אחת מהחבר’ה – חלק א’

 
חלק א'
בגיל 42 הרגשתי שאני קבורה בחול. הייתי חנוטה בתוך חיי הנוחיות שלי: חיה-מתה בוילה ברעננה, נלחמת מדי יום בשעון החול של חיי. ראיתי את בעלי וחברותי מרצינים, מזדקנים ומאפירים מול עיני, בעודי מנסה להישאר צעירה, לשמור על ראש פתוח ועכשווי, לעמול שעות בחדר הכושר כדי לשמר מעט את גופי. לדני נישאתי בגיל צעיר יחסית ומהר מאוד למדתי את תפקידי בחייו: אשת חברה/רעיה/מנהלת משק. דני הוא עורך דין, והיה אמיד וקר רגש כבר כשפגשתי אותו אך באותן שנים הסתנוורתי מכוחו ונחישותו. האהבה פרחה מחיינו כעבור שנתיים, והתשוקה אחריה, דקה לאחר שנודע לו שאני בהריון עם בננו היחיד, גיל.
איזה שם של בוק. ליתר דיוק, שם בוקי לילד בוקי. שלא יהיו אי הבנות: גיל לא היה ילד רע. הוא פשוט היה, נו, ילד טוב. ילד ממוצע, תלמיד ממוצע ואדם ממוצע. בגיל כללה 17 שגרת חייו גרירת רגליים לבית הספר, גרירת רגלים בחזרה מבית הספר והיגררות אחרי חבריו חיים וליאור, שהורכבה ברובה מרביצה מול הקולנוע הביתי שבעלי קנה בהון תועפות.
בהתחלה ממש לא סבלתי אותם. הם באו שניהם ממשפחות חלשות, והיו קולניים, מחוספסים וגסים בהרבה ממה שהכרתי אצל בני גילו, אף כי לידי הקפידו על נימוסיהם. בחלוף החודשים למדתי להכיר אותם קצת ובסופו של דבר גם לחבב אותם. היו בהם עסיסיות וחיוניות שתמיד היו חסרים לי אצל גיל, שכמו נולד איש קטן. לדעתי הם גם חיבבו אותי, בעיקר מכיוון שלא התייחסתי אליהם כמו דודה זקנה: כאשר ראיתי שהם מעשנים לא הטפתי להם (ולעתים אף הייתי מעשנת איתם, כדי להבהיר להם שאני יכולה להיות "גזעית"!), ומדי פעם הייתי מפלרטטת איתם ומתלוצצת איתם על בחורות.
חיים היה הנמוך מהשלושה, מעשן כמו קטר ובנוי כמו אחד. מבטו של ליאור היה חודר וזאבי ולשונו החדה והשובבה תמיד הייתה מחזירה לי מידה כנגד מידה כאשר הייתי מתלוצצת איתם. גיל הביא אותם אלינו יום אחד כאשר היה כבן חמש עשרה, ומאז הם שרצו אצלנו ימים שלמים, משחקים סנוקר בפאטיו, מריצים בדיחות ילדותיות, שורצים במרתף הקולנוע שלנו ונועצים בי עיניים.
בימים הראשונים להגעתם, לא שמתי לב לזה, אבל אח"כ לא יכולתי להתעלם. חיים וליאור נעצו בי עיניים. בחזה. בישבן. בגוף. בימים הראשונים זה הגעיל אותי והרגיז אותי: מה אני, חתיכת בשר? בובה לתצוגה? וזה בכלל הבית שלי! שיעופו מכאן! התחלתי להתלבש בשכבות, משתדלת שלא להראות כאשר היו בבית, ובאופן כללי לא לחשוף את גופי בפניהם. בסוף "חטפתי את גיל לשיחה", והסברתי לו בגובה העיניים שזה מאוד לא נעים לי וכמו שאני מתחשבת בו, גם הוא יכול להתחשב בי ולדבר איתם.
