הזדמנות שנייה – פרק ט”ז: אניקה ואני

אחרי ארוחת הערב אניקה הכינה עוד "רשימת שמירה" והפעם הופיע בה שמי. אחרי שכולם גמרו להתקלח התקלחתי גם אני ונכנסתי למיטה לבדי. הופתעתי מכך שאף אחת לא הצטרפה אלי: יכול להיות שהן החרימו אותי בגלל הרפתקת הבוקר הקטנה? לא התרגשתי, זה לא שסבלתי מחוסר סקס בימים האחרונים, דווקא היה נחמד לקרוא בשקט. שכבתי וקראתי עד שנרדמתי.
לינזי העירה אותי בחצות וחזרה אל הגג. התעוררתי במהירות, הכנתי לעצמי כוס קפה במטבח ועליתי אל הגג.
“משהו מעניין?” שאלתי אותה.
“לא ממש.” היא ענתה בשקט. “הם באים והולכים. התוכנית שלך עובדת יפה, נפוליון. זאת הסיבה שלא הגבתי לך על התרגיל שלך היום. אל תנסה את שוב, אני מזהירה אותך.”
“רק רציתי להעביר מסר.”
“המסר עבר.” היא הודתה. “לילה טוב.”
“לילה טוב.”
המשמרת שלי התחילה בשקט. פעמיים בשעה הקרובה הגיעו מכוניות אל הבית. בכל פעם הייתי מתחבא, רואה את הנהג או אחד הנוסעים משרבב את ראשו מבעד לחלון, מבחין בשלט ובאפילה אשר בבית ומסתלק. סו פאר, סו גוד.
ציפור צרחה בחושך ונזכרתי בסלעית שהתכוונתי לצלם כאשר תכננתי את הנסיעה לאילת לראשונה. מצחיק איך החיים מתגלגלים: רציתי לרדת לאילת כדי לצלם בשקט, אבל לא פתחתי את המצלמה אפילו פעם אחת מהרגע שהגעתי. אני אצטרך להרביץ מרתון צילומים לפני שאחזור כדי לבנות לעצמי סיפור כיסוי ראוי. ניסיתי לחשב כמה ימים אני כבר כאן ומתי אני אמור לחזור.
שמעתי צליל מאחורי והסתובבתי במהירות.
אניקה עלתה אל הגג. כאשר ראתה שהסתובבתי הניחה אצבע על שפתיה. ששש…
מה סיפור שלה? ידעתי שאני אמור להעיר את פול, לא אותה.
היא התקרבה אלי וכרעה מולי ללא אומר, במחווה המרגשת ביותר שאישה יכולה להביע כלפי גבר. בתנועות מהירות ותכליתיות היא הפשילה את מכנסי ותוך שניות עטפו שפתיה הרכות את איברי. התקשיתי בפיה במהירות והיא המשיכה למצוץ את איברי עד שהזדקר במלואו ואז הפסיקה.
אניקה הזדקפה, הפנתה אלי את גבה ומבלי לומר דבר התעסקה עם חזית מכנסיה כמה שניות ואז החליקה אותם מטה, רק כמה סנטימטרים. ישבנה העגול, העירום, הבהיק עמומות באור הירח הקלוש. החריץ החל במורד גבה ונעלם, צופן סוד, בין גבעותיה החיוורות. אניקה שלחה את ידיה לאחור ופישקה את פלחי ישבנה במחווה שאינה משתמעת לשתי פנים.
“Fuck my ass.” היא אמרה אל הלילה השחור.
אחזתי באיברי שהיה רטוב עדיין מרוקה וגיששתי בחושך אחר פי הטבעת שלה. לאחר שניים–שלושה גישושים מצאתי אותו, ביישן וחבוי בחריץ שבין גבעותיה הרכות. מרחתי עוד מעט רוק על ראש הזין ודחפתי פנימה.
אניקה ניסתה להבליע גניחה. היא התאמצה לדחוף נגדי אך ההבקעה עדיין הייתה קשה לה וכאשר הצלחתי לבסוף להידחק לתוכה היא התנשפה בהקלה. היא אחזה בידי והובילה אותה באסרטיביות אל מפשעתה, תובעת ממני ללא אומר לאונן לה. ערוותה השופעת הייתה רטובה וחמה ואצבעותיי מצאו את דגדגנה בתוך כמה שניות. כמו האחרות, היא הייתה גבוהה ממני בחצי ראש לפחות אך לי זה לא היה אכפת: השענתי את ראשי על גבה והתחלתי לזיין אותה בתחת באטיות, מאונן לה מלפנים במהירות.
הלילה ליטף אותנו באצבעות רכות ואפלות. אניקה נשענה על המעקה והתנשפה בשקט, בקצב שהתוויתי באגני. תנועותיי היו אטיות וקצרות אך עמוקות ונדחפתי עמוק ככל שיכולתי לתוך התחת שלה. בהתחלה חששתי להכאיב לה אך בחלוף הדקות הבנתי שהיא נרטבת יותר בכל פעם שאני נדחק עמוק יותר והפסקתי לחשוש. נאחזתי בה בכוח, לופת אותה בידי האחת, בשנייה מרטיט את נשמתה דרך הדגדגן.
השיא שלה הגיע כמו שיטפון מדברי, מפתיע וחזק ומוחלט. אניקה נאחזה במעקה והתנשפה בסדרת התנשפויות מהירות ושקטות וחשתי בגופה נרעד, פי הטבעת שלה נלחץ ומרפה חליפות סביב איברי. ההתרגשות שלה בערה אלי כמו אש בשדות הקוצים, מתודלקת בידיעה המתוקה שהיא מתגנבת אלי מאחורי גבו של אחיה. בתוך שניות גמרתי גם אני, ממלא את מעיה בשפיך לוהט בעודי נאחז בגופה הגדול והרך.
כאשר נרגעה היא הדפה אותי ממנה בעדינות ואיברי החליק מישבנה. מבלי לומר מילה היא התלבשה והסתלקה במהירות בסולם. צחקקתי לעצמי כאשר היא נעלמה. לא הבנתי את מערכת היחסים המוזרה בינה לבין אחיה, אבל כל עוד אני קיבלתי את הנתח שלי, מה היה לי להתלונן?
אניקה הייתה שקרנית גרועה. בארוחת הבוקר ברור היה לי שהיא לא מצליחה להישיר מבט אל אחיה והיא כל הזמן הגניבה אלי מבטים מודאגים. נדמה היה לי שהיא רמזה בעבר ששכבה עם אחרים, אך כנראה היה זה בתקופות בהן היו רחוקים זה מזו, לא גרים תחת אותה קורת גג. עכשיו נראה היה שלהבה בוערת על הכובע של אניקה. גרוע יותר, נראה היה שאחיה מביט בה במבט עקום. שאר דיירי הקומונה לא הבחינו בכך ולינזי פטפטה עם איוה והלגה על מוסיקה ורעיונות מהפכניים. נראה היה שהלגה החזיקה ברעיונות סוציאליסטיים ואופטימיים על זכויות העובדים והפועלים ולינזי הייתה שמרנית יותר. עשר שנים אחר כך יקראו לזה תאצ'ריזם.
אחרי האוכל, במה שהפך כבר לשגרה, העליתי מנה לבנציון, בדקתי את הקשרים שעל ידיו ויצאתי מהחדר. אחר כך התקשרתי לאבא בדואר, חיטטתי עוד קצת בחדר העבודה של בנציון והלכתי לסלון. הלגה ישבה ועישנה על אחת הכריות הגדולות ואיוה ולינזי שכבו מחובקות בתנוחת כפיות, מתמזמזות ברכות. ראיתי פול, מריר יותר מתמיד, עולה במדרגות ואניקה הביטה בי במבט קשה לפענוח. האם הרגישה אשמה על אתמול בלילה? האם קצה ברודנותו של אחיה? לא ידעתי.
"רוצה לדבר?” שאלתי אותה ברכות.
"לא, תודה.” היא אמרה וחייכה חיוך עקום.
משכתי בכתפי ועליתי למעלה. הבאתי את הספר שלי, ירדתי אל הסלון ותפסתי כרית גדולה. התחלתי לקרוא בספר, מעיף מבט מדי פעם באיוה ולינזי המתגפפות ברכות. הלגה לא יכולה הייתה להוריד מהן את מבטה וגם לינזי הביטה בה מדי פעם, גורמת להגלה להשפיל את מבטה ולהסמיק. ניחשתי שהיום שבו לינזי תיקח אותה בכוח מתקרב והולך. האופן שבו ליטפה הלגה את שיערה ונעה בחוסר שקט על הכרית רמז שהיא מרוגשת אך לעת עתה היא לא פנתה אלי: אני הבטחתי לה שבכל פעם שנשכב אני אזיין אותה בתחת וכנראה שהחשש עדיין גבר אצלה על הריגוש. לא מיהרתי. אניקה טיפלה בי יפה אתמול והיה נחמד לשם שינוי רק לצפות במופע בלי להיות השחקן הראשי.
עוד יום עבר בשלווה יחסית. אכלנו ארוחת צהרים שבישלה הלגה ואת אחר הצהריים בילינו על הגג לצלילי הגיטרה של אניקה. גם באותו ערב הלכתי לישון לבד אחרי שהאכלתי את בנציון.
אחרי ארוחת הבוקר אמרה אניקה שהאוכל עומד להיגמר שוב ושצריך לנסוע לקניות.
"כבר נגמר?” השתוממתי.
"אנחנו שבעה אנשים כאן.” אמרה לינזי.
"אוקיי, אני אסע. תכיני לי רשימה?” שאלתי את אניקה.
"אולי אניקה ואני ניסע?” שאל פול.
"בסדר, אבל אתם לא יודעים איפה לקנות ולא יודעים עברית.”
"אז תראה לנו.” אמר פול.
"רק שהוספה מסיעה רק שני אנשים, לא שלושה.”
"אז תיקח אותי היום.” אמר פול. “ובפעם הבאה ניסע אני ואניקה.”
"אני לא לוקח אותך.” אמרתי.
"מה?”
"מה ששמעת.” אמרתי בשלווה. “אתה בחור לא נחמד, מחמיץ פנים כל הזמן ובאופן כללי גועלי למדי. אני סובל אותך כאן רק בגלל אחותך אבל אני לא הנהג שלך.”
"אתה חתיכת…”
משכתי בכתפי. "לא לוקח אותך.” אמרתי בפה מלא סלט.
"אני אסע איתו, פולי.” אמרה אניקה. “אני אראה איפה החנות ובפעם הבאה ניסע שנינו, בסדר?”
פול עיווה את שפתיו בזעם ונתן בה מבט מר. נדמה היה שהוא רוצה להגיד משהו ופיו נפתח ונסגר כמה פעמים אך לבסוף קם מהשולחן ועזב מבלי לומר דבר. אידיוט. אניקה הסמיקה במבוכה. היא קמה מהשולחן והלכה אל המזווה ואל המקרר וכעבור כמה דקות חזרה עם רשימה.
"מישהו רוצה משהו מהעיר?” היא שאלה את הבנות. הלגה, לינזי ואיוה ניגשו אליה והיא רשמה את בקשותיהן. אחר כך היא לבשה מעיל כדי להגן על עצמה במקרה של החלקה, אני לקחתי את התרמיל ויצאנו מהבית.
כעבור שתי דקות נסיעה הרגשתי אותה טופחת על גבי.
"מה קרה?” שאלתי אותה בצעקה והיא הצביעה על עץ אשל גדול וחסר יחוד בצד הדרך.
"מה איתו?”
"סע לשם!”
נאבקתי בוספה עד שהגענו אל העץ. דוממתי את המנוע ושאלתי אותה:
"מה קרה?”
אניקה לא ענתה, רק ירדה מהקטנוע.
"רד.” היא הורתה לי, מלקקת את שפתיה, ואני צייתתי, לא יורד עדיין לסוף דעתה. היא פשטה את מעיל הג'ינס שלה ושדיה הגדולים נלחצו אל מול חולצת הטי הצהובה שלבשה. את המעיל היא קיפלה והניחה על האדמה הסלעית, מכינה לעצמה כרית מאולתרת. אחר כך כרעה על ברכיה מולי והפשילה את מכנסי.
נאנחתי כאשר שפתיה הרכות עטפו את איברי והנחתי את ידי על שיערה השחור, מניח לפינוק להזדחל בעורקי, להנעים כל איבר בגופי. עיניה הירוקות הביטו בי מלמטה והיא נראתה מדהימה ביופייה כך, עיניה מביטות וזין גדול ובוהק מרוק ממלא את פיה. היא לא מיהרה, רק הניעה את ראשה על איברי בתנועות מדודות ואני הנחתי לחרמנות להבנות בי בהדרגה, כמו הרי אדום הסופגים לאטם את חום השמש האילתית.
היא לא התכוונה לתת לי לגמור בפיה הלוהט והרטוב. כאשר הייתי קשה וזקור לשביעות רצונה היא הזדקפה כפי שעשתה על הגג לפני שני לילות. מבלי לומר מילה היא קילפה את הג'ינס המשופשף אשר חיבק את ישבנה המלא, מורידה את מכנסיה ותחתוניה עד אמצע הירכיים. אחר נשענה על סלע גדול ואדום, ממתינה לי דומם.
לא הייתי צריך הנחיות: ידעתי מה היא צריכה ואיפה היא צריכה את זה. מרחתי תוספת רוק על הכניסה האחורית שלה, חודר אליה באצבעי. אחר כך הצמדתי את ראש הזין אל הטבעת ההדוקה ודחפתי. אניקה נאנקה, נאחזת בסלע הגדול, והניחה לי להביס את טבעת השרירית שלה. צמרמורת חלפה בגופה כאשר הבקעתי לתוכה לבסוף והיא חיבקה את הסלע, ממתינה בקוצר רוח לדקות ארוכות של שיפוד אנאלי מסעיר.
וכך היה. במשך כעשרים דקות דפקתי אותה בתחת ללא הפרעה. לפעמים אטי ונינוח, לפעמים פראי וסוער. אניקה הייתה סוערת וחושנית, מתענגת בקול על הזיון האסור, הרחק מעיניו הצופיות של אחיה. פעמיים טלטלה אותה אורגזמה עזה ואני הנחתי לה להירגע כמה רגעים לפני שהמשכתי. בפעם השלישית גמרתי גם אני, אוחז בישבנה בעודי ממלא את התחת שלה בשפיך. לא קינאתי בה על שהייתה צריכה אחר כך לחזור אל מושב הוספה ולהיטלטל בדרך הכורכר הקופצנית.
העיר רק החלה להתעורר כאשר נכנסנו והרחובות היו עדיין שוממים למדי. מצאתי חנות מכולת פתוחה והחניתי לידה את הוספה. החנווני, רומני שמן כבן חמישים, הביט בנו במבט סקרני בעודנו משוחחים בינינו באנגלית. לבסוף הוא שאל:
"היא…חברה שלך?”
"בת דודה.” שיקרתי. “מאנגליה.”
הוא נד בראשו ונראה שהוקל לו.
"משלנו, כן?”
"מאה אחוז.”
"דווקא נראית…שיקסע לגמרי. מי היה מאמין.” הוא השתומם. “אתה יודע מה, דווקא האף שלה…קצת יהודי…כן, אני רואה את זה עכשיו. ומה מה היא עושה כאן? בחופשה?”
"כן, קצת חוזרת לשורשים, א–ביסלע יידישקייט, אתה יודע.”
"זה אף פעם לא מזיק. זה טוב לראות צעירים מהגולה מתעניינים במסורת, אתה יודע? עם כל הביטניקים האלה, לפעמים אפשר לחשוב ששוב דבר לא אכפת להם.”
"לא, המשפחה שלה לא שכחה לרגע. אצלם זה חשוב מאוד.”
"יופי, יופי.” אמר החנווני.
"תשמע, יכול להיות שהיא תבוא הנה לבד.” אמרתי לו. “היא לא יודעת עברית, אבל אני לא רוצה שהיא תשלם יותר ממני.”
"ברור, ברור. איזה מין בנאדם אתה חושב שאני?” הוא נעלב. “שככה עושה ליהודים?”
"חס וכרפס. להתראות, ידידי.”
אניקה הביאה את כל המוצרים ושילמתי עליהם בארנק מצטמק. בקצב הזה הכסף יאזל תוך פחות משבוע.
"מוכנה?” שאלתי אותה.
היא הנהנה.
"על מה דיברתם?” היא שאלה אותי.
"סיפרתי לו שאת בת דודתי מאנגליה.”
אניקה צחקה בקול בעודה מטפסת על הוספה, הנעתי והתחלנו לחזור הביתה.
יצאנו מהעיר והעפלנו במעלה הכביש עד שהגענו למעברה של הביטניקים כדי לעלות על שביל הכורכר, אך שם ציפתה לנו הפתעה: מישהו גרר סלעים גדולים כדי לחסום את הדרך. האינטואיציה שלי פעלה הרבה לפני השכל. במקום להאט האצתי לכיוון המחסום, יורד מהדרך כמה מטרים לפני הסלעים. כאשר עשיתי את זה הבחנתי במשהו נע במהירות מימיני וברגע הבא נחת סלע בגודל של אגרוף שני מטרים לפנינו. מזווית העין ראיתי דמויות ועוד סלעים נחתו סביבנו, שניים מלפנים, אחד ממש בין הגלגלים הקטנים, אחד לפני ראשי. לפתע חשתי במכה חזקה בראשי והבנתי שסלע פגע בי. הגברתי את המהירות של הוספה, מאיץ ככל שאוכל לתוך המנהרה אשר צצה מולי אך ככל שהאצתי נדמה שקירות המנהרה השחורים סגרו עלי עד אשר שביל הכורכר נעלם לחלוטין באפלה ושמעתי את אניקה צורחת.
———

לפרק הבא