת רוצה לוותר על הכל? כל הנשים בעולם בשביל ילדה אחת?
נרדם.
===============================================
המשך יבוא
קראתי במהירות, תודה
עוד אחזור לקרוא שוב בנחת
Wow
Welcome to the dark side
בשמי ולדעתי בשם רבים אחרים – תודה.
"שירה לוי צורחת. אבל הפחד והכאב שלה רק מלבים את האש השחורה שבוערת במוחו של בנצי"
כמדומני שהתכוונת לישראל במקום בנצי
תוקן, תודה.
מעולה, הרבה יותר טוב מכמה הפרקים האחרונים
ממש שמח שחזרת לעיקר הטוב 🙂
נ.ב.
יש לך טעות כתיב קטנה בשורה: "שירה לוי צורחת. אבל הפחד והכאב שלה רק מלבים את האש השחורה שבוערת במוחו של בנצי ", זה צריך להיות "במוחו של ישראל"
מעולה.
סיפור מהנה.
בטוח שאחזור עליו לפחות עוד פעמיים.