הזדמנות שנייה – פרק י”ז: איוה

כאשר התעוררתי לא הייתי בבית אלא בחדר אחר. גדול. במיטה גדולה. בחוץ היה ערב. שתי בחורות יפות ישבו לידי. איפה הייתי?
“הוא התעורר.” אמרה אניקה.
“אתה בסדר?” שאלה איוה.
הייתי בסדר? משהו כאב לי בחלקו האחורי של הראש ואינסטינקיטבית שלחתי את היד לשם. טעות. הכאב נורה בראשי כמו חומצה וגנחתי בקול.
“תזיז את הרגליים.” הורתה איוה. צייתתי לה והיא שיחקה איתן קצת.
“יופי.” אמרה. “ועכשיו את הידיים.”
אגרפתי את שני האגרופים מספר פעמים. איוה הניחה אצבע מול פני והניעה אותה בזהירות מצד לצד. עקבתי אחרי האצבע.
“אתה זוכר מה הוא שמך?” שאלה איוה ברצינות.
“איתן.”
“ואיך קוראים להורים שלך?”
כאשר עברתי עוד כמה מבחני זיכרון קצרים נראה שהן נרגעו קצת.
“אז איך אתה מרגיש?” שאלה אניקה.
“מטושטש קצת…הראש כואב איפה שפגע בי…סלע?”
“סלע, כן.”
"אבל חוץ מזה נראה לי שבסדר.”
“הדאגת אותי.” אמרה אניקה. “כבר רצינו לפנות אותך לעיר.”
“על הוספה?”
“תכננתי לרכוב על הוספה ולקרוא לאמבולנס.” היא הסבירה.
“טוב שלא עשית את זה.” אמרתי.
“איוה אמרה שנראה לה שזו מכה שטחית בסך הכל.”
“אני שמחה שצדקתי.” חייכה איוה. כריות מתחת לגבי הציבו אותי בתנוחת ישיבה ובזווית בה הייתי נתון היה לי קו ראיה אל האפלולית שבין שדיה האדירים של איוה. לרגע רק בהיתי בהם, איברי מתקשה במכנסיים הקצרים.
“נו, הוא כבר מרגיש יותר טוב.” חייכה אניקה.
“כן, אבל עדיף לתת לו לנוח עוד קצת.” אמרה אניקה ברצינות.
“נראה לי שמי שצריכה לתת לו לנוח זאת את, אני חוששת שהילד הלך לאיבוד במחשוף שלך.”
“הוא לא הראשון.” אמרה איוה במרירות מפתיעה.
לינזי, פול והלגה הגיעו והביאו לי שתייה קרה, ואניקה סיפרה לי מה שקרה. אחרי שהאבן פגעה בראשי המשכתי לנסוע עוד כמה מאות מטרים עד שהיא חשה שאני מאבד את השליטה על הוספה. למזלנו, הרפיתי מידית הגז והכלי ברח אל תוך החול הרך שבצד הדרך כך שכאשר הוא כבה לבסוף הנפילה הייתה רכה יחסית. אניקה, אשר ידעה לרכוב על וספה, הרימה הכלי והצליחה לעמיד אותו על דרך הכורכר.
“זה היה ממש מפחיד.” היא אמרה. “פתאום הבטתי אחורה וראיתי כמה מהם רצים אלינו. בהתחלה הם חשבו כנראה שברחנו, אבל כאשר הם הבינו שלא, הם התחילו לרוץ אלינו. הנעתי את הוספה ושמתי אותה על המעמד האמצעי. הם כבר היו רחוקים מאיתנו לא יותר ממאתיים מטרים. לקחתי את הילד והושבתי אותו לפני על הוספה, כדי שאני אוכל לתמוך בו אם הוא יפול. אני חושבת שהוא היה קצת בהכרה בשלב הזה, זוכר משהו?”
“לא ממש.” אמרתי.
"עד שגמרתי לארגן אותו הם כבר היו ממש מאחורי. שילבתי להילוך וברחתי משם. הם זרקו עוד אבנים, אבל החטיאו.”
“מה הם רצו?” שאלה הלגה, מבוהלת בעליל.
“לא יודעת.” אמרה אניקה.
“חשיש.” אמרתי. “בנציון נתן להם חשיש והם מבינים שבגללינו הוא הפסיק לבוא.”
