אחת מהחבר’ה – חלק ב’

חלק ב'

לחלק הקודם

"החלטת להצטרף אלינו, ש-רון?" שמעתי את קולו של ליאור, שתי עיניו קודחות בי וחיוך מנצחים דק נסוך על שפתיו.

הנהנתי בחולשה. בכניעה.

"אחלה! את תמותי על המשחק הזה!" קרא חיים בשמחה כנה. "אולי אני אלמד אותה הפעם, לי-אור? "

"אולי תשתוק?" ירה חברו.

"את זוכרת את ה..תנוחה, נכון?" שאל ליאור, קמצוץ רשעות מתגנב לקולו.

הנהנתי, קפואה. ליאור אחז בידי והוביל אותי אל השולחן. אולי הוא ציפה שאתחיל לנסות לקלוע את הכדור אבל אני הייתי משותקת ופשוט עמדתי שם אז הוא הניח יד על עורפי והדף אותי בעדינות למטה, כפופה על הבד הירוק. ליאור נטל את המקל ונצמד אלי מאחור ללא בושה.

"טוב, תתחילי. אני אתקן אותך."

התחלתי לעשות את עצמי כמנסה לקלוע אך לשנינו היה ברור מה מטרת המשחק. ליאור נצמד אלי והחל לחכך את מפשעתו בישבני. עם חלוף הדקות, הוא התחיל להגביר את הקצב, ואני כמעט הפסקתי בהעמדת הפנים שלי, סתם חבטתי בכדורים בצורה אקראית, מתאמצת לעצור את הדמעות. הוא שינה את תנוחתו לאחר מספר ניעות, וכעת התמקם בדיוק בחריץ מפשעתי, העמדת הפנים שלו קלושה ונלעגת. גיל וחיים, שהחלו להבין מה מתרחש, לא הוציאו הגה, רק בהו בנו בתדהמה ובלבול.

קצב הנשימות של ליאור התחיל להתגבר, והוא החל להתחכך בי בעוצמה רבה יותר. נאלצתי להיאחז בשולחן כדי שלא ליפול, נושכת את שפתיי בגועל ועלבון. לא יכולתי להישיר עיניים לחיים וגיל והשפלתי אותן בבושה, חשה את שניות ההשפלה מתארכות לדקות. לבסוף גמר ליאור בלחישות והתנשפויות, והרגשתי לחות חמה באזור הישבן, היכן שהזרע חצה את שכבות הבד בינינו.

"טוב" אמר ליאור, מחייך ומתנשף "אני גמרתי ללמד אותה להיום אולי תנסה אתה, חיים?"

"וואלה, זה רעיון טוב.." גיחך חיים, ותפס את מקומו של חברו. גיל רק בהה בנו במבט חלול ולא יכולתי שלא להבחין, למרבה הזוועה, גם בזקפתו המתעוררת. חיים לא בזבז זמן, ומיד החל לשפשף את מפשעתו מול ישבני בתנועות נחרצות, בעוד אני בוהה בשלולית דמעותיי שהחלה להקוות על הבד הירוק. ליאור, שצפה בעניין במתרחש, ניגש אלי לפתע, ותלש את המקל מידיי.

"את לא ממש צריכה את זה, נכון?" שאל ברשעות, משליך את המקל אל גיל.

פרצתי בבכי: המקל העלוב היווה את שרידי גאוותי, הרמז האחרון להעמדת הפנים שלי.

מאותו רגע, היה לכולנו ברור שהפכתי לחפץ, לכלי. הרגשתי את הדמעות החמות ניגרות במורד צווארי ולחיי, ותחושות יאוש, עלבון, ושנאה עצמית הציפו אותי. ידעתי שיכולתי לקום וללכת ושנאתי את עצמי על שלא הייתי מסוגלת. רצף מחשבותיי המענות הופרע ע"י סדרת קללותיו של חיים שגמר אף הוא, מתנשף בכבדות. נשארתי רכונה על השולחן, מובסת, מחכה לבאות.

"גיל, אתה גם רוצה ללמד את אמא שלך סנוקר?" חתך קולו של ליאור את הדממה.

גיל הביט בי במבט ריק, ויכולתי לחוש את התאווה ואיבה שחש כלפי מתנגשים בטאבו העתיק והחזק מכל. נתתי בו מבט מתחנן, לא מעיזה להוציא את המלים מפי. לאחר שניות ארוכות מבטו הפך למבט של בוז והוא אמר:

"לא, יש לי בחילה. אני הולך לחדר."

חיים וליאור הסתלקו אף הם, ואני כשלתי לחדר השינה ולמקלחת. אותו לילה ישנתי שינה שחורה וחסרת חלומות.

חששתי מאוד מהמפגש איתם למחרת, אך למעט גיל, הם היו חייכנים ושמחים כתמול שלשום. רווח לי שלא חשתי בשום מתיחות סביב שולחן ארוחת הבוקר. תוך דקות ספורות הפשרתי אף אני, ומהר מאוד התעופפו ההלצות באויר. חזרתי להיות חברה שלהם והם שלי, ועם הזמן למדתי להתנתק כאשר הם רצו "לשחק סנוקר". בהתחלה עוד היינו עושים את זה ליד שולחן הסנוקר, אך מהר מאוד הביטוי הפך לשם קוד לסיטואציה בה אני מתכופפת והם מתחככים בי עד לפורקן. עם הזמן למדתי לנתק את עצמי מהמצב המשפיל, לזקוף את הישבן בזווית נוחה להם, לנענע אותו כאשר רמזו לי, לנשוך שפתיים ולחכות שזה יגמר.

