הזדמנות שנייה – פרק כ’: לחנך את הלגה

עכשיו כבר ממש כעסתי. כל מה שעשיתי עד עכשיו היה למען כולם, אף פעם לא מתוך תככנות או אינטרסים אנוכיים וקצרי טווח. סיכנתי את חיי עבור הלגה בדיוק כמו עבור כל אחד אחר בבית אך היא ראתה בי איזה חרב להשכיר כדי לטפל בבעיות שלה עם לינזי.
"את רוצה שאני…אהרוג את לינזי בגלל שאת מפחדת ממנה? זה נשמע לך הגיוני?”
"אתה יודע מה היא רוצה ממני?”
"יש הבדל בין 'רוצה' ל'עושה' ובכל מקרה אני לא רוצח ולא שכיר חרב, הלגה.” אמרתי לה וקמתי, מרגיש שוב עייף פתאום, עייף וזקן. “את הבעיות שלך עם לינזי תפתרי לבד ואל תעליבי אותי בהצעות מטורפות כאלו. להתראות, עברו עלי ימים ארוכים, אני הולך לישון.”
"איתן, חכה רגע!” היא אמרה אבל אני כבר ירדתי מהגג.
ישנתי עוד שעתיים וכאשר התעוררתי הייתי מאושש הרבה יותר וגופי הרגיש כמו שגוף נורמלי וצעיר אמור להרגיש. קפיצי. דרוך. חרמן. חייכתי לעצמי, היה נחמד לחזור להיות שוב חרמן אחרי התשישות של היממות האחרונות. הפצעים במותן ובירך כבר בקושי הציקו והגלדים נראו אדומים וללא סימן לדלקת.
ירדתי למטה, מוצא שם רק את אניקה והלגה. הלגה שטפה כלים ואניקה שכבה על אחת הכריות וקראה מגזין.
"התעוררת.” אמרה הלגה. “אתה כל היום ישן.”
הנהנתי לכיוונה בנימוס קר והתקדמתי לעבר אניקה. תשוקה גאתה בי פתאום ואני חושב שראיתי אותה משתקפת גם בעיניה הירוקות של אניקה כאשר כרעתי לידה.
"איתן, עדיף ש…” היא התחילה לומר כאשר גהרתי מעליה אך שפתי מצאו את שפתיה פשוקות ומזמינות. ללא טקסיות מיותרת הנחתי יד בין רגליה עטויות הג'ינס והיא נאנחה אל פי כאשר אצבעי האמצעית מצאה את החריץ שלה מעל הבד. ידיה אחזו בראשי, מושכות אותי אליה ולרגע שכחנו מהעולם, טובעים זה בתשוקתו של זו.
"אניקה, ראית את סכין הגילוח שלי?” קרא פול מלמעלה ושנינו נרתענו זה מזו כנשוכי נחש. פול ירד במדרגות ונכנס אל הסלון. “שמתי אותה ליד המראה ועכשיו היא נעלמה.”
עמדתי ליד ארון התקליטים, מישים עצמי כבוחן את התקליטים אבל לפי שתיקתו של פול נראה היה לי שהעמדת הפנים של אניקה פחות מוצלחת משלי.
"הכל בסדר, אני?” הוא שאל בחדות.
"מה? כן, כן. בטח.” היא ענתה במהירות.
יכולתי להרגיש אותו מביט בי אבל עדיין לא הסתובבתי. בחרתי תקליט של ג'ון באעז ושמתי אותו על הפטפון, אדיש לכאורה לשיחה שלכאורה לא נגעה אלי. לקחתי את המחט בזהירות והנחתי אותה על תחילת התקליט והמוסיקה פרצה אל תוך החדר.
כאשר הסתובבתי מצאתי אותו נועץ בי מבט נזעם.
"אתה רוצה תקליט אחר?” שאלתי.
"לא, אתה יודע מה אני רוצה.”
"תזכיר לי?”
"אני רוצה שתוריד את הידיים שלך מאחותי.”
"פולי, אנחנו לא…” פתחה אניקה אבל הוא קטע אותה ואמר:
"תסתמי את הפה, זונה. שנייה אני לא מסתכל ואת קופצת על הילד הזה?”
לא התחשק לי להישאר לראות איך המלודרמה הזו נגמרת. שניהם היו ילדים גדולים ולא ראיתי בעצמי שמרטף של אף אחד מהם.
"תהנו מהמוסיקה.” אמרתי והתרחקתי מהם.
"איתן, אנחנו צריכים לדבר.” אמרה הלגה מהמטבח כאשר עברתי לידה.
"אחר כך. אין לי כוח עכשיו.”
הרגשתי כמו בבית משוגעים ורציתי קצת שקט לעצמי. השעה הייתה שעת צהריים והייתי רעב, אבל לא התחשק לי להתעמת עם הלגה במטבח. במקום זה לקחתי את המצלמה, את התרמיל שלי ובקבוק מים. פול ואניקה עדיין התווכחו בינהם כאשר ירדתי למטה, אבל נראה היה שהעניינים פחות או יותר בשליטה.
"אני הולך לצלם, אחזור לפני הערב.” אמרתי להלגה.
"אני יכולה לבוא איתך?” היא שאלה.
"לא.”
בתוך כמה רגעים השארתי את הווילה מאחורי והתחלתי להעמיק אל תוך הגבעות האדומות. היה נפלא להיות לבד פתאום, בלי ויכוחים, אינטריגות ופוליטיקה זעירה. כאשר חשבתי על הוילה חשתי במשהו מתכווץ בי לפתע, כאילו רציתי להיות במקום אחר, כאילו התגעגעתי למשהו או מישהו לא ידוע. אף כי לא ידעתי למה או למי אני מתגעגע, הרגשתי כאן נוח יותר מאשר בוילה. אני, הגבעות האדומות, המצלמה והטבע.
פתאום הופיע לידי נקבת יעל. כרעתי והוצאתי בזהירות את המצלמה, גופי נע בתנועות אטיות שלא להפחיד אותה. הצלחתי לפתוח את כיסוי המצלמה כאשר היא שמעה משהו או עיכלה לבסוף את נוכחותי וברחה. לי זה לא שינה כלל, רק ההמצאות בטבע עם המצלמה הייתה כל מה שהייתי צריך עכשיו. צילמתי את הגבעות. חיפושית. מכרסם קטן שלא ידעתי את שמו. להקת יעלים. כאשר העפלתי לראש אחת הגבעות ראיתי את מפרץ אילת, כחול ואדום ומרהיב.
שמעתי רחש מעל ראשי והרמתי את עיני לראות עורב מחליק בכבדות באוויר.
"צהרים טובים, מר עורב.” צחקתי. הרגשתי קצת חופשי כמוהו, רק בלי הקטע של לעשות קקי על כולם מלמעלה.
המשכתי לטייל ולצלם צילומי נוף ובעלי חיים, מקפיד לוודא מדי פעם שאני יודע איפה אני ואיפה הווילה. ליתר בטחון בניתי מערומי אבנים אשר הצביעו על הכיוון ממנו באתי.
שמעתי מנוע אי שם בגבעות ותהיתי מהיכן הוא מגיע. לאחר כמה דקות הבחנתי בעמוד עשן נע מצפון דרומה, לא רחוק ממני וכעבור כמה רגעים גיליתי את הג'יפ. שלושה חיילים ישבו עליו, מסיירים בהרי אדום ומודים, מן הסתם, לאל או לנציגו עלי אדמות, קצין המבצעים אשר שיבץ אותם לתעסוקה קלה ונעימה באילת. הם נעו בשביל עזים מתחתי וכאשר אחד מהם הבחין בי הוא נופף לי לשלום ואני נופפתי לו בחזרה. אחר כך התיישבתי ושתיתי מים, נהנה מהשקט והשמש.
ערב התחיל לרדת והחלטתי לחזור אל הווילה. הגעגועים המסתוריים נחלשו והרגשתי שהשקט עשה לי טוב וגם לא רציתי להיתקע כאן בלילה. התחלתי לחזור, משחזר את צעדי לפי הזיכרון ומערומי האבנים וכעבור שעה הייתי בשערי הווילה, שמח על החזרה כמו על העזיבה.
"הי, איפה היית?” שאלה לינזי כאשר חזרתי. היא עמדה ליד הכיריים, מעשנת משהו שמנמן וריחני ומטגנת תבשיל של אורז ובשר ובטני קרקרה בערגה למזון. עזבתי את הבית רעב למדי.
"הלכתי לטייל קצת. לצלם. אמרתי להלגה, היא לא מסרה לך?”
"היא אמרה משהו, אבל לא הבנתי מה בדיוק.”
"טוב, אז עכשיו אני כאן, ואני רעב.”
"אם אתה רוצה לאכול, כדאי שתערוך שולחן.”
מיהרתי לערוך את השולחן ואז התיישבתי, חסר סבלנות ומורעב, וחיכיתי שתסיים לבשל. לינזי עברה מסיר למחבת, בזקה כאן, ניערה שם, משגיחה על המזון המתבשל. הג'ינס המשופשף שלבשה חיבק בחמדנות את ישבנה המלא וחלקם העליון של תחתוני הכותנה שלה בצבץ מעל המכנסיים. היא לבשה חולצה מהוהה והאופן שבו שדיה הגדולים נעו מצד לצד כאשר היא זזה הבהיר לי שגם היום היא לא טרחה ללבוש חזייה. תהיתי אם בכלל הייתה לה אחת במקום הזה.
"צריכה עזרה?” שאלתי, מתקרב אליה.
"לא ממש.” היא אמרה. “מה עשית בחוץ?”
נעמדתי מאחוריה, מלטף את ירכיה מאחור.
"או הו הו…” היא צחקה. “אני רואה שממש רצית לעזור ללינזי הזקנה…”
היא לא הדפה אותי ובמצבי זה היה כל העידוד לו הייתי זקוק. ידי ליטפה את ירכיה מאחור ומבפנים, עולות ויורדות בדרכן למפשעה.
"אתה מפריע לי לבשל…” היא התלוננה.
זקרתי את אצבעי האמצעית והתחלתי לחכך אותה על מפשעתה, תנועותיי ארוכות ואטיות. לינזי התנשפה ולרגע נאחזה בכיריים, צמרמורת חולפת בגופה. היא שמטה את ראשה, שיערה השחור מיטלטל מצד לצד.
"די…איתן…האוכל…” מלמלה לינזי וניסתה להדוף אותי, אך אני אחזתי בידה והובלתי אותה אל זקפתי. כאשר היא חשה בבשר הקשה שמתחת למכנסיים הקצרים, נמסה התנגדותה. אצבעותיה ירדו במורד איברי, חופנות את אשכי והיא אחזה בי ברכות, כמו אומדת את גודל האוצר שנפל בחיקה.
"מה את מבשלת?” נשמע קולה של אניקה ושנינו הפסקנו לרגע, מופתעים, לא נבוכים. “אה, אני רואה…”. שמעתי את פול נוחר מאחור.
"אולי תחליפי אותי,” הפנתה לינזי את ראשה אל אניקה. “אני לא יכולה לבשל ככה.”
"להחליף אותך?” שאל פול בארסיות. “איפה, על הכיריים או עם הילד?”
"אולי היא תבחר?” ענתה לו לינזי במתיקות.
"בואי נעוף מכאן.” אמר פול. “הם מגעילים אותי.”
"לא, אני דווקא רוצה לראות.”
"רק לראות?” שאלה לינזי.
אניקה לא ענתה והלגה הצטרפה אלינו, יורדת במדרגות.
"או, טוב שבאת.” אמרה לינזי. “בואי תחליפי אותי, הילד לא נותן לי לבשל.”
"אז…מה את רוצה שאעשה?” שאלה הבלונדינית, מלקקת את שפתיה. “להחליף או בבישול או…”
"מה שאת רוצה, אבל תחליטי כי זה עוד מעט נשרף פה.”
הלגה היססה לרגע ואז ניגשה אלי, מתכופפת כדי לנשק אותי, אך אני נרתעתי בעקשנות.
"את זוכרת מה הבטחתי לך?” שאלתי והיא השפילה את מבטה.
"מה הבטחת לה?” התעניינה אניקה.
"שבפעם הבאה שאני אזיין אותה זה יהיה בתחת השבדי שלה.”
"הו.” אמרה אניקה והסמיקה ואחיה לכסן אליה מבט ארסי.
"ומכיוון שלא נראה לי שזה מה שאת רוצה עכשיו, אני מציע שתיגשי אל הכיריים אם אנחנו רוצים לאכול הערב.”
הלגה הנהנה ולינזי נטשה לבסוף את הכיריים והתנשקנו בתאוותנות. ידי מצאה את שדה הגדול מעל החולצה והיא הרימה את הבד, חושפת את שדיה לעומתי. גופי בן השש עשרה מיקם אותי נמוך ממנה והיא ניצלה עובדה זו לטובתה, מובילה שד גדול אחד אל פי בעוד ידה מגששת אחר איברי. התחלתי לינוק את השד הגדול ולינזי נשענה על הבר, ידה מאוננת לי מעל המכנסיים. ידי פעלה באופן דומה ואצבעי ליטפה את החריץ שבין שפתי ערוותה, אטית, יסודית, נחושה.
הלגה איחדה את תוכן הסיר והמחבת והנמיכה את הלהבה וכעת הביטה בנו בעיניים כלות, מלטפת את עצמה מעל המכנסיים כאילו כפאה שד. גם פול ואניקה הביטו בנו עכשיו, אניקה בהבעה דומה לזו של הלגה, פול בתיעוב. לינזי הסתובבה לאחור והפשילה את מכנסיה ותחתוניה בתנועה חלקה אחת. המשחק המקדים נגמר לדידה.
פרוות ערוותה, כהה ורטובה, בצבצה בין פלחי ישבנה המלאים. היא הפנתה אלי את ראשה והביטה בי במבט רעב וחד משמעי. לעזאזל הארוחה, לעזאזל הלגה, לעזאזל פול ואניקה: היא רצתה את הזין שלי בתוכה.
היא נאחזה בשולחן כאשר חדרתי אליה ונראה היה לי שאנקתה מהדהדת אצל שתי האחרות, שתיהן הביטו בנו במבטים שוקקים, חסומות כל אחת על ידי מחסומיה שלה. לינזי הייתה רטובה ולוהטת ואחזתי בעגבותיה והתחלתי לדפוק אותה חזק ומהיר כמו שהייתה צריכה עכשיו. שדיה היטלטלו עם כל ניעה שלי, גדולים ורכים, ואני הרפיתי מישבנה ואחזתי בהם, משתמש בהם כבידיות של ממש בעודי בועל אותה בקצב מתגבר והולך.
פרקי אצבעותיה של לינזי הלבינו בעודה נאחזת בשולחן ושיערותיה הפכו לסופה שחורה כאשר היא טלטלה את ראשה מצד לצד, מדי פעם מעיפה בי מבט רעב ותובעני.
“תדפוק אותי כבר!” נהמה, אדישה לסובבים אותנו או מתרגשת מנוכחותם. “קדימה, ילד!”
הנחתתי סטירה על ישבנה ולינזי יללה בריגוש והפתעה. הנחתתי אחת נוספת, מנסה למצוא את האיזון בין הפתעות מלוכלכות אך מרגשות לסתם ברוטאליות. קצב גניחותיה והמעיין הלוהט שנבע בין רגליה הבהירו לי שאני בכיוון הנכון.
לינזי החלה לגמור בסדרת אנחות רמות ואני ניסיתי להחזיק מעמד עוד כמה רגעים, ממשיך להלום בה במהירות, ידי אוחזות שוב בישבנה. לבסוף התפוצצתי גם אני, מתנשף בקול, נאבק לרגע שלא לאבד את שיווי המשקל ונאחז בישבנה המיוזע בעודי ממלא אותה בזרע, גופי נרעד בהתפרקות העונג אשר נבנה בו.
מכנסיה עדיין מופשלים, שדיה מיוזעים וחופשיים, אמרה לינזי:
"טוב, נאכל?”
צחקתי ואניקה הצטרפה לצחוקי בעוד לינזי מסתדרת בשיוויון נפש, מוחה את פניה במגבת מטבח גדולה ומשומשת.
לינזי קראה לאיוה וביחד הסבנו כולנו סביב השולחן. בתחילה נסובה השיחה סביב הטיול אשר ערכתי בחוץ וסיפרתי להם מה ראיתי ומה צילמתי. איוה נבהלה מעט כאשר סיפרתי על הג'יפ הצבאי אך הסברתי לה שבישראל אין הדבר יוצא דופן ושרוב החיילים הם אזרחים במדים.
"גם אתה תלך לצבא?” שאלה הלגה בדאגה.
"כן, אבל את יכולה לנצל אותי כל עוד אני כאן…” אמרתי ולינזי צחקה בקול. הלגה השפילה את עיניה.
"אני אשמח.” אמרה איוה בשקט ונישקה את לחיי בעדינות.
"קדימה, יפיפייה!” עודדה אותה לינזי. היא קמה מהשולחן והלכה לגלגל לעצמה סיגריה נוספת ובזאת ניתן האות לתום הארוחה ולתחילתה של אורגיה בסלון, מחוזקת בחשיש, מוסיקה טובה, גילוי עריות וחרמנות בריאה.
הייתי על כרית גדולה, מתמזמז נואשות עם איוה. לינזי ישבה על כרית אחרת ועישנה סיגריה גדולה והלגה הביטה במתרחש מהצד, נקרעת מבפנים. פול אחז גם הוא בסיגריית חשיש בעוד אחותו כורעת על ארבע מולו, ראשה עולה ויורד במרץ על איברו.
בעודנו מתנשקים, הפשלתי את חולצתה של איוה למעלה ושדיה הבלתי הגיוניים פרצו החוצה באשד של עור רך ובהיר. הפסקנו לרגע את הנשיקה כדי לפשוט את החולצות וברגע הבא שדיה נמעכו מול חזי. ידי תרה בקדחתנות אחר איברי והיא פלשה אל מכנסי כדי לשחרר אותו. אצבעותיה הרכות עטפו אותו והיא שיחקה איתו בעדינות בעודי מנשק את שפתיה, אוזנה, צווארה.
ידיה של איוה עברו עכשיו אל מכנסיה שלה וחשתי בה מתפתלת החוצה מהם ובתוך כמה רגעים בירכה ערווה פרוותית את איברי בשלום לוהט. שלחתי אצבעות אל בין רגליה, מוצא אותה רטובה וחמה. שכבנו זה מול זו, מתנשקים, ואצבעותיה אחזו באיברי, מכוונות אותו לתוכה.
ראש הזין גישש בין שפתי ערוותה והיא השתנקה כאשר התחלתי להחליק פנימה. שכבנו זה מול, עירומים ומתנשקים. רגלה האחת הייתה מעל שלי ואגני נע בתנועות קטנות קדימה ואחורה, מחליקה לתוכה וממנה. כבר גמרתי קודם לכן עם לינזי וכעת לא מיהרתי ובעלתי אותה ברכות, מלטף את פניה, מביט בעיניה. כמו בפעם הקודמת ששכבנו, הרגשתי אותה מתרגשת לנוכח מבטי ואגנה החל לנוע מולי בתנועות מהירות ובהולות יותר, הריגוש מתפשט בה כמו שריפת יער בחמסין. אני ראיתי אותה, לא זוג שדיים ענקיים מחוברים לאישה, ועובדה זו ריגשה אותה יותר מכל זין, לשון או אצבע.
האורגיה נמשכה כל הערב ולתוך הלילה, נינוחה, זורמת ונעימה. מוסיקה, מציצות, חשיש, ששים ותשע, טלוויזיה, פיצוחים, דוגי סטייל.
לינזי רוכבת עלי, אוחזת בידה של אניקה אשר רוכבת על אחיה, שתיהן משפדות את עצמן בתנועות אטיות ועמוקות. הן משלבות אצבעות ומביטות זו בפניה של זו בעודן מטפסות ביחד למעלה, גומרות באנחות קולניות בהפרש של שניות זו מזו.
אני מזיין את איוה השרועה על גבה ומלקקת את ערוותה של לינזי הכורעת על פניה. לשונה של איוה מלחכת בין שפתיה התפוחות של לינזי, מחריץ הישבן ועד הדגדגן ולינזי עוצמת את עיניה, מתמסרת ללשונה של הגרמנייה ומזיינת את פניה בתנועות מפשעה רטובות ורעבות.
כבר מאוחר בלילה ואני חושב שאני לא יכול יותר לגמור אבל איוה מבקשת למצוץ לי עוד פעם אחת אחרונה. אני נעטר ונעמד מעליה והיא מוצצת את איברי ואז לינזי מפתיעה אותי ומחדירה אצבע משומנת אל פי הטבעת שלי, מזיינת אותי בתחת ומחבקת אותי מאחור בעודי מתפוצץ בפיה של איוה.
לבסוף נשארנו רק לינזי, איוה ואני, מיוזעים ומרוקנים. איוה התחננה שנניח לה לישון על כרית בסלון ונשבעה שאין לה כוח ללכת אפילו צעד אחד, שלא לדבר על לעלות את המדרגות. נדמה היה לי שהיא נרדמה עוד לפני שיצאנו מהסלון. לינזי הלכה אחרי למיטה וקרסה לצדי, אבל לדעתי הסיבה לכך הייתה פרקטית בלבד: חדרי היה קרוב יותר למדרגות מחדרה שלה.
התעוררתי מוקדם במפתיע, חרמן במפתיע ורעב שלא במפתיע: אתמול הייתי עסוק בעיקר בלזיין ופחות בלאכול. לינזי ישנה לידי, לבושה בתחתונים וחולצה בלבד אבל החלטתי שלא להעיר אותה בשביל סקס וממילא הייתי רעב לאוכל יותר מאשר לכוּס. ירדתי בזהירות מהמיטה, סגרתי את הדלת כדי לאפשר ללינזי לישון טוב וירדתי למטה. קומת הקרקע הייתה שוממה ורק איוה ישנה עדיין על הכרית הגדולה, שלווה כילדה, שדיה הענקיים כמו שני דובי צעצוע חיוורים שהיא מחבקת.
שקשוקה, הייתי חייב שקשוקה. עכשיו.
התחלתי להכין את הירקות והביצים וכאשר הייתי מוכן חיממתי מחבת והוספתי שמן. כעבור כמה רגעים כבר השקשוקה החלה להתבשל על האש, מפיצה אותות ריח אשר שיגרו אותו בהולים אל בלוטות הרוק שלי.
"בוקר טוב.” אמרה הלגה.
היא לבשה חצאית בטיק דקה וחזיית בגד ים סרוגה אשר בקושי הכילה את חזהּ המלא. שיערה היה מסודר בסרט מצח ועליו סמל השלום וכל כולה הייתה סמל של אהבה חופשית, זמינה, מיידית. גבר תמים יותר היה חושב שבגדיה נשלפו מהארון ללא מחשבה אבל אני כבר הכרתי את הלגה והנחתי שכל פריט נבחר בקפידה. תהיתי אם הריחה את השקשוקה ולכן ידעה שאני כאן או שהיא ראתה אותי מהמדרגות, ראתה שאני לבד ואז הסתובבה וחזרה לחדרה להחליף בגדים.
"בוקר טוב.” עניתי. “באת להציע לי עוד עבודה?”
"אל תהייה מגעיל. אני מצטערת על מה שאמרתי לך על הגג. זה היה טיפשי מהרבה בחינות ואני לא רוצה לפגוע באף אחד, בסדר?”
"בסדר, שכחתי מהכל.” חייכתי אליה. אחרי הכל לא רציתי לריב איתה.
"חברים?” היא שאלה, נצמדת אלי מאחור. חשתי בשדיה הגדולים נמעכים מול גבי ואיברי התקשה בתחתונים.
"חברים, אבל אני מכין ארוחת בוקר עכשיו. רוצה?”
"למה אתה רע אלי?” היא שאלה, מתרחקת ממני. “לכולם אתה נחמד ורק אלי רע. למה? פגעתי בך?”
"אני לא רע אלייך, הלגה, אני פשוט לא רוצה לשחק את המשחק שלך.”
"איזה משחק?”
"המשחק של 'תכריחו אותי לעשות משהו שאני רוצה'. את רוצה שאני אזיין אותך בתחת אבל את רוצה שאני אכריח אותך. אני לא רוצה לשחק ככה. אני יודע שאת חמה על לינזי, בגלל זה לא קניתי את הסיפור המטופש שלך על הגג. את רוצה אותה אבל מעמידה פנים שאת מפחדת ממנה בשביל שהיא תוכל להכריח אותך. את צבועה, הלגה. ואין לי סבלנות למשחקים שלך.”
"ואם אתה צודק?” היא התריסה. “ואם אני באמת קצת צריכה ש…יקחו אותי בכוח?”
"אז זה צריך להיות מוגדר וזה צריך להאמר מראש. מעין משחק בתוך מערכת היחסים, בתוך הסקס. לשגר רמזים כדי שיאנסו אותך…”
"אני לא רוצה שיאנסו אותי!” היא התפרצה.
"…זה לא נראה ככה מהצד שלי. את התפוצצת כמו טיל לירח כשזיינתי אותך בתחת בניגוד לרצונך ואת מתה לעוד פעם אבל רוצה שאני אפתיע אותך. אכריח אותך.”
"אולי…אז מה?”
"אז זה אונס, וזה לא משהו שאני רוצה לעשות.”
"אני לא מאמינה שאני מנהלת את השיחה עם ילד בן שש עשרה.”
"אבל את מנהלת.” הישרתי אליה מבט. “עכשיו כדאי שתחליטי עם עצמך מה את רוצה והאם את מוכנה להיות ישירה עם עצמך.”
"בוקר.” מלמלה איוה מהסלון. “אפשר קפה?”
"כבר מגיע.” עניתי ולהלגה אמרתי: “אני לא הולך לשכב איתך עכשיו כי אני רעב ואנשים ירצו לאכול. כשתרצי אותי, את יודעת איפה למצוא אותי ואם תבואי אני מבטיח לך שוב: אני אזיין אותך בתחת.”
הכנתי לאיוה קפה והגשתי לה אותו לסלון. פול ירד אחר כך ואחריו לינזי ואניקה ולכולם הגשתי שקשוקה, סלט וקפה. מצב הרוח הכללי בבית היה מרומם אחרי האורגיה אמש ואפילו פול לא היה מריר כבדרך כלל והחמיא לי על השקשוקה הטעימה, אם כי נראה היה שזה לא בא לו בקלות.
“הכסף שלנו עומד להיגמר.” אמרה אניקה לקראת סוף הארוחה.
“אוף.” נאנחה לינזי. “היה כל כך נחמד עד שהיית צריכה לבלבל לנו את המוח עם הכסף כסף כסף שלך.”
“שתקי, לין.” אמרה אניקה בידידות.
“נצטרך למכור סמים.” אמרתי.
“מה?” התפלאה הלגה.
“את החשיש. נצטרך למכור.”
“את הכל?” שאלה לינזי בדאגה.
“לא נראה לי. יש לנו הרבה, אבל נצטרך בכל זאת למכור איזו כמות. כמו שאניקה אמרה, הכסף הולך ואוזל.”
“ואיך תדע למי למכור?” שאלה אניקה.
“אני לא, אבל בנציון כן.”
בנציון היה מסריח יותר מכפי שזכרתי אותו אך הוא לא גווע ברעב ולא נראה שהוא הולך למות בזמן הקרוב. כרגיל, בדקתי בזהירות את החבלים ונראה היה לי שהוא כפות היטב. כאשר שאלתי אותו על איש קשר למכירת הסמים ניצתה שוב אש רעה בעיניו והוא סירב לדבר.
“אתה בא אלי בשביל לשאול אותי איך למכור את החשיש שלי?” הוא נהם. “אתה בטח משוגע, ילד.”
“אני לא יותר משוגע ממה שאתה רעב, בנציון. ואני מזכיר לך שכאשר יגמר לנו הכסף הראשון שיתחיל להצטמצם יהיה אתה. בשבילי אתה בסך הכל עוד פה להאכיל, לא יותר.”
בנציון שקל את דברי ונתן בי עוד מבט בוער אבל קשריו היו הדוקים והוא ידע שהוא חסר אונים ושיש צדק בדברי. לשמחתי הוא החליט שלא להיות גיבור או עקשן.
אחר הצהריים כבר הייתי ברחוב קטן ליד הנמל, בכתובת שמסר לי בנציון. החניתי את הוספה ליד בנין משרדים קטן, טיפסתי לקומה השנייה ודפקתי על הדלת.
“מי שם?” נשמע קול של גבר במבטא גרמני.
“יש לי חשיש למכור!”
“שה!” צעק בעל הקול בבהלה. “נישט נורמל…”
הדלת נפתחה כדי סדק וגבר שמן ונמוך כבן שלושים הציץ בי דרך החריץ. שרשרת כבדה מנעה מהדלת להפתח עוד יותר.
“מה אתה רוצה?” הוא שאל.
“יש לי חשיש למכור לך.”
“מה? תלך מכאן מהר, ילד חוצפן.”
שלפתי סוליה אחת והראיתי לו ועיניו הצטמצמו.
“מאיפה יש לך את זה?”
“מסבתי עליה השלום, מתנת בר מצווה.” אמרתי. “רוצה לקנות או לא?”
“אתה…מהמשטרה?”
“עלית עלי, אני רב ניצב איתן אזולאי. אתה מכיר הרבה שוטרים בני חמש עשרה?”
הוא בחן אותי בעיון, מנסה לעמוד על טיבי. לא יכולתי להאשים אותו, לא בכל יום מתדפק על דלתו של סוחר סמים נער עם תרמיל מלא חשיש.
“יש לך עוד?”
“כל התרמיל.” אמרתי לו והראיתי את התרמיל.
“הממ…וכמה אתה רוצה על הכל?”
נקבתי בסכום שחישבתי על פי המחיר שאמר לי בנציון. השמן הציע רבע. בסוף התפשרנו על חצי מהמחיר.
“טוב, תן לי את התרמיל ואני אתן לך את הכסף.”
“קודם מראה לי הכסף.”
הוא הנהן וסדר את הדלת וחזר ופתח אותה כעבור דקה, מראה לי צרור שטרות של מאה ל"י ארוזים בגומייה.
“הנה הכסף, עכשיו תן לי את התרמיל.”
הגשתי לו את התרמיל והוא החל להגיש לי את הכסף אך לפתע נע בזריזות מפתיעה, חטף את התרמיל מידי וטרק את הדלת. מיד לאחר מכן שמעתי קול בריחים ננעלים. נותרתי ללא הכסף וללא החשיש.
“הי! תפתח את הדלת, מטומטם!” צעקתי. “תפתח אותה כבר.”
שמעתי צחקוק היסטרי מאחורי הדלת ובעטתי בה בתסכול, מקלל את עצמי. המשכתי לבעוט בדלת עוד כמה רגעים ואז ויתרתי והלכתי. הייתי צריך למצוא פתרון. למשטרה לא יכולתי ללכת, כמובן. הם לא היו מקבלים בברכה את עסקת הסמים שלי שהשתבשה. חברים לא היו לי ונראה היה לי שהשמן הזה היה יכול לפרק אותי במכות אם לא היה בידי אלמנט ההפתעה אך לא נראה היה לי שאצליח להפתיע אותו בקלות. הוא היה בדירה שלו והוא ידע שאני אי שם בחוץ, לכן כנראה שיהיה זהיר יותר אם יצא החוצה.
התחלתי לטייל ברחובות ולקלל את עצמי ואת התמימות שקפצה עלי פתאום. הרי שנים הייתי חלק מהעולם הזה, איך נפלתי כמו ליצן לתרגיל טיפשי כל כך? קול קטן רמז לי שאולי עדיף שעסקת הסמים הזו לא תצא אל הפועל שהרי מדוע קיבלתי הזדמנות שנייה אם לא כדי לתקן את דרכי, אך התעלמתי מהקול והמשכתי לטכס עצה. אם נגה הייתה כאן, בטח היה לה רעיון טוב, מצאתי את עצמי חושב ברגע אחד ומתגעגע אליה במפתיע ברגע הבא. ברגע שלאחריו בעטתי בעצמי על השטויות המתרוצצות במוחי במקום לחשוב צלול. ואז מצאתי את עצמי מול חנות "טמבור" וההשראה צצה בי.
כאשר חזרתי אל פתח דירתו של סוחר הסמים השמן היה בידי דלי עם צבע שחור ומברשת. בחרתי בנקודה ברורה במסדרון מול דלתו וצבעתי באותיות גדולות ושחורות:
“חשיש בזול כאן!”
“הי, שמן!” דפקתי על דלתו. “בוא תראה מה הכנתי לך!”
“ילד, לך מכאן לפני שאני מפרק לך העצמות!” הוא קרא מבפנים.
“אני אלך, רק בוא תראה את ההפתעה שהכנתי לך קודם.”
שמעתי צעדים מתקרבים ואחזתי בדלי חזק בידי, מוכן למנוסה. הדלת נפתחה לכדי חריץ והשמן הציץ החוצה בזהירות, נשמר מפני התקפה.
“מה זה?!” נהם כאשר הבחין בכתובת על המסדרון.
“יפה, נכון?” אמרתי. “אני הולך לצבוע עוד כאלו. במסדרון, ברחוב, בכל מקום. יבואו אלייך הרבה אנשים, יהיה כיף! ואז יבואו השוטרים לראות מה על הבלגן ואז בכלל יהיה שמח.”
בריחים החלו להיפתח בזה אחר זה וכעבור כמה שניות נפתחה הדלת והשמן פרץ החוצה אך אני זינקתי במהירות וברחתי משם, נעמד בכניסה לחדר המדרגות.
“אתה חושב שתצליח לתפוס אותי, שמן?” צעקתי.
“שלא תעיז לכתוב עוד כתובות כאלו, שמעת אותי?” שמעתי אותו מתנשף אי שם מעלי.
“תן לי את הכסף או שתוך כמה שעות יהיו לך ה–מ–ו–ן לקוחות.” קראתי בחזרה.
שמעתי אותו מתקרב אל הכניסה וברחתי כעשרה מטרים אל הרחוב. כעבור כמה רגעים הוא הופיע, מתנשף, בכניסה לבניין.
“רוצה לרדוף אחרי?” קראתי. “אולי תקבל התקף לב ותמות.”
הוא הביט בי בזעם. קרוב, אבל כל כך רחוק.
“בסדר, ילד קקה. אני נותן לך הכסף שלך.” נכנע לבסוף. כעבור חמש דקות הוא השליך את צרור השטרות למטה ואני אספתי אותו והלכתי.
לקראת ערב חזרתי אל הווילה, נישא על גלי סיפוק על ההצלחה שלי. היה לנו עכשיו די כסף לקנות אוכל לשבוע וגם ידעתי למי למכור בפעם הבאה שנזדקק לעוד כסף, גם אם לא הייתי שם בדיוק לקוח מועדף. דפקתי על הדלת ואניקה פתחה אותה.
"נו?!” היא שאלה בהתרגשות.
"הצלחתי.” חייכתי אליה חיוך גדול. “יש לנו כסף, מחר נעשה קניות ונערוך ארוחה חגיגית.”
"ווּ–הוּ!” שאגה אניקה.
"מה קרה?” שאלה לינזי מהקומה השנייה.
"איתן חזר, עם כסף!”
"נפוליון או לא נפוליון?” אמרה לינזי, ממהרת לקראתי. היא חיבקה אותי בכוח, מטלטלת אותי, ראשי נקבר בין דדיה. לא יכולתי לנשום אך זו אינה הדרך הגרועה ביותר למות.
"הוא הביא את הכסף?” שאל פול.
"מה אתה חושב?” ענתה אחותו בעוקצנות.
"טוב, אתה סוחר סמים, ברכותי.” ענה פול. איש מהאחרים לא התייחס לדבריו אך אני הרגשתי צביטה קטנה. מוכר סמים כמו פעם, לעג לי קול קטן וארסי בראשי. למזלי משהו אחר הסב את תשומת לבי עכשיו.
"כל הכבוד, איתן.” אמרה הלגה מאחור, מהססת. היא לבשה שמלה דקה ולבנה אשר היוותה ניגוד מדהים לעורה השזוף. שיערה הבלונדיני היה פזור אך אסוף בשתי צמות דקות אשר נקלעו משיערות רקתה ונקשרו מאחורי הראש. השמלה והתסרוקת הדגישו את יופייה הנורדי והיא נראתה לי עכשיו חושנית וכנועה גם יחד. בתולית כמעט, עם השמלה הלבנה והתסרוקת הפשוטה.
"תודה.” אמרתי והישרתי מבט אל עיניה. רציתי אותה, והדחף לכבוש אותה בער בי וכאשר היא השפילה את עיניה ברור היה לי שהיא קוראת את מבטי.
"אתה רעב?” שאלה אניקה. “גמרנו לאכול, אבל השארנו לך עוף ואורז.”
"כן, גווע.” עניתי.
"אני אגיש לך.” מיהרה הלגה לומר.
לינזי התחילה להגיד משהו אך אניקה אחזה בידה ואמרה:
"בואי, רצית להסביר לי על הציור ההוא.”
"מה?! רק אמרתי ש…”
"בואי, תראי לי.”
"אניקה, למה את מושכת אותי? מה יש לך?”
אניקה, לינזי ופול הסתלקו אל הסלון ואני נשארתי עם הלגה לבד במטבח. היא ערכה לי שולחן, חיממה את המזון על הכיריים והגישה לי אותו. כאשר עיניה פגשו בשלי היא הסמיקה והשפילה אותן.
אכלתי את האוכל מבלי לדבר והיא ישבה לידי בשקט, מתוחה. מדי פעם סידרה את שיערה שלא לצורך, כחכה בגרונה או פכרה באצבעותיה בחוסר שקט. יכולתי לשאול אותה מה עובר עליה, אך לא הייתי צריך שתגיד לי ונהניתי לצפות בה מתייסרת. נראה היה שהיא כבר כמעט השלימה עם כניעתה אך עדיין קיוותה שאאלץ אותה, שאכריח אותה, שאפטור אותה מאחריות לבחירותיה שלה. לא הייתה לי כל כוונה לעשות כן.
כאשר גמרתי לאכול הנחתי יד על ידה והיא נזעקה, עיניה הכחולות נפערות בהפתעה.
"היה לי יום ארוך ואני הולך לישון, ברשותך. תודה על הארוחה, הלגה.”
היא חייכה חיוך מהיר ומאולץ ופכרה שוב באצבעותיה.
"על לא דבר. אה…איתן?”
"כן?”
"אתה…הולך לישון?”
"כן, זה מה שאמרתי. מקלחת זריזה ולישון, אני מת מעייפות.”
"איתן..?”
"מה?”
היא התחילה לומר משהו ואז השתתקה. אחר כך ניסתה שוב, הסמיקה והשפילה את עיניה, פוכרת באצבעותיה בעצבנות.
"לילה טוב, הלגה.” אמרתי ועליתי להתקלח.
התפשטתי ונכנסתי אל המקלחת, מניח למים לשטוף ממני את תלאות היום. סיבנתי את גופי וחפפתי את כל האבק מהשיערות והמים עיסו את קרקפתי באצבעות קילוחים נעימות. לפתע הבחנתי בתנועה בחדר ובפיסת בד לבן. חייכתי לעצמי.
—————
לפרק הבא