הזדמנות שנייה – פרק ט”ו: אהבה קשוחה

"עד לפני חצי שנה הייתי בתולה.” היא אמרה וציחקקה לעצמה, צחוקה מוזר. “גרנו בעיירה קטנה, לרקנסהולם שמה, בצפון המדינה…שבדיה. אבא שלי הוא כומר…קלוויניסטי…מאוד נוקשה. כל המשפחה שלנו גם. כל העיירה בעצם. אנשים קרים. קשים. אנשים של הים והמלח והחורף. הם גאים בזה.
לפני שנה בערך אמא שלי חלתה, והרופא שלח אותה לטיפולים בסטוקהולם. הוחלט שאני אסע איתה ותוך יומיים הגענו לשם.
אני הייתי בהלם מוחלט מסטוהולם. הכל היה כל כך שונה מלרקנסהולם. גדול כל כך. זורם כל כך. חי כל כך. הייתי מבקרת אותה בשעות הביקור ובלילות גרתי אצל דודה זקנה ועיוורת מצד אבי. בשעות הפנויות שוטטתי לי. אלה היו הימים המדהימים בחיי. ראיתי כל כך הרבה אנשים, שונים כל כך. האנשים שם לא היו קשים כמו בלרקנסהולם. פתוחים יותר. נוחים לצחוק. מקבלים זרים. ראיתי שם מהגרים לראשונה בחיי. טורקים, אירים, אפריקאים. עד אז ראיתי אותם רק בתמונות על תרבויות בעולם, לבושים בחצאיות קש מצחיקות ופתאום הם היו מולי, מדברים שוודית. לא ידעתי שיש אפריקאים בשוודיה.
פגשתי שם את ההיפים הראשונים שלי ונקשרתי אליהם מיד. הם היו נחמדים כל כך, לא קשים. לא קרים. הכניסו אותי אליהם לקומונה בשמחה. היו גם גברים שהביעו בי עניין אבל אני לא רציתי…חששתי. הם לא לחצו, היה מספיק סקס מסביב גם בלעדי. כאשר חברה אחת בקומונה עזבה, הם הציעו לי לעבור לגור איתם. הסכמתי מיד.
לדודה הזקנה אמרתי שמצאתי מקום לגור עם חברה והיא שמחה להפטר ממני. לזקנים לא קל לחיות עם צעירים וממילא הייתה לה משרתת שדאגה לה. לקחתי את חפצי ועברתי לדירה, מבלה את כל זמני הפנוי עם החברים החדשים. לא עבדתי ולא הרווחתי כסף אבל לבשל ידעתי מהבית וגם לכבס בגדים. גם היפים אוהבים בגדים נקיים אם יש להם…למדתי לנגן מעט על גיטרה (אם כי לא ברמה של אניקה שלנו), לשיר ולעשן חשיש. את זה ממש אהבתי, מהשנייה הראשונה.
היה שם בחור בקומונה. סוון. הוא היה בחור חמוד ושקט אך גם מצחיק והתחברתי אליו. הוא ניסה לגעת בי כמה פעמים אך דחיתי אותו. אמרתי לו שאני עדיין לא מוכנה. אני חושבת שבפנים רציתי אבל פחדתי לעשות את הצעד, פחדתי להסכים. סוון היה מתוק וקיבל את הדין ולא התרחק ממני. היום אני יודעת שזה לא קל לגבר. בחור נוסף בשם אנדרס היה תקיף יותר. יום אחד, כאשר שתיתי קצת, ניסה לנשק אותי ולתחוב את ידיו מתחת לחולצה אך צעקתי וסוון הופיע. הם התעמתו בינהם ואנדרס עזב אותי לנפשי ומאז לא ניסה יותר.
אהבתי להציץ על הזוגות האחרים. בפעם הראשונה שהצצתי על אחד הזוגות, הנס וננה, הלב שלי דפק כל כך חזק שחשבתי שאני הולכת להתעלף. אני זוכרת את זה כאילו זה היה היום: הם שכבו עירומים במיטה וליטפו אחד את השני ולאט לאט התחילו לגעת במקומות רגישים יותר, על החזה ובין הרגליים. הנס נישק את ננה ואז נשכב בין הרגליים שלה וחדר אליה. אני זוכרת את האנחות שלה. את הזיעה. את הריח. כאשר עזבתי את הדלת שלהם הפה שלי היה יבש אבל הירכיים רטובות.