הם מצידם לא השפילו אותי, וגמרו מהר ככל שיכלו מכיוון שידעו שאני לא אוהבת את זה. לעתים "שיחקנו סנוקר" בארוחת הבוקר, אני שוטפת כלים והם נפטרים מזקפת הבוקר המעיקה, לעתים בשירותים בקולנוע אך הסיטואציה החביבה עליהם ביותר הייתה על חוף הים או בבריכה שלנו, שם בגדי הים העניקו להם את החיכוך הטוב ביותר. הקפדתי על חוקים נוקשים, והייתי תקיפה בשמירה עליהם: לא רציתי שיגעו בי בידיים, ותמיד היינו לבושים. ליאור הבין שאני רצינית בנושא, ומהר מאוד הפסיק לנסות לכופף את החוקים. גיל מעולם לא השתתף במשחק: כאשר ליאור או חיים היו מציעים "לשחק סנוקר", הוא היה מישיר בי מבט, מתלונן על "בחילה" ונעלם. אלה היו השניות השנואות עלי ביותר, אך למדתי לבלוע גם אותן.

ביום חם אחד, לקראת אמצע הקיץ, חיים הגיע בריצה לבית.

"יש לי כרטיסים למסיבה עם די ג'יי ארמסטרונג ביפו! "

"יופי! " קרא גיל שהיה איתנו הפעם "מתי הולכים?". חיים השפיל את עיניו לפתע, נבוך בעליל.

"מה הסיפור?" שאלתי.

"אה..יש רק שלושה כרטיסים..לא חשבתי שתרצה לבוא, גיל.."

"מה, אי אפשר לקנות עוד?" שאלתי, מרחמת עליו.

"לא, זה כרטיסים ממוספרים..אין יותר" ענה חיים בחוסר נוחות.

גיל התבונן בי ואני בו. לא התכוונתי לוותר על המסיבה של ה די ג'יי שהם דיברו עליו כה רבות. אמנם לא אהבתי כל לך את המוסיקה, אבל ידעתי שזה המקום בו צריכים להיות כל "החברה' הגזעיים". גיל נעץ בי מבט חלש ועלוב, ולבסוף השפיל את עיניו.

"טוב, לא משנה.." מלמל והסתלק.

"אוקיי, מתי זה?" שאלתי את ליאור לאחר שנעלמה דמותו שפופת הכתפיים של גיל.

"היום בערב." ענה.

"אחלה. מתי תבואו לאסוף אותי?" הייתי בשלילת רישיון, לאחר נסיעה פרועה במיוחד על כביש החוף עם החבר'ה.

"תהיי מוכנה בעשר."

"אחלה."

כבר מרחוק הבנתי שהמסיבות של הדור הזה שונות מאוד מהמסיבות של הדור שלי. שמעתי את המוזיקה פועמת כבר מרחוק ויכולתי לחוש את החשמל, את ה"באזז" ככל שהתקרבנו והדופק שלי התגבר איתו. זה היה מסעיר כל כך, חיוני כל כך.

נכנסנו אל המועדון ואני הבטתי סביב בסקרנות: זוגות, שלישיות ורביעיות של בני נוער רקדו בטירוף, הבאסים מאיימים לקרוע את עור התוף שלי. אנשים רקדו ללא סדר ושיטה, מניעים את זרועותיהם, רגליהם וראשם לכל כיוון. אם חששתי בדרך שלא אדע לרקוד כמותם, מהר מאוד הבנתי שבדור הזה אין בדיוק "כמותם" ואיש הישר בעיניו יעשה. התחלתי להניע גם אני את הגוף, מחקה רקדניות מסביבי ושמה פס על העולם. איך אומר ליאור? זרמתי.

ליאור נעלם, וחזר עם משקאות לכולם.

"הנה, תטעמי" צרח, מנסה להתגבר על רעש המוזיקה. טעמתי את המשקה המר והקר וכמעט ירקתי אותו, אך נמנעתי לעשות כן לידם ושתיתי הכל. מהר מאוד התחילה להתפשט בי תחושה חמימה, והצטרפתי לקצב. רקדנו בשלישיה, כאשר מדי פעם הייתי רוקדת באמצע, והם כמו סוגרים עלי מלפנים ומאחור.

הזמן זרם סביב ונעצר מלכת ואני הייתי בעננים: מעולם לא הייתי במסיבה כזו, וחדוות הנעורים ביחד עם האלכוהול שיכרו אותי. עוד ועוד אנשים הגיעו למסיבה, והצפיפות החלה להתגבר, דוחקת אותנו זה לעבר זו. בשלב מסוים מצאתי את עצמי ב"סנדוויץ' אנושי", ליאור מאחורי וחיים לפני. נחיל הגופות המזיעות דחק אותנו זה לעבר זה, והתחלתי להרגיש שוב במגע מפשעותיהם אל מול שלי.

ידיו של ליאור התחילו בנגיעות אקראיות בירכי תוך כדי ריקוד. הנגיעות היו לגיטימיות בהתחלה אך כעבור כמה דקות עברו ידיו אל מותני, שולטות בגופי ומצמידות אותי אל מפשעתו. התעלמתי מזקפתו הקשה המתחככת בין פלחי ישבני והוא ראה בכך סימן מעודד וברוב חוצפתו העלה את ידיו מעלה עד שפתאום חשתי בו חופן ללא בושה את השדיים שלי.

"תוריד את הידיים!" צעקתי לליאור.

"מה?" צעק לי בחזרה, סוחט את שדי בחוצפה.

אחזתי בידיו בכוח והסרתי אותן והוא הבין את הרמז. הוא שמר ממני מרחק עוד כמה רגעים אך ההמון דחק אותנו שוב ושוב זה לזה ובכל פעם הגיעו ידיו אל שדי והוא התחכך בי מאחור

ללא בושה. חיים, מצדו, היה עסוק בלהצמיד את איברו הזקור אל המפשעה שלי תוך כדי ריקוד, כביכול.

הריקוד הדוחה נמשך כחצי שעה, כאשר אני מדי פעם הודפת את חיים ממני ומקלפת את ידיו של ליאור מגופי, והם חוזרים לסורם לאחר מספר שניות.

"נמאס לי כאן, אני רוצה ללכת!" צעקתי לליאור לבסוף.

"לכי!" ענה לי בצעקה.

"לא תהיה לי בעיה למצוא כאן טרמפ!" איימתי.

הוא התרצה והתחלנו לפלס את דרכינו החוצה. לפתע זיהה ליאור פרצופים מוכרים. שני הנערים בקושי עמדו, ורק זזו קלות מצד לצד, כחיקוי עלוב לריקוד.

"איתן! אבי!" שאג, אבל השניים לא היו במצב המאפשר דיבור או הכרה, לצורך העניין, עיניהם עצומות, פיו של איתן מלעלע. ליאור גרר את איתן בעורפו ואת אבי בידיו, וכך הגענו לפורד אסקורט הירוקה של חיים.

"זה איתן ואבי, הם בני דודים שלי." הסביר ליאור, מגביר את קולו כדי להתגבר על הצפצוף באוזניו.

"יופי, ואיפה הם ישבו?" שאלתי ברוגז.

"נסתדר, אל תדאגי." ענה. הוא הושיב את אבי ליד הנהג, חגר אותו, ואז הניח את איתן מאחוריו, במושב האחורי. נשאר מקום אחד.

"נשאר רק מקום אחד!" כעסתי.

"אמרת שאת יכולה לתפוס טרמפים, לא?"

"אל תהיה אידיוט!" החזרתי לו.

"טוב, תשבי עלי."

"מה? תשכח מזה!"

"מה את רוצה שאני אעשה? הם קרובים שלי! אני צריך לדאוג להם!" אמר ליאור ברוגז "תזרמי, אל תעשי עניין! "

לא אמרתי כלום וליאור הבין את שתיקתי. הוא נכנס למכונית ואני אחריו, מתיישבת בזהירות על ברכיו. חיים נכנס למכונית והתחיל לנסוע, הרדיו חורק "גלגל"צ". העייפות והאלכוהול עשו את שלהם, ותוך מספר שניות, נרדמתי עליו.

התעוררתי בקפיצה והרגשתי את ידיו פולשות אל החזייה שלי אשר הייתה פתוחה במפתיע, בקושי מצליחות לחפון את שדיי.

"מה אתה עושה?!" צעקתי.

"יאללה, אל תהיי כזאת כבדה, אם לא היית כאת סיעודית לא היית עושה עניין מאיזה מזמוז במכונית.." האשים ליאור. "פשוט תזרמי עם הקטע, זה הכל."

"חיים, תעצור את הרכב מיד!" הוריתי לו, מוציאה את ידיו של ליאור מהחזייה, ידיי מגינות על החזה החשוף ליתר בטחון. חיים ציית ועצר מיד.

"עכשיו תקשיב לי טוב.." התחלתי, אך הוא קטע את דברי בגסות:

"לא, את כדאי שתקשיבי: או שאת איתנו ואז את מתנהגת כמונו, או שאת עם החברים הזקנים שלך בבית-אבות. את לא יכולה להיות גם פה וגם פה. אם את רוצה לצאת, תהיה בריאה, אם לא, תהיי ילדה טובה, ברור?"

לא עניתי.

אולי הוא צדק. הנוער של היום הרבה יותר מודרני ופתוח מבחינה מינית ממה שהיו בני גילי בזמנו. אולי אני סתם עושה עניין, הצלחתי לשקר לעצמי בקושי.

הנהנתי.

הלטתי את פני בידי, חושפת את הדרך לשדיי בכניעה, והתחלתי להתייפח בכי חרישי, מקללת את עצמי, את הדרך בה הגעתי למצב הזה. אישה בת 42 לבושה כבת 14 באוטו דפוק, ישובה על נער מיוחם ושיכור שדוחף את ידיו לשדייה.

"סע, חיים." פקד ליאור בצרידות, ידיו כובשות את שדיי מחדש . ליאור החל לעסות את שדיי וללקק את תנוכי אוזניי, בעודו מתחכך בי מלמטה.

"חיים, איזה ילדה גדולה יש לנו פה..איזה מחלבות..חבל על הזמן.." הוא מלמל, מעסה את דדי. הוא ניסה תנוחות שונות כדי להשיג את הגירוי המתאים לזקפתו המורגשת, אך המגע לא היה נוח לו מספיק. מבעד לערפלי היאוש שלי, שמעתי אותו אומר:

"תעזרי לי קצת.." הוא הניח את ידי על משענת כסא הנהג, מסמן לי להיאחז בה, והמשיך: "תתחילי להזיז את התחת, ש-רון.."

גל בכי חדש הציף אותי, אך רציתי שיגמור מהר ככל האפשר. התחלתי להניע את ישבני קדימה ואחורה ובתנועות מעגליות, ובלבד שיגמר הסיוט. הוא הפשיל את החצאית כלפי מעלה, כך שרק בד תחתוניי הדקיק הפריד בין ערוותי לבד הג'ינס שלו, והמשיך לחמוס את שדיי, שוגל אותי דרך הבד במקביל. הייתי אסירת תודה לשדיי שהסיחו את דעתו, כי חששתי שהוא יחליט לרדת אל המפשעה, ואז, חששתי, אתחיל לצרוח. נחרדתי מהמחשבה שאבי או איתן יתעוררו לפתע לכן הגברתי את מהירות תנועותיי.

"את אוהבת את זה, הא, ש-רון?" נאנק ליאור מאחורי.

"כן..בטח.." מה שיגרום לו לגמור יותר מהר, יותר טוב.

"את רטובה? " גנח.

"בטח..בטח.."

כנראה שדברי דחפו אותו אל מעבר לשיא, והוא החל לגמור, מחבק אותי בעוצמה, מלקק את אוזני וגונח. לאחר שנרגע אמר לחיים:

"תעצור בצד. תורי לנהוג. "

"אין בעיה, אחי." אמר חיים, מושך את מעצור היד. הם התחלפו במקומות וגם בתפקידים.

"יאללה, תתחילי." הורה חיים.

חיים היה עדין יותר בטיפול בשדיי, ונינוח יותר באופן כללי. למגינת ליבי, כאשר הגענו הביתה הוא עוד לא גמר. תהיתי מה יקרה עכשיו. אבי ואיתן עדיין נחרו במרץ כאשר ליאור דומם את המכונית מול הבית.

"בבקשה, לא כאן.." התחננתי "בואו נכנס פנימה.."

"אין בעיה", אמר ליאור. הוא פתח את שער החניה, החנה את המכונית בקדמת הבית, יצא ממנה ופתח את דלת הנוסע של חיים.

"תנו לראות, אל תתביישו.." אמר, שולף את איברו ממכנסיו. חיים הוציא את רגליו מהמכונית, ונשאר על המושב, לא מחמיץ שנייה אחת של מגע עם שדיי המרקדים.

תשושה מעייפות וייאוש, נאחזתי במסגרת הפלדה של הרכב והתחלתי להגביר את הקצב, מייחלת כבר שחיים יגמור ויבוא סוף היום הארור. ליאור נעמד מרחק של כחצי מטר ממני, ואונן במרץ, מתנשף ומקלל חרישית.

"בת זונה…אני ישפיך עלייך…"

קפיצי המכונית חרקו בעוד אני מניעה את ישבני הרטוב מזיעה וזרע מעלה-מטה על מפשעתו של חיים, שהחל לגנוח, מתקרב לסוף המיוחל. נחרדתי לפתע כאשר הבחנתי בצללית של דמות בחלון: גיל עמד והתבונן במתרחש בעיניים ריקות, שונאות. הישרתי אליו מבט של יאוש ושנאה עצמית, אך לפתע פגע נתז זרע לוהט בפניי וליאור התחיל לקלל.

עצמתי את עיני, בעוד ליאור ממשיך להשפיך על פרצופי, זרעו ניגר במורד לחיי ומתערבב באיפור, דמעות וזיעה. כאשר גמר, חזר לכסא הנהג, מתנשף. שקט מילא את החצר. לא הרגשתי את חיים גומר, אך הוא קם מתחתי, חיבק אותי, וליווה אותי לדלת, תומך בי.

"לילה טוב" אמר בשקט, כמעט באדיבות.

הדברים השתנו מאותו הלילה, זה התחיל למחרת. כאשר התעוררתי שמעתי אותם למטה במטבח. הם נשמעו נינוחים ועליזים ונדמה לי שחיים לעג לאופן שבו ליאור רוקד. לא רציתי לפגוש בהם, רציתי להיעלם. רציתי להישאר בחדר ולא לצאת. קמתי מהמיטה לאט, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים ואז התלבשתי וניגשתי לדלת חדר השינה.

אחזתי בדלת בלב הולם. רוצה לרדת וחוששת. נרתעת אך יודעת שבמוקדם או במאוחר אצטרך להתמודד איתם.

"…חמור שתקעו לו ארבעים אלף אמפר בתחת, ככה אתה רוקד." הגיע לאוזני קולו של ליאור.

שמעתי גרירת כיסא ואז את גיל וחיים צוחקים, ואפילו את ליה. ליאור עם השטויות שלו, חייכתי לעצמי בעל כורחי.