"אז מה, להגיד להם ללכת?" שאל, נועץ בי את עיני העגל שלו "הם אף פעם לא עושים מה שאני רוצה, אז אין טעם בכלל לבקש את מה שרצית. אני לא יכול להגיד להם להפסיק להסתכל עלייך. מקסימום, להגיד להם לא לבוא יותר."
"לא..לא צריך להגזים" הסמקתי. פתאום הבנתי שהתחלתי להתרגל לנערים. "רק תעיר להם וזהו.." מלמלתי.
כמובן שבני החלוש לא הצליח להשפיע על ליאור וחיים, אך עם הזמן, תחושת המצור עייפה אותי, והמאמץ נמאס לי. התעלמתי מהמבטים, והתחלתי לחיות כרגיל. אז גם למדתי להכיר אותם ולגלות שהשד אינו נורא כל כך, והם בסך הכל ילדים. היה לי קשה להתרגל לזה שגם בני נועץ מבט פה ושם, אך לאחר ששלחתי את דני לדבר איתו "על עניני גברים" והוא חזר ומסר ש "הילד צריך בחורה, ומהר!" קצת נרגעתי. "הגיל עושה את שלו ואלו פשוט הורמונים", הרגעתי את עצמי. השבעתי את דני שלא ייקח אותו לזונות או איזה רעיון מבחיל אחר, והחלקתי את כל העסק.
הימים חלפו והתחלתי להתרגל לנוכחות השלישייה בבית. דני היה עסוק עד מעל לראש ולעתים היה מבלה שבועות שלמים במזרח אירופה ונוכחות הנערים הפכה להיות נעימה לי מיום ליום. למדתי ליהנות לשבת לקשקש איתם בערב במרפסת, לבשל להם ארוחות קלות מדי פעם ולהרגיש את הדופק החי, הסוער של נערים שכל עתידם לפניהם, דיבורם מלא התלהבות וחיות. מדי פעם גם יצא לי לדבר בטלפון עם אימו של חיים או הוריו של ליאור, והם למדו להבין שבמקום שהילדים יסתובבו ברחוב, עדיף שיהיו אצלנו. במקביל, התחלתי להתרחק מחברותי: הבקרים חסרי התוחלת בבתי הקפה, החוג לפסיכו-דרמה ומסעות השופינג הבלתי נגמרים נראו לי פתאום כמו בזבוז מיותר של חיי. העדפתי לבלות עם החיים, ולא עם המתים.
למרות שהרגשתי שאני מתקרבת אליהם קשה היה לי להשתחרר מן ההרגשה שלא הצלחתי לגרום להם לקבל אותי כמו שאני, בלי התג הארור של "42" או "אמא-של-גיל", אלא פשוט כפי שאני, שרון מינקובסקי, צעירה ברוחה. תמיד הרגשתי שהם נסגרים בפני: מחשים מעט כאשר עברתי בסיבה, מדי פעם משנים נושא כאשר התקרבתי, ובאופן כללי מנומסים מדי, כפי שנערים מתנהגים ליד אנשים מבוגרים, ליד זקנים.
ניסיתי להיות בעניינים. התחלתי לקרוא "מעריב לנוער", לצפות ב"MTV" ולהשתתף בחוג EXCEL ואינטרנט, אך עדיין הם קראו לי "שרון", במאמץ רב ולאחר תחנונים מרובים (במלרע מיושן, במקום המלעיל העכשווי בו הגו את שמותיהם הם), מבטם המבויש מסגיר את שנות הדור בינינו, את המחסום שאותו חששתי לא אוכל לנפץ. לא הצלחתי לפתח איתם שיחות משמעותיות, והשיחות אותם יזמתי, על זמרים או אתרי אינטרנט מגניבים שמצאתי גוועו בתוך דקות אחדות, מותירות אותי בודדה בדממה הכבדה. אפילו צביעת רעמת השיער הערמונית שלי לבלונד לא עזרה. הם החמיאו לי בנימוס על ה "פירסינג" שעשיתי בגבה (אותו הקפדתי להוריד כאשר יצאתי מהבית..), אבל סירבו להתעלם מהפרשי הגיל בינינו, צרות חשיבתם לא מאפשרת להם לראות אותי כאדם צעיר ברוחו. רציתי להיות אחת מהם, אחת מהחבר'ה.
המתח התחיל לתסכל אותי. באופן אבסורדי, התחלתי להרגיש זקנה לידם, חשה את רוחות זמן החמות מייבשות אותי בכל פעם שנתקלתי בגדר המפרידה בינינו. הייתי לכודה, סולדת מחברת בני גילי וחיי הקודמים, ומורחקת מהנעורים אליהם כמהתי על ידי חומת זמן שקופה. התחלתי להיות מרירה וסרקסטית לידם, פורקת את התסכול על גיל ודני בעקיצות חדות וכואבות.
השינוי קרה ערב קייצי אחד בו דני ואני עמדנו לצאת לעוד מסיבה משעממת עם אנשי עסקים הונגריים. הייתה לנו חצי שעה עד שהיינו צריכים לצאת, ואני יצאתי מהמקלחת, עירומה. דני עמד בחדר, והדלת הייתה סגורה, אז ניגשתי אליו, חיבקתי אותו וליקקתי לו את האוזן ו…
"שרון.." הוא התחיל להתחמק.
חיככתי את המפשעה הרטובה שלי מול הרגל שלו.
"נו, שרון, מה את רוצה עכשיו?"
השאלה פגעה בי כמו מכת אגרוף בבטן, מוציאה ממני את כל האוויר. בלי לומר מילה הסתובבתי ממנו וחזרתי למקלחת, רותחת ומתוסכלת.
"שרוני, נו באמת..תראי..אם יהיה לי כח כשנחזור אז אולי, טוב?"
טרקתי את הדלת.
בחרתי שמלה שחורה קטנטונת ונעלי עקב גבוהות במידה מגוחכת, כדי לגמד אותו. כאשר ירדתי במדרגות, קולו של חיים הגיע לאוזני מהמטבח.
"..ואז הסמל שלהם אמר להם, או שאתם.." קולו גווע לאיטו, ופיו נשאר פתוח קמעה.
השלושה ישבו ליד השולחן ופשוט לא יכלו להתיק את עיניהם ממני. השמלה לא ירדה הרבה מתחת למפשעה שלי ורוב הרגליים (היפות, אם יותר לי) שלי היה חשוף. הם לא היו רגילים לראות אותי ככה.
"ש-רון.." מלמל חיים במלעיל מבלי משים, כפי שהיה קורא לחברה בת גילו.
"סחה, ש-רון.." אמר ליאור בהערכה, מגלגל את שמי בקלילות על לשונו.
"מה עם הסמל?" גיחכתי, עוקצת אותו על סיפורי בן דודו הבלתי נלאים, גאווה מתחילה להציף אותי.
"עזבי, עזבי הסמל.." חיקה ליאור בכשרון את זאב רווח.
"נו, מה אתם אומרים על השמלה?"
שלושת הראשים הנהנו במהירות לחיוב. היה זה ליאור, החצוף מבין השלושה שאמר בחיוך:
"הייתי עושה לך טובה, ש-רון.."
"אם הייתי מתעסקת עם זאטוטים, אולי," החזרתי לו. אבל אני לא.."
לבי הלם במהירות ומוחי עוד לא עיכל את שקרה. בתוך ראשי, שמעתי את חומות זמן נסדקות במהירות, את המפתח מסתובב בחור המנעול של חדר האוצר.
כאשר דני ירד במדרגות, הוא רק שאל בסלנג מיושן:
"מה נשמע, חברה'לייצים?"
"סתם, אני פשוט זקנה מדי בשביל החברים של הבן שלך…" עניתי, קורצת להם בהומור.
במהלך הערב ריחפתי מאושר. רקדתי בטירוף והשתוללתי בלי הכרה, אנרגיות חדשות-ישנות מציפות אותי. דני התעייף מוקדם, כיאות לגילו, אבל אני רקדתי עם כל מי שרצה (וגם עם כמה שלא..), מוצפת באנרגיית חיים. כנראה שהאנרגיות שהקרנתי עשו לדני משהו: כאשר הגענו הביתה, הוא החל ללחוש דברי כיבושין באוזני, ואפילו הצליח להרטיב אותי. כאשר יצאתי מהמקלחת, הוא המתין לי ער במיטה, עירום כביום היוולדו, מגחך. מראה שיערות חזהו המאפירות, פדחתו הדלילה ושריריו הרפויים כיבה אותי מיד, גועל מוזר מציף אותי : לשכב איתו, הרגשתי, יהיה מעשה של נקרופיליה מצדי.
"אל תחשוב על זה אפילו" יריתי "אני הרוסה."
"אבל חשבתי ש.."
"זה היה קודם. לילה טוב."
הוא כיבה את האור, הסתובב באכזבה, ותוך שניות שמעתי את הדי נחירותיו. עצמתי את עיני אך לא הצלחתי להירדם. רציתי לצרוח לעולם:
"להתראות זקנים! תמותו לכם בשקט, אני לא באה!".
ככל שהמחשבות התפרעו בראשי, התחממתי יותר, חשה את חלצי נרטבים. בדני לא חשקתי, אבל רציתי פורקן, רציתי לחיות. מראות של גופים צעירים מילאו את ראשי, מלהיטים אותי. התהפכתי על בטני, קילפתי את תחתוני בתנועה מהירה, ונעמדתי בחושך בתנוחת הכלב, כתפי על המזרן, ישבני מורם באוויר, ידי האחת מלטפת את חלצי וידי השנייה את שדיי. אוויר הלילה הצונן נישק את מפשעתי והתחלתי להרגיש בנוזלי התאווה ניגרים לאיטם. חזות חלקים, שריריים, חסרי זהות התחלפו מול עיני כבתצוגת אופנה וריח נקי, גברי, מילא את אפי. התחלתי לעסות בעדינות את הדגדגן הרעב, אצבעותיי צובטות בעדינות את פטמותיי ואת תנוכיי, מלטפות את פניי..אני לא זוכר כמה זמן המשכתי כך, אך לאחר דקות ארוכות הרגשתי את הגל מתרומם ומאיים להציף אותי, וזעקתי ללא קול לתוך הכרית בעוד הרעידות שוטפות את גופי.
התחושות האחרונות שזכרתי לאחר שהתהפכתי הייתה חיוך שבע רצון, וחושך חמים.
בבוקר התעוררתי, מבוהלת. השעון הראה 9:45 וידעתי שיש לי רק שלושים דקות כדי להגיע לפגישה במועדון הברידג', אחד העיסוקים הבודדים אותם לא זנחתי בלידה המחודשת שלי. לבשתי חליפה, התאפרתי קלות וירדתי מחייכת במדרגות.
"בוקר טוב, ש-רון" בירך אותי חיים, פיו לועס חביתייה שהכינה לייה, האו-פר.
"עזוב, זאת ש-רון? זאת גברת מינקובסקי.." אמר ליאור חצי מחויך, חצי רציני.
"גברת מינקובסקי, הא?" שאלתי "מה קרה לש-רון?"
"איך אומרים, הבגדים עושים את האדם. אתמול ראיתי את ש-רון, היום את גברת מינקובסקי, זה כל הסיפור." הוא ענה, מישיר מבט לעיני.
"אה..טוב, שיהיה לכם יום יפה.." מלמלתי, מבולבלת ונרגזת.
"יום טוב גברת מינקובסקי.." קרא אחרי ליאור ברשעות.
בכל אותו היום הייתי מבולבלת וקצרת רוח. לא הייתי קשובה בדיון בפרויקט "ברידג' לשכונות", פרויקט הסיוע לאוכלוסיות מצוקה באמצעות מפגשי ברידג' עם אנשים משכבות שונות, אותו יזמתי, ובקושי דיברתי לעניין. רינה חשה במצוקתי, ודחתה את הדיון ליום אחר.
"לא נראה לי שאת חשה בטוב, ילדה'לה. אולי תלכי לקצת שופינג, הא?" חייכה אלי. הנהנתי בחצי חיוך, ויצאתי אל הרחוב, מהורהרת. פתאום התברר לי שהתשובה הייתה מול עיני כל הזמן.
"הבגדים עושים את האדם" אמר ליאור. פשוט וקל.
הבגדים עושים את האדם. לאורך כל ניסיונות ההתקרבות אליהם, המשכתי להתלבש כמו קשישה בת 42.
"לעזאזל", חשבתי "יש לך גוף יפה, ש-רון, למה להסתיר אותו?". מחשבות חדשות התחילו לנקר בי. כמה רחוק אני מוכנה ללכת? ובשביל מה? בדבר אחד הייתי בטוחה: כבר התחלתי להתקרב אליהם, ועל הקרבה המלהיבה הזו אני לא מוכנה לוותר. "שלום ולא להתראות גב' מינקובסקי.." מילמלתי לעצמי כמו מנטרה, מגהצת את כרטיס האשראי השופע שלי ללא הכרה בחנויות הקניון.
בחנתי את לבוש הנערות שהציפו את הקניון והתחלתי לבנות מלתחה חדשה לחלוטין, קונה בלי למצמץ פריטים במחירים שהן יכלו רק לחלום עליהן, נכונה לברוא את "ש-רון" יש מאין. במשך כמה שעות, כאילו הייתי שוב בת עשרה, מצחקקת עם המוכרות ומנסה דברים חדשים, מתעלמת מניסיונות המוכרות להניא אותי מרכישת פריטים מסוימים ורכישת דברים שהם יותר "לגילי", בזה לצרות האופק והשמרנות שלהן, וקונה כל מה שמצא חן בעיני. לאחר שעות ארוכות של סיכות ראש, נעלי פלטפורמה, חולצות בטן ושמלות קטנטנות הגעתי הביתה. הבית היה ריק לכן התקלחתי והלכתי לישון.
התעוררתי לאיטי בבוקר הבא, וחיוך גאה הציף אותי כאשר שמעתי את קולות הנערים מלמטה.
"הנה זה בא.." חשבתי לעצמי בהתרגשות. זינקתי מהמיטה, ולבשתי זוג מכנסונים קטנים וחולצת בטן שחשפה את החלק התחתון של החזייה.
"אין מה לעשות, ש-רון" חשבתי, מגחכת " החולצות האלה לא נועדו לילדות גדולות כמוך.."
ירדתי במדרגות בעצלות מעושה, כאילו מתעלמת מהם. שריקת התפעלות פילחה את חלל האוויר, והדיבורים פסקו. ליאור היה הראשון לדבר.
"בוקר טוב, ש-רון.." אמר, מטעים את ההיגוי המילעלי.
"בוקר אור, לי-אור" עניתי, בקושי כובשת את החיוך הגאה שלי. זה היה כל כך פשוט!
"Lia’ you can go now" הוריתי לה. לייה התבוננה בבגדי במבט מוזר, אולי מבט של קינאה, ואז הסתובבה ויצאה מן המטבח.
"מישהו רוצה לאכול?" שאלתי בחיוך.