“איך הם מבינים?” שאל פול.
“הם עושים שתיים ועוד שתיים,” ניחשתי בקול. ”אנחנו הגענו לוילה. מכוניות לא נשארות שם. הם לא רואים את המכונית של בנציון ולא את בנציון עצמו. הם רואים את הוספה באה והולכת. הם הבינו שהחשיש אצלינו, והם רוצים אותו בחזרה.”
“אז אולי ניתן להם אותו וזהו?” הציע פול.
“לא!”
“אין סיכוי.”
“מה פתאום?!”
הבנות ממש אהבו את החשיש שלהן.
“אז מה נעשה?” שאלה לינזי וחמישה זוגות עיניים הביטו בי.
“אניקה, הצלת את התרמיל?” שאלתי.
“לא, הייתי חייבת לזרוק אותו.” היא התנצלה. “לא יכולתי לסחוב גם אותו וגם אותך.”
“לא טוב.”
“אני יודעת.”
“כמה אוכל יש לנו?”
“אנחנו לא הולכים לגווע ברעב ביומיים הקרובים, אבל המבחר יהיה פחות מעניין.” היא ענתה.
“בסדר.” סיכמתי. “אז בואו נישן על זה הלילה ונדבר מחר בבוקר. אני רוצה לישון. להתקלח ולישון.” אמרתי, מרגיש מלוכלך ומיוזע פתאום. הבטתי בגופי וראיתי שאני צודק: ידי היו משופשפות והחולצה מאובקת ומלוכלכת.
“אתה יכול להתרחץ לבד?” שאלה איוה.
“היא לא מציעה סתם…” צחקה לינזי.
“הי, איוה, הוא רק מתאושש מנפילה…” הצטרפה גם הלגה לצחוק. “תרחמי עליו.”
“התכוונתי רק לרחוץ אותו.” הסמיקה איוה.
“ברור…”
“לא חשבתי אחרת…”
ניסיתי להתיישב וסחרחורת קלה אפפה אותי. אחרי רגע היא נעלמה.
“כן, אני אשמח למעט עזרה, איוה.” אמרתי.
האחרים עזבו אותנו בזה אחר זה, מעירים הערות עוקצניות בטוב לב, עד שנשארתי לבד עם איוה.
“מקלחת או ג'קוזי?” היא שאלה.
“ג'קוזי,” אמרתי אחרי היסוס. "אני מעדיף לשבת.”
“אין בעיה.” היא אמרה.
איוה השאירה אותי במיטה ונפנתה למלא את האמבט הגדול ואני הבטתי בגופה הגרוטסקי, שדי ענק על בחורה ממוצעת גוף. שדיה נעו מתחת לחולצתה עם כל תנועה שעשתה, כאילו היו מלאי חיים משל עצמם. שיערה היה חום בעל צללים אדומים עמוקים, ובפניה מנומשים זרחו עיניים ירוקות. היא הייתה בחורה יפה, אך כנראה נדרש לגברים זמן רב כדי להבחין בכך מעל שדיה.
“אתה יכול להתפשט לבד?” היא שאלה ביישנות, נבוכה לפתע מהאינטימיות בחדר. האומץ והפתיחות שלה היו קשורים כנראה לחשיש ועכשיו היא הייתה נבוכה בעליל מהסיטואציה.
“אני אשמח למעט עזרה.” אמרתי.
איוה הנהנה באומץ וניגשה אל המיטה. היא הפשילה את מכנסי ותחתוני, משחררת את איברי הזקור. היא הביטה בו לרגע מבלי לומר דבר ואז התעשתה ובזהירות פשטה גם את החולצה.
“נסה לקום.” היא אמרה לי, מגישה לי את ידה.
אחזתי בידה והנחתי את רגלי על הרצפה. הנחתי לסחרחורת לעבור ואז נעמדתי, רגלי חלשות, והנחתי לה להוביל אותי אל הג'קוזי.
איוה הושיבה אותי בג'קוזי וחשתי בגופי מתרענן ומתחדש. היא הניחה לי לשבת לא הפרעה וכעבור כמה דקות, בעודה מחוץ לג'קוזי, טבלה ספוג במים, הקציפה עליו סבון והחליקה אותו בעדינות על זרועי הימנית ואחר כך על השמאלית. משם עבר הספוג לגבי ואז היא החליקה אותו קדימה, אל חזי, שדיה הרכים נצמדים אלי מאחור.
היא טבלה שוב את הספוג במים והחליקה אותו בזהירות וברכות על ראשי, נזהרת שלא להכאיב לי. אחר כך משחה את הקרקפת בשמפו והחלה לעסות אותה בעדינות. נאנחתי בעונג, נדמה היה שאצבעותיה המיומנות מפרקות את הכאב שספגתי מהאבן וההקלה פשטה בכל גופי. אחר כך טבלה שוב את הספוג במים והזליפה מהם על ראשי, חופפת אותו בזהירות.
“קום.” היא אמרה ברכות ואני נעמדתי, מופתע לנוכח האנרגיה שפשטה עכשיו בגפי.
היא העבירה את הספוג מאחור על רגלי וישבני ואמרה:
“תסתובב.”
איברי היה זקור לחלוטין כאשר הסתובבתי אליה אבל במפתיע לא הייתי חרמן במיוחד. נדמה היה כאילו החיוניות שהזרימה לעורקי פשוט עוררה את הזין אבל לא באופן שהוא בהכרח מיני. איוה נעצה מבט באיברי הזקור אך מיד חזרה למלאכתה וסיבנה גם את בטני, מפשעתי וקדמת רגלי. חזית חולצתה הייתה רטובה ושדיה הענקיים נצמדו אל הבד הבהיר, פטמותיה ברורות וזקורות.
“חכה כאן.” אמרה והביאה שתי מגבות.
היא עמדה מחוץ לג'קוזי, מגבת גדולה פרושה בידיה. יצאתי מהג'קוזי והנחתי לה לעטוף אותי ולנגב במגבת השנייה את קרסולי, ברכי וירכי. כאשר הגיעה אל איברי, נגעתי בראשה ברכות. היא הביטה בי מלמטה ואני שלחתי יד אל איברי, מכוון אותו אל פיה.
איוה היססה. פטמותיה הזקורות והסומק בלחייה רמזו לי שהיא רוצה בדיוק מה שאני רוצה אך היא עדיין הייתה נבוכה ואולי אפילו נזכרה שהבטיחה לבנות האחרות שרק תרחץ אותי.
“אני בסדר, איוה. באמת.” הוספתי.
לרגע היא היססה וכבר יכולתי לחוש את שפתיה על איברי, את הבל פיה על ראש הזין שלי, את רכות פיה העוטף אותי.
“אחר כך.” היא אמרה ואני נשפתי באכזבה אך לא התעקשתי. עדיין הייתי חלש יותר מכפי שהייתי מוכן להודות בפני עצמי.
היא הזדקפה והמשיכה לנגב אותי בתנועות תכליתיות, בוחרת שלא לנגב את ראשי. האוויר האילתי החם והיבש עמד לעשות את זה בתוך כמה דקות ממילא.
מישהו נקש על הדלת.
“כן!” קראתי ולינזי הציצה פנימה במשובה.
“לא קפצת עליו?” אמרה לינזי בתדהמה מעושה. “איוה, אני מעריצה אותך! הייתי בטוחה שהילד כבר התעלף ואת ממשיכה לרכוב עליו…”
איוה רק חייכה בביישנות ולא אמרה דבר.
“היא הבטיחה שרק תרחץ אותי והיא עמדה במילה.” אמרתי.
“אני רואה שגם אתה עומד…” גיחכה לינזי. “טוב, אז אם אני לא מפריעה, אפשר להתרחץ?”
“אין שום בעיה.” אמרתי, נכנס אל המיטה. לקחתי את הספר מהארונית והתחלתי לקרוא.
איוה יצאה מהחדר ולינזי נכנסה אל המקלחת, אחריה הלגה ולבסוף פול ואניקה ביחד. כמה דקות אחרי שיצאו מהמקלחת הציצה איוה מהדלת.
“איתן…אפשר להתרחץ אצלך?” היא שאלה בביישנות. בעיניה היפות היה דוק של אדמומיות והאופן שבו נעה ודיברה רמז לי על סיבוב נוסף שלקחה על החשיש שלנו.
“את יודעת שכן.” עניתי.
איוה נכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה. על כתפה היה נתון תיק קטן ובו מגבת וכלי רחצה וכדרכה היא לבשה ג'ינס משופשפים וחולצת טי בהדפס באטיק אשר מתחתיה נראה היה ששדיה משוחררים ללא חזייה. הישימתי עצמי קורא בספר למרות שזקפתי כבר הייתה בתנופה מלאה והייתי שמח להביט באיוה מתפשטת. כעבור רגע חשתי במשהו יוצא דופן והורדתי את הספר. איוה עדיין עמדה בחדר, נבוכה.
“אכפת לך אם אני…אתקלח כאן? כלומר…באמבטיה?”
“ממש לא.”
היא הנהנה, נבוכה בעליל. אחר כך נראה היה שהיא מהססת ואז אזרה אומץ ובתנועה מהירה הפשילה את חולצתה כלפי מעלה ונשימתי נעתקה למראה גודלם הבלתי אפשרי של שדיה. על אף נסיונות אמיצים להזדקף לנוכח כח המשיכה הם כיסו את חזה ובטנה העליונה כשתי פרות שמנות ושבעות המתנמנמות להן באחו. כנראה שהשתנקתי בתדהמה כי איוה הביטה בי והסמיקה עמוקות. למרות זאת המשיכה להתפשט ובמהרה פשטה גם את מכנסיה ונשארה בתחתוני תכלת פשוטים בלבד. היא רכנה אל עבר הג'קוזי והחלה למלא אותו במים, ישבנה המלא פונה אלי. עכשיו כאשר גבה היה לעברי לא העמדתי פנים כקורא והרשיתי לעצמי ללטף את איברי, שכבר היה זקור לגמרי, מעל התחתונים.
כאשר האמבטיה הייתה מלאה היא פשטה בביישנות את התחתונים והחליקה אל תוך המים. אני חזרתי לקרוא בעודה רוחצת את גופה כחמישה מטרים ממני ומדי פעם העפתי בה מבט. שדיה האדירים נצצו ממים וסבון ולפרקים נראו כמו איים בים, מוקפים בקצף גלים כאשר בקצה כל אי כזה שכנה עטרה ורודה וביישנית ובמרכזה, כמו בת ים, פטמה דובדבנית. על אף שלא נעצתי בה מבטים בגלוי, פעמיים נפגשו מבטינו ובשתי הפעמים היא הסמיקה וחייכה אלי.
לכשסיימה יצאה מהמים והחלה להתנגב במגבת גדולה ולבנה מול עיני. הפעם לא העמדתי פנים כקורא בספר וממילא את זקפתי אשר מילאה עכשיו את תחתוני לא יכולתי להסתיר. מצידה, איוה כבר הייתה מבוישת פחות ולשנינו ברור היה שההתנגבות הזו מיועדת גם עבורי. היא החלה לייבש את רגליה, שדיה מטלטלים מצד לצד בעודה מנגבת את שוקיה, ברכיה וירכיה. לאחר מכן עלתה אל בטנה וידיה ואת הטוב ביותר השאירה לסוף: היא העיפה בי מבט אשר כבר היה פחות מבויש מאשר מתגרה והחלה לייבש את שדיה. היא אחזה בימני בזהירות כאילו היה תינוק קטן ואז ניגבה אותו מהחזה ועד הפטמה. לאחר מכן צפיתי, מרותק, בהצגה חוזרת על עצמה עם שדה השני.
בשלב הזה לא חשבתי שאני יכול להיות מגורה יותר אך הגרמנייה הפתיעה אותי. היא שלפה מתיקה צנצנת מתכת כחולה ופתחה אותה, מתיישבת על שפת האמבט.
“קרם גוף אחרי האמבט.” אמרה, צל חיוך מרחף על שפתיה. “חשוב מאוד.”
בתנועות ארוכות היא מרחה מהקרם על רגליה וידיה, וזה נספג באטיות אל תוך עורה, משאיר את גופה בוהק ורטוב למראה. נשימתי נעתקה כאשר היא לקחה חופן מקרם הגוף ומרחה אותו על שדה השמאלי. לאחר מכן היא החלה למשוח את השד בקרם הגוף עד שזה בהק ונצץ מרוב קרם. היא נתנה בי מבט שובב ואז לקחה חופן נוסף של קרם גוף ומשחה גם את שדה הימני בתנועות אטיות ומדודות, עיניה נעוצות בשלי. כאשר גמרה מרחה שוב את השד הראשון בקרם ובמשך שעה ארוכה היא משחה אותם לנגד עיני, מעסה ומלטפת את שדיה, מורחת ומחליקה את הקרם עליהם. לבסוף אחזה בהם והגישה אותם לעברי, השדיים האדירים בוהקים מולי כמו שתי גבעות ובינהן נקיק אפל והיא מזמינה אותי לצאת להרפתקה בינהן.
“תסתובב.” הורתה לי.
זיקפתי כאבה עכשיו מרוב גירוי ומיהרתי לציית לה.
“מה צבע העיניים שלי?” שאלה.
“כחול.” עניתי מייד.
"איפה יש לי נקודת חן?”
השאלה הזו הייתה קשה יותר אך לפתע ידעתי את התשובה.
“יש לך לפחות אחת על תנוך האוזן.”
“שמאל או ימין?” שאלה. לא היה לי מושג.
“שמאל.” ניחשתי.
“לא, ימין.” היא אמרה, קולה בתנועה, מתקרב אלי. “אבל זה היה לא רע. אתה רוצה אותי?”
“הכי בעולם.” אמר הזין שלי, קולו בוקע מפי. הוא לא מעולם לא שיקר בדברים האלו.
“אז תשכב על הגב,” אמרה איוה וטיפסה על המיטה. “אתה עוד קצת חלש.”
באמת הרגשתי מעט חלש אבל לא ידעתי אם היה זה בגלל המכה שספגתי בראש או העובדה שבערך שמונים וחמישה אחוז מהדם שלי התנקז באותם רגעים בזין. מיהרתי לציית לה ונישכבתי על גבי, איברי פועם בהתרגשות, ואיוה הביטה בי וחייכה אלי חיוך רך וחם, כאילו היא אסירת תודה על דבר מה. ברגע הבא היא הניפה את רגלה מעל ירכי, מוכנה לרכוב עלי. גנחתי כאשר אצבעותיה מצאו את איברי והנחו אותו ללא טקס אל פרוותה הרטובה והחדירו את קצה הראש לתוכה.
כל מה שראיתי עכשיו היה שדיים ענקיים ובוהקים ובינהם חריץ עמוק. איוה הניחה את ידיה על המזרון מעל כתפי ובסדרת תנועות אטיות ועמוקות החדירה אותי לתוכה, נאנחת רכות עם כל ניעה. כאשר הייתי קבור לחלוטין בתוכה היא הביטה אלי מעל שדיה וחייכה בסיפוק. לאחר מכן החלה לשגול אותי ברכות, בזהירות כמעט, נזהרה עלי כאילו הייתה אם המטפלת בבנה.
היא רכנה מעט לפנים ופני נקברו לחלוטין בשדיה. באפלה המרגשת התערבב ריח גופה עם ניחוח קרם הגוף וזיעה ואנחות רכות וחריקת צלילי מיטה ניגנו לנו שיר. היא הייתה עדינה ורטובה ומרוגשת והתענגה על האטיות של הזיון, מציה ניגרים על אשכי וירכי. שכבתי על הגב והנחתי לה לשגול אותי, לרגש אותי, לרכוב עלי. מדי כמה רגעים היא התרוממה והניחה לי לשאוף אוויר אך מצאתי שאני רוצה לחזור לחיקה ובכל פעם סימנתי לה לרדת למטה בחזרה ולאפשר לי לצלול שוב למערה החמימה שבין שדיה.
הייתי כבר חרמן כל כך שהיה זה פלא של ממש שלא גמרתי כבר קודם לכן כשהרגשתי שאני עומד לגמור לא נאבקתי בזה. מלים שבורות הדרדו מפי ואיוה הבינה שאני עומד לגמור והאיצה מעט את תנועות אגנה עלי, אנקותיה שלה מתגברות בתכיפות ועוצמה בעודי מתפרץ בתוכה, נאחז בה, נאנח אליה. לבי הלם בעוצמה בעודי נרגע באטיות בעוד איוה מתרוממת על הגל שלה, רגעים אחדים אחרי שלי. לא היה אכפת לי שאני כבר מעבר לשיא, נהניתי לראות אותה מתרגשת וגועשת מעלי עד שהרעד שטלטל אותה פסק והיא נשכבה עלי, שדיה זוג כריות מיוזעות על חזי.
“אתה בסדר?” שאלה איוה בדאגה אמהית.

“הרבה יותר מבסדר.” חייכתי אליה.
“אין לך סחרחורת? טשטוש?” היא המשיכה עם הקו הענייני.
“קצת, אבל אני בסדר.” הבטחתי לה. “באמת.”
ההורמונים, הזיעה והשדיים הענקיים עשו את שלהם ובעודינו שוכבים כך הרגשתי את איברי מתקשה.
“שוב?” היא שאלה בפליאה.
“את מטריפה אותי.” הודיתי.
“לא, זה לא בריא לך לגמור עוד פעם כל כך מהר.” פסקה איוה והתגלגלה ממני. “אתה קיבלת זעזוע מוח, אתה חייב לנוח.”
“מאיפה כל הידע הזה?” שאלתי.
נחרת צחוק נפלטה מפיה.
“הייתי חובשת.”
“איפה?”
“בבית יתומים.”
“את יתומה?”
“כן.”
“איך הפכת להיות חובשת?”
“אתה באמת רוצה לשמוע את הסיפור המשעמם שלי?” היא שאלה בפליאה, מבטה חודר.
“בוודאי.”
“אף אחד לא רצה לשמוע את הסיפור שלי עד עכשיו.” אמרה ועננה העיבה על פניה. היא התהפכה עם גבה אלי ושתקה.
“אני רוצה.”
“זה סתם סיפור עלוב.”
“אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך, איוה.”
איוה גדלה בכפר ליתומים ואת הוריה לא הכירה מעולם. הכפר שכן על שפת אגם ליד אלפּסי ועד גיל שתיים עשרה חייה היו חיים שמחים יחסית. היו לה חברות וחברים בכפר, ילדים שחלקו עימה גורל דומה ואשר הכאב המשותף צרף אותם למארג אנושי של תמיכה וחברות. כאמור, עד גיל שתיים עשרה.
“מה קרה בגיל שתיים עשרה?”
"הם התחילה לצמוח.” אמרה, ולא היה לי ספק מי "הם" היו.
מהרגע שקיבלה את המחזור הראשון החלו שדיה לצמוח. בהתחלה גודלם היה כשל שזיפים ואז תפוחים ותפוזים וכאשר הגיעה לגיל המופלג של שלוש עשרה היו כבר שדיה גדולים כשתי אשכוליות. חזהּ הפך את חייה בתוך מספר שבועות לתוהו ובוהו של יצרים ואיבה. בנים מהשכבות הבוגרות יותר החלו לחפוץ בקרבתה. בהתחלה בנים מהשכבה מעליה ואחר כך מהשכבות הגבוהות יותר עד שבני השש עשרה הזמינו אותה לאירועים החברתיים שלהם. מצד שני, בני גילה החלו למרר את חייה, להקניט אותה ולהציק לה וללעוג לה ופעמים רבות הצטרפו אליה גם בנות שכבתה אשר התקנאו בתשומת הלב אשר לה זכתה, תשומת לב אותה שנאה בכל ליבה.
“לא היה יום שלא קיוויתי, ביקשתי והתחננתי שהם פשוט יעלמו להם. האמן לי, איתן.”
"אני מאמין לך.”
לבסוף היה זה פרנץ אשר זכה בה, נער בן שש עשרה שהיה עקשן ופראי משאר מחזריה. הוא היה מצחיק ויפה וחכם וכאשר מישהו לעג לאיוה הוא היה מתנקם בו באופן שבו לא העיזו ללעוד לה יותר. פרנץ היה ג'נטלמן בהתחלה אך ערב אחד, כאשר חזרו מערב בינגו באולם הנעורים הוביל אותה אל חורשת הבוקיצה אשר ליד האגם. איוה כבר שמעה על המוניטין של חורשת הבוקיצה וכאשר ראתה שהם פונים לשם, נאנחה לעצמה וקיבלה את הדין בשקט.
“למה לא אמרת לו שאת…לא רוצה?”
איוה נאנחה, גבה עדיין מופנה אלי.
“פרנץ נתן לי שקט. אנשים פחדו ממנו ואיש לא העז ללעוג לי כשהייתי שלו. הייתי עייפה מהלעג. עייפה מהארס. ידעתי מה הוא רוצה והסכמתי לתת לו את זה כדי שיעזבו אותי בשקט.”
“למה לא פנית למדריכים?”
איוה נחרה שוב בבוז ואמרה:
“פניתי. עוד נגיע לזה.”
באותו לילה נתנה לו איוה את כל מה שרצה, חשפה לפניו את כל סודותיה. פרנץ היה מאושר ובחודשים הקרובים היו מתייחדים כמעט בכל הזדמנות אשר מוחו היצירתי של פרנץ הגה. חוקי בית היתומים היה אסרו, כמובן, על לינה משותפת של ילדים וילדות אך פרנץ מצא אלף ואחת פרצות בחוקים כדי להתענג על מכמניה של הדדנית הצעירה. זו לא הייתה תקופה רעה כל כך עבור איוה. פרנץ היה נחמד ובדרכו אולי גם אהב אותה. הימים הרעים יותר הגיעו אחרי פרנץ.
חזהּ של איוה המשיך לצמוח ואיתו גם המוניטין שלה ובמהרה לטשו אליה עינים גם תלמידי כיתות גבוהות יותר. יום אחד פנה אליה הרמן ברונשילד, אשר היה מבוגר מפרנץ בשנה וחצי כמעט והזמין אותה לבוא איתו לשיט באגם. פרנץ מחה ואמר שהיא חברתו ובתגובה החל הרמן לחבוט בפרנץ עד שזה נשכב על הרצפה ולא אמר יותר דבר, דם מכסה את אפו ועינו הימנית נפוחה ואיוה נאלצה לקבל את הזמנתו של הרמן. הרמן לקח אותה בסירה למפרץ קטן ונסתר ומאז היא הייתה "שלו". למעשה לא היה הדבר כך בדיוק מפני שלהרמן היה חבר טוב בשם אדי והרמן חלק איתו הכל, גם את גופה המפותח יתר על המידה של איוה הצעירה.
השנה שלאחר מכן הייתה גרועה עוד יותר. הרמן ואדי הפסידו אותה במשחק קלפים למארק אשר מכר אותה לקארל. אחר כך היא כבר הפסיקה לזכור את השמות ופשוט פסעה בצייתנות עם הנער שדרש זאת ממנה וביצעה את מה שנדרשה לו. עכשיו, כאשר הפכה למטבע העובר לסוחר ואף נער לא הרגיש מחויב להגן עליה, חזרו גם ההצקות וההטרדות ונערים שלא העזו לגשת אליה כאשר הייתה נתונה תחת הגנת הנערים הבוגרים יותר העזו עכשיו להנות מגופה השופע כאשר לא הייתה בשימושם. כאשר ניסתה לפנות לאחד המדריכים, רווק מבוגר וחביב בשם קלאוס אותו חיבבה מגיל צעיר, הלז הביע זעזוע מסיפורה והבטיח לטפל באשמים ולהגן עליה. חופשת חג הפסחא הגיעה וקלאוס הציע לה לבוא אל ביתו והיא קפצה על ההזמנה, שמחה לברוח ממציקיה ומנצליה.
את כל החופשה בילתה בביתו של המדריך קלאוס. במיטתו ליתר דיוק. כאשר נגמרה החופשה החזיר אותה קלאוס אל בית היתומים והתכחש לכל הבטחותיו. “אם לא תגרי אותם, הם לא יציקו לך.” אמר לה וסירב לסייע לה מעבר לכך. ואיוה חזרה לבלות את לילותיה על גבה או על ברכיה, ברגליים פשוקות ותחתונים מופשלים, מתחננת אל השמים שיגמר הסיוט.
והסיוט נגמר במקרה. או התחיל להיגמר, ליתר דיוק. באחד הימים חזרו איוה וקבוצת בנות משיעור חתירה באגם. כדרכה, הלכה איוה לבדה ובמקרה שיחקה בחלוק נחל בהיסח הדעת. לפתע שמעה איוה צחקוקים וכאשר הרימה את ראשה ראתה כי בקצה השביל עומד על אופניו מנפרד ראש גזר, אחד הנערים המטרידים ביותר, אשר מצד אחד ניצל אותה בכל הזדמנות שנקרתה לפניו ומצד שני היה לועג לה ומציק לה ליד כל הילדים. שאר בנות הקבוצה פינו את השביל, ממתינות בהתרגשות לראות את מנפרד לוקח את איוה השנואה אך איוה פעלה ראשונה: מבלי לחשוב הניפה את חלוק הנחל אל עבר הג'ינגי' ופגעה בו בלסתו, פוצעת אותו.
מנפרד ילל בכאב והפתעה ואיוה הרימה בזריזות אבן נוספת והטילה אותה בעוצמה בכתפו. כאשר ראה אותה מתכופפת בפעם השלישית ברח על אופניו. משהו השתנה באיוה באותו מעמד וכאשר הבחינה בבנות כיתתה מביטות בה בתדהמה, כרעה להרים אבן וקראה באיום:
“רוצות גם?”
הבנות ברחו בצווחות ואיוה בילתה את שאר היום בהטלת אבנים. כאשר חזרה אל חדר האוכל כבר נפוץ הסיפור והיא הבחינה שהמבטים בהם מביטים בה אינם רק מבטי תשוקה או לעג אלא גם מבטי יראה וחשש.
בשבועות הקרובים הפכה איוה למסוכנת ונחושה יותר. היא הקפידה לשאת עימה חופן אבנים תמיד והיו מספר פעמים בהם שלחה למרפאה בנים אשר ניסו לארוב לה בדרך, פוגעת בהם במצחם או בחלקים כואבים אחרים. לא תמיד הצליחה להגן על עצמה ולפעמים היו מתנפלים עליה בנים ומבצעים בה את זממם בזה אחר זה אך גם לכך מצאה פתרון והייתה נוקמת בהם במטחי אבנים מהמארב לאחר מעשה.
“בת כמה היית אז?” שאלתי.
“ארבע עשרה.” ענתה ביבושת.
הפרק האחרון בסיפור הזה התחיל כאשר הגיעה אחות חדשה בשם קלרה למרפאה שבכפר היתומים. האחות הבחינה שמספר רב של נערים סובלים מפציעות דומות ולאחר חקירה חשפה את הסוד. היא זימנה את איוה לשיחה ודובבה אותה, מאזינה בדמעות לסיפורה. לבסוף הבטיחה להגן על איוה וזאת אכן עשתה. היא הוציאה אותה מבית הילדות ומצאה לה מיטה בקוטג' הקטן שלה, בסמוך למרפאה. אחר כך פנתה למנהלי כפר היתומים ודרשה לסלק את הנערים והמדריכים הגרועים ביותר, מאיימת כי תפנה לשלטונות. הלחץ נשא פרי ותקופה של שלווה החלה בחייה של הנערה הצעירה.
איוה נשארה בקוטג' עם קלרה בשנתיים הבאות. כעת, בגיבויה של קלרה ובעזרת יכולת הצליפה שלה ההצקות כלפיה כמעט פסקו והיא החלה לחיות חיים נורמליים יותר, חיים של לימודים, קריאה ועזרה לקלרה במרפאה.
“ומה קרה אז?”
“הייתה מעילת ענק והכפר נסגר. קלרה נאלצה לחזור לאוסטריה ואני שובצתי למוסד איום לנערות. ברחתי.”
מכאן כבר דמה סיפורה לאלו של הלגה ואניקה. היא ברחה מהמוסד וחברה לקהילות של ילדי פרחים, נודדת איתם בכל אירופה. מהון להון הגיעה גם לישראל. לאילת הגיעה במקרה, בגלל טעות באוטובוס. משם הגיעה אל כפר הביטניקים ושם נלכדה על ידי בנציון.
“זה מצחיק, מבין כל הבנות הייתי הכי מורגלת בלהיות אובייקט מין. אני כזאת מגיל שתיים עשרה. אני חושבת שמכולנו אני הכי פחות כועסת על בנציון.”
רציתי לשאול אותה עוד משהו, אבל נרדמתי.
———–
לפרק הבא