אחר כך כבר הפכתי את זה להרגל, מיומנת בזיהוי הקולות מאחורי הדלתות. לפעמים לא היה צורך להאזין או להציץ וזוגות היו עושים את זה בסלון, ליד כולם. לפעמים אנשים היו מצטרפים, תלוי כמה הם שתו או עישנו לפני כן. אני תמיד הייתי צופה מהצד, אף פעם לא הצטרפתי. סוון לא הצטרף גם הוא, מקווה, אני מבינה היום, שבכך אבין שהוא מחכה לי. אז לא ידעתי לפרש את הסימנים.
הרופאים שיחררו את אמא אחרי שלושה שבועות ובלב כבד נסענו הבייתה חזרה. ברכבת, אמא הרגישה שמשהו השתנה בי וניסתה לברר בעדינות. אחרי סדרת שאלות הבנתי ממה חששה והבהרתי לה שאני עדיין בתולה. היא הסמיקה אך לא חקרה יותר בנושא.
חזרתי לרקנסהולם אדם אחר. פתאום הרגשתי את המחנק. ראיתי את החומות שתמיד היו שם, שקופות כמו הרוח, קרות כמו הים. בגופי הייתי בלרקנסהולם אבל הלב…הלב עף דרומה. הגעגוע פעם בי והרגשתי אותו כואב ממש. התגעגתי לריח המתוק של החשיש, למוזיקה, לחיבוקים עם אנשים חמים ונחמדים, לקולות הסקס והריגוש שבהצצה, לסוון החמוד. לרקנסהולם הייתה…גיהנום.
ברחתי.
הרגליים והידיים שלי החליטו בשבילי, לא אני. הרגליים הלכו יום אחד לתחנת האוטובוס. הידיים קנו כרטיס. הרגליים העלו אותי על האוטובוס ובזה זה נגמר. מצאתי את עצמי בסטוקהולם.
הלכתי ישר לדירה. התרגשתי. הרגשתי שאני עפה, שאני מגשימה חלום. הרגשתי שהחיים שלי מתחילים עכשיו באמת. אבל כאשר הגעתי לשם התאכזבתי מרה. הדירה הייתה ריקה ומצאתי שם רק את אנדרס. הוא סיפר לי שהקומונה התפרקה ושכל אחד הלך לדרכו אבל הוא מצא לו דירה לא רחוק מכאן והוא יוכל לתת לי לישון אצלו. לראות את הדירה ריקה כל כך הייתה עבורי חוויה קשה, כמעט כמו לראות גוויה חסרת חיים של אדם יקר. ללא חימום, הקירות היו קרים כמו מצבות וההדים שלנו בחדרים לעגו לנו כמו אנחות של רוחות רפאים. שמחתי כאשר אנדרס הוביל אותי לדירה שלו. היא הייתה קטנה בהרבה אבל חמימה ונעימה. אנדרס שם תקליט, הציע לי אלכוהול וגלגל לי חשיש וקיבלתי את הצעתו בשמחה.
אחר כך הכל הטשטש. הייתי חסרת חולצה על המיטה שלו. אמרתי לו שאני לא רוצה. אנדרס היה ערום. שנינו עירומים. כאב. אנדרס בתוכי. אני בוכה. אני גומרת. ככה איבדתי את הבתולים שלי.
בבוקר התעוררתי כאשר הוא גהר עלי. הפעם הייתי פיכחת ונלחמתי בו יותר אבל הוא ידע איך לגעת בי במקומות רגישים וגם היה חזק ממני. בכיתי כאשר הוא חדר אלי אבל גם הייתי רטובה וגועשת וגמרתי פעמיים. הוא צחק כאשר הוא גמר בסוף ואמר שהוא ידע שאני "כלבה חרמנית" מהרגע הראשון. שנאתי אותו.
כאשר הוא יצא לעבודה לקחתי את חפצי וברחתי מהדירה, שונאת את אנדרס ואת עצמי. שוטטתי כמה שעות ברחובות עד שהגעתי לכיכר גדולה ובה חבורות של היפים שישבו, עישנו וניגנו. מעודדת, הצטרפתי אליהם.
שוב מצאתי קומונה והתחברתי לחברים חדשים. השתלבתי מהר וכאשר הגבר הבא, ג'ון, הביע בי עניין, הרשיתי לו לשכב איתי. כעבור כמה שבועות נסענו לפסטיבל בדנמרק ומשם לגרמניה. אחר כך התפרקה הקומונה אבל לי כבר לא היה אכפת, כבר ידעתי למצוא את האנשים שהתאימו לי ואהבתי את חיי ההרפתקאות בדרכים. בדנמרק כתבתי הביתה בפעם הראשונה, ומאז אני כותבת מדי כמה שבועות.”
“וככה הגעת לישראל?” שאלתי.
“כן. מאוניה מקפריסין.”
“ואז תפס אותך בנציון.”
“כן…בן זונה. איתן?”
“כן?”
“תודה שהקשבת כל כך יפה.”
נעמדתי על קצות אצבעותיי ונישקתי את לחייה.
“לילה טוב, הלגה.” אמרתי וירדתי למטה. שאר הלילה עבר בשקט והתעוררתי רק כאשר היא חזרה אל המיטה.
* * *
“בוקר טוב, ישנונים.”
פקחתי עיניים ומצמצתי כמה פעמים. הלגה שכבה לידי, לבושה בחולצת טי גדולה ובפתח החדר עמדה אניקה.
“בוקר טוב.” מלמלתי.
“התישה אותך אתמול?” שאלה אניקה.
“דווקא לא.” אמרתי.
“אכפת לך אם אני אתקלח אצלך?” היא שאלה. “רק אצלך יש מים חמים.”
“לא, מה פתאום.”
אניקה נעמדה מול המיטה ופשטה בטבעיות את חולצתה, חושפת שדיים גדולים וזקופים. שוב תהיתי מה ההסתברות שארבעה זוגות שדיים בכזה גודל יתרכזו בבית אחד. אולי לבנציון היה חשיש שמגדיל שדיים לבחורות, גיחכתי לעצמי. אחר כך היא הפשילה את מכנסיה וערוותה הדלילה נגלתה לעיני. היא הביטה בעיני, מוודאת שאני בוחן את גופה בקפידה ואז שאלה בשלווה:
“הכל היה שקט הלילה?”
“ממה ששמעתי, כן.” אמרתי לה, מתקשה במהירות. “עליתי לגג בעצמי באיזה שהוא שלב, לראות שאין בעיות.”
“לינזי צודקת, אתה נפוליאון אמיתי.” היא אמרה. “חתכתי סלט ולמטה איוה מכינה ביצים וטוסטים. עוד מעט נאכל ארוחת בוקר.”
אניקה נכנסה למקלחת ואני שכבתי על הצד והבטתי בהלגה אשר שכבה לידי, מתקשה להתעורר. לא היה לי ספק שהיא עירומה מתחת לחולצה הגדולה ופתאום ראיתי מול עיני את ערוותה הזהובה ושדיה הגדולים. האם יש משהו מתוק יותר מחפוז של בוקר?
“בוקר טוב.” אמרתי להלגה, מנשק בעדינות את לחייה.
“מממ…” היא מלמלה בעיניים סגורות.
“בוקר טוב.” אמרתי בשנית, מנשק את עורפה, אפה, סנטרה. ליטפתי את שדיה מעל החולצה ביד אחת, ביד השנייה ריחפתי על ירכיה. תהיתי אם היא לובשת תחתונים או לא אך נהניתי להתייסר בשאלה ולהשתהות עם הבדיקה. הלגה לא פקחה את עיניה אבל הרגשתי אותה מתחממת מאחורי עפעפיה, חיה רעבתנית הממתינה באפילה, מלקקת את שפתיה.
“נפוליאון, אתה ער?” שאגה לינזי מלמטה.
כוס אמק.
“כן.”
“מזיין את השוודית?”
הלגה פקחה את עיניה באחת ואניקה בדיוק יצאה מהמקלחת.
“עוד לא.” אמרתי בקול רם והלגה הסמיקה.
“אז אל תתחיל. תתארגנו ובואו לאכול.”
“כן, אמא.” אמרתי בסרקזם.
אניקה התנגבה מולנו באדישות, כאילו העירום שלה הוא דבר של מה בכך אך האופן בו היא הגניבה אלי מבטים הבהיר לי שהיא אינה אדישה למבטי, לא באמת.
“יש מים?” שאלתי ויצאתי מהמיטה. לבשתי תחתונים בלבד והזין שלי עמד בגאון מתחת לבד.
“כן…היה מצוין.” היא אמרה, מבטה משתהה על זקפתי. עכשיו היה תורי לעשות לה הצגות: התלבשתי באטיות, מתחיל מהחולצה ורק אחר כך עובר למכנסיים והסנדלים. אניקה הביטה בי כמהופנטת וחזרה להתלבש רק אחרי שסיימתי. גם הלגה יצאה לבסוף מהמיטה וכעבור כמה דקות ירדנו שלושתינו במדרגות אל פינת האוכל.
אחרי ארוחת הבוקר אנשים התפזרו ונשארנו אניקה, לינזי ואני ליד השולחן.
"אנחנו צריכים לעשות קניות היום.” אמרה אניקה.
"טוב…אני אסע לעיר לקנות מה שצריך.”
"יש לך כסף?” שאלה לינזי.
"שאלה טובה.” אמרתי. “יש לי את הכסף שהבאתי איתי…לעצמי…אבל הוא יגמר מהר מאוד אם נקנה אוכל לשבעה אנשים.”
"אני מניחה שלמארח שלנו יש כספת חבויה אי שם.” אמרה לינזי. “אני בטוחה שהוא ישמח לגלות לנו איפה היא.”
"בסדר…אבל לא חייבים לטפל בזה עכשיו.” אמרתי. “אם הרשימה מוכנה אני יכול לצאת עכשיו.”
"אני אולי צריכה עוד להוסיף כמה דברים, אבל היא מוכנה.”
בזמן שהיא גמרה עם הרשימה התקשרתי לאבא וסיפרתי לו עוד מעלילותיי הדמיוניות וכעבור רבע שעה הייתי על הוספה, על גבי תרמיל גדול מחדר התרמילים אותו התעתדתי למלא במצרכים. היה נעים לנסוע כך באוויר הבוקר הצונן, לצאת מהווילה. הווילה הייתה מקום של תענוגות אבל בסופו של דבר חיינו שם כאסירים.
נזכרתי בביטניקים רק כאשר עברתי ליד המעברה שלהם. להפתעתי ראיתי שם אנשים ערים והם הביטו בי כאשר חלפתי לידם. השעה הייתה מוקדמת עדיין ולא חשבתי שהם מסוג האנשים שמתעוררים מוקדם כל כך.
ירדתי אל העיר, נזהר שלא לפגוש בניידות משטרה. מצאתי את השוק וקניתי פירות וירקות לפי הרשימה ואז נסעתי למכולת והשלמתי את החוסרים. ברגע של השראה עצרתי ליד דוכן עיתונים וקניתי מגזינים ועיתונים באנגלית וגרמנית בתור הפתעה לבנות. המוכר התנצל על שאין לו שום דבר בשוודית אך הבטיח לבדוק בסוכנות אם יוכל להביא לי.
התרמיל היה כבד בדרך חזרה והרגשתי את משקלו על הכתפיים אך הווספה האמיצה נשאה אותי ללא קושי בעליות מחוץ לעיר. כאשר הגעתי אל הביטניקים היו שם יותר מהם ומבטיהם נראו לי קשים וזועמים. האם הם ידעו שאני הסיבה להפסקת זרם החשיש שלהם? כאשר נתקלתי בהם בפעם הראשונה הם נראו לי כמו חבורה של מחוקים אשר עישנו את עצמם כמעט למוות, אבל אולי החוסר בחשיש העיר אותם מעט.
הגעתי אל הווילה (עליה מצאתי עצמי חושב כ"הביתה") כשלוש שעות אחר כך, לקראת עשר. החניתי את הווספה בחנייה, נעלתי את השער והתקרבתי אל הדלת. כאשר נקשתי על הדלת איש לא ענה. דפקתי שוב, חזק יותר, אך גם הפעם לא הייתה תשובה. מבפנים שמעתי קולות עמומים של מוזיקה אך לא דיבורים.
בנציון השתחרר, הבנתי וקיללתי את עצמי על שלא לקחתי את האקדח. רציתי לדפוק שוב אך חששתי עכשיו: אם בנציון בפנים עם האקדח, לא רציתי שידע שחזרתי. מצד שני, כבר עשיתי כל כך הרבה רעש שלא היה שום סיכוי שהעובדה נעלמה מעיניו.
מבלי לחשוב לחצתי על ידית הדלת ולהפתעתי מצאתי אותה פתוחה. מוזר, היית בטוח שזכרתי את לינזי נועלת אחרי. העפתי עוד מבט סביב והבחנתי בכוס קפה וזנב צינגלה אשר נראו לי טריות. נכנסתי אל הבית בזהירות, מחפש תשובות.
מיהרתי בשקט אל המטבח ולקחתי משם סכין גדולה. בסלון ראיתי את גופותיהן של לינזי, איוה והלגה אך לא ראיתי סימני אלימות. הסכין בידי, עליתי לקומה השנייה.
חדרו של בנציון היה נעול והתחלתי להרגע מעט: אם בנציון השתחרר לא היה זה סביר שהוא נעל את דלת חדרו בחזרה. ליתר בטחון פתחתי אותה ומצאתי אותו כפות וזועם בחדרו, בדיוק כמו שראיתי אותו בפעם האחרונה. ללא מלים נעלתי שוב את הדלת והמשכתי בסיור, רגוע יותר עכשיו. מחדרו של פול שמעתי קולות. פתחתי בזהירות את הדלת ומצאתי את פול ואניקה בריאים ושלמים: אניקה הייתה על ארבע על המיטה ואחיה זיין אותה מאחור, שדיה הגדולים מתנדנדים ואנחותיה ממלאות את החדר.
ירדתי למטה עכשיו ואת החרדה החליף הכעס. שלוש הבנות היו פשוט מסוממות לחלוטין ושכבו על הכריות הגדולות כמעט ללא הכרה וריח חשיש מילא את האוויר. מישהי מהן יצאה לעשן בחוץ והשאירה את הדלת לא נעולה ובוודאי שאף אחד לא שמע אותי כאשר חזרתי. רק במזל, הטיפשות של זאת שיצאה החוצה גרמה לה להשאיר את הדלת לא נעולה וכך לא ננעלתי בחוץ במשך שעות. יצאתי החוצה והבאתי את התרמיל, מרוקן את תכולתו ומכניס את דברי החלב למקרר. בחום האילתי הכל היה מתקלקל בגלל חוסר האחריות שלהן לו הייתי ננעל בחוץ. כאשר אחזתי בחבילת חמאה אותה התכוונתי להכניס למקרר, עלה הרעיון הזדוני במוחי. עמדתי ללמד אותן לקח שהן לא ישכחו.
הן עדיין שכבו בסלון, מעולפות למחצה, כאשר גמרתי לפרוק את התרמיל. הראשונה, החלטתי, תהייה לינזי. היא הייתה בחורה גדולה ובמאמץ רב הפכתי אותה על בטנה והיא לא התייחסה אלי בעודי נאבק במכנסיה. לבסוף הצלחתי להפשיל אותה עד ירכיה, חושף ישבן גדול ומלא.
לקחתי מעט מהחמאה ומשחתי את הזין שלי. העין החומה הקטנה שלה הביטה בי בבהלה כאשר נגעתי בה באצבעי אך החדרתי אליה אצבע שמנונית ללא קושי. הנחתי את ראש הזין על פי הטבעת של לינזי והיא החלה לנוע תחתי כאשר התחלתי לדחוף, לראשונה מגלה סימני חיים. הטבעת שלה נאבקה בי בבהלה אך לינזי הייתה מסוממת מכדי להתנגד באופן ממשי ורק סובבה אלי את ראשה.
"אאאיתןן..?” היא מלמלה בעודי נלחץ אליה, מכניע את פי הטבעת שלה בהדרגה. חדרתי אל התחת שלה והיא השתנקה, פוקחת את עיניה.
"מההה אתה עווושה..” נזלו המלים מפיה.
אחזתי בישבנה המלא והתחלתי לזיין אותה, נינוח, לא ממהר.
"ביקשת שאני אזיין אותך בתחת כמו את הלגה.” שיקרתי, איברי מחליק ממנה ולתוכה באוושה רטובה.
"אף פעםםם…לאא…הלגה….” אך אני התעלמתי ממנה. המשכתי לזיין אותה בתנועות עמוקות ואטיות, מניח לגופה להתרגל אלי אם ירצה בכך. לינזי ניסתה להתרומם אך הדפתי אותה בחזרה למטה, אל הכרית והיא חדלה מניסיונותיה ורק נמרחה על הכרית, חסרת יכולת למנוע ממני לדפוק את ישבנה העסיסי. הרגשתי את השיא שלי מגיע והאטתי, מניח לו להתבשל באטיות עד שהוא פרץ ממני בעוז, ממלא את מעיה בזרע לוהט.
החלקתי מישבנה של לינזי והיא פשוט נשארה לשכב שם שפוכה, מכנסיה מופשלים וישבנה וירכיה מלאים בשפיך שלי. הבאה בתור הייתה איוה.
איוה הייתה קטנה וקלה יותר ובתוך דקה או שתיים כבר השכבתי אותה על בטנה והפשלתי את מכנסיה. ישבנה היה גדול ו"כריתי" למראה אך חסר אופי לעומת זה ישבנה העסיסי של לינזי או הטוסיק הקטן והמעוצב של הלגה. כך או כך הוא היה תחת שהתכוונתי לדפוק. שימנתי את ראש הזין שלי בעוד חמאה, מעסה אותו לקשיות מלאה ואז דחפתי פנימה. איוה זעה תחתי בחוסר נוחות אך כעבור שניות כבר הייתי עמוק בתוך ישבנה והיא חזרה לשכב על הכרית, שמוטה וסמרטוטית.
דפקתי אותה באטיות במשך דקות ארוכות. גמרתי כמה דקות קודם לכן ולכן לא מיהרתי, נהנה לקבור את עצמי בתחת השמנמן שלה. אחזתי בישבנה ושקעתי לתוכו בתנועות עמוקות והפתח המשומן אוושש בקולות חלקלקים, מעסה את הזין שלי בלחץ רך ומענג. כאשר הרגשתי שאני עומד לגמור יצאתי ממנה, מרסס את החור הוורדרד שלה ואת ישבנה בשפיך, מותיר אותה מעולפת למחצה, בוהקת בזרע טרי בזרע.
"נהנה?”
קפצתי בבהלה והבטתי לאחור. אניקה עמדה בכניסה לסלון, מבטה חודר.
"הבהלת אותי.”
"זה לא מנומס במיוחד מה שאתה עושה.”
"רק מלמד אותן לקח.”
"איזה לקח?”
"הכניסה לבית הייתה פתוחה לגמרי ואף אחת מהן לא הייתה בהכרה כשנכנסתי. אנחנו לא יודעים מי עוד יודע על הבית הזה. אם לבנציון יש או אין שותפים. אם למישהו מהם יש מפתח. או אקדח. או שניהם.”
"אני ביקשתי מלינזי להשגיח כשעליתי למעלה.”
"כן, כשבאתי ראיתי שהיית…עסוקה.” אמרתי והיא הסמיקה.
"זה אונס.” היא הקשתה.
"זה הרבה יותר טוב ממה שהן תקבלנה מבנציון או השותפים שלו אם הם ימצאו אותן ככה.”
"אז…גמרת ללמד את שלושתן לקח?” שאלה אניקה.
"הלגה אחרונה.”
"אני…” היא לקקה את שפתיה בהיסח הדעת. “…יכולה לראות?”
"כן. בואי, תעזרי לי.”
ביחד הפכנו גם את הלגה על בטנה ואניקה הביטה בי בעיניים קרועות כאשר הפשלתי את מכנסיה של השבדית, חושף את ישבנה הקטן והמוצק. לקחתי מעט חמאה מהחבילה וגירזתי את החור הקטן שלה והיא נאנחה רפות כאשר אצבעי חדרה לתוכה. אניקה צפתה בכל תנועה שלי, מסמיקה ומתנשפת קלות.
לפתע פקחה הלגה את עיניה הכחולות והביטה בי בהפתעה.
"איתן?” היא מלמלה. “מה את עושה?”
לא עניתי לה, רק המשכתי במעשיי, מצמיד את ראש הזין שלי לישבנה. היא הבינה שאני עומד לאנוס אותה בתחת בפעם השנייה ומלמלה ברפיון:
"לא…איתן…”
"ששש…אמרה אניקה וליטפה את ראשה הזהוב. “תדחפי…זה לא יכאב.”
"אניקה?” שאלה הלגה בתמיהה ואני דחפתי פנימה, פורץ לתוכה בתנועה אטית ונחושה אחת. הלגה גנחה וידיה התרוצצו על הכרית, תרות אחרי משהו. היא מצאה את ידה של אניקה ושתי הבחורות שילבו את אצבעותיהן בעודי בועל את ישבנה הקטן של הלגה. אניקה ליטפה את ראשה הזהוב של הלגה ומלמלה דברי הרגעה באוזנה בעודי מזיין אותה ונדמה היה שהלגה נרגעת.
מראה האינטימיות בין שתי הנשים ריגש אותי כמעט כמו תחושת פי הטבעת שלה הלגה המפנקת את איברי. נראה היה שהלגה מוצאת מזור במלמוליה של אניקה ולטיפותיה וביני לביני תהיתי אם הלגה כבר לא מוכנה ליותר מאשר לטיפות ולחישות מבחורה אחרת. ידעתי שלינזי משתוקקת לבדוק את מוכנותה של הלגה.
הייתי כבר עייף כאשר השיא החל לגעוש בי בפעם השלישית.
"הנה זה בא…” אמרתי לעצמי, להלגה או לאניקה.
לבי הלם בכוח בעודי מרוקן את מה שנשאר באשכי בתוך ישבנה של הלגה ועליו. אחר כך יצאתי ממנה והזדקפתי, מביט במעשה ידי: שלוש בחורות שכובות על בטנן, מכנסיהן מופשלים וישבניהן, אותם בעלתי זה מכבר, עירומים ומגירים שפיך.
"אני חושב שהן תלמדנה את הלקח.” אמרתי לאניקה. “החברים של בנציון יהיו הרבה פחות מנומסים.”
"נכון.” אמרה אניקה. “למרות שאולי יכולת להעביר את המסר אחרת.”
"בדרך שלא תרגש אותך כל כך?” שאלתי, מישיר אליה מבט. אניקה הסמיקה והשפילה את מבטה. השאלה פגעה בדיוק במטרה.
"הוא לא מזיין אותך בתחת?” שאלתי.
"לא.” היא הודתה.
"ואמרת שאת מתגעגעת לזה.”
"לפעמים.” היא אמרה, ראשה עדיין מושפל.
נתתי לה להסיק לבד את המסקנות ועליתי למעלה, שם התקלחתי ונכנסתי למיטה עם הספר. אחרי שעה שמעתי קולות מלמטה והקולות הפכו בהדרגה לדיבורים.
לינזי הגיעה לחדרי והביטה בי במבט חודר:
"זה אתה?”
"כן.”
"מה נתן לך את הזכות לעשות משהו כזה?”
"זה היה מסר עבורך ועבור האחרות.” אמרתי מבלי לקום מהמיטה. “התעלפתן מהחשיש שלכן בלי שאף אחת תישאר בהכרה ובלי לנעול את הדלת, שלא לדבר על זה שהסכמנו שלא פותחים אותה ולא יושבים במרפסת. כשהגעתי הביתה הייתן שלושתכן מעולפות והדלת הייתה פתוחה. מה שעשיתי לכן הייתה אזהרה: החברים של בנציון יעשו לכן דברים הרבה יותר גרועים.”
היא התחילה להגיד משהו ואז נמלכה בדעתה. ראיתי שהיא נאבקת בעצמה, מן הסתם מבינה את צדקת דברי אך זועמת על מה שעוללתי לה. לבסוף היא הנהנה במאמץ ואמרה:
"שזה לא יחזור על עצמו, נפוליון, אני מזהירה אותך. תנסה לעשות לי עוד משהו כזה ואני אהרוג אותך.”
ידעתי שהיא צודקת והנהנתי ללא אומר והיא הסתלקה וחזרה אחרי כמה דקות, נכנסת אל המקלחת שלי. אחר כך הגיעו גם איוה והלגה והתקלחו בזו אחר זו. היה נחמד לצפות בתהלוכה הזו של גברות יפות הנכנסות ויוצאות מהמקלחת שלי, גם אם כולן הביטו בי במרירות כל אותו היום.
בארוחת צהריים הערתי בעדינות שכאשר חזרתי בבוקר מהקניות מצאתי את הדלת לא נעולה ואת הבחורות בסלון מעושנות עד עלפון ואמרתי שלדעתי עדיף להקפיד יותר אמצעי הבטיחות. הנחתי שלינזי העבירה להן את המסר שלי ומלבד מלמולי הסכמה לא שמעתי אף תגובה על כך. סיפרתי להן על הנסיעה שלי והענקתי להן את המגזינים והן עטו עליהם כמוצאות שלל רב. האווירה המרירה מתפוגגת מעט. אחרי ארוחת הצהריים עברנו לסלון ובילינו את השעות הבאות בהאזנה למוסיקה וקריאת מגזינים. אף אחת לא עישנה יותר באותו יום.
———-
לפרק הבא