אני לא זוכרת את ארוחת הבוקר ההיא, אבל מערכת היחסים שלנו השתנתה מן הקצה אל הקצה מאז אותו הבוקר. לבושה תמיד באיזו חצאית קצרצרה או מכנסון קטנטן, תמיד הרגשתי רצויה אצל השלישייה. מדי פעם הייתי מסתובבת בבית ללא חזיה, ואז ממש הרגשתי את עיניהם על החזה שלי בכל רגע נתון. לי זה לא היה אכפת: ממבטים אף אחד לא מת ולי היה ברור שזה לעולם יחצה את גבול המבטים. החופש הגדול היה אז בעיצומו, וארבעתנו היינו מבלים שעות ביחד, מדברים מעשנים וצוחקים. הרגשתי שוב כמו בקיץ אחר, לפני שלושים שנה, רק שהפעם הייתי בוטחת. בוגרת. במרכז העניינים. הייתי מלכת הכיתה. מדי פעם היינו יוצאים לאכול בחוץ או הולכים לסרט למרות שהייתי צריכה לסטור לכמה ידיים חצופות בחושך.
"יש הבדל בין לראות לבין לגעת!" הייתי לוחשת לבעל היד החצופה, ליאור כנראה, ולאחר מספר פעמים הניסיונות נפסקו.
על אף הדיבורים הרבים שלהם, הבנתי שאין לאף אחד מהם ניסיון עם בנות, ומדי פעם הסברתי להם דברים לא מובנים בתחום שבינו לבינה. אפילו לא ממש כעסתי על התרגיל הפרימיטיבי של ליאור שהיה מפיל לפעמים דברים, כאילו בטעות, מבקש ממני להרים ומציץ לי בתחתונים או בחזה. "ממבטים, אף אחד עוד לא נפגע" חזרתי ואמרתי לעצמי. זה רק משחק שלהם.
מי שכן נפגע, היה גיל. מהר מאוד הוא הבין שאימו מעניינת את חבריו הרבה יותר משולחן הסנוקר שלו או מערכת הקולנוע הביתית.
יום אחד הוא ניגש אלי, ואמר בהיסוס:
"אימא, תראי…מאז שהתחלת…כאילו, בזמן האחרון, החברים שלי באים לראות רק אותך, ולא אותי.." הוא השפיל את ראשו בעליבות "את לא יכולה להיות…כאילו, את יודעת, יותר כמו קודם?"
"גילי, יש לך אימא צעירה ברוחה, מה אפשר לעשות? אני לא כמו הזקנות האלה! תשתלב, מה הסיפור? תחשוב שאני חברה שלך, לא אמא שלך. תחשוב שאני אחת מהחבר'ה, זה הכל."
גיל כמעט נעלם מאז אותה שיחה, ואני התחלתי לבלות זמן עם חיים וליאור. היעדרותו כמעט לא הורגשה, ואני רק ניחמתי את עצמי שבכך אני מחשלת אותו. בחיים לא מקבלים תמיד מה שרוצים.
הזמן היחיד בו לא היינו שלושתנו ביחד כאשר הם שהו בביתנו היה כאשר שיחקו סנוקר בפאטיו, על השולחן של דני. אני לא ידעתי לשחק ולא אהבתי את המשחק, וליאור התעקש ש"מי שלא משחק, מביא נאחס למי שכן". למען האמת זה הפריע לא לי בהתחלה, כי מאז שהתיידדנו, הם כמעט ולא שיחקו, אלא העדיפו לרבוץ איתי על שפת הבריכה ולדבר. הבעיה הייתה, שעם הזמן, הם חזרו לשחק יותר ויותר, והשאירו אותי בחוץ. אותי זה קצת תסכל, ולפעמים הרגשתי שהם עושים לי "דווקא": כאשר הייתי מגיעה הביתה הם היו שקועים בסרט, וכמה דקות אחרי שהצטרפתי, אחד מהם היה מציע: "מישהו רוצה קצת סנוקר?", ואז שניהם או שלושתם היו נעלמים לי, ואני נשארת לבד.
באחת הפעמים שנמאס לי להיות לבד, נכנסתי לפאטיו, יחפה, לבושה בחצאית לבנה קצרצרה שליאור אהב במיוחד. חיים וגיל ישבו על כסאות עץ גבוהים ליד השולחן, והתבוננו בליאור שעמד להכות בכדור לבן.
"את מצטרפת אלינו?, אחלה!" אמר חיים בחום.
"לי..זה קצת מפריע שמסתