הזדמנות שנייה – פרק י”ח: משא ומתן

כאשר התעוררתי השמש כבר זרחה. איוה שכבה לצדי על הבטן, שדיה מנמנמים מתחתיה ואני התקשיתי תוך שניות. נשקתי לעורפה והיא מלמלה משהו וזעה בהתפנקות של בוקר. המשכתי לנשק במורד גבה, שפתי מרחפות ונושקות לעצמות כתפיה, לשדרתה, לחלקו העליון של ישבנה. כאשר התחלתי להפשיל את תחתוניה היא נאנחה ברכות והריח העשיר ממפשעתה גילה לי שהיא בתהליכי התעוררות מתקדמים. עדיין בחצי שכיבה על הבטן היא סייעה לי לפשוט ממנה את תחתוניה ולחשוף את ישבנה השמנמן.
הפתעתי אותה כאשר פישקתי את פלחי ישבנה תחבתי את לשוני אל החור הקטן, מאונן לה תוך כדי. התחלתי ללקק את פי הטבעת בעודי שוגל את החריץ הפרוותי שלה בשתי אצבעות. בתוך רגעים היא החלה לגנוח בקול אל תוך הכרית, מתמכרת לאצבעותיי ולשוני. מצאתי את הדגדגן שלה ומבלי להאט את הקצב הרקדתי את הזרת שלי על הכפתור הוורוד והמרוגש שלה ובתוך רגעים אחדים היא החלה לגמור בקול, קוראת בשמי ונאנחת מלים בגרמנית ואנגלית.
אלוהים אדירים.” היא אמרה כאשר חזרה לנשום. “בוא אלי.” הוסיפה והתהפכה על גבה.
שכיבה על הגב אינה התנוחה המחמיאה ביותר עבור נשים גדולות חזה ואיוה לא הייתה שונה: שדיה נשפכו לשני צדי חזה כשתי כריות אשר נפלו מהספה. אך מבטי היה ממוקד עכשיו בערוותה האדמונית אשר נחה בין רגליה השמנמנות והפשוקות. מבלי להכביר מלים עליתי עליה, חדרתי והתחלתי להניע את אגני קדימה ואחורה, נאנח בעונג. איוה משכה אותי אליה ואני הנחתי לה להטביע אותי בין גלי שדיה, ממשיך לבעול אותה תוך כדי שהיא ממלמלת: “בוא אלי ילד יפה שליבוא אלי מלאך שלי…”
היא המשיכה להיאחז בי וחשתי בעוד אורגזמה הולכת ונבנית בה. שלחתי יד אל מפשעתה והתחלתי לאונן לה במהירות. אחיזתה בי התהדקה והיא החלה להניע את אגנה כנגדי, כאילו מנסה להחדיר אותי עמוק יותר אליה והיא גמרה כאשר רגליה וזרועותיה אוחזות בי, נאחזות בי.
וואו, מה אתה עושה לי, ילד…” היא מלמלה. “גמרת?”
לא.” הודיתי אך פתאום נזכרתי במה שרציתי לשאול אותה אמש. “למה שאלת אותי את כל השאלות האלו אתמול?”
איזה שאלות?”
צבע עיניים, נקודות חן.”
היא נשפה נשיפת מרירות קטנה ונשכבה בגבה אלי. כעבור כמה רגעים אמרה:
רוב הגברים לא רואים אותי בכלל. לא רואים את איוה, רואים רק שדיים. אתה ראית יותר. תודה לך על זה.”
את הרבה יותר משדיים, איוה.” אמרתי, מלטף את שיערותיה מאחור. “את חכמה, את אמיצה. את עברת הרבה ושרדת. יש לך עוד המון דברים לעשות בחיים, ואני יודע שתצליחי בהם עם האומץ שלך.”
קצת מוזר לי לשמוע את זה מילד אבל תודה בכל זאת.” היא אמרה, מסתובבת אלי בחזרה. “עכשיו תורך לגמור. בוא שב לי על החזה.”
הזדרזתי לעשות כרצונה והיא אחזה בשדיה האדירים בידיה, מעצבת אותם לכרית רכה ומזמינה אשר במרכזה חריץ אותו הזמינה אותי בביישנות לדפוק עכשיו.
אתה רוצה לדפוק אותם?” שאלה, מבטאה הגרמני מתעבה. “אתה רוצה לדפוק את השדיים שלי?”
רציתי. כל כך רציתי.
בתגובה הנחתי את ידי על המזרון מעל כתפיה, מביא בכך את איברי אל העמק הקסום של שדיה. התחלתי לשגול את השדיים הענקיים, איברי כלל לא מגיח מהנקיק שבין שדיה אלא טובע לחלוטין בעונג שהסב לו החיכוך בהם. אצבעותיה שמרו על איברי לבל יברח ומדי פעם הדפו אותו מטה אל עבר בשר דדיה הרך והענוג. איוה הביטה בי מלמטה, עיניה הכחולות מרוגשות כמעט כמוני מהשימוש שעשיתי בגופה.
תגמור לי בפה.” היא אמרה כאשר חשה שאני עומד להתפרץ ומילותיה שלחו אותי מעבר לשיא. מיהרתי לדדות אל עבר ראשה והיא פתחה את פיה בהזמנה. הנתז הראשון החמיץ את שפתיה ונחת על אפה אך שפתיה הרכות התהדקו על איברי והנתזים הבאים כבר נפלטו הישר אל פיה והיא בלעה את הכל, מותירה אותי נקי ומרוקן.
התמוטטתי לצדה והבטתי בה והיא השפילה את עיניה. לא אמרתי כלום. בעודינו שוכבים, מיוזעים ומתנשפים, נשמעה דפיקה בדלת.
כן!” קראתי ואיוה מיהרה להתכסות.
לינזי פתחה את הדלת והציצה.
אל תגמור לי אותה,” היא פנתה אלי. “אני מתכננת לה יום ארוך. אתה יודע מה זה עושה לי לשמוע אותה נאנחת ככה?”
צחקתי.
הוא גמר אותך או שאת מוכנה לעוד?” שאלה לינזי את איוה.
אני בסדר.” השיבה איוה בביישנות.
טוב, אז אחר כך. השארנו לכם ארוחת בוקר ויש לנו עניינים חשובים לדבר עליהם, נפוליון.”
ארוחת הבוקר הייתה פשוטה בהרבה מהקודמות לה והבליטה את הבעיה איתה אנחנו מתמודדים: היינו תחת מצור. לעסתי לחם קלוי וריבה, וחשבתי על המצב בעוד האחרים נמרחים להם בסלון: אניקה לימדה את לינזי לנגן, הלגה קראה מגזין ופול לא נראה בשום מקום. רק דרך אחת הובילה מהווילה והיא הייתה חסומה על ידי אנשים שהפתיעו אותנו במידת הסכנה שהציבו לנו. מה הם רצו מאיתנו? כנראה חשיש. האם היינו נכונים לתת להם חשיש? ואם כן, איזו כמות?
היה לנו אקדח אחד אבל לא התכוונתי להשתמש בו. האקדח היה מיועד להגנה עצמית, לא לרצח של עלובי חיים. בכל מקרה, גם אם משטרת אילת העלימה עין מהביטניקים כל עוד חיו מחוץ לעיר, ברגע שהיו מתחילות להערם שם גוויות, חששתי, הגישה הייתה משתנה מהר מאוד. הרג לא בא בחשבון, גם אילו רציתי להרוג ביטניקים.
חושב על הבעיה שלנו?” שאלה לינזי מהסלון וכל העיניים פנו אלי. פול ירד במדרגות ונעמד בכניסה לסלון.
הנהנתי. הסברתי להן את הסיטואציה כמו שראיתי אותה: אנחנו חייבים לפרוץ את המצור אך עדיף להימנע מאלימות ככל שנוכל.
אולי נוכל לדבר איתם?” הציע הלגה.
שטויות.” אמרה לינזי. “הם ניסו להרוג את אניקה ואיתן.”
הם יהיו יותר רגועים כאשר לאיתן יהיה אקדח.” אמרה אניקה. “אולי ניסע, איתן ואני, ונדבר איתם. נראה מה הם רוצים.”
שקלתי את ההצעה. מה היה לנו להפסיד, בעצם? אודה על האמת, לא חשבתי שהיוזמה הזו תועיל במשהו, אבל העדפתי למצות את הסיכוי הזה לפני שנגיע לאלימות. ולא שהיו לי פתרונות טובים יותר.
אני מוכן.” אמרתי. “אניקה, את מוכנה?”
שוב שניכם?” שאל פול בחדות.
מי אתה מציע שיסע עם איתן?” שאלה לינזי.
מי קבע שאיתן חייב לנסוע?”
שוב אתה עם השטויות שלך?” התרגזה לינזי. “איתן נוסע, השאלה היא מי יסע איתו. אניקה התנדבה. אני מוכנה גם, למרות שאני חוששת שאצא מכלי ואשבור ראש של איזה ביטניק.”
אני אסע, אני יודעת לנהוג בוספה.” אמרה אניקה.
גם אני יודע.” אמר פול.
רק שאיתך אני לא נוסע.” התערבתי.
רק עם אחותי, הא?” הוא שאל, ארס בקולו.
פולי, די.” אמרה אניקה.
די את!” הוא רשף. “אני לא יודע מה קורה בינכםאבל אני לא אוהב את זה!”
אניקה הסמיקה והשפילה את עיניה, אשמה קורנת מכל תו בפניה.
אתה מוכן להפסיק כבר עם השטויות הקטנוניות שלך?” הרימה לינזי את קולה. “איתן כמעט נהרג אתמול. האוכל שלנו אוזל. לא רחוק מכאן גרים אנשים שאלוהים יודע מה הם מוכנים לעשות בשביל לסלק אותנו מכאן. ומה הדבר היחיד שמעניין אותך? אם תוכל ולהמשיך את השליטה העלובה שלך על אחותך. תפתח את העיניים כבר! תפתח את העיניים או שתסגור את הפה כי אם הדבר היחיד שיכול לצאת ממנו זה הערות קטנוניות אז אני נשבעת לך שעוד מעט ואני אחטיף לך.”
פול, סמוק כולו, פתח וסגר את פיו כמה פעמים אך לא אמר דבר. לבסוף הוא חשק את לסתותיו והנהן, כובש מבטו בשטיח.
אוקיי, אז זה מוסכם.” אמרה לינזי. “אניקה ואיתן יסעו בוספה כדי לדבר עם הברברים האלה ולראות מה הם רוצים.”
הנהנתי בהסכמה.
מתי תיסעו?” שאלה הלגה בחשש.
עכשיו זה טוב.” אמרתי.
אתה חלש מדי!” קראה הלגה.
לא לפי מה ששמעתי מאיוה אתמול בלילה והיום בבוקר.” גיחכה לינזי. “'איתן! איתן! איתן!”
איוה הסמיקה כעגבנייה וצחקוקים מילאו את המטבח.
"מוכנה?” שאלתי את אניקה והיא הנהנה, פניה רציניים: גם לה היה ברור שאנחנו מסתכנים. האקדח תחוב במכנסי, יצאתי ביחד עם אניקה מהבית. כולם ליוו אותנו החוצה, מפרים את הוראות הבטיחות שלנו, אבל לא רציתי לעשות מזה עניין עכשיו. הובלתי את הוספה החוצה מהחנייה והנעתי.
"תשמור על עצמך!” אמרה הלגה והשאר הביטו בנו בפנים מתוחות.
מבלי לומר מילה נופפתי להם והתיישבתי. אניקה התיישבה מאחורי, שילבתי להילוך והתרחקתי משם, הוספה רוקדת לרגע על הכורכר הבוגדני לפני שהתיישרה.
כאשר טפחה אניקה על כתפי ידעתי מה היא רוצה וסטיתי עם הוספה לכיון הסלע שכבר הפך להיות הסלע "שלנו". למרות שגמרתי לא מזמן בין שדיה של איוה, המחשבה על חדירה לישבנה ההדוק של אניקה הזקירה את איברי תוך שניות.
ירדנו מהוספה וניגשנו מתחת לעץ האשל. ראיתי שאניקה מתמודדת עם משהו ותהיתי אם היא החלה לחוש ייסורי מצפון על הפעילות שלנו מאחורי גבו של אחיה.
"מה קרה?” שאלתי, מקווה שייסורי המצפון שלה לא ימנעו ממני את הזיון.
"אתה לא מפחד?” היא שאלה אותי, פוכרת באצבעותיה.
"מפחד.” הודיתי.
"באמת?”
"כן.”
"חשבתי שאתה סופר בוי, הילד חסר הפחד.”
"מצטער על אי ההבנה, אני לא. אבל אני מאמין שיהיה בסדר.”
היא הנהנה בעצבנות והתקרבה אלי לחיבוק ואני פרשתי את ידי לקראתה ואספתי אותה לזרועותיי, עד כמה שיכולתי בהיותי נמוך ממנה בחצי ראש. ריח שיערותיה מילא את נחירי ושדיה הגדולים נמעכו דרך חולצת הטי שלה על חזי העליון.
"יהיה בסדר.” אמרתי וליטפתי את שיערה.
"איתך איכשהו דברים מסתדרים.” היא אמרה ונישקה את שפתי.
התנשקנו בשנית וחשתי בה תאווה מתפרצת, לשונה תרה נואשות אחר שלי, פטמותיה זקורות תחת אצבעותיי. האות ניתן והחלקתי את ידי הימנית אל חזית מכנסיה כדי לפרוף את הכפתורים.
"איתן…” היא נאנקה באוזני בעוד אצבעותיי מפשפשות בתחתוניה הרטובים, מכנסיה מופשלים עד הירכיים. “הואתה יודע מה אני צריכהתן לי את זהבבקשה…”
הפחד הפך אותה לדרשנית ומרוגשת יותר משהיכרתי והיא יללה ונהמה כאשר אוננתי למפשעתה הלוהטת. כאשר קצה בכך הפנתה אלי את ישבנה והתכופפה על הסלע, מפשקת את פלחי עכוזה בדרשנות. עם מישהי אחרת הייתי משקיע במשחק אנאלי מקדים וסיכוך טוב אך אניקה אהבה את הזיונים בתחת שלה ספרטניים ותכליתיים, לכן רק ירקתי על ראש הזין ודחפתי אותו מול פי הטבעת שלה.
היא דחפה נגדי ובתוך שניות הבקעתי את דרכי לתוך ישבנה ההדוק והיא נאנקה בקול, מאוננת לעצמה במרץ. מכיוון שעינגה את עצמה הייתי פנוי להפשיל את חולצתה מעלה, חושף את שדיה הגדולים. אחזתי בהם כבידיות בעודי דופק אותה בתחת, ממולל את הפטמות באצבעותיי. כעבור כמה רגעים גמרנו שנינו, היא מתחילה בסדרת אנחות נמוכות ואני מצטרף אחריה, ממלא את מעיה בשפיך.
ללא אומר התחבקנו תחת עץ האשל במשך כמה רגעים, מתבשמים באינטימיות של אחרי הסקס, מאוששים זה את זו לקראת האתגר שלפנינו. כאשר נרגענו, התלבשנו, עלינו על הוספה והמשכנו בדרך.
הרי אדום הביטו בנו במבטים אטומים ואדומים, מקטינים אותנו, הדי המנוע לועגים לנו. הדרך המוּכרת התפתלה שמאלה וימינה, כאילו מנסה לחמוק מתחת לגלגלי הוספה ולהשמיט אותנו בשוליה, חבולים ומובסים. לבסוף ראיתי את הכפר מרחוק ועצרתי את הוספה. אניקה ואני ירדנו בזהירות מהקטנוע והתחלנו להתקרב אל הכפר.
"אתה חושב שהם ערים?” שאלה אניקה.
"מישהו כן. נראה שהם עוקבים אחרי זמני היציאה וההגעה שלנו.”
"אתה חושב שהם רוצים את הסמים?”
"גם את הסמים. אולי גם כסף, לא יודע?”
"אנחנו יכולים לתת להם קצת, אתה יודע.”
"בואי נראה קודם מה הם רוצים.”
הגענו כדי טווח צעקה מהבתים העלובים הראשונים. בולדרים גדולים חסמו את הדרך ונראה שמישהו טרח לעבות את המחסום עוד יותר, מעודד אולי מההצלחה הקודמת. לא נראתה כל תנועה מהמערות, הבקתות או מחסות הקרטון והבד אשר היו פזורים בשטח. לא הייתה לי סבלנות להתקשקש יותר מדי.
"הי!” צעקתי בקול. “יש כאן מישהו?”
בתוך כמה רגעים נראתה תכונה מאזור הבקתות ומיד אחר כך צצו שלוש דמויות והחלו לנוע אלינו במהירות.
בראשם צעד הגבר הגבוה והרזה שאיתו שוחחנו פול ואני כאשר הגענו לחפש את אניקה. לידו היה איש מבוגר ממנו בהרבה ואישה צעירה וכעורה. כולם היו מלוכלכים ברמות שונות והזקן עישן סיגריה.
"תראו תראו…” גיחך הגבוה כאשר הם היו בטווח שמיעה. “ילד הפלא ואניקה…”
"זה מספיק קרוב!” אמרתי בקול רם והראיתי את האקדח. הם נעצרו במקומותיהם, מופתעים.
"לילד יש אקדח.” אמרה הבחורה.
"אל תבדקו אם אני יודע להשתמש בו.”
"אתה רק ילד.” אמר הגבוה, מתאושש במהירות מההפתעה.
שלפתי את האקדח ודרכתי את הפטיש לאחור.
"אוקיי אוקיי!” אמר הזקן מהשלושה. “מה אתה רוצה?”
"שתסלקו את הסלעים מהדרך.” אמרתי. “ושתקרית את הסלעים אתמול לא תחזור על עצמה.”
"יש לו אקדח, ג'ים.” אמר הזקן.
"לא דיברנו על מה אנחנו רוצים.” אמר ג'ים, מתעלם ממנו.
"מה אתם רוצים?” שאלה אניקה, מדברת לראשונה.
"את הבית. עם כל מה שיש בו.” אמר ג'ים בקור רוח.
"זאת בדיחה?” שאלתי.
"לא. אנחנו רוצים את הבית או שהשביל נשאר חסום. ואני לא מציע לכם לנסות לעבור כאן שוב.”
"ג'ים? שמת לב לאקדח?” שאלה הבחורה מאחור.
"מה הוא יעשה, מוֹלי? יהרוג את כולנו? את בנציון הוא הרג כנראה.” הוא אמר, ממנסה ללמוד את תגובותיי. “ומה עכשיו? הוא צודק כנראה שלמשטרה כאן לא אכפת אם איזה ביטניק נעלם, אבל אם יהיה כאן מרחץ דמים גם השוטרים המטומטמים של אילת יתחילו לשאול שאלות. הוא לא יכול להשתמש באקדח הזה בשביל לפרוץ את הדרך והוא יודע את זה.”
"אני יכול להשתמש באקדח בשביל להגן על עצמי.”
"את זה אתה יכול לעשות אחרי שיעופו כמה? שלושה סלעים? שבעה? אתה בטוח שאף אחד מהם לא יפגע בך קודם?”
"אנחנו בטח לא הולכים לתת לכם את הבית.” אמרתי, מתאמץ להשתלט על הכעס שגאה בי. רציתי להרוג את הבנזונה.
"אז אני מציע שתתחיל לגדל ירקות בגינה.” אמר ג'ים בחיוך נצחון. הוא הסתובב והחל לחזור את הכפר שלהם ושני האחרים מיהרו ללכת בעקבותיו. אניקה ואני נשארנו על עומדנו, זעם וחוסר אונים ממלאים אותי. הרגשתי שהפסדתי, תמיד שנאתי להפסיד.
* * *
"אז נפוליון לא הצליח לפרוץ את המצור?”
הסרקזם נטף מקולו של פול, צורב את השטיח בסלון. שפתיו הדקות היו מעוות בחיוך ניצחון כאילו בכישלון שלי חבויה הצלחה שלו. אניקה ואני עמדנו בסלון הוילה, שאר חברי הקומונה הקטנה מקיפים אותנו, פניהם מעוננים.
"אתה מתנהג כאילו לך יש אוכל, אידיוט.” אמרה לינזי.
"אין לי, אבל עכשיו אולי נוכל להפסיק עם מחנה הקיץ הילדותי הזה וכל אחד ילך לדרכו.” ענה פול.
"בחיים לא.” נהמה לינזי.
"אני לא רואה שיש לך הרבה ברירות.” ענה פול, נלחם בחיוך גדול. “הם ניצחו אתכם. אתם לא יכולים לצאת מכאן. האוכל יגמר. המשחק נגמר, הולכים הביתה.”
"אנחנו לא נותנים לחלאות האלו את הבית.” הייתה זו איוה שדיברה. "החלאות האלו מכרו אותנו, כל אחת ואחת מאיתנו, לבנציון. מכרו אותנו כאילו אנחנו חפצים, בשביל חשיש. אני לא צריכה להגיד לכן מה עברנו בבית הזה לפני שהגיע איתן אבל נראה לי ששכחתן מי עזר לבנציון לקחת כל אחת ואחת, מי העלים עין כשנעלמנו אחת אחת ולא חזרנו. ועכשיו מה? ניתן להם את הבית בלי להלחם? לא.”
כולנו הבטנו בה, המומים. איוה מיעטה לדבר בדרך כלל והפעם היא הפתיעה אותנו בהצהרה נחושה ולוחמנית שכזו.
"אוקיי…” אמרה לינזי. “מי רוצה להלחם?”
"אנחנו עוד לא יודעים בכלל איך להלחם…” אמרה הלגה. “אולי אפשר לדבר איתם שובלמצוא פשרה.”
"אני חושבת שעברנו את השלב הזה.” אמרה לינזי.
"יש לכם תוכנית בכלל?” שאל פול.
"תהיה לנו.” אמרה לינזי. “מי רוצה להלחם?”
הלגה, אניקה, לינזי ואני הצבענו מיד. הלגה הביטה בנו בחשש ואז הרימה גם היא את ידה. פול הביט בנו בבוז.
"אני לא יכול לחכות לשמוע את התכנית שלכן. אתן מתכוונות להטביע אותם בין השדיים של איוה?”
שדיה של איוה היו נקודה רגישה עבורה והיא הביטה בו בתדהמה כאילו סטר לה.
"לך מכאן.” אמרתי בשקט, נאבק בזעם שהלך וגאה בי. “קח את הרגליים שלך ו…”
"אין לך…” הוא התחיל להגיד אך אני התפרצתי עליו:
"לך מכאן!”
דממה השתררה בסלון. פול הביט בי, מובס, נתן עוד מבט באחותו ואז הלך משם.
"כמה אוכל יש לנו?” שאלתי את אניקה.
"אם נצטמצם, שלושה – ארבעה ימים.” היא ענתה אחרי מחשבה.
"אולי אפשר להתקשר ולקרוא למשטרה?” הציעה הלגה.
"יהיה לנו קשה להסביר להם כל מיני דברים.” ענתה לינזי. “הם עלולים לרצות לחפש בבית. הם ימצאו את החשיש, את בנציון הכלוא.”
"עדיף לא לערב אותם בזה.” סיכמה אניקה.
"יש לך את האקדח, לא?” שאלה איוה.
אניקה הסבירה לה את הבעייתיות שבשימוש באקדח. לא יכולנו להתפרץ לשם ביריות.
"אז מה נעשה, נזרוק עליהם אבנים?” שאלה הלגה.
לינזי נחרה בגועל.
"רעיון מצוין, בלונדי.”
"אני דווקא יודעת לזרוק מצוין.” אמרה איוה.
"את מקשיבה למה את מדברת?” זעפה לינזי.
"זה לא שיש לנו רעיונות אחרים.” אמרה הלגה.
"אבל רעיונות מטומטמים הם לא יותר טובים מלסתום את הפה.” תקפה לינזי.
"מה אמרת?” שאלתי את הלגה.
"שאין לנו רעיונות אחרים.” אמרה הלגה.
"לא, לפני זה.”
"סתםשאנחנו יכולים לזרוק עליהם אבנים.” היא ענתה. “אבל לינזי צודקת, זה סתם רעיון מטומטם.”
"לא בהכרח.” אמרתי, יותר לעצמי מאשר לאחרות.
"מה?!” השתוממה לינזי. “גם אתה, נפוליון?”
"בואי נראה כמה טוב את זורקת.” אמרתי. “תעלי לגג, אני אביא לך כמה אבנים.”
"אתה מוכן להגיד לי במה מדובר?” שאלה לינזי בתסכול.
"יש לי רעיון.” אמרתי, יוצא מהסלון לכיוון הדלת. “רק שנייה.”
יצאתי מהבית והצצתי החוצה. לא נראתה כל תנועה. רצתי מחוץ לוילה בזהירות, אספתי כמה סלעים בגודל כף יד, וחזרתי פנימה. כאשר עליתי אל הגג, חיכו שם כבר כולן. נתתי לאיוה אבן אחת, שחורה וחמימה.
"רואה את הסלע האדום שם, ליד השיח?” שאלתי.
"כן.” היא אמרה.
"את יכולה לפגוע בו?”
"אני חושבת שכן.” היא אמרה. איוה אמדה את משקל האבן למשך כמה שניות ואז הניפה את ידה. האבן נעה בתנועה חלקה ומושלמת ופגעה במרכזו של הסלע האדום והלגה הריעה השמחה, אף כי לא ידעה עדיין למה.
"עוד אחד.” אמרתי.
"בשיח, לא בסלע.” אמרה לינזי. השיח היה קטן בהרבה מהסלע שלידו.
איוה השתהתה הפעם יותר, אך נראה לי שהייתה זו רק צניעות שעיכבה את ידה. האבן נעה במסלול מדויק, כאילו מחליקה באטיות דרך האוויר, ופגעה במרכז השיח. קריאת שמחה בקעה מפיהן של אניקה, לינזי והלגה גם יחד ואני חייכתי חיוך גדול. בדקות הקרובות נתתי לאיוה אבנים נוספות והיא פגעה בכולן, גוררת שאגות שמחה מכל מי שהיה על הגג. לאחר שנזרקה האבן האחרונה, אמרתי:
"אני חושב שיש לי רעיון. מי רוצה לבוא איתי?”
"לאן?” שאלה אניקה.
"לבקר את החברים שלנו, הביטניקים.”
—————-
לפרק הבא

3 thoughts on “הזדמנות שנייה – פרק י”ח: משא ומתן”

  1. כל הכבוד. פרק מעולה שמשאיר סקרנות ומתח לעתיד.
    ללא ספק סיפור שאחזור אליו שוב ושוב.
    מתי הפרק הבא?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *