לא נוסע לדיסנילנד: חלק א’

אביב והוריו עומדים במטבח הגדול. לפני יומיים אירחו ששים אורחים לליל הסדר ועכשיו, למרות שרוב הסימנים כבר סולקו ופונו, עדיין יש על השיש כלים של חברת הקייטרינג אשר ממתינים לאיסוף ומתנות שעוד לא נפתחו. החלונות פתוחים והערב שרבי אך נעים, בוודאי נעים יותר מהחמסין ששרר בשעות היום.
מהבעת פניהם יודע אביב שהם לא הולכים להגיד לו שום דבר טוב. הוא אפילו יודע מה הם הולכים להגיד לו, אבל עדיין אופטימי.
"אביבי…" פותחת אמא, מסלקת אצוות שיערות בעצבנות מפניה. "אני חושבת שאתה יודע על מה אנחנו הולכים לדבר איתך."
"לא אני לא." אומר אביב וחושק את שפתיו, מישיר אליהם מבט מתגונן, תוקף, מתריס ונעלב באחת.
"הציונים שלך." אומר אבא. "והחופשה המשפחתית."
"זאת לא אשמתי ש…"
"אנחנו לא מדברים על אשמה עכשיו." אומר אבא בקול הקר שלו, הקול שאביב הכי שונא, הקול של העבודה. "אנחנו מדברים על תוצאות. והציונים שלך במתמטיקה נמוכים מדי. והיה לנו הסכם."
"לנו לא היה הסכם, לכם היה הסכם!" מתפרץ אביב, כבר לא מצליח לשלוט בעצמו. "אתם החלטתם אותו והודעתם לי! לי לא היה שום חלק בזה!"
"לא נכון." מתעקש אבא. "אתה היית שם בדיוק כמונו…"
"ממש הייתה לי זכות דיבור." אומר אביב במרירות. הדמעות מאיימות להציף את עיניו והוא עושה כל מה שהוא יכול כדי לסלק אותן משם.
לא-לבכות-לא-לבכות-לא-לבכות.
"אביבי…" מתחילה אמא לומר ברכות אבל דווקא נימת קולה היא ששוברת את אביב. הבכי מתחיל לפרוץ מגרונו והוא נוהם בזעם ותסכול ומסתובב ורץ בבכי אל חדרו.
הוא טורק את הדלת בעוצמה ונשכב על המיטה, מתייפח. זה כל כך לא הוגן. כל כך לא הוגן. פאק. הם יסעו לארצות הברית עם דולב ושי אחיו הקטנים והוא ישאר בארץ לשפר ציונים בשביל להתקבל לאיזה תיכון מסריח בעוד שנה וחצי. הוא ממשיך לבכות מרחמים עצמיים עד שהוא נרדם.
בימים אחר כך הוא מנסה לא לדבר עם ההורים אבל בסוף הוא נשבר. בבית של שלושה ילדים יש גם ככה המון בלגן ואם אחד עושה הצגות קשה למשוך תשומת לב וגם כשכן שמים לב אליו אבא ואמא לא מתכוונים להתקפל. אחר כך הוא ינסה לדבר עם אבא פעמיים אבל אבא עקשן ומילה שלו זאת מילה. אמא והוא פנו לסוכנות מצוינת ומצאו לו מורה פרטית שתעבור איתו בדיוק על הנקודות החלשות שלו ובשנה הבאה, אם יהיה שיפור במבחנים, הוא יוכל לנסוע איתם.
"אנחנו שנינו יודעים שאין לך בעיה של שכל." אומר אבא. "סתם לא בזין שלך להשקיע. אני הגעתי לאן שהגעתי בחיים בגלל השקעה ואין לי שום כוונה לשאת טפילים על הגב שלי. אם אתה מזלזל בלימודים, אתה מזלזל בחיים שלך ובעתיד שלך ואמא ואני לא נשב מהצד ונצפה בך הורס לעצמך את החיים. אל תראה בזה עונש. תראה בזה הזדמנות."
בסוף הוא מחליט לנקוט בגישת "דיסנילנד זה לתינוקות", מגובה ב"מי בכלל רוצה לנסוע לשם". הוא מתחיל לרדת על דולב ושי עד ששי מתחיל לבכות ואמא מזהירה אותו שאם הוא רוצה להציק למישהו, גם לו, לאביב, אפשר להציק. אבל מנטלית הוא כמעט משכנע את עצמו שדיסנילנד זה לתינוקות ויהיה יותר כיף להשאר בארץ לבד. או יותר נכון, כמעט לבד.
רינה שלום, האו-פר/מורה פרטית שלו היא חתיכת מפלצת זקנה ומכוערת. הוא נפגש איתה ועם ההורים שבועיים לפני הנסיעה כדי "למפות את האזורים החלשים של אביב" והיא כבר נפגשה עם המורות שלו כדי להתאים לו תוכנית לימוד לקיץ. רינה תגור בחדר של דולב וביחד הם ילמדו ו"יבלו" כדבריה, אבל אביב מתחלחל לחשוב מה הרעיונות שלה לבילוי. בתור בונוס, כמובן, כל החברים שלו טסים לחו"ל. דין לאפריקה עם ההורים וטל ותום לאנגליה לדוד של תום. זה הולך להיות החופש הגדול הכי מצחין שאי פעם היה בתולדות המין האנושי. הידד.
יומיים לפני הנסיעה אפשר להרגיש את החשמל באוויר. כולם מתרגשים ומתלהבים ומשתדלים להיות נחמדים לאביב המסכן שנשאר בארץ ושי הקטן אפילו מציע לו שהוא יתגנב במזוודה שלו, אח חמוד ומתוק ומפגר שכמותו. אבא כבר פחות קשוח ולאביב אפילו נדמה שהוא קצת מתחרט אבל כשאביב מגשש אבא שוב נסגר ואמא מסבירה לו שאי אפשר להשיג כרטיסים בהתראה של יומיים מראש.
"לא נורא." אומר אביב אחרי ארוחת הערב, כשהקטנים כבר הלכו לישון. "אני מניח שהבאתי את זה על עצמי."
עיניה של אמא מתלחלחות והיא מחבקת אותו קרוב וחזק.
"ילד גדול וגיבור שלי." היא מתרגשת. "אני מבטיחה לך שנפצה אותך על זה." היא מוסיפה, שוכחת שהוא בעצם נענש על זלזול בלימודים.
הטלפון מצלצל ואמא ניגשת לענות.
"כן…מדברת…אוי ואבוי…מה שלומה? רגע, אבל מי יהיה עם אביב? לא, אני לא צריכה שתחזירו לי את הכסף, זה ממש לא מקובל עלי. ממש. אז תמצאו פתרון! אנחנו טסים בעוד יומיים!"
ואמא טורקת את הטלפון, סמוקה ונסערת.
רינה שלום שברה את האגן. דרכה על חתול בחדר מדרגות או משהו. טלפון לאבא. הטונים עולים. טלפונים נזעמים לסוכנות. הנסיעה הזו עלתה הון, הם לא הולכים לבטל אותה בגלל שלסוכנות המחורבנת ("לא ליד הילד, באמת!") הזאת אין תוכנית גיבוי. ההיסטריה נמשכת כמעט יממה אבל למחרת אחר הצהריים, פחות מחצי יום לפני הנסיעה, מתקשרים מהסוכנות לאמא להודיע שיש מישהי שתוכל להתחיל למחרת, בהתראה קצרה. אמא מתרגזת שהיא לא תוכל לפגוש אותה אבל בסוף מתפשרים שאחות של אמא תיסע מחיפה לטבעון ותפגוש אותה "רק בשביל לראות שהיא לא איזה מפלצת."
אותו לילה כולם נשארים מאוחר מההתרגשות ולמרות שאבא ואמא שולחים את דולב ושי לישון כמה וכמה פעמים הם כל פעם חוזרים בתואנה זו או אחרת וגם כשאבא כבר צועק והיא נשארים בחדרים, אביב שומע אותם מלחששים זה עם זה עד שהם נרדמים בסוף. אביב מצטנף במיטה, חש פתאום בודד וקטן לפני שהוא נרדם הוא גם בוכה קצת. איך הוא אכל אותה.
בבוקר אביב מדשדש למטבח בפיג'מה, מוצא שם את כולם כבר מוכנים וארוזים. אמא הכינה לו רשימה של טלפונים, כרטיס אשראי, רשימת הנחיות מפורטת, סיור מודרך על המזווה, האזעקה, גלאי העשן והמטפים. האו-פר/מורה תגיע אחר הצהריים, אמא דיברה איתה. הם יתקשרו אליו ברגע שינחתו בניו יורק והוא יספר להם מה קורא. יהיה בסדר, זה יכול להיות נחמד. בסוף אמא ואבא כל כך מתרגשים ומציקים שהוא דווקא לא מתנגד שיעופו כבר.
ואז הם נעלמים. עוד נשיקות, עוד חיבוקים, קצת גערות וצעקות והוא לבד בבית.
מגניב. מוזר.
את השעות הבאות הוא מבלה בכיף. משחק לבד בפלייסטיישן בלי להתחלק עם אף אח נודניק, מחטט בחדר השינה בארונות של אבא ואמא, צופה בטלוויזיה ומזמין לעצמו פיצה בכרטיס האשראי שהשאירה לו אמא. את הפיצה הוא אוכל על המיטה הרחבה של ההורים תוך שהוא צופה בסרט במסך הLCD הגדול בחדר שלהם. גם לאכול להם על המיטה וגם לראות שם סרט בבת אחת. הממ…אביב חושב שהוא דווקא יכול להתרגל לזה.
אחר הצהרים נשמע פתאום צלצול בפעמון, בדיוק כשאביב באמצע משחק. הוא ניגש בזהירות אל החלון הקטן שליד הדלת ומציץ.
מול הדלת עומדת אישה צעירה. היא לובשת שמלה פרחונית וקצת מצחיקה ומחזיקה תרמיל על כתף אחת. השיער שלה מתולתל והעור שלה בהיר. אביב לא יכול לראות את הפנים שלה.
הוא פותח בזהירות את הדלת כמה סנטימטרים, מבלי לפתוח את המנגנון הנעילה המשני.
"שלום." הוא אומר.
"שלום, אביב?" אומרת האישה. "אני דניאל, ה…או-פר שלך?"
"אה…שלום." אומר אביב במבוכה.
"שלום. אני….יכולה להכנס?" היא מחייכת.
"אה…בטח…" עונה אביב, מסמיק במבוכה, ופותח את המנגנון המשני.
דניאל נכנסת אל הבית ומחייכת שוב בנימוס. פניה בהירים ועיניה כחולות או ירוקות. אפה קטן ודק ושפתיה מלאות והתלתלים החומים שלה מתנועעים כשהיא הולכת. ענן ריח נשי ונעים ממלא את חלל הכניסה ומבלבל את אביב שלא אומר כלום, רק מחכה שהיא…תעשה משהו.
"איפה אני יכולה לשים את התיק?" שואלת דניאל.
"אה…בחדר של דולב." אומר אביב ומוביל אותה לחדר של אחיו.
דניאל מתארגנת בחדר ואז שניהם הולכים למטבח. אביב עובר איתה על הטלפונים, המזווה, נוהלי החירום וכל מה שהסבירה לו אמא ודניאל מהנהנת ומקשיבה.
"ומה עם החומר שאתה צריך לעבור עליו לשנה הבאה?" שואלת דניאל.
"כבר להתחיל עם זה?" מזועזע אביב. "רק…התחיל החופש."
"מה שנגמור עם זה יותר מהר יהיה יותר זמן לדברים אחרים."
"איזה דברים אחרים?"
"דברים יותר כיפיים משיעורים. תביא את החומר, שאני אדע על מה יש לנו לעבור."
אחר כך הם יושבים בסלון ואביב מסביר לה מה הוא יודע והיא שואלת שאלות כדי לגלות מה הוא לא. אמא השאירה חוברת שהכינה רינה, המורה הפרטית המקורית והם עוברים עליה. בהתחלה אביב מתרגש ונבוך ליד דניאל אבל ככל שעובר זמן הוא מבין שהיא אחלה. לא כבדה, מצחיקה, זורמת כזאת. אפשר לדבר איתה והיא מבינה כל משפט בפעם אחת, לא צריך לתרגם לה לשפת המבוגרים.
עד הערב הם גומרים לכסות את כל החומר ודניאל אומרת לו שהלילה היא תלמד את התוכנית והם יריצו אותה בשבועות הקרובים. אחר כך היא מכינה לו ארוחת ערב והוא הולך להתקלח, משחק קצת בפלייסטיישן עד שדניאל באה לסגור לו את האור. חופש-חופש, יש לו הרבה לימודים והרבה דברים להספיק. הוא נרדם מהר.
"בוקר טוב.”
אביב פותח את העיניים. דניאל עומדת לידו, ראשה נוטה מעט לצד וחיוך מרצד בעיניה והיא מביטה במורד גופו, חיוך דק על שפתיה. אינסטינקטיבית, אביב עוקב אחר עיניה ומוצא שהיא הביטה בתחתוניו ובזקפת הבוקר שצמחה שם. הוא ממהר להתכסות בשמיכת הקיץ הדקה שחמקה לה במהלך הלילה ופניו מתלהטות במבוכה.
"אמא שלך.” אומרת דניאל ומגישה לו את הטלפון.
"הלו, אמא?”
אבא ואמא נחתו בארצות הברית וכבר התמקמו במלון. איך האו-פר? בסדר. ישבתם על החומר? כן. היא נראית לך? כן, מאוד. למה מאוד? אופס, אביב מסמיק. סתם, נראית בסדר, היא בסדר. ואתה אוכל? אוכל. וישבתם כבר על החומר? כבר שאלת, אמא, כן. והיום היא תכין תוכנית לימוד. ויש לך כל מה שאתה צריך? כן. רוצה לדבר עם אבא? אביבי, מה קורה, גבר?
כאשר השיחה נגמרת אביב מתלבש במהירות, נזהר שדניאל לא תצוץ פתאום ותעשה לו פדיחות. אחר כך הוא מצחצח שיניים וכאשר הוא מוודא שאין פדיחות בתחתונים עומד לו, יוצא מהחדר אל המטבח.
"הכל בסדר?” מחייכת אליו דניאל, חושפת שיניים צחורות ועיניים שובבות. היא עומדת ליד הכיריים, לבושה בשמלה ירוקה בהירה ודקה. אביב חש בחלציו מתעוררים וממהר להתיישב. על השולחן מחכה לו התוכנית הכללית והתרגילים להיום.
"כן. הורים. הם צריכים לדעת מה קורה.”
"ככה זה הורים. מה אותה רוצה לאכול?”
"לא משנה לי.”
"אוהב פרנץ' טוסט?”
"מה זה?”
"לחם מטוגן עם ביצה.”
אביב מעדיף דגנים אבל בכל זאת אומר:
"נשמע טעים.”
"יופי, תתחיל לעבור על התרגילים של היום.”
היא מכינה לו פרנץ' טוסט ואביב מתחיל לעבור על התרגילים. הוא מצליח לפתור כמה ומדי כמה רגעים מרים את עיניו וגונב הצצה בגופה הטרוד על הכיריים, עיניו תרות אחר חמוקי אחוריה.
"מסתדר?” היא מסתובבת פתאום ותופסת אותו מביט בה, ואביב ממהר להשפיל את עיניה ומהנהן במהירות.
"יופי.” אומרת דניאל, קולה משועשע.
הפרנץ' טוסט יוצא שרוף ומלוח מדי אבל אביב זולל אותו בתאווה.
"טעים לאללה.”
"אתה חמוד.” מצחקקת דניאל. “שקרן, אבל חמוד. רוצה לאכול עוד או שנתחיל?”
"נתחיל.”
"הכל בשביל לא לאכול עוד אחד כזה, הא?"
"לא, מה פתאום, פשוט…”
"סתם צחקתי איתך.כאן או בסלון?”
בדרך אל הסלון אביב מוצא את עצמו נועץ מבטו בישבנה המתנדנד לפניו מתחת לשמלה הקלה. הם מתיישבים ליד שולחן האוכל הגדול המשמש בדרך כלל לארוחות חגיגיות ומתחילים לעבור על תרגילים, משוואות וגרפים.
בחלוף הרגעים אביב מוצא שקשה לו להתרכז בתרגילים. ריחה של דניאל מדגדג את דרכו אל נחיריו, מפעפע אל מחזור הדם שלו ומאיץ את הלב. כאשר ברכה נוגעת בברכו באקראי הוא מבליע נשיפה מרוגשת וכאשר היא מניחה את ידה על כתפו באישור הוא חש על סף עילפון. וגם במכנסיים הוא מרגיש את הזין קשה כמו הקליטה שלו עכשיו.
"אפשר לשרותים?” הוא שואל כאשר הוא מרגיש שהוא לא יכול יותר.
"בוודאי.” מחייכת אליו דניאל ואביב מסמיק. נראה לו שהיא יודעת בדיוק מה הוא הולך לעשות שם.
"פשוט שתיתי יותר מדי קפה.” הוא מסביר ונוזף בעצמו תוך כדי כך שהוא עושה זאת. למה הוא צריך להסביר לה למה הוא הולך לשירותים? אלא אם כן הוא נותן תירוצים למה שהוא באמת הולך לעשות ואז הוא בעצם חושף את עצמו עוד יותר…
סמוק ונבוך אביב נכנס לשרותים. הוא נועל את הדלת, שולף את הזין ומתחיל לאונן במהירות, ריחה ומגעה של דניאל מוחשיים כאילו הייתה איתו שם. הוא מדמיין את ידה על ידו ושומע את קולה וזרעו ניתז בעוצמה על האסלה וסביבה. סחרחר, הוא מתנשף כמה פעמים וחש עצמו נרגע. אחר כך הוא מנקה קצת עם נייר טואלט, משתין באופן הקולני ביותר שהוא יכול, שוטף את ידיו וחוזר אל הסלון.
"פשוט שתיתי…” הוא מתחיל להסביר שוב כאשר הוא מתיישב לידה, אבל לא גומר את ההסבר. מי שסתם משתין לא מסביר את עצמו, הוא גוער בעצמו. עד הפסקת הצהריים הוא יאונן עוד פעם אחת.
לצהריים מכינה דניאל שניצל וצ'יפס ואביב משתדל לגנוב כמה שיותר מבטים בישבנה מבלי שתבחין. בכל פעם שנתפס הוא מסמיק, מקלל את עצמו ונשבע שלא יעשה זאת יותר אבל משהו בעגלגלות המוצקה שלהם מושך אותו להביט בהם בכל פעם שוב. אביב מבחין גם שדניאל מציצה מדי פעם מחלון המטבח החוצה, אל שביל הכניסה והרחוב. כאשר היא רוכנת להציץ, שמלתה נצמדת עוד יותר אל ישבנה ומבליטה ביתר שאת את קווי המתאר של עכוזה, מאיצה את הדופק של הנער.
השניצל מוכן ודניאל מגישה אותו לצלחתו של אביב. היא רוכנת בזהירות ועיניו של אביב נמשכות מעצמן אל החריץ שבין שדיה. היא לובשת חזייה לבנה אבל רוב שדיה השזופים נחשפים בכל זאת בעודה כפופה וקסם עתיק ועז מהפנט את אביב, פוער את פיו ומרוקן את מוחו. קול באחורי מוחו זועק לו להזהר אך אביב שבוי לחלוטין בקסם ואינו יכול להתיק את עיניו מהמחזה המופלא. רק נקישת המזלג על צלחתו שוברת את הקסם ואביב ממהר להגביה את מבטו, מוצא ששוב נתפס בקלקלתו.
דניאל מחייכת ונדמה שהיא משועשעת מהעניין אבל אביב רק רוצה לחפור בור מתחת לשולחן ולעבור לגור בו עד יומו האחרון. איזה פדיחה, לוהטות פניו. פדיחה מטומטמת של ילד קטן ומטומטם.
"בתאבון.” אומרת דניאל ומתחילה לאכול.
אביב מצטרף אליה ובמהרה מתחילה שיחה לקלוח בינהם. דניאל נולדה בדנמרק להורים בשליחות והגיעה לארץ כאשר הייתה בת שש. הם גרו בקרית טבעון ובנשר והיא גרה איתם עד שהתחילה ללמוד. למדה שנתיים בחיפה אבל הפסיקה ועכשיו היא בשנת חופש כדבריה. אביב מנסה גם הוא לספר על עצמו אבל בגילו אין לו ממש רזומה והשיחה עוברת לתחביבים, מוסיקה, משחקי וידאו, סרטים וספרים.
"מה אתה רוצה לעשות אחר הצהריים?” שואלת דניאל. “ראיתי שיש לך הרולרבלייס בחדר. אני מתה על רולרבלייס.”
אביב כמעט סוגר את הענין במשיכת כתף. את הרולרבלייס ביקש בגחמה לפני חצי שנה ומאז נסע בהם מעט עד שהשתעמם אבל מצד שני יש בו משהו אשר שש לרצות את האישה שלידו, לזרום.
"מגניב.” הוא אומר. “אני מת על רולרבליידס.”
שעתיים אחר כך הם יושבים במונית, בדרך למגרשי הספורט ומגרש ההחלקה. דניאל לבושה במכנסי ספורט אדומים קצרים ורפויים, רגליה ארוכות ושזופות. היא לובשת חולצה אפורה ופשוטה ושיערה אסוף בגומיה. אביב יושב רחוק ממנה ככל שיוכל, התיק עם הרולרבלייס שלו מונח על מפשעתו כבדרך אגב אך בכוונה תחילה. הוא כבר יודע שהמכנסיים שלו יבליטו לו ויפדחו אותו ליד דניאל ובינו לבינו הוא תוהה אם יוכל להבריז מכל העסק בתירוץ זה או אחר.
כאשר הם מגיעים למגרש דניאל מוצאת להם פינה לשבת על הטריבונות ומניחה שם את התיק שלה. אחר כך היא מתיישבת ומקרבת את קרסוליה אל מפשעתה בתרגילי מתיחה ואביב מתקשה לשמור את עיניו בחוריהן. התנוחה בה היא מתמתחת חושפת תחתונים צהובים ואלו קורצים אלו בשובבות באפלולית שבין מכנסיה לעורה. כאשר היא מתכופפת לפנים שדיה מטלטלים ואביב בולע רוק, הפעם מצליח להתיק ממנה את עיניו לפני שהבחינה בכך.
בעודו מפנה אליה את גבו הוא נועל אל הרולרבליידס ואז מחליק במהירות אל הרחבה, מתפלל שהפדיחה במכנסיים תיעלם כבר.
"אביב! חכה לי!” קוראת דניאל מאחוריו אבל אביב דווקא מתרחק.
"אביב!” היא קוראת בשנית בעודה מחליקה לעברו במהירות. הוא מעיף בה מבט מעבר לכתפו ומביט שהמרדף אבוד: היא מחליקה הרבה יותר טוב ממנו.
"מה אתה בורח?” היא שואלת אותו, מחליקה לצידו.
"לא שמעתי אותך.” הוא משקר.
דניאל מאיצה ומסתחררת ומסתובבת אליו.
"איך?”
"סבבה.”
"אתה יכול גם?”
אביב מנסה בזהירות וכמעט שמועד ודניאל מזנקת אליו ואוחזת אותו בזרועותיה. לרגע היא כולה סביבו, ריח ועור וזיעה ושיער, וברגע הבא הוא עומד יציב והיא כבר מחליקה ממנו.
"נסה שוב, לאט יותר.”
אביב מתרכז ומנסה לבצע את הסיבוב בשנית והפעם הוא יציב יותר.
"יופי. שוב.”
הוא מחליק כמה צעדים ואז מסתחרר, כמעט מאבד את שיווי משקלו אבל מצליח שלא למעוד בסופו של דבר.
"זה היה מהר מדי. קח את זה באיזי, לאט. המהירות תבוא עם הנסיון.”
באותו אחר הצהרים הוא ילמד להסתחרר בסוף וגם לקפוץ. הוא נופל כמה פעמים אבל ממהר לקום, לא רוצה שתתייחס אליו כמו אל ילד, למרות שכאשר היא עוזרת לו לקום היא נוגעת בו וזיקים רושפים בעורקיו. ללא כוונה אפילו נגע לה בציצי פעם אחת והמגע נצרב באצבעותיו כמו כוויה מענגת. בסוף הם כבר צוחקים ביחד ולועגים זה לזה בידידות, מחקים זה את סגנונו של זה ומתחרים זה בזה, על אף שדניאל תמיד מנצחת. לקראת הערב הזרקורים במגרש ההחלקה נדלקים ודניאל אומרת שהגיע הזמן לחזור הביתה.
"היה כיף, הא?” שואלת דניאל.
שניהם ישובים עכשיו במונית בדרך הביתה, מחליקים ברחובות לוהטים מהבטחות ליל קיץ.
"אחלה כיף.” אומר אביב, זכרון שדהּ בידו חי ומוחשי.
"אני חייבת מקלחת.” נאנחת דניאל ולבו של אביב מחסיר פעימה בעודו מדמיין אותה עירומה לחלוטין, רטובה ומסובנת.
"גם לך לא תזיק.” מצחקקת דניאל, אבל אביב עדיין שקוע בדמותה בדמיונית, העירומה, של דניאל. אם הוא רק היה יכול לראות אותה כך, עירומה במקלחת…מסתבנת…סבון וקצף מחליקים על שדיה…בטנה…
"אביב? הכל בסדר?”
"כן, סליחה…חשבתי על…המשפחה שלי.”
"מסכן שלי,” שולחת דניאל יד ומלטפת את ראשו. “מתגעגע?”
"כן.” הוא ממלמל, אבל הדבר שהוא באמת מתגעגע אליו הוא לחיים הנורמליים לפני שעברה לגור אצלו.
"עוד שבוע הם חוזרים, זה יעבור צ'יק צ'ק, אתה תראה.”
"נכון.” הוא מסכים איתה בחצי פה, השני רוצה לנשק אותה פתאום.
"אולי נאכל המבורגר היום במקום לבשל?”
"מתאים.” אומר אביב ודניאל מבקשת מהנהג להקפיץ אותם לקניון, שם הם חוטפים משהו לאכול ואז הולכים הביתה.
"אני הרוגה.” נאנחת דניאל כאשר הם מגיעים לבסוף הביתה. “חייבת מקלחת, חייבת. אני לא מסריחה?”
"ממש לא.” ממהר אביב לענות.
"אתה חמוד. אבל אני בטוח דביקה ומגעילה אז אני עפה להתקלח. לך גם אתה.”
אביב נכנס למקלחת, מאונן, מסתבן וחופף את הראש, מאונן שוב ואז יוצא מהמים. הוא בוחן את גופו בקפידה. שיערות המפשעה שלו התחילו לצמוח, אבל לא ממש כמו שהוא ראה פעם אצל אבא. בבית השחי אין כמעט כלום והפרצוף חלק כמו של אחיו הקטנים. הוא מקפיץ קצת את שרירי הזרוע אבל הם לא ממש קופצים. ילד, הוא נאנח לעצמו. סתם ילד מטומטם. ואפילו לא מבריק במתמטיקה.
"אביב?” נשמע קולה של דניאל והיא דופקת על הדלת.
"אל תיכנסי!” זועק אביב בבעתה וממהר לכסות את מפשעתו במגבת.
"רוצה פופקורן? אני מכינה לעצמי.”
"אה…כן בבקשה.” אומר אביב, עדיין מבוהל, וממהר להתלבש.
"רוצה לראות טלוויזיה?” שואלת אותו דניאל כאשר הוא יוצא. היא לובשת מכנסיים קצרים וחולצה גדולה ומריחה מסבון ונשיות.
"סבבה.”
"מה יש בכבלים?” היא שואלת כאשר היא מגיעה לסלון, מגש גדוש בקולה ופופקורן בידיה.
"לא יודע, בואי נראה.”
"למה אתה יושב שם?” שואלת דניאל. הספות בסלון הן ספות 1-2-3 ואביב התיישב על ספת יחיד כדי שלא להקלע למבוכה הכרוכה בישיבה קרובה מדי לדניאל.
"סתם.” הוא מושך בכתפיו. “לא יודע.”
"בוא הנה.” היא אומרת ותופחת לידה על הספה הזוגית ואביב מתיישב בלב הולם על הספה, רחוק ככל שיוכל ממנה. הם מחפשים ומתפשרים על ספיידרמן 3 ומתחילים לכרסם פופקורן.
עד חצי הסרט הכל סבבה. דניאל מעודדת את ספיידרמן ומגדפת את הנבלים. לפתע אביב מבחין שכאשר היא רוכנת קדימה, הוא יכול לראות כמעט את כל שדה שמאלי דרך השרוול. גרוע יותר, היא לא לובשת חזייה. בסדרת הצצות מבועתות הוא מגלה ששדה חיוור ומוצק ולרגע מרגש ומבהיל הוא גם מבחין במשהו שלא יכול שלא להיות עטרה ואולי גם פטמה. הזין שלו מתקשה כמו ידית דלת והוא מעלה את רגליו כדי להסתיר את זקפתו. לבו של אביב הולם בעוז ופיו יבש בעודו מתאמץ להיראות כאילו אינו הולך להתעלף בכל רגע, למרות שנדמה לו שהוא כן.
שאר הסרט הוא סיוט של זקפה ומבוכה וקולות נפץ ודניאל מעודדת ושד אחד חיוור וחצוף ומרגש. אביב משתדל להשאר מרוכז בסרט אבל הוא רק רואה צבעים זזים, לא ממש מבחין מי נגד מי.
"הי, אתה בסדר?” שואלת דניאל פתאום.
"מה? בטח. ברור.”
"אתה נראה לי קצת מרחף. מתגעגע למשפחה?”
"אה…כן.” מזנק אביב על קרש ההצלה. אבל הוא לא רוצה לצאת תינוק, לכן הוא מוסיף. “קצת.”
"מסכן שלי.” אומרת דניאל ולזוועתו של אביב היא פורשת את ידיה ומחבקת אותו. עכשיו הוא עטוף בריח המשכר של גופה ושיערה, מודע עד כאב לנוכחותם של זוג שדיים אמיתיים עירומים מחזייה לא יותר משלושה מילימטרים מפניו. לחץ מתחיל להתגבר במפשעתו ואשכיו משדרים כאב עמום אבל אביב שיכור ומבועת מכדי לשים לב לכך.
"יהיה בסדר, אוקיי?” דניאל מלטפת את ראשו ואביב מהנהן, מחכך את לחיו בשדה תוך כדי. “אנחנו נעשה הרבה כיף ביחד, אני מבטיחה לך. לא רק נלמד, אל תדאג.”
אחרי הסרט הם מפנים את השולחן ופורשים כל אחד לחדרו אחרי שדניאל מוודאת פעמיים שהבית נעול והאזעקה פועלת. אביב מאונן ברגע שהוא נכנס לחדרו ואז נכנס למיטה, קורא קצת ונרדם. דניאל באה אליו בלילה בחלום שקשור משום מה לשדה תות ומשהו עם מייבש כביסה.
חם כאשר הוא מתעורר בבוקר. חם לאללה. הוא בעט בלילה את השמיכה וכעת הוא לבוש בתחתונים בלבד. דניאל! הוא נזכר בבהלה וממהר להתלבש. הדבר האחרון שהוא צריך זה שהיא תראה אותו עם הזקפה המביכה הזו בתחתונים. ורק שלא תחייך, מה יש לה לחייך כשהוא עושה לעצמו פדיחות?
הוא מביט בשעון. שש וחצי? יש שעה כזאת בכלל? מי שמע על לקום בשש וחצי בחופש הגדול? אבל לחזור לישון הוא כבר לא יכול אחרי שהתלבש, הוא מכיר את עצמו. אין טעם לנסות אפילו.
אביב מדשדש בבית בשעמום. שקט בבית ובחוץ. הוא כמעט מפעיל את הטלוויזיה ומתחיל לשחק אבל נזכר בדניאל הישנה.
דניאל ישנה.
רגליו נושאות אותו אל חדרו של דולב עוד לפני שהוא מורה להן לעשות כן. דלת החדר פתוחה והוא עוצר את נשימתו ומציץ פנימה מבוהל ונרגש.
מיטתו של דולב צמודה לקיר הדלת ודניאל ישנה כאשר ראשה רחוק מהדלת וגבה פונה אליה. היא מכוסה בשמיכת קיץ דקה אך השמיכה מופשלת וישבנה הנהדר פונה כעת לעברו של אביב. היא לובשת תחתונים ורודים ופשוטים ועיניו של אביב קרועות לקווי המתאר של הישבן המשורטטים בדייקנות מתחת לבד הדק שלהם, לקפל העצל והמרהיב במפגש שבין שרירי העכוז לירך שלה, לקסם האפל החבוי בין הרגליים.
אביב ממשיך לסקור בזהירות את גופה. עצמות עמוד השדרה שלה יוצרות תלוליות בגופית השינה שלה ועצמות החזה שלה עולות ויורדות עם כל נשימה. הוא יכול לעמוד כך עד סוף החופש הגדול, אך תחת זאת משהו מזהיר אותו והוא מסתלק מהמקום, נרגש.
אביב הולך אל פינת העבודה, נכנס לתוכנת המסרים אך כל חבריו כמובן לא ליד המחשב. גם אם היו, מה יגיד להם? שהציץ לאו-פר שלו? הוא יודע מיד שזה לא בא בחשבון ושהוא לא הולך לספר על דניאל לאף אחד. היא שלו, ושלו בלבד. הוא נכנס לפורום של משחקי הוידאו, שום דבר מעניין, נכנס לאתר של משחקי אונליין ומפוצץ פינגווינים עם הסאונד של המחשב כבוי. הוא קצר רוח וחם לו והלב שלו מסרב להאט לקצב נורמלי. אולי הוא חולה?
אביב ניגש אל המזגן ומפעיל אותו ואז חוזר אל המחשב להמשיך לשרוף זמן. עדיין חם לו. המזגן עובד, הנורה דולקת, אבל לא יוצא אוויר קר. הוא ניגש אל המזגן ושם את היד: סתם אוויר לא מקורר. חבל שאבא לא כאן, הוא היה יודע מה לעשות. משעמם.
הוא ניגש לשולחן האוכל הגדול בסלון ומתיישב מול המחברת שלו. בעיה ראשונה. מציץ בענין מוזר. חושב על זה קצת. כן, זה נראה זה. כותב. נראה טוב. עושה עוד אחד. רגע, הוא באמת פותר תרגילים לבד בזמנו החופשי? השלישי קצת מסובך, הוא מסמן אותו וממשיך הלאה. ככה הוא מצליח עוד שלושה. זה לא הולך קל, אבל זה הולך. נחמד, בואכה מגניב.
"בוקר טוב.” ממלמלת דניאל מהמסדרון, פרצופה חמוץ שינה וקולה מעובה.
"בוקר טוב.” אומר אביב.
"אפשר קפה?” היא נוהמת ומתפרקת על הספה הזוגית.
"אני…לא יודע להכין…”
"אחד סוכר אחד סוכרזית אחד קפה וקצת חלב.”
אביב מזנק למטבח. הוא מרתיח מים בקומקום, בוחר לדניאל את הספל האדום, היפה ביותר בעיניו, ואז מאתר את צנצנות הסוכר והקפה. הוא שם לה כפית קפה וכפית גדושה של סוכר, שיהיה לה יום מתוק ואז זורק פנימה סוכרזית. כשהמים רותחים הוא ממלא בזהירות ומוסיף חלב. בהחלטה של רגע הוא דוחף עוד קצת סוכר, שיהיה לה יום עוד יותר מתוק.
“תודה, חמוד." היא מלמלת כאשר היא לוקחת ממנו את הקפה. "ממש מתוק. נורא נורא חם. בקושי ישנתי. איפה המזגן? אתה יכול להפעיל אותו?”
"הוא לא עובד…אני חושב.” אומר אביב. “ניסיתי ויצאה רק רוח. אולי צריך להחליף את הפילטרים.” הוא מוסיף משהו ששמע פעם את אבא אומר.
"אוי ואבוי.” אומרת דניאל ולוגמת מהקפה. השמש מתחילה לזרוח בפנים שלה והיא כבר לא נראית כל קצת חמוצה, להיפך. אביב מודע פתאום לעובדה שהיא לובשת רק את התחתונים והחולצה והרגליים הארוכות שלה תופסות חצי שטיח.
"אתה פותר תרגילים?” שואלת דניאל אחרי כמה דקות.
"כן…שיעמם לי ולא רציתי לשחק בפלייסטיישן בשביל לא להעיר אותך.”
"איזה חמוד אתה, אתה יודע?” היא שואלת והלב של אביב מנתר מחזהו, עובר בגרון, נפלט מהפה, מרחף סביב החדר וחוזר בחזרה. אביב מסמיק, ממלמל משהו ומושך בכתפיו כאילו זה דבר של מה בכך.
"את רוצה שאני אכין ארוחת בוקר?” הוא מנצל את המומנטום.
"רוצה לפנק אותי עד הסוף, הא?” היא שואלת בעיניים מחייכות.
"לא 'כפת לי.” מושך אביב בכתפו, פניו חמות.
"אתה חמוד, אבל אין צורך. אני כבר גומרת את הקפה ונכנסת לעניינים.”
כאשר היא גומרת לשתות את הקפה היא קמה, מעיפה מבט זהיר דרך החלונות החוצה, והולכת למטבח.
"אביב!” היא קוראת כעבור כמה דקות.
"מה?”
"רוצה לעבוד כאן? אני אוכל לעזור לך.”
"בסדר.” אומר אביב ומתיישב ליד השולחן במטבח. נדרשות לו בדיוק ארבע שניות כדי להבין את היתרונות הנובעים מהישיבה מאחורי דניאל כאשר זו לבושה בתחתונים וחולצה בלבד. בעודה חותכת סלט ומכינה חביתה, ישבנה מבצבץ ללא בושה מתחת לחולצה בקצרה, מכוסה בקושי על ידי תחתוניה הקטנים, הוורודים.
"תסלח לי שאני לא מתלבשת.” אומרת דניאל מבלי להסתובב ואביב ממהר לכבוש את עיניו במחברת. “פשוט החום הזה הורג אותי. עוד לא שמונה ואני מתבשלת. אחר כך נתקשר למתקן מזגנים.”
"זה בסדר. מבחינתי, כאילו.” מלמל אביב, מנסה להישמע הכי דרך-אגבי שהוא יכול, עיניו קבורות במחברת, עיוורות לאותיות והמספרים בה.
"אני בטוחה שמבחינתך זה בסדר.” אומרת דניאל ואביב יכול לשמוע את החיוך בקולה. הוא לא עונה, רק מצטמק לתוך עצמו במבוכה. יש איזו משמעות במשפט שאמרה אבל הוא לא מבין ולא ממש רוצה להבין אותה.
דניאל מסיימת להכין את ארוחת הבוקר ומגישה את החביתה המהבילה אל צלחתו של אביב, מעניקה לו נוף עוצר נשימה אל שדיה החשופים מתחת לחולצת השינה המרווחת. את ארוחת הבוקר דניאל מבלה בתחתונים וחולצה ואביב מתחיל להירגע מהמבוכה ופשוט להתענג על מראה גופה היפה.
אחרי ארוחת הבוקר דניאל ואביב מסכימים על התרגילים שיעשו היום ודניאל פורשת לחדרה לרחוץ פנים, להתלבש ולצחצח שיניים. היא יוצאת מחדרה אחר כך לבושה בשמלה דקה וארגמנית ואז מתיישבת ליד המחשב, מחפשת טכנאי מזגנים ומצלצלת אליהם בזה אחר זה. אבל גל החום האכזר תופס את כל המדינה במפתיע וידיהם של טכנאי המזגנים מלאות והם דוחים את פניותיה בזה אחר זה.
"אולי מחר?” שומע אותה אביב בפעם המי יודע כמה. “אנחנו מתבשלים כאן! לא מעניינים אותי ה…הלו?! הלו!? ניתק, הבן…”
"…זונה.” משלים אביב.
"איך אתה מדבר?” שואלת דניאל, מבטה משועשע. היא קמה מהמחשב ומציצה החוצה אל הרחוב.
"מה אני, תינוק?”
"לא, אתה כבר ילד גדול.” נוצצות עיניה של דניאל בשובבות מסתורית ומרגשת את אביב פתאום. “אתה ילד גדול, לא?”
"לא נראה לי שזה משהו שאתה אומר על עצמך.” עונה אביב בכובד ראש. “נראה לי שזה משהו שאחרים צריכים להגיד עלייך.”
"אתה ילד חכם.” אומרת דניאל. “אני מתה מחום. נוזלת. מטפטפת. לא חם לך?”
"חם.” מודה אביב ומקנח את הזיעה ממצחו.
"תוריד את החולצה.”
"לא, זה בסדר.” אומר אביב במהירות. החולצה מסתירה את מפשעתו הזקורה כמעט תמיד והוא לא רוצה שהיא תראה.
"אני לא יכולה יותר.” אומרת דניאל. היא אוחזת בתחתוניה מתחת לשמלה ופושטת אותם. אביב מביט בה, מרותק וכאשר היא מסובבת את ראשה אליו היא מבחינה בכך.
"תצטרך לסלוח לי…החום משגע אותי.” היא מתנצלת. “רוצה משהו קר מהמטבח?”
"כן בבקשה.”
דניאל הולכת למטבח, מניחה באדישות את תחתוניה הוורודים על השולחן, ליד אביב. הוא בוהה בהם בתדהמה, מבחין בשתי שיערות מקורזלות נחות בשלווה על הבד הוורוד.
התחתונים של דניאל. אם התחתונים כאן אז היא…בלי…התחתונים של דניאל. וורודים.
דניאל חוזרת עם שתי כוסות תה קר ואז מתיישבת ליד שולחן האוכל, בניצב אליו.
"נתחיל?” היא שואלת.
היא שמחה לגלות שהתקדם הרבה בלעדיה וגם מחמיאה לו על כך. את התרגילים הבאים הוא פותר באופן מהיר ואינטואיטיבי, אבל היא דווקא מעירה לו על כך.
"אני מבינה שזה קל לך ושתפסת את הטריק אבל אני רוצה שתעבוד בשיטה שלמדנו, גם אם זה קצת יותר לאט.”
"למה?”
"כי אם התרגיל ישתנה קצת, אתה עלול לרוץ קדימה בלי לשים לב, כמו שאתה לא שם לב ש…העיפרון שלך נופל.”
והעיפרון של אביב נופל.
"שיט.” הוא אומר כבדרך אגב ומתכופף להרים אותו. הפעולה הטריביאלית נקטעת באחת כאשר הוא מבחין במחזה המדהים והמרגש ביותר שראה בחייו הקצרים: מתחת לשולחן שמלתה של דניאל מופשלת מעל לברכיה וערוותה העירומה חשופה לחלוטין מולו, הבטחה כהה ומכושפת בין ירכיים מיוזעות. בעודו מתבונן מהופנט במחזה, דניאל מפשקת מעט את רגליה ומעניקה לו תצפית מרהיבה עוד יותר על הגן הקסום. ריח עז ומוזר מגיע אל אפו ומשהו באביב יודע שהריח בא מדניאל, אבל מה הוא בדיוק אינו יודע.
"מצאת?” שואלת דניאל ומנפצת באחת את הרגע.
"כן.” מזדקף אביב בבהלה וחובט את ראשו בשולחן. “אאוו!”
"אתה בסדר?” היא שואלת כאשר הוא מגיח מתחת לשולחן, משפשף את ראשו הדואב. הקסם התפוגג באחת וכל מה שנשאר לו זה כאב חד ומעליב בראש. אביב מהנהן, עדיין כואב.
"מה קרה?”
"סתם…התרוממתי ודפקתי את הראש בשולחן.”
"אאוץ'. נראה לי שנפסיק להיום. חם מדי בשביל ללמוד ובכל מקרה נראה לי שאתה מתחיל להשתלט על העניינים ותוכל להדביק את הפער כשיהיה מזגן. מה אתה אומר?”
"לא.” שומע אביב את עצמו אומר. “בואי נגמור את מה שקבענו להיום.”
דניאל פותחת עיניים גדולות בהערכה.
"כל הכבוד, ילד.”
"די כבר עם הילד הזה.” רוטן אביב.
"סליחה, לא התכוונתי להעליב.” מתנצלת דניאל. “וגם תדע לך שלפעמים עדיף ילד נחמד על גבר מגעיל.” היא מוסיפה וצל חולף על פניה בעודה מעיפה מבט אל הדלת והחלונות.
אביב לא יודע מה להגיד, אז הוא רק אומר:
"זה בסדר.”
"יאללה, תגמור את התרגילים להיום בלי לקצר ובלי לקפוץ ו…יש לי פרס בשבילך.”
"איזה פרס?”
"חכה ותראה.”
אביב מתרגש ועט על התרגילים. הוא משתדל ומצליח במפתיע שלא לחשוב יותר מדי על הפרס ודווקא מקפיד שלא לקצר וללכת בדיוק בדיוק לפי השלבים, בלי אינטואיציה ובלי "אני יודע מה עכשיו.”. תרגיל אחר תרגיל היא אומרת לו "נכון.” או "יפה!” ומכסת התרגילים הולכת ונעלמת, ביחס הפוך להתרגשות של אביב.
"גמרת את התרגילים.” אומרת דניאל וממצמצת. לאביב נדמה שהיא מתרגשת כמוהו. “כל הכבוד. רוצה את הפרס שלך?”
אביב מהנהן בנימוס, שלא להיות להוט מדי, זה לא מנומס.
דניאל אוחזת את העיפרון שלו ומראה לו אותו.
"הנה הפרס שלך.”
"מה?” שואל אביב. "העיפרון?”
היא לוקחת את העיפרון ומפילה אותו מתחת לשולחן. אביב בוהה בה בתדהמה ודניאל מישירה אליו מבט כמותו לא ראה אף פעם.
"העיפרון שלך.” היא אומרת, קולה נמוך מעט, עבה מעט.
"הוא נפל.” אומר אביב בטיפשות.
"אז…תביא אותו.” היא אומרת, לשונה מבזיקה לרגע על שפתיה.
"עכשיו?” שואל אביב ודניאל מהנהנת.
—————-
לחלק הבא