"תראה תראה את גיל, משפריץ מיץ תפוזים מהאף…" צחק חיים. "די, קרעת אותנו. תן לאכול בשקט, באמא'שך…"

"ליה, בליז ברינג גיל א טאווול." שמעתי את ליאור מחקה אותי וחיוך עלה על פני. שמעתי את ליה צוחקת.

ירדתי למטה, הצחוק משחרר אותי קצת. יהיה בסדר.

"הופה הופה, מלכת הנשף!" קרא ליאור, מחייך אלי בחמימות. הוא לבש מכנסיים קצרים וחולצה אדומה והצלחת שלו הייתה כמעט ריקה. "התקשרו מהמועדון, הם רוצים לתבוע אותך שקרעת להם את הרחבה אתמול…"

"ממש…" גיחכתי.

"רוקדת יפה אמא שלך." אמר חיים ברצינות. "הכי יפה שם, דוגרי."

"די, נו." אמרתי אבל גאווה סמויה מילאה אותי בכל זאת.

"באמת." הצטרף ליאור. "באמת באמת."

"ואללה?" שאלתי.

"ואללה ואללה."

כמו מטומטמת, שכחתי להם הכל. מתוקים.

אחר כך החלטנו לנסוע לים. ככה סתם, מעכשיו לעכשיו. בלי "נראה" ובלי "אני צריכה לבדוק", פשוט זרמנו. לקחנו שמיכה, חתכתי אבטיח ונסענו.

הגענו לקראת אחת עשרה ועדיין לא היה חם מדי ולא צפוף מדי. רוח נעימה נשבה ושלושת הנערים רצו למים והורידו חולצות ואני מצאתי את עצמי רצה ושואגת אחריהם. אחת מהם, חופשיה כמותם. רצנו במים והשפרצנו על גיל ועישנו ושתינו בירה והיה מדהים ומשחרר וחופש וצעיר וזורם. כיף. כיף. כיף. ישבנו על כיסאות נוח רחוק מכולם ודיברנו על בית הספר שנגמר ועל הבגרויות ועל הגיוס המתקרב והעתיד היה כל כך עשיר, מסעיר, מבטיח. דיברנו על החיים ועל בילויים ועל מסיבות.

"היה כיף אתמול, הא?" שאל ליאור ואני הנהנתי, חשה את המלכודת נסגרת שנייה מאוחר מדי.

"אני נהניתי מהדרך הביתה." הוא המשיך ושלושה זוגות עיניים ננעצו בי פתאום.

שתקתי.

"גם את?" הוא התעקש.

מלמלתי משהו לא מחייב.

"בואי, תרקדי עלי." אמר ליאור ברכות.

"אין מצב."

"תזרמי, אל תהיי כבדה." ציווה.

"מה, כאן?" הבטתי סביב. היינו רחוקים כמה עשרות מטרים משאר האנשים, אבל בכל זאת היינו בחוף, בשטח ציבורי.

"כן, בקטנה."

"אבל יש כאן אנשים…"

"הם רחוקים. בואי, תרקדי עלי כמו אתמול."

קבס עלה בי אך לא יכולתי להמרות את פיו. קמתי מהכיסא וניגשתי אליו ואז התיישבתי עליו באטיות. גיל קם ומלמל משהו לא ברור והחל ללכת לכיוון שאר המתרחצים ואני אחזתי בידיות כיסא הנוח התחלתי להניע את ישבני לפנים ולאחור, דמעות מסמאות אותי ושוברות את קרני השמש לאלפי זהרורים דוקרים.

בגד הים החליק במהרה אל בין פלחי הישבן שלי וחשתי את זקפתו של ליאור מבעד לבד הדק של בגד הים שלו. חשתי במשהו קר נוגע בגבי ונדרשו לי כמה חלקיקי שנייה כדי להבין שהוא לוגם בירה תוך כדי המשגל היבש שאני מעניקה לו.הוא הוריד את בקבוק הבירה אל החול ולבי קפא לרגע כאשר הניח את ידיו על שדי אך חוץ מגל חדש של דמעות לא הגבתי והנחתי לו לגעת בהם כרצונו בעודי מנענעת את התחת כמו חשפנית זולה במועדון.

היד שלו התחצפה פתאום וניסתה לפלוש אל מתחת לחזייה ואני נזעקתי והתרוממתי.

"לא!" היה כל מה שיכולתי להגיד. "זה לא!"

"בסדר, בסדר…" הוא הרים את ידיו בתמימות. "מה כבר רציתי? בואי, תגמרי מה שהתחלת, אל תהיי כבדה."

חזרתי אליו ומצאתי במהירות את זקפתו וקברתי אותה בין פלחי העכוז. ידיו חזרו את השדיים שלי ואצבעותיו מצאו את הפטמות שלי וצבטו אותן בעדינות. המשכתי לרקוד עליו עד אשר שמעתי אותו גונח. התחלתי להניע את התחת מהר יותר, אז שמעתי אותו מקלל והרגשתי ברטיבות חמימה מאחור.

"את בסדר." הוא אמר. "אני אוהב איך שאת זורמת."

אחר כך הוא נכנס לים לשטוף את עצמו.

"עכשיו תורי." דרש חיים ואני עברתי אליו ללא ויכוח.

איברו היה עבה יותר מתחת למכנסיו ואני נעתי עליו בתנועות שהתחלתי להבין שהן מדויקות ומדודות, כמי שכבר הופכת להיות מנוסה בזה. לפתע הוא אחז בבטני ובמותני והתרומם מהכיסא, כוחו הרב מאפשר לו את התרגיל הזה ללא קושי. הוא כרע בזהירות על החול, מעמיד אותי תוך כדי כך על ארבע. חיים אחז במותני והחל לשגול אותי מאחור כאשר שנינו לבושים, איברו מתחכך בבגד הים שלי, בירכי, בערוותי.

בכיתי חרישית בעודו מנצל אותי כך, שונאת אותו ואת עצמי. השדיים שלי התנדנדו בלעג עם כל מהלומת אגן שלו ואני רק רציתי לקבור את עצמי בחול, מייחלת שהוא יגמור כבר.

מסך הדמעות כמו טשטש את התודעה שלי והתרומם רק בדרך הביתה. ישבתי מאחור, אומללה ומנוצלת וחיים וליאור התחילו עוד אחד מסבב הירידות ההדדיות שלהם.

"…כשאמא שלך מתכופפת עושים שעון קיץ במדינה."

"לא, כשאמא שלך כל כך שמנה שבשביל התמונת מחזור צילמו אותה מלווין."

ליאור עצר פתאום את המכונית ברמזור, הוריד את החלון ושאל את הנהגת ברכב ליד:

"הי, אמא של מי יותר שמנה נראה לך? הא? הא? גברת זה חשוב, תפתחי ת'חלון."

צחקקתי לעצמי כמו מטומטמת. משוגעים. הם המשיכו ואני לאט לאט נרגעתי, זרמתי, כמו שאומר ליאור. כשהגענו הביתה הם הורידו אותי ואת גיל ונסעו. גיל לא אמר לי מילה.

והחיים נמשכו. מדי בוקר כמעט הייתי "רוקדת" על ליאור וחיים ליד שולחן ארוחת הבוקר, זקפתם כמעט בוקעת דרך תחתוני הבוקסר אותם לבשו לשינה, לעתים מול עיניה של ליה הנבוכה. חיים אהב להורות לי להתמרח בשמן קוקוס לשיזוף, ואז היה לוקח אותי מאחור, בגדי הים החלקלקים מעביר את התחושה כמעט במלואה. גיל היה נעלם בקטעים האלה לשמחתי, וחוזר כאשר העניינים נרגעו.

לילה אחד כאשר דני היה בחו"ל התעוררתי בבהלה, חשה במישהו בחדר. הבחנתי בשתי דמויות וגל בהלה מקפיא מילא אותי. ליאור וחיים, בחדר השינה שלי. הם באים לאנוס אותי!

לפתע הרגשתי בנוזל חם ניתז על פני ומיד אחריו עוד אחד ושמעתי אותם מצחקקים. הם פשוט באו להשפיך לי על הפנים במין הומור דוחה ואחר כך הלכו לדרכם מצחקקים ושבעי רצון.

למדתי לשתוק. למדתי לחסום את התחושות כאשר הם היו מעבירים אותי מיד ליד בעת צפייה בסרט: גומרים בגניחות ומעבירים אותי לבא בתור, לנשוך את השפתיים כאשר היו שניהם מאוננים וגומרים על פני ולהתעלם משאר הרעיונות המבחילים שהגיחו פעם בפעם.

היו גם קטעים מהנים, כמו שיחות נפש בערבים או יציאות לרקוד, ומדי פעם הרגשתי שאנחנו אותה חבורה עליזה שהיינו יחד שבועות קודם, כאשר הכל היה חי כל כך, נקי כל כך סוער כל כך. לפעמים הרגשתי שאני באמת חלק מהם וזה היה כמו לעוף. כמו לחיות מחדש. הייתי צריכה לדעת שליאור לא יסתפק במה שהשיג, שירצה עוד. אולי ידעתי, אבל החבאתי את זה עם שאר הדברים שהחבאתי מעצמי.

דני חזר לארץ לשבועיים. בהונגריה ורומניה התנהלו חקירות נגד שותפיו, והוא חזר לארץ, עד שהדברים ירגעו. עם הנערים כמעט ולא התראיתי, ורוב הזמן נגררתי אחרי דני לאירועים משמימים ואפורים. השניים נעלמו כמעט מחיינו, משאירים את גיל לבדו. כנראה שהם העדיפו את חברתי התוססת על חברתו המשמימה של גיל.

"איפה ליאור וחיים?" שאל דני את גיל ערב אחד, מוריד לרגע את עיתון הכלכלה שלו.

"תשאל את אמא.." סינן גיל כלפי. דני נעץ בי מבט מתנשא.

"שרון, את חייבת להיפתח קצת." חינך אותי דני "זה שהם משכונה אחרת, ואין להם את הכסף שלנו, זה לא אומר שצריך לדחות אותם, נכון גילי?"

אני מלמלתי משהו לא מחייב וגיל הביט בו, נדהם. הוא רטן משהו ועלה לחדרו.

"מה יש לילד הזה?" דני שאל את עצמו, חוזר לעיתון "אני מאוד מקווה שעד הצבא זה יעבור.."

כאשר התבהרו ענייניו של דני, הוא שוב נאלץ לנסוע. הקפצתי אותו לנתב"ג, נפרדתי ממנו וחזרתי הביתה.

לבי החל להלום כאשר ראיתי את הפורד אסקורט של חיים חונה בחניה המקורה, כאילו היה בעל הבית. ידעתי שליאור חזר וידעתי שהוא הולך ללכת עד הסוף.

הוא לא יקבל יותר סירוב שלי.

כמו ארנבת שנלכדת באורות מכונית, ראיתי את הסכנה אך לא עשיתי דבר כדי למנוע אותה. נכנסתי הביתה לאטי, צועדת כנידונה למוות, רגועה ושקטה להחריד. שמעתי אותם ממרתף הקולנוע, וניגשתי לשם, יודעת שאין טעם לנסות להימלט. עדיף לגמור עם זה כמה שיותר מהר.

השלושה רבצו על הכריות הרחבות, צופים בסרט שלא הכרתי. עשן מתוק מסיגריה שמנמנה אותה החזיק חיים מילא את האוויר וניחשתי שזה חשיש או משהו.

"ש-רון" קרא ליאור בחביבות מעושה וטפח על הכרית לידו.

"לא." אני לא בטוחה שבאמת אמרתי את המילה או שרק חשבתי אותה או שלחשתי.

הוא טפח על הכרית שוב, עיניו מתנוצצות לרגע כלהב סכין.

"שבי."

התיישבתי על הכרית הרכה שאיימה לבלוע אותי.

"תרגישי בנוח, למה את יושבת ככה קפואה ? תשכבי, בסבבה.."

נשכבתי לידו, מביטה בתקרה.

הוא שכב על צדו לידי, ראשו מונח על ידו האחת, ידו האחרת משחקת בתלתלי בעצלתיים. זה היה הרגע שלו וניכר היה שהוא מתענג על כל שנייה, לא ממהר לשום מקום.

"התגעגעתי אלייך, את יודעת?"

לא עניתי. ידו עזבה את ראשי והחלה להחליק בכיוון שדיי, פורמת את כפתורי חולצתי.

"איך היה עם דני'לה?"

לא עניתי, משותקת, מנסה להתרחק מהמתרחש כמו חללית המנסה להתגבר על שדה הכבידה של הגהינום. אצבעותיו רפרפו על שדי, מטוות עיגולים סביב הפטמות מעל החזייה. גיל ניסה לקום ולצאת מהחדר אבל חיים הניח יד כבדה על כתפו.

"תשב." ציווה עליו.

לאחר ששיחק קצת עם החזה, החליקה ידו של ליאור במורד בטני ללא חפזון, אל האזור אליו אסור היה לו להגיע. עד עכשיו.

"הוא נגע לך כאן? " הוא שאל, נינוח, אצבעותיו מרימות במהירות את שמלתי, חושפות את תחתוני. הייתי חייבת לברוח מכאן.

"בבקשה, תן לי לעשן את הדבר הזה..ומשהו מהבר..אני ממש צריכה לשתות.." התחננתי.

ליאור לקח את הסיגריה מחיים ורמז לו לגשת לבר. לא הייתי מורגלת לסיגריה ללא הפילטר ולטעם המתקתק וכמעט השתנקתי, אך ידעתי שעלי לטשטש את עצמי במהירות, ושאפתי עמוק לריאות. חיים חזר עם בקבוק אבסולוט, ואני גמעתי מספר לגימות מהירות, מתפללת שהמשקה והסיגריה יכנסו לפעולה במהירות ושיעיפו אותי אל השיכחה והטשטוש מהר ככל האפשר.

ליאור המשיך ללטף את ירכי באדנות, ממש כאילו היינו זוג נאהבים. הוא לא היסס להחליק אצבע על מפשעתי מעל התחתונים, מה שהיה אסור בתכלית עד כה.

ליאור הכניס את אצבעו אל פיו ומצץ אותה בהפגנתיות, מוציא אותה בוהקת מרוקו. אחר כך הוריד אותה אל בין רגלי וליבי ניתר בבהלה כאשר הרגשתי את האצבע מחליקה אל מתחת לתחתונים, מפשפשת בין שפתי וחודרת אלי. חיוך נצחון קטן הפציע על שפתיו של ליאור כאשר החל להניע את אצבעו בתוכי וחיים גיחך גם הוא. פניו של גיל היו אפורות.

"תרימי את הטוסיק, ש-רון" שמעתי את קולו של ליאור מרוחק קמעה ועשיתי כדבריו, לבי מאיץ שוב.

הוא קילף את תחתוני, חושף אותי לגמרי עירומו מולו, מול חיים, מול בני. בתנועות נינוחות הוא פשט את חולצתו ואז קיפל אותה והניח אותה בצד. אחר כך הוריד את מכנסיו ותחתוניו, קיפל אותם בקפדנות והניח אותם על החולצה המקופלת, עיני קרועות אל איברו הזקור מתנודד עם תנועותיו.

"אני הולך לזיין אותך, את יודעת?"

הנהנתי חלושות והוא חייך. ליאור כרע בין ירכי, מפשק אותן, ואני מצצתי עוד יניקה עמוקה מהסיגריה, מייחלת לטשטוש המבושש להגיע. מזווית העין ראיתי גם את חיים מתפשט. גופי נרעד כאשר ליאור החדיר שוב את אצבעו אל הנרתיק שלי ולגמתי עוד לגימה עמוקה. הוא שלף את אצבעו ממני, כיסה את הראש הארגמני ברוק, הציב אותו בפתח הנרתיק, וחדר.

החנקתי צווחה קטנה, ושנינו לא העזנו לזוז בשניות הראשונות, אך הוא היה זה ששבר את הקיפאון כאשר הרגיש את מצי הנרתיק מתחילים לזרום באופן אינסטינקטיבי, והתחיל לדפוק אותי.

"חליק, חיים, תאמין לי, עד עכשיו רק שיחקנו.." מלמל. "כוס זה משהו אחר לגמרי.."

בין לגימה מהבקבוק לשאיפה מהסיגריה, מבטי דילג בין ליאור הגוהר בין רגלי הפשוקות, חיים המביט בי, וגיל. פניו של בני היו תערובת של עליבות ושנאה וידו הגדולה של חיים עדיין מסמרה אותו למקומו, מאלצת אותו לצפות באמו פותחת את הרגליים לשני חבריו.

ליאור זיין אותי בניחותא. הוא העלה את האגן שלו והוריד אותו בתנועות נינוחות, כמי שיודע שאין לו סיבה למהר. הכניעה שלי הייתה מושלמת, הלכתי לקראתה צעד אחרי צעד בעיניים עצומות בחוזקה וכעת הייתי במקום אליו הבאתי את עצמי לבד: עירומה ופשוקת רגליים, כלי לפורקן תאוותיהם של נערים חרמנים אשר הצלחתי להשלות את עצמי שהם חברי לתקופה מסוימת.

אגנו נחת על שלי והוא צפה, מוקסם, באדוות על עורי. שדי נעו עם כל חבטה של של אגנו ורגלי נרעדו לפי הקצב שהתווה. חיים צחקק מרחוק ואני שקעתי מטה מטה. ליאור יצא ממני, אחז באיברו הבוהק והתחיל לרסס את בטני בזרע, גופו נרעד בגלי פורקן, גניחות ואנחות. כאשר הוא גמר ניגש אלי חיים, הפך אותי על בטני כבובת סמרטוטים, וחדר אלי מאחור, ידיו החזקות לשות את הישבנים אותם כל כך אהב.

ניצלתי את ההפוגה כדי ללגום עוד לגימה מהבקבוק, והנחתי לו לעשות בי כרצונו: אני הבאתי את עצמי למצב הזה. אני התחלתי להתלבש כמו זנזונת. אני נתתי להם לגעת בי. אני נתתי להם להתייחס אלי כמו חפץ. אני הבאתי אותם אל הקצה, הם רק הלכו עוד צעד. העליבות והבהלה התלקחו בי פתאום בשלהבת אש קרה ושחורה ואני הרגשתי שאני נופלת, טובעת, נבלעת בשחור.

התעוררתי לאחר מספר דקות. העובדה שהייתי מעולפת לא הפריעה להם, כנראה. התעוררתי לתוך מציאות בה ליאור דופק אותי מאחור ואיברו של חיים בפה שלי. טעם של שפיך מילא את פי והריח החריף נדף משערותיי, מחולצתי ומהכריות. אני זוכרת שבאופן אינסטינקטיבי תהיתי בבהלה אם הכתמים ירדו מהכריות היקרות.

פי היה חסום בבשר, לכן הצבעתי על הבקבוק, נועצת מבט מתחנן בחיים. הוא גילה רחמים, יצא ממני, והגיש לי את הבקבוק. לגמתי מספר לגימות ארוכות, הנחתי אותו על הרצפה, ופשקתי את שפתי בצייתנות, מניחה לו להמשיך להשתמש בפי.

האלכוהול והסיגריה עשו את שלהם ואני איבדתי הכרה מספר פעמים במהלך הלילה הארוך של חינגת איבוד הבתולין שערכו. במהלך הלילה התעוררתי בהלם ממים קרים, מוצאת את חיים בין ירכי, בבריכה, וליאור רוקד עירום לידינו, בקבוק בירה בידו. פעם אחרת הקצתי מיבבת ובועטת כאשר כאב מפלח את ישבני, כדי למצוא את חיים מצמיד את גופי בכוח לשולחן הסנוקר בעוד ליאור בועל את ישבני. הכאב היה איום אבל חיים היה חזק יותר והם לא ויתרו לי עד אשר אנסו אותי שניהם בתחת. אחר כך התעוררתי ומצאתי את עצמי במיטה, מקולחת, עם חיים לבדו, שוגל אותי ברוך ועדינות מפתיעים. הלילה היה ארוך אך לאחר שעות של גניחות, נאקות, בכי, זיעה ושפיך הוא נגמר בסופו של דבר. עם עלות השחר, הוביל אותי חיים לחדרי, קילח אותי, והניח אותי במיטה, נושק למצחי. נרדמתי מיד, וידעתי שאני שלהם. כל עוד ירצו בי.

———

סוף (?)

Print Friendly, PDF & Email

11 thoughts on “אחת מהחבר’ה – חלק ב’”

  1. סוף (?) אומר שאולי יהיה המשך, זכור לי בסוכנות שהבן שלה כן הצטרף באקט הסופי חבל שיצא.
    אחד מהאהובים עליי ביותר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *