הזדמנות שנייה – פרק י”ט: בקבוקי תבערה

איוה, לינזי ואני כרענו על הגבעה שמעל כפר הביטניקים, מתנשפים בכבדות.
ההליכה בחושך נמשכה שעתיים ושלושתנו היינו מתוחים, השיחה קלושה ודלילה בינינו. חזרנו על פרטי התכנית עד שהשתכנעתי שהבנות יודעות בדיוק מה אנחנו הולכים לעשות אבל מעבר לזה לא דיברנו, כל אחד מבכר לשקוע בעצמו לנוכח הסכנה המתקרבת. לפחות המחסום שהקימו הביטניקים התברר כיעיל לא רק במניעה מאיתנו לצאת מדרך הכורכר אלא גם במניעה ממכוניות להגיע אל הוילה ומכוניות לא הטרידו אותנו בדרך. התרמיל שסחבנו היה כבד, לכן מדי כמה דקות התחלפנו בנשיאתו: אני מתעייף במהירות בגוף הצעיר שלי ולינזי סוחבת במידה השווה לאיוה ואלי ביחד.
כאשר ראינו את מדורות כפר הביטניקים באופק השתתקנו עוד יותר: הצורך לשמור על השקט היה ברור לשלושתנו והסכנה מוחשית פתאום, כבר לא תוכנית באוויר או דיונים על גג הוילה. הלכנו לאט בחושך, חצי הירח החיוור שהופיע ונעלם חליפות מבעד לעננים לא סיפק אור רב.
השעה הבאה הייתה אטית ומייגעת עוד יותר. ידענו שיש גבעה מעל הכפר, אך לא ידענו בדיוק מהיכן לעלות עליה והצד עליו העפלנו היה שרוי בצל. פעם אחר פעם נאלצנו לסגת כאשר התברר שהשביל הדמיוני עליו טיפסנו נעלם או נגמר בצוק. התרמיל העיק על הכתפיים והזיעה צרבה בעיניים. אך עדיין המשכנו לטפס, מטר אחר מטר והכפר, שהתגלה ונעלם מאחורי כפלי קרקע היה קטן יותר מתחתינו בכל פעם, למרות שנדמה היה לפרקים שאנחנו נסוגים יותר מאשר מטפסים. האפלולית החלה להיחלש ושמועות קלושות של אור החלו לצבוע את השמיים כאשר הגענו לבסוף אל ראש הגבעה.
המדורות מתחתינו היו כבויות כמעט לחלוטין ואיש לא נראה יותר מחוץ לבקתות המאולתרות. במהלך הטיפוס ראינו מדי פעם דמות או שתיים ולעתים שמענו קולות גיטרה או שירה אך כעת לא נראתה נפש חיה מתחתינו.
"זה קצת…רחוק.” אמרה איוה.
באור הקלוש הבקתות היו רחוקות יותר מהמרחקים עליה הדגימה איוה את יכולות הזריקה שלה. לא נותר לנו אלא לקוות שזו לא תהיה בעיה.
"אין לנו ברירה.” אמרתי. “בואו נתחיל, לפני שיעלה האור לגמרי.”
לינזי הורידה באטיות את התרמיל מכתפיה, נזהרת על תכולתו. היא פתחה אותו והוציאה את הבקבוקים עטופי המגבות מבפנים, מוודאת שאף אחד מהם אינו שבור. איוה, בינתיים, ליקטה במהירות אבנים לזריקה ובתוך כמה דקות ערמה ערימה יפה של כמה עשרות סלעים בגודל כף יד בערך.
"נשבר משהו?” שאלתי את לינזי.
"לא.” ענתה לינזי. שישה בקבוקים יצאו מהווילה ושישה הגיעו לראש הגבעה. הם עמדו להיות בקבוקי התבערה שלנו, איתם התכוונו לגרש את הביטניקים מהכפר שלהם.
"איפה הסמרטוטים?” שאלתי.
לינזי הביטה בי, מזועזעת.
"אני לא מאמינה, שכחתי אותם בבית!” אמרה בהתרגשות. “כל כך הייתי עסוקה עם הבקבוקים…שכחתי אותם…פרה מטומטמת…איתן, מה נעשה?”
"נצטרך לקרוע את המגבות בהן עטפנו את הבקבוקים.” אמרתי, מקלל את עצמי שלא הבאתי אולר. “אבל המגבות לא יבערו טוב כמו סדינים. הן עבות יותר.”
"אבל איך נקרע אותן?” שאלה איוה. “הן חזקות.”
"בוא נחפש סלע חד או משהו.” אמרה לינזי במהירות. שלושתנו מיהרנו להתפזר ולחפש סלע מתאים ואני הרגשתי את הזמן הולך ואוזל ככל שהשמש עלתה במזרח. אלמנט ההפתעה שלנו הלך והתמסמס והם היו רבים מאיתנו בהרבה.
"איתן! לינזי!” קראה איוה. היא מצאה מוט מתכת חלוד אשר יוכל לחורר את המגבות. לינזי השתמשה בו ובמהירות הכינה שישה סרטים מהמגבות.
"הכל מוכן.” אמרה, קולה רועד, מוזר.
"קדימה, איוה.” אמרתי. “בואו נתחיל.”
איוה הנהנה בהתרגשות וניסתה להירגע. היא אחזה בסלע אחד וכיוונה אותו אל בקתה גדולה יותר מהאחרות אשר גג עשוי פח גלי כיסה אותה. היא אמדה את משקלו לרגע ואז הניפה אותו בכוח והוא שייט מידה באוויר לעבר הבקתה, חולף מעל הגג.
"שיט!” קללה לינזי. “יותר חלש.”
איוה הנהנה באטית ולקחה סלע נוסף. האפלה הייתה עכשיו חלשה פחות וקווי המתאר של בקתות הכפר נראו כמעט בבירור. קשה היה לראות את הסלע במעופו אך כעבור שנייה נשמעה חבטה עזה מלמטה.
"יופי!” אמרה לינזי בהתרגשות.
"ששש…” אמרתי והנחתי את האקדח על האדמה לצדי, מוכן לירי אם אזדקק לו.
איוה הנהנה, מרוכזת, והשליכה עוד סלע ואחריו עוד אחד, שניהם נוחתים בקול חבטה עזה על גג הפח.
"הי! מה זה?!” נשמעה קריאה מלמטה.
איוה החליפה מטרה והחלה לצלוף בבקתה אחרת. היא החמיצה אותה פעמיים, אך לאחר מכן פגעה בה שלוש פעמים. קריאות נוספות נשמעו מלמטה ודמות אחת נראתה באפלולית.
הסלע הבא של איוה ריסק את גג הבקתה הראשונה והוא נחת פנימה בקול חבטה. הפעם עלה מטר של צעקות מבולבלות מלמטה ועוד דמויות הופיעו בין הבקתות.
"מוכנה לבקבוק?” שאלתי את איוה.
"כן.” היא אמרה, מביטה בלינזי ברצינות.
"תדליקי.” אמרתי ללינזי, צופה בה. לינזי הציתה גפרור ואז קירבה אותו אל סרט המגבת אשר השתלשל מתוך הבקבוק. הבקבוק היה מלא בבנזין ששאבנו מהוספה והמגבת התלקחה במהירות.
בקור רוח לקחה איוה את הבקבוק המתלקח והניפה אותו מטה. בחצי הדרך למטה התפוצץ הבקבוק וכדור אש האיר את הכפר. צעקות מבוהלות נשמעו מלמטה.
"לעזאזל.” הבנתי. “הסמרטוטים שהכנו בבית היו ספוגים גם בשמן והשמן האט את הבערה. אלו מתפוצצים מהר מדי. תמשיכי לזרוק אבנים!” הוריתי לאיוה. “בואי נכין סרטים ארוכים יותר!”
הצעקות המבוהלות מלמטה נשמעו בבירור גם על ראש הגבעה בעודנו קושרים סרט אל סרט כדי להאריך את ההשהיה. כאשר היה הבקבוק מוכן הדליקה אותו לינזי והגישה אותו לאיוה אשר יידתה אותו למטה ביד בוטחת. הבקבוק נחת על הבקתה אשר גגה קרס קודם לכן וגל נוסף של זעקות נשמע מלמטה.
גם אני לקחתי אבן ויידיתי אותה מטה. האבן פגעה בבקתה עלובה מקרטונים ומוטטה אותה אך איש לא הגיח ממנה, כנראה שדריה נמלטו כבר קודם. פס אש הבליח מימיני כאשר איוה יידתה בקבוק נוסף והוא התפוצץ על אחת הבקתות. להבות אש זינקו על דמות שהתרוצצה למטה וזעקותיה פילחו את האוויר. אנשים נמלטו מהאיש הבוער אך היו גם כאלו שהתקרבו אליו, כנראה שעל מנת לסייע לו. כעבור כמה רגעים כבתה האש אך הזעקות המשיכו למלא את האוויר.
הבקתות בהן פגעה איוה בערו במדורות ענק ולאורן נראו אנשים אשר החלו להימלט מהכפר לכיוון הכביש. למטה הקולות החלו להיחלש בעוד הכפר מתרוקן מיושביו. לינזי יידתה אבנים אחרונות לעבר הכפר ואיוה השליכה את שני בקבוקי התבערה האחרונים שלה אך כאשר האחרון פגע כבר לא נראתה נפש חיה בין בתי הכפר.
"אני חושבת שגמרנו איתם.” אמרה לינזי והתרוממה.
"לא בדיוק.” אמר קול גברי מאחורינו.
הסתובבתי במהירות והבחנתי במשהו חולף במהירות ופוגע בלינזי ולינזי נאנקה ונפלה על הקרקע. ג'ים הביטניק עמד מאחורינו, שתי סכינים בידיו.
"אתם לא היחידים שיודעים להשליך אבנים, ילד מצחין.” הוא אמר בחיוך עקום והסתער עלי.
ידי היו ריקות. אינסטינקטיבית אחזתי בתרמיל ונופפתי בו מול ג'ים אך הוא רק גיחך ודקר במהירות לכיווני בידו ימנית. התחמקתי ממנו, תוקף את ידו בתרמיל הריק אך בכך חשפתי את צדי והוא דקר אותי בידו השמאלית. החמיקה שלי הייתה מוצלחת רק בחלקה וחשתי בסכין נושך את ירכי הימנית. איוה זעקה בבהלה.
"דקרתי אותך, ילד.” הוא גיחך אלי ככריש. “אני אחתוך אותך לאט לאט, לא מהר. עד שלא יישאר ממך כלום. ואז אני אדפוק את שתי אלו. ואז אני אלך לווילה שלכם ואדפוק את מי שנשאר שם.”
הוא שוב שלח את ידו הימנית לפנים והכיתי בה בתרמיל. הפעם לא ניסיתי להתחמק מהדקירה הבאה אלא שלחתי אגרוף לפרצופו. האגרוף פגע בלחיו, מהמם אותו רק לרגע אך לא יותר מכך. הרגשתי בדם ניגר מירכי וידעתי שאני נחלש והולך. לא הייתה לו סיבה למהר, הזמן שיחק לטובתו. ברגע הבא הוא הטעה אותי לשמאל ואז שרט בסכינו הימני את המותן שלי, מצחקק בהיסטריה למראה הדם על סכינו. אני נסוגתי לאחור וידעתי שבמהרה אגיע למדרון ולא אוכל להתגונן יותר.
"אתה הולך למות, ילד.” הוא צחק. “התכנית שלך הייתה יפה אבל בסופו של דבר היא תעזור רק לי. הבית יהיה שלי וכול הכוּס והסמים יהיו שלי. אני חושב שאני אחזור להפעיל את בית הזונות של האקדוחן, מה דעתך? מה דעתך על 'בית הזונות הקטן של ג'ים בארץ הקודש'?”
"שם רע.” אמרה איוה ושנינו הבטנו בה.
איוה עמדה מאחורינו, אוחזת בידה את האקדח.
"הי הי הי, גברת קטנה.” אמר ג'ים. “את בטוחה שאת יודעת להשתמש בזה?”
קול נפץ מילא את האוויר וג'ים ניטח לאחור, הסכינים ניתזות מידיו. איוה ירתה שוב וג'ים ניטח שוב ואז נפל ארצה. ניגשתי אליו כדי לבדוק אותו: הוא היה מת לחלוטין, לא כמו המתים בסרטים שמזנקים פתאום כשהגיבורים מפנים את הגב. איוה הניחה את האקדח בזהירות על האדמה וניגשה אלי.
"אתה בסדר?” היא שאלה.
"אני מדמם, אבל נראה לי שזה לא עמוק מדי.”
איוה מיהרה לקרוע סרטים מהמגבות וחבשה את פצעי. אחר כך ניגשנו אל לינזי אשר שכבה על הקרקע ואיוה רכנה מעליה.
"לינזי?” היא שאלה ברכות.
לינזי פקחה את עיניה.
"הי בייבי.” אמרה בחיוך קלוש. “יש דברים גרועים יותר להתעורר אליהם מאשר השדיים הענקיים שלך.”
"איך את מרגישה?” התעלמה איוה מהבדיחה.
"כאילו נגחתי בקיר בטון.”
"מרגישה את הידיים והרגליים?”
"כן.”
"את יכולה להתיישב?”
לינזי ניסתה, נעצרה לרגע בגלל סחרחורת, ואז הצליחה.
"יופי.” אמרה איוה. “השמש עולה ועוד מעט יהיה כאן חם מאוד. אתם יכולים לרדת מהגבעה?”
"אני לא חושבת שיש לנו הרבה ברירות. נפוליון?”
"את צודקת, אין לנו הרבה ברירות.”
"וואו, מה זה הדם הזה?”
"חברינו ג'ים ז”ל.” אמרתי. “נספר לך בדרך.”
את ג'ים לא קברנו. איוה ערמה אבנים על גופתו ואז התחלנו לרדת למטה. הירידה הייתה קלה יותר באור, אך בכל זאת ירדנו באטיות: הפצעים שלי הכאיבו לי ולינזי עדיין הייתה מסוחררת מהחבטה שספגה.
הכפר היה שומם לחלוטין ומחצית מהבקתות היו שרופות וממוטטות. בהיעדר חומרי בעירה ראויים האש כבר כבתה ורק כמה אודים עשנים עדיין נראו במקומות בהם פגעו בקבוקי התבערה שלנו. מבלי להתעכב התחלנו את הצעדה האטית אל הווילה.
אומרים שהדרך חזרה קצרה יותר אך הפעם נדמה היה שההיפך הוא הנכון. התקדמנו באטיות ומדי כמה מאות מטרים עצרנו לנוח. בנוסף, השמש כבר עלתה בשמיים ולנו לא היו מים: מראש החלטנו שלא להביא מים מכיוון שהמרחק בין הווילה לכפר היה קצר יחסית אך לא הבאנו פציעות בחשבון. אם בדרך הלוך לא דיברנו בינינו בגלל המתח, בדרך חזור היו אלו התשישות והצמא אשר סכרו את פינו. כאשר עלתה השמש למרום הרקיע קשה היה יותר למצוא מקומות מוצלים ולקראת הסוף פשוט היינו נשענים על אחד הסלעים לכמה דקות עד שאיוה הייתה מדרבנת אותנו לקום ולהמשיך ללכת.
אתמול ספגתי חבטת סלע בראש והתרסקתי עם הווספה והיום איבדתי דם ולא ישנתי בלילה. ההליכה הפכה לסיוט עבורי ובקושי ראיתי דבר מלבד הכורכר מתחת לרגלי. לינזי ואיוה תמכו בי ויחד השתרכנו, עקב בצד אגודל, הדרך כמו מתמשכת ללא סוף. שדה הראיה שלי הצטמצם לכדי כורכר, סנדלים וצל והקולות היחידים היו קולות הגריסה של צעדינו על האבנים הקטנות, הבוהקות בשמש.
"הנה הם!” נשמע קול נשי והרמתי את עיני. הספקתי לראות את אניקה והלגה על המרפסת אך מיד הן נעלמו וברגע הבא פרצו מתוך החצר, משליכות את הזהירות אל הרוח. במהרה תמכו בי שתי הבחורות וכולנו נכנסנו אל הבית.
"תשכיבו אותם בסלון.” ציוותה איוה. "ותנו להם מים.”
איוה כרעה לידי והפשיטה אותי בזהירות עד שהייתי עירום לגמרי. חלק ממני לא היה אדיש לעובדה שאני עירום בחברתן של ארבע בחורות יפות, אך הייתי חלש ותשוש מכדי לנצל עובדה זו ופי היה יבש לגמרי. אניקה הביאה כוס מים קרים והגישה אותה אל פי ואני מיהרתי לגמוע אותה בעוד איוה בוחנת ביסודיות את פצעי. גנחתי בכאב כאשר היא בדקה אותי אך השתדלתי לא לזוז עד שסיימה. לאחר מכן היא הלכה וחזרה עם תיק עזרה ראשונה ואז שטפה וחיטאה את שתי השריטות.
"כמו שחשבתי, הוא לא פגע בשום עורק.” היא אמרה.
"מי זה הוא?” שאלה אניקה.
"ג'ים.” אמרתי. “מי שדיברנו איתו אתמול.”
"איפה הוא?” שאלה הלגה.
"מת.” עניתי.
עכשיו, אחרי ששתינו וטופלנו, התאספו כולם סביבנו לשמוע את מה שקרה. לינזי החלה לספר וכולם האזינו בדממה אשר הופרה מדי פעם על ידי שאלה של אניקה או הלגה או הערה סרקסטית של פול. הלגה השתנקה כאשר איוה סיפרה על הרגע בו ג'ים הפתיע אותנו מאחור.
"אבל מה יכולת לעשות מולו בלי נשק?” היא שאלה.
"לא הרבה.” אמרתי וחייכתי חיוך עקום. “בעיקר ללכת אחורה ולדמם. הוא שכח את איוה או התעלם ממנה. כאשר הוא שם לב אליה, כבר היה מאוחר מדי בשבילו.”
"מה היא עשתה?”
"ירתה בו שתי יריות ודי. בלי הרבה נאומים. ”
"ראיתי בסרטים.” הסמיקה איוה. “אם הרשע מדבר יותר מדי אז הגיבור עושה איזה תרגיל. אז פשוט יריתי בו. הוא היה הורג את איתן אם לא הייתי יורה בו קודם.”
"נכון מאוד.” אמרה הלגה.
"כל הכבוד לך.” אמרה אניקה. “לשלושתכם. עכשיו אנחנו חופשיים ונוכל ללכת לקנות אוכל.”
"כל הכבוד לנפוליון.” אמר פול בארסיות אבל הפעם כולם התעלמו ממנו.
"אני עייפה.” פיהקה לינזי. “זה היה לילה ארוך.”
"לכולכם לא תזיק מקלחת טובה ושינה. הלגה, את רוצה לעזור לי?”
"בוודאי.” אמרה הלגה.
הן עזרו לנו לעלות ואז מילאו את הג'קוזי הגדול, הפשיטו אותנו והכניסו אותנו פנימה. בבזבוז משווע של פוטנציאל ארוטי, הייתי עירום עם שתי דדניות עירומות בג'קוזי אבל הדבר היחיד עליו יכולתי לחשוב היה המיטה שלי. הלגה רחצה את גופי בזהירות וביעילות וכאשר היא סיימה, הוציאה אותי מהמים וייבשה אותי והשכיבה אותי במיטה.
"לילה טוב, נפוליון.”
אני לא בטוח אם עניתי לה.
התעוררתי לאור יום. כמה זמן ישנתי? כמה שעות? גופי דאב מחוסר תזוזה אך חוץ מזה הרגשתי בסדר. התחבושות על הירך והמותן היו חדשות אך יבשות יחסית ונראה היה שאיוה החליפה אותן כאשר ישנתי. התלבשתי, צחצחתי שיניים וירדתי למטה.
"בוקר טוב, נפוליון.” אמרה לינזי בעליצות. היא הייתה שרועה על אחת הכריות ועישנה חשיש, מאזינה לתקליט. היא לבשה את "מדי ההיפית" שלה: מכנסי ג'ינס משופשפים, חולצת טי גדולה וסרט בשיער. איוה שכבה מאחוריה על אותה כרית, מלטפת אותה מאחור ואניקה שכבה על כרית אחרת וקראה בספר.
"איך אתה מרגיש?” שאלה איוה, מלטפת את שדיה של לינזי מעל החולצה.
"בסדר גמור.”
"כואב לך?”
"לא כל כך.”
"היה דם על הסדין כשהתעוררת?”
"לא.”
"יופי.” חייכה. “אז הפצע לא נפתח.”
"איפה הלגה ופול?”
"פול רב עם אחותו והלגה…לא רוצה לשחק איתנו.” ענתה לינזי בחיוך כרישי. “זאת אומרת, היא רוצה, היא רק לא יודעת כמה היא רוצה.”
על הכרית הסמוכה אניקה החמיצה פנים לנוכח אמירה זו אך אני לא אמרתי דבר. לא התערבתי בין אניקה ואחיה ולא התכוונתי להתערב בין הלגה ולינזי. בנוסף גם האמנתי שהלגה כן נמשכה לקסמיה הנשיים של לינזי רק שסירבה להודות בכך בתוכה. בכל מקרה לא היה זה ענייני.
"אנחנו צריכים לנסוע להביא אוכל.” אמרתי. רק כאשר התיישבתי על כרית גדולה הכנתי כמה חלש הייתי עדיין.
"כבר נסעתי.” אמרה אניקה.
"מתי הספקת?”
"בבוקר.”
"מתי בבוקר?”
"היום בבוקר.” היא אמרה ואז הבינה את פליאתי. “ישנת כמעט יממה שלמה, איתן. כמעט שמונה עשרה שעות. נרדמת אתמול בצהרים וקמת היום, למחרת. חזרתי כמה דקות לפני שהתעוררת.”
"ולא היה אף אחד בכפר?”
"לא.”
"והדלק הספיק לך?”
"לא.” היא חייכה. “נגמר לי באמצע הדרך אבל למזלי זו ירידה עד העיר. גלשתי עד לתחנת הדלק ומילאתי שם. אחר כך נסעתי לחנות שבה קנינו בפעם שעברה…”
"מצאת אותה בקלות?”
"לא, אבל בסוף מצאתי. בעל החנות זכר אותי ונראה לי שלא רימה אותי. סכום הכסף ששילמתי היה דומה, בכל אופן.”
"וגם בדרך חזרה לא היו לך בעיות בכפר של הביטניקים?”
"לא היו. הכפר שומם. אני חושבת שראיתי כמה מהם למטה בעיר אבל אולי אני טועה. בכל מקרה, אני חושבת שהם לא יחזרו לכאן יותר.”
"אולי זה לטובתם.”
"איך זה לטובתם?”
"הם הגיעו לאילת בשביל ההרפתקאות ונשארו שם בגלל הסמים של בנציון. אולי חלק מהם ימשיך עכשיו הלאה. אולי יחיו חיים נורמליים יותר.”
"אולי.” היא משכה בכתפה. “אתה רעב?”
"מאוד.” נוכחתי לפתע.
"הכנתי לך סלט גדול ואני אקלה לך טוסט עם חמאה וריבה.”
"יש לנו ריבה?” שאלתי בפה מלא רוק.
"קניתי. במיוחד בשבילך.” היא הסמיקה.
"אשת חיל מי ימצא.” אמרתי בעברית.
"מה?”
"אמרתי שאת…אישה מופלאה.” חייכתי.
"קל להגיד את זה כשאתה רעב ואני מבטיחה לך אוכל.”
"מה שנכון נכון.”
כאשר האוכל היה מוכן אניקה קראה לי לאכול ואז ישבה לצדי ואירחה לי חברה. היה נחמד לאכול את ארוחת הבוקר שלי בעודי צופה בלינזי ואיוה מתחרמנות על הכריות הגדולות. איוה פינקה את לינזי בעודן בתנוחת כפיות, מנשקת את עורפה ומלטפת את שדיה ובין ירכיה.
"הי, נפוליון, אולי תצטרף אלינו?” הציעה לינזי. “לא יזיק לי איזה משהו קשה עכשיו. לא שיש לי תלונות על הלשון שלך, לאב.”
"אני עדיין קצת חלש.” התנצלתי. "תני לי עוד קצת לנוח ואני כולי שלך.”
זאת הייתה האמת. הגוף שלי ספג לא מעט טראומות ביממות האחרונות וגם עכשיו, אחרי שמונה עשרה שעות שינה, הרגשתי שאני חייב לישון עוד קצת. גמרתי לאכול והנחתי את הכלים בכיור אשר היה מלא. פתחתי את הברז כדי להתחיל לשטוף את הכלים אך אניקה עצרה בעדי.
"יצאת מדעתך?” היא שאלה.
"מה?”
"אין לך כוח לשטוף כלים, אתה צריך לנוח.”
"איך את יודעת?”
"כי אם היה לך כוח, היית מצטרף ללינזי ואיוה. אם סירבת להן אתה באמת תשוש.”
גיחכתי.
"מה שנכון, נכון. אני חושב שאעלה לחטוף לי תנומה קלה.”
לפני שעליתי התקשרתי לאבא בדואר. הוא היה מאושר לשמוע את קולי וגם אני שמחתי לשמוע אותו אם כי התחלתי להתבייש מעט מכל השקרים שסיפרתי לו. אחרי הכל לא צילמתי אפילו צילום אחד מאז שהגעתי לוילה. החלטתי לצאת למסע צילום אחד לפחות לפני שאחזור.
בקומה העליונה חיפשתי את הלגה. לא מצאתי אותה באף חדר, לכן עליתי לגג ושם ראיתי אותה. למרות שהייתי עייף, נשימתי נעצרה למראה: הלגה שכבה בעיניים עצומות על בטנה, משתזפת בעירום. רגליה הארוכות בהקו בשמן הקוקוס אשר מרחה בנדיבות על גופה ובינהן, באפלולית ירכיה, נצצה גיזת הזהב שלה. כמו שני ירחים בצהרי היום, ישבנה הקטן והמושלם זרח בעור חיוור מסומן פסי שיזוף של ביקיני אשר כאילו סימנו עבורי מטרה לחדירה. שני שדיה הגדולים התנמנמו להם בשמש משני צדי חזה וראשה נח על צדו.
"הי.” אמרתי.
"הי, מה שלומך?” היא הרימה אלי את ראשה. לרגע ראיתי מבוכה בעיניה, מבוכתה של בת הכומר מלרקנסהולם אשר נתפסה בעירום, אך ברגע הבא ארשת פניה התחלפה במשהו אחר. תשוקה אולי או שמא חשש.
"יותר טוב.” אמרתי, מתיישב לידה. למרות שהתכוונתי ללכת לשכב, מראה ישבנה ריגש אותי מספיק כדי שאיברי יעלה את ההצעה לנוח לדיון מחודש אצל ההגיון.
"מה שעשית היה מאוד אמיץ.”
"היינו שם שלושה.” אמרתי, מניח את ידי בין רגליה. “לא הייתי לבד.”
"כן, אבל אתה הובלת אותם. אתה הצלת את כולנו, יותר מפעם אחת. אני יכולה לסמוך עלייך.”
"כל החברים שלי יכולים לסמוך עלי.” אמרתי, מלטף את ירכיה העירומות, מתקדם לעבר מפשעתה. הלגה נעה מצד לצד בעצלתיים והניחה את ידה על ישבנה כבדרך אגב, חוסמת לי את הגישה אל פי הטבעת שלה. הייתי כל כך שקוף?
"יש חברים שצריכים לסמוך עלייך יותר.” היא אמרה.
"למה?”
"כי גם בבית הזה שבו כולם כאילו חברים, יש סכנות שאורבות. לחלק מאיתנו.”
"באמת? למי?” שאלתי, מלטף את מפשעתה העירומה.
"למי שאין לו חברים. כמוני למשל.”
עכשיו התחלתי להבין לאן זה הולך.
"למה אין לך חברים?” היתממתי. “לינזי לא חברה שלך? אני לא חבר שלך?”
"לינזי רוצה ממני דברים שחברות אמיתיות לא מבקשות אחת מהשנייה. ואתה חבר של כולם. אני רוצה שתהיה חבר שלי במיוחד.”
"בגלל לינזי?”
"בגלל לינזי.”
כעסתי ונעלבתי קצת, אבל לא רציתי להראות לה את זה, לכן המשכתי לשחק, לראות לאן זה מוביל.
"ואם אני אסכים להיות חבר שלך במיוחד?”
הלגה לא ענתה, רק סילקה את ידה מישבנה, חושפת את פי הטבעת לעומתי.
"יש לך אקדח.” היא אמרה מבלי להביט בי.
————-

לפרק הבא