לא נוסע לדיסנילנד – חלק ב’

החלק הקודם
————–
אביב מבוהל. משהו הולך להשתנות, משהו הולך להתגלות. הוא רוצה לקום ולברוח אל החדר שלו, להיכנס למיטה, לקרוא קומיקס עם פנס מתחת לשמיכה. לשחק מחבואים עם טל ועמית ויוראי בשכונה. הוא רוצה לבכות לאמא ואבא שקנו לו את הרובוט הלא נכון ליומולדת תשע. הוא רוצה שאבא יתן לו לנצח במונופול והוא ישמח כמו קופיף.
אבל יש משהו אחר, משהו זר ומפחיד אך בכל זאת מושך מתחת לשולחן ובין הרגליים של דניאל. משהו ששר אליו בשפה שאינו מבין עדיין אך השיר יפה באופן עמוק ומרגש. אביב רוצה להתכופף מתחת לשולחן, רוצה להציץ, רוצה להביט, רוצה אפילו לגעת. רוצה ללכת עם דניאל למקום שאליו היא מציעה לו לבוא. אבל הוא מפחד ולא עושה כלום, רק מביט בה ולא זז.
דניאל מגישה לו את ידה והוא אוחז בה בהתרגשות. היא מחייכת אליו חיוך חם ומלטפת את שיערות ראשו ברכות.
"אתה משהו מיוחד, ילד.” היא אומרת והקול שלה מעובה כאילו היא רוצה לבכות או משהו.
"אני מצטער…אני…” הוא רוצה להגיד לה שהוא דווקא רוצה אבל מפחד אבל במקום זה הוא לא אומר כלום, רק כובש דמעות וממצמץ בכוח.
"אין לך מה להצטער, זאת אני המטומטמת.” אומרת דניאל. “חם לי ואני מתנהגת כמו מטומטמת ועושה שטויות. תשכח מהכל. בכל מקרה גמרנו להיום.”
דניאל קמה מכיסאה, מביטה באביב בחיוך רך ועצוב ואז הולכת לחדרה ואביב נשאר בסלון מבולבל וסוער. הוא בוהה קצת בטלוויזיה ואז נכנס למחשב לראות אם מישהו מהחברים שלו פעיל. עידן הוא ילד מהכיתה שלו אבל לא ממש חבר אבל שניהם קצת בודדים ומשועממים אז הוא מקשקש איתו קצת בכל זאת ובסוף הם מחליטים שאביב יקפוץ אליו והם ישחקו קצת באיקסבוקס של עידן.
"דניאל, אני הולך לחבר!” הוא צועק.
"בסדר גמור. אתה תאכל שם צהריים או כאן?”
"המממ…לא יודע. אני אודיע לך, בסדר?”
"בסדר, חמוד.”
בסוף הוא אוכל צהריים אצל עידן ומגיע רק לקראת הערב. לא בגלל שעידן חבר כל כך טוב, הוא לא. עידן הוא נודניק שחצן שכל הזמן מתאמץ לנצח את אביב בכל משחק וצוחק עם הצחוק המעצבן שלו כשהוא מצליח ומתעצבן כשהוא מפסיד. אבל אביב מרגיש שהוא צריך קצת להתרחק מדניאל, למרות שככל שנוקפות השעות הוא מבין שבעצם הוא מתגעגע אליה. הרגע שהוא מבין את זה באמת מגיע כשאימא של עידן מציעה לו לישון אצלם ומחר בבוקר לנסוע איתם לים והוא דווקא אוהב את הים, אך המחשבה שלא יראה את דניאל הערב דוקרת אותו במקום שלא הרגיש אף פעם כלום. הוא מסרב בנימוס ומתארגן ללכת הביתה.
את הדרך הביתה הוא מתחיל בהליכה רגילה, חושב על עידן ועל המשחק ועל ההפסדים שלו ועל המשפחה בארצות הברית אבל מחשבותיו נודדות מהר מאוד לדניאל ושוב הכאב המתוק הזה דוקר אותו והלב שלו מתרגש. הוא הולך יותר מהר, להוט פתאום לראות אותה, מצטער שדחה אותה היום בבוקר. אולי העליב אותה? רגליו רצות פתאום מאליהן. הוא חייב להגיד לה שלא רצה להעליב אותה, שרק נבהל פתאום ושהוא מאוד מאוד רוצה את הפרס שהציע לו בבוקר.
סנדלים מכונפים נושאים אותו לאט מדי על מדרכות ומעברי חציה, לאורך גדרות ומעקות בטיחות, מעל גגות ובתים. לאט מדי, לאט מדי, הוא עף הביתה, רץ הכי מהר שהוא יכול והכי לאט שזז אי פעם. העצים נעלמים מול עיניו בזה אחר זה, זולגים באטיות כמו דמעות וקווי המתאר של המרצפות מתחלפים בכזו מהירות עד שנדמה שהם בעצם אחד ושהוא לא זז בכלל.
כאשר הוא מתפרץ הביתה הוא שטוף זיעה ומתנשף ומשהו כואב וחד דוקר בצד מותנו.
"אביב?” שואלת דניאל, מודאגת. “הכל בסדר?”
"כן…” מתנשף אביב, מתכופף כדי להכניס אוויר.
"קרה משהו?”
"לא…” הוא נושף, פניו רטובים ולוהטים. “פשוט…רצתי…”
"אה, סתם רצת? הבהלת אותי לרגע.” היא מחייכת. “רוצה לאכול?”
הוא מהנהן, בקושי מסוגל לדבר.
הם לא מדברים על מה שהיה בבוקר. דניאל מספרת לו על עלילותיה עם טכנאי המזגנים הפטפטן שהגיע בצהריים ואביב מספר על עידן המעצבן. הוא מחקה איך הוא מיילל "איזה רמממאי!” ודניאל צוחקת בקול ואביב מתרגש ושמח מזה שהוא מצחיק אותה אז הוא מחקה אותו שוב. אחר מתקשרים ההורים ודניאל מספרת להם על ההתקדמות של אביב והוא מסמיק מגאווה. אחר כך אמא ואבא מדברים איתו, מספרים לו מה היו ומה עשו והוא משתתף בהתלהבותם, אבל בכלל בכלל לא מקנא או מתבאס. הוא בהחלט מעדיף את החופשה שלו.
בערב הוא משחק בפלייסטיישן, צופה קצת בטלוויזיה ואז הולך להתקלח. במקלחת פתאום מבהיקים מולו ירכיה המיוזעות של דניאל מתחת לשולחן ומגע שדהּ אתמול והוא משפשף את עצמו עד שהוא גומר ואז הוא גומר להתקלח, קורא קצת והולך לישון. היא באה אליו גם בשנתו בפה רך ולב הולם.
היא מעירה אותו למחרת והם אוכלים ארוחת בוקר במטבח. הפעם היא לבושה בשמלה ולאכזבתו, נדמה לאביב שמתחתיה היא לובשת תחתונים וחזייה. הוא מחפש דרך להגיד לה שדווקא היה שמח אם הייתה לובשת…פחות, אבל הוא מסמיק ונאלם רק מלחשוב על איך להתחיל להגיד את זה. במקום זה הם סתם מדברים על החומר, משחקי וידאו, ארצות הברית והאוניברסיטה של דניאל. הם מסכימים שאחר כך יפתרו תרגילים ואחר הצהריים שוב יצאו להחליק או לקניון.
אביב מתחיל לפתור את התרגילים. הוא מגלה לבושתו שקשה לו להתרכז, ושהוא שקוע במה שקרה אתמול. הוא מדלג על שלבים, טועה ובאופן כללי מתסכל את עצמו ומאכזב את דניאל.
"אתה רץ.” היא אומרת לו פעם אחר פעם. “אתה לא מרוכז. אתה עובד לא מסודר.”
אביב מנסה להתרכז שוב ושוב מאבד את זה אחרי דקה או שתיים.
"אביב, עצור. סגור את המחברת.” מורה לו דניאל.
"לא, אני בסדר.” הוא אומר.
"לא, אתה לא מרוכז. קרה משהו?”
"לא.”
"זה בגלל…אתמול?” שואלת דניאל והוא משתתק וקופא, משיב בחיוב אגב כך.
"בגלל ה…עיפרון?” היא שואלת, קולה רך.
אביב מהנהן לאטו, הדם גועש ברקותיו, מבעיר את פניו. דניאל נאנחת.
"לפעמים אני קצת מגזימה עם השטויות שלי. אני מצטערת. אולי מפריע לך שאני יושבת לידך? יהיה לך יותר קל לעבוד לבד?”
אם הוא רוצה לפתור את התרגילים האלה, עדיף שהיא תתרחק. אביב מהנהן למגינת לבו, נמנע מלפגוש במבטה.
"תודה על הכנות.” היא אומרת וקמה. “אני מצטערת על אתמול, זה לא יחזור, בסדר?”
"לא!” פולט אביב ומיד מצטער על פליטת הפה. או שבעצם הוא לא מצטער, רק מרגיש שזה לא מנומס.
"מה לא?”
"אני דווקא הייתי…זאת אומרת…לא אכפת לי ש…פשוט קצת נבהלתי. אבל עכשיו אני בסדר. באמת.”
"אתה בטוח?” היא מביטה בו בריכוז.
"כן! באמת.”
דניאל צוחקת ברכות.
"אוקיי…מעניין.” היא אומרת במסתוריות. “יש לשנינו על מה לחשוב, לדעתי. תמשיך עם התרגילים, בסדר? ובלי לקפוץ, תעבוד מסודר.”
נישא על גב ההבטחה הסמויה בדבריה, אביב חוזר עכשיו לתרגילים בעודה מסתלקת. הפעם הוא חד יותר ומרוכז, ולמרות שהוא פועל בדיוק על פי השלבים הוא עובד מהר יותר מכפי שעבד קודם והתרגילים הפתורים נערמים בזה אחר זה עד שהוא גומר אותם.
"דניאל?” הוא קורא. "גמרתי!”
"אני כאן!” מגיע קולה של דניאל מבחוץ.
אביב יוצא את המרפסת ונשימתו נעתקת למראה האו-פר שלו. לבושה בביקיני צהוב וקטן, היא שוכבת על כסא נוח ומשתזפת, עיניה מכוסות במשקפי שמש. על שולחן קטן לצידה נחה כוס קולה צוננת למראה ולידה בקבוקון קרם הגנה.
"גמרת?” היא שואלת.
"כן.” ממלמל אביב, עיניו שוזפות את גופה. רגליה ארוכות וחטובות והמפגש בינהן תפוח מעט מתחת לתחתוני הביקיני. בטנה שטוחה ובמרכזה טבור שקוע וחמוד ומעליה נחים שדיה מכוסים גם הם בחזיית ביקיני צהובה.
"אתה רוצה שאני אבדוק?”
"כן. בבקשה.”
"אז בוא נעשה עסק. השמש כבר גבוהה. אתה תמרח אותי בקרם הגנה ואני אבדוק את התשובות, בסדר?”
"מה?”נדהם אביב.
"אתה מוכן למרוח אותי?”
"כן.”
"אתה רוצה למרוח אותי?”
הוא מהנהן, לא ממש יכול לדבר.
"אז זהו.”
"בסדר…אבל…אני לא יודע בדיוק איך…”
"זה די פשוט. תתחיל מכפות הרגליים ותעלה, בסדר?”
אביב מהנהן, הלב שלו כבר בספרינט. הוא לוקח מהקרם, מתיז על היד ואז מורח בזהירות על כף רגלה השמאלית, הענוגה, של דניאל.
"אתה מפחד ממני?” היא שואלת.
"מה פתאום.”
"אז אל תגע בי כאילו אני נושכת, בסדר?”
"אז איך לגעת?”
"כאילו אתה…רוצה לגעת בי. אתה רוצה לגעת בי, נכון?”
מנומס להגיד 'לא', אך אוזניו של אביב בוערות כאשר הוא מהנהן באומץ.
"אז תיגע בי כאילו אתה רוצה לגעת בי ואני מרשה לך, כי אתה באמת רוצה לגעת בי ואני באמת מרשה לך.”
אביב מורח עוד קצת קרם על ידיו וחוזר לכף רגלה. אבא לפעמים מעסה לאמא את כפות הרגליים כשהיא חוזרת מצעידות ועל פי בקשתה גם אביב ניסה כמה פעמים ועשה את זה די טוב לדבריה. עכשיו הוא מנסה לראות מה יקרה כשיעסה את כפות הרגליים של דניאל.
בהתחלה הוא מלטף את חלקה העליון של כף הרגל. תנועות הראשונות מלטפות אבל הוא מגביר את הלחץ בעדינות. לאחר כמה דקות כאלו הוא מתחיל לבצע תנועות סיבוביות של אצבעו ואגודלו על הסוליה, מתמקד בעקב ובשאר האיזורים המוגבהים. כאשר הוא גומר לעסות את כף הרגל כך הוא מאגרף את ידו ולוחץ אותה בתנועות סיבוביות אל כף הרגל של דניאל, בעודו מפעיל עליה לחץ מתון. מעליו הוא שומע את דניאל מתנשפת רכות.
"מי לימד אותך לעסות ככה?”
"אמא שלי.”
"טוב, אני חושבת שכף הרגל שלי מרוחה מספיק. כדאי שתמשיך לפני ש…”
"לפני שמה?”
"לפני שאני לא אחראית למעשי…כדאי שתמשיך.”
אביב עובר לכף הרגל השנייה ומעניק לה טיפול דומה. הוא מבחין שדניאל נעה מעט בכיסא הנוח ושירכיה נפשקות, בהזמנה כמעט.
"תמשיך.” אומרת דניאל בקול עבה יותר. “זה טוב…”
אביב מורח עוד קרם בכך ידו ומתחיל למרוח את שוקיה של דניאל. את שוקיה של אמא, כמובן, הוא לא מורח או מעסה אבל הוא מרשה לעצמו לייבא חלק מהתנועות של כף הרגל אל השוקיים ומריחת הקרם שלו היא יותר מאשר מריחה בלבד. ידיו הצעירות מלטפות ומעסות את שוקיה ולמרות שבגדול הוא מאלתר בתנועה, נראה לו שהיא נהנית. היא אוחזת, אמנם, במחברת שלו אבל אביב מבין פתאום שלא דפדפה בה כבר כמה דקות.
ידיו מגיעות עכשיו אל ירכיה ולבו מתפרע בחזהו ואביב חש כאילו הוא רוכב על דרקון אדיר אך הוא נחוש שלא לפחוד ולא לוותר לדרקון. אם יחוש פחד או יהסס, ייפול. בלי פחד. בלי היסוס.
מבלי לעצור אפילו לרגע הוא שופך קרם על ירכה הימנית של דניאל ומתחיל למרוח אותו מעלה ומטה בתנועות אחידות. בהתחלה מעל הברך, ואז עד אמצע הירך וכאשר דניאל מעודדת אותו בשתיקתה, מעזות ידיו לגעת בה גם מתחת למפשעה ואז גם לשלוח יד מהוססת ולהרף שבהרף גם לגעת במפשעתה דרך תחתוני הביקיני הצהובים. נשימתה של דניאל נעתקת לרגע וריחה נישא באוויר הבוקר הלוהט אך היא לא אומרת דבר. אחר כך הוא מחליף צד ומתחיל למרוח את ירכה השנייה. גם הפעם הוא מתחיל מהברך ועולה לאטו, וכאשר הוא מתקרב אל מפשעתה הוא מתמלא אומץ אך הפעם היא אינה מניחה לו לגעת שם אלא רק אומרת:
"עכשיו את הבטן.”
מאוכזב, מרוגש וסחרחר מהנהן אביב. הוא מושח את בטנה השטוחה בקרם ומורח את בטנה ומותניה. רגע של אומץ מפציע בו והוא מגניב את קצות אצבעותיו אל מתחת לתחתוני הביקיני כדי למרוח גם שם ודניאל לא אומרת דבר. בזהירות הוא מחליק את קצות האצבעות מצדה האחד של בטנה אל צדה השני. אמנם הוא לא עשה שם שום דבר, אבל הוא כן הכניס לה יד לתחתונים והיא לא סילקה אותו משם.
אחר כך הוא עולה במעלה בטנה עד שידיו מגיעות אל תחתית שדיה. סחרחר מהצלחותיו בדקות האחרונות, גם כאן הוא בודק את סבלנותה ואצבעותיו מחליקות בעדינות על בסיס שדיה מעל החזייה, נזהר שלא להנזף לפתע. דחף עז מפעם בו להניח את ידיו על השדיים אבל הוא עדיין ילד והיא עדיין אישה מבוגרת וגם אם הקווים של מותר ואסור הולכים ומטשטשים בינהם בימים האחרונים, הקו הזה, לפחות, עדיין ברור.
"נהנה?” שואלת דניאל. אביב לא יכול לדעת אם עיניה פקוחות או עצומות מתחת למשקפי השמש, אבל נדמה לו שהן עצומות.
"כן.” הוא עונה, גרונו גדוש וצרוד התרגשות.
לתדהמתו האין סופית היא מעבירה יד בין רגליו, לרגע מחליקה על איברו הקשה עד כאב מתחת למכנסיו הקצרים.
"מרגישים.” היא אומרת בכדרך אגב. “עכשיו תמרח לי את הכתפיים והידיים, בסדר?”
אביב עדיין המום ממה שקרה הרגע בין רגליו, אך הוא ממהר לציית. הוא מורח עוד שכבה על ידיה וכתפיה ומעסה את הקרם לתוך עורה העדין.
"כמעט גמרנו.” היא מודיעה. “עכשיו תעשה לי את הגב, בסדר?”
דניאל מסתובבת על בטנה ומפקידה את גבה בידיו של אביב. ידיה וכתפיה כבר משוחות והוא מורח את עורפה ואז יורד במורד גבה. דניאל מפתיעה אותו ופותחת את קרסי החזייה.
"אני לא רוצה סימני שיזוף שם.” היא אומרת.
אביב מושח את גבה ואז את צידי חזה. בזהירות הוא גונב עוד ועוד סנטימטרים ובמהרה הוא מרגיש בבירור בצדם של שדיה בכריות אצבעותיו. שדיים! שדיים אמיתיים! באלם היא מסכימה לפלישתו ומניחה לו לגעת בשדיה החשופים מהצד וראשו של אביב קל וסחרחר עד שנדמה לו שיאבד את שיווי משקלו.
הוא נגע לה בשדיים.
והיא לא אמרה כלום.
"בסדר, זה מרוח מספיק.” אומרת דניאל כאשר הוא מנסה להתקדם עוד מצדי שדיה ואביב ממהר לציית וחוזר למשוח את גבה. ידיו יורדות במורד גבה עד שהן מגיעות לבסיס הגבעות הנהדרות של עכוזיה. הוא מורח את גבה התחתון ואז את גבה התחתון-תחתון מתחת לתחתונים וכאשר אינה אומרת דבר מחליקות אצבעותיו מטה עוד יותר עד שהוא מרגיש בחריץ ישבנה ממש.
"זה מספיק, תודה.” מתנשפת דניאל.
אביב שופך עוד קרם על ידיו ומורח אותו על ירכיה מאחור. הפעם הוא יודע מראש מה מעניין אותו ומתעכב בעמק המופלא שבין ירכיה ומתחת למפשעה. אצבעותיו נוגעות באקראי זהיר במפשעתה התפוחה מתחת לתחתונים ודניאל לא אומרת דבר, לכן בטעות הוא נוגע בה שוב שם ואז שוב ובכל פעם תחת שתנזוף בו היא מתנשפת ברכות או זזה מעט.
מוקסם מההתפתחות האחרונה אביב מלטף את מפשעתה של דניאל מעל התחתונים בלי להעמיד פנים יותר שהמגע אקראי. כמו מריונטה על חוט, גופה של דניאל מזדעזע ברכות בכל פעם שהילד נוגע בה שם ואין ספק עכשיו שהוא מענג אותה בנגיעותיו. התפיחה שמתחת לתחתוניה חצויה לאורכה בחריץ מרומז ואביב עוקב אחר החריץ באצבעו. דניאל נאנחת רכות כאשר הוא עושה כן ואביב, מעודד, מלטף עכשיו את החריץ הסמוי לפנים ולאחור.
לפתע היא שולחת את ידה, אוחזת בידו ומצמידה למפשעתה ואז מניעה אותה בתנועה מעגלית.
"ככה?” שואל אביב. דניאל מהנהנת ללא אומר.
אביב מתחיל להניע את כריות אצבעותיו באופן שבו הראתה לו האישה המבוגרת והיא נאנחת ונושכת את אצבעה. תנועותיו מהירות ועגולות ודניאל מתקשה ומתרככת, נשימותיה מעמיקות ומתחזקות עד שהיא נושפת נשיפה אחת חזקה אל אצבעה אשר בפיה וגופה נרעד לכמה רגעים.
"די.” היא מתנשפת. “זה מספיק. תגמור למרוח ותכנס הביתה, שלא תשרף בעצמך.”
אביב גומר למרוח את רגליה ואז נכנס הביתה, איברו קשה וכואב, אשכיו מייסרים. הוא משתגר לשירותים וגומר בסילונים עזים לתוך האסלה. אחר כך הוא יוצא מהשירותים, הולך לשתות מיץ תפוזים ואז מציץ על דניאל העסוקה בבחינת התרגילים שלו. מראה ישבנה בביקיני שוב מעורר אותו והוא הולך לשירותים ומאונן בשנית, הפעם גומר לאט יותר. כאשר הוא רגוע יותר הוא הולך לשחק בפלייסטיישן.
דניאל נכנסת מאוחר יותר.
"יופי.” היא אומרת ומגישה לו את התרגילים. “טעית רק פעם אחת, בתרגיל 38. התבלבלת בין מינוס לפלוס אבל חוץ מזה זה יופי. נראה לי שאפשר לתת לך תרגילים קצת קשים יותר, מה אתה אומר?”
"בסדר.” אומר אביב המוצא את עצמו נבוך פתאום לידה.
"אתה רוצה לאכול בבית או בחוץ?”
"מה זאת אומרת בחוץ?”
"שניסע לקניון או משהו.”
"לא 'כפת לי.”
"מה זאת התשובה הזאת? בבית או בחוץ?”
"לא אכפת לי.”
דניאל מתיישבת לידו.
"תסתכל עלי.”
אביב נבוך ומבולבל והוא מאלץ את עצמו להסתכל עליה.
"אתה בסדר?”
הוא מהנהן.
"אני לא הייתי לבד שם בחוץ.” היא אומרת. “אתה היית איתי. ברור לי שמה שאנחנו עושים זה…משונה לילד בגילך. אבל נראה היה לי שאתה מסתדר עם זה ואפילו נהנה. נהנית?”
אביב נאלץ לחייך תוך שהוא מהנהן.
"יופי. גם אני. אבל אם אחשוב שאתה הולך להתחרפן לי, אז אנחנו מפסיקים עם זה מיד, ברור?”
"כן.”
"אני רצינית. אני מלמדת אותך ונהנית איתך אבל אם אני אחשוב שאני פוגעת בך אני מפסיקה מיד.”
"את לא, זה פשוט קצת חדש לי.”
"חדש טוב או חדש לא טוב?”
"חדש מדהים.” הוא מודה בביישנות.
"אוקיי, אז אני רוצה להיות בטוחה בזה.”
"אז תהיי בטוחה.”
"יופי. אני הולכת להתקלח. תזמין מונית לאחת.”
"מה? אני לא יודע איך…”
"אם אתה תמשיך לחשוב כמו ילד אני אתייחס אלייך כמו אל ילד. יש מספר של תחנת מוניות על מגנט על המקרר.”
באופן מוזר, אביב מתרגש להתקשר לתחנת המוניות כמעט כמו שהתרגש לגעת בדניאל. הסדרן קצת מציק לו בשאלות כדי לוודא שלא עובדים עליו אבל אביב מתרגז מההצקות האלה ומגביר את הנחישות שלו עד שזה משתכנע שהנסיעה אמיתית. אחר כך הוא חוזר לשחק עד שדניאל יוצאת מהמקלחת ריחנית ונקייה, לבושה בשמלת קיץ אפרפרה ופרחונית.
"רק שמלות יש לך?” הוא שואל.
"הכי כיף.” אומרת דניאל וצוחקת, חושפת לרגע תחתונים לבנים.
צפירה נשמעת בחוץ ושניהם ממהרים אל המונית. בקניון הם אוכלים המבורגר במסעדה אמיתית, לא מקדונלדס, ודניאל אפילו מזמינה לאביב בריזר. האלכוהול לא מאוד טעים לו אבל הוא אומר שכן כי הוא חושב שזה מרשים אותה אם כי בינו לבינו היה מעדיף קולה. אחר כך הם סתם מסתובבים וצוחקים מאחורי הגב על ילדים צווחניים ונשים שמנות. אביב קונה לעצמו משחק חדש לפלייסטיישן בדמי הכיס שהשאירו לו אבא ואמא.
"מה זה המשחק הזה?” שואלת דניאל בדרכם הביתה.
"Savage Fury.” אומר אביב. “שמעתי שזה אחלה משחק.”
"שטויות, נראה קל.” מפטירה דניאל.
"מאיפה את יודעת? בחיים לא שיחקת בו.”
"כולה משחק, כמה מסובך זה יכול להיות? אני בטוחה שאני מנצחת אותך אחרי שני ניסיונות.”
"ממש.”
"מתערבים?”
"על מה?”
"על מה שאתה רוצה.” מכריזה דניאל. “אם אני מנצחת אתה…הופך להיות המשרת שלי, עושה מה שאני אומרת לך. אם אתה מנצח אני אעשה מה שאתה תגיד לי.”
אביב מתבונן בה ברצינות, חצי מתרגש וחצי מבוהל. אחרי מה שקרה בינהם הבוקר ל'משרתת' יש כל מיני השלכות שהוא קצת חושש מהן אך גם מקווה להן. אם היה יכול, לא היה הולך בדרך הזו אבל עכשיו נראה שהוא כבר הסכים.
"סבבה.” הוא אומר באומץ שאין לו.
"סבבה.”
"אחרי האוכל נשחק?” הוא מציע.
"מה פתאום? לפני האוכל, אולי אני אצליח להפיל עלייך את ארוחת הערב.” צוחקת דניאל והוא נאלץ לצחקק למרות מבוכתו.
אביב נאנח.
"אם את מתעקשת…”
הוא מחבר את המשחק ומראה לה איך משתמשים בבקר.
"אני יודעת, כבר שיחקתי.”
"כבר שיחקת בפלייסטיישן?”
"היה לשותף שלי פלייסטיישן לפי כמה שנים.”
דניאל אוחזת בבקר ומתחילה לשחק נגד המחשב. היא קצת חלודה אבל רואים שהיא יודעת איך להחזיק את הבקר. היא חוטפת כמה מכות אבל גם משחררת כמה קומבואים לא רעים עד שהיא נפסלת.
"יש לי עוד משחק.” היא מזכירה לאביב וזה מהנהן.
הפעם היא שולטת בדמותה טוב יותר, המכות שלה מדויקות יותר והקומבואים דרמטיים וקטלניים כמו שצריך. היא משחקת הגנתי יחסית אבל יודעת להתפרץ כשצריך ובמשחקה השני היא כבר מגיעה עד הרמה השלישית לפני שהיא נפסלת.
"אוקיי, מוכן?”
אביב כבר הרבה פחות בטוח ממה שהיה במונית. להפסיד אף פעם הוא לא אוהב אבל הפעם הוא גם לא להוט לנצח. יותר מכל הוא רוצה שזה יגמר כבר.
"כן.”
הם מתחילים. שתי הדמויות שלהם נמצאות על גג מקדש מושלג והרי געש נראים במרחק. דמותה של דניאל הוא לוחם בעל ראש דרקון, אביב הוא כושי גברתן. בהתחלה הם מגששים בזהירות אך אביב מאבד במהרה את הסבלנות ומזנק אליה תוך שהוא משגר בעיטה לעבר רגליה. דניאל נופלת אך מתרוממת, מבצעת גלגול באוויר ונושפת בו להבה. אביב נסוג, גופו עטוי להבות, ודניאל בועטת בו פעם אחת אך כאשר היא מנסה לבעוט בו בשנית הוא מפתיע אותה בקומבו מוצלח של סדרת אגרופים המעיפה אותה מקצה הזירה ועד קצה השני ומסיים בבעיטת דמותה של דניאל מראש המקדש. אביב מתמלא התעלות וחשש ונותן צווחת קרב קטנה.
"חכה, נצחון ראשון, יש עוד סיבוב.” אומרת דניאל והם ממשיכים.
דניאל שומרת על זהירות גם הפעם ומניחה לו להתקרב אליה. הוא שוב מסתער בבעיטה אך הפעם היא מחכה לתמרון הזה ומזנקת לאוויר תוך שהיא בועטת בו. אביב נבהל לרגע ומשגר אגרוף מיותר לאוויר והיא מנצלת את טעותו, נסוגה לאחור ואז לוחצת על הקומבו המתאים, מרימה אותו בזרועותיה לאוויר ושורפת אותו בלהבה צהובה וכתומה.
"שלישי קובע.” אומר אביב, קולו מתוח וגופו דרוך.
הפעם הוא זהיר יותר ולא מסתער אלא מתקרב אליה באטיות, מניח לה לעשות את המהלך הראשון והיא אכן עושה: דמותה של דניאל מתגלגלת אליו בקומבו לא מוצלח שלא התכוונה אליו ותחת שתזנק לעבר ראשו בורח לה גלגול מוזר על הקרקע. אביב מנצל מיד את ההזדמנות. הוא מזנק לאוויר, מפעיל קומבו שגילה קודם בטעות ואז נוחת על על ראשה של דניאל ברגליים ישרות. דמותה של דניאל מתנדנדת ואביב פותח בסדרת אגרופים חסרת השראה אך יעילה ודניאל נלכדת בתוכה מבלי יכולת לחמוק.
"עכשיו אני יזיין אותך.” הוא מסנן, שקוע במשחק. אמירה סתמית שאומרים כשמשחקים נגד חבר, אבל בהקשר הנוכחי היא טעונה פי אלף.
"תצטרך לנצח אותי בשביל זה.” אומרת דניאל ומבעד לאדרנלין של המשחק בוקע כפל המשמעות של דבריה ומעורר בו בבת אחת את החששות והמבוכה ששרו בו קודם, משתק אותו כמעט.
דניאל מנצלת את רגע ההיסוס שלו ודמותה מבצעת בעיטת זינוק סיבובית המפתיעה את אביב שעדיין נבוך מכדי לשחק ביעילות. הוא עדיין משיב מלחמה אך הוא כבר איבד את הריכוז ותנועותיו מבולבלות ומפוזרות ובתוך כמה רגעים מחסל איש הדרקון של דניאל את הכושי של אביב ודמותו מרקדת ריקוד ניצחון על גג המקדש.
"הממ…” מחייכת דניאל אל אביב. “אני חושבת שמישהו הולך להכין ארוחת ערב…וזאת לא תהיה אני!” היא צוחקת.
אביב צוחק גם הוא והמתח משתחרר מגופו בבת אחת, רווחה גדולה ממלאת אותו. דולב אחיו הצעיר הוא מפסידן גרוע מאוד וגם מולו לפעמים אביב שמח להפסיד ובלבד שלא יתפרץ בבכי ויטען שהוא מרמה, אך הרווחה הפעם שונה ועמוקה יותר. רווחתו של מי שיודע שהוא עומד להתחיל שינוי גדול ומרגש אך משהו בו כמהה עדיין להיאחז בקטן והצפוי, ולו רק לכמה רגעים נוספים.
על פי הנחיותיה של דניאל הוא מטגן חביתה וחותך ירקות. אחר כך הוא מכין לעצמו קערה עם דגנים ולה פופקורן ושתייה קרה ושניהם צופים בכבלים עד שדניאל מפהקת והולכת להתקלח ואביב נשאר בסלון, מחשבותיו נודדות.
"אביב!” מגיע קולה דניאל כעבור זמן מה.
"מה?”
"בוא רגע בבקשה, משרת יקר.”
"איפה את?” שואל אביב בעודו מתחיל ללכת לכיוון קולה.
"באמבטיה.”
קולה של דניאל מגיע מחדר האמבטיה של הוריו ואביב נוקש על הדלת.
"כן?!”
"זה…אביב." הוא אומר בעצבנות. "אפשר להיכנס?”
"כן.” עונה דניאל ואביב פותח את הדלת.
"אני קראתי לך, לא?” מחייכת אליו דניאל.
היא שרועה באמבט הגדול של הוריו המלא מים וקצף. ברכיה הבוהקות מסבון ובועות מבצבצות מהקצף ועיניו של אביב מחליקות אינסטינקטיבית אלהמפגש שבין רגליה הנמצא מתחת למים. חזהּ התחתון ומטה בתוך המים אך חלקם העליון של שדיה מציץ, בוהק ורטוב ומסעיר.
————
לחלק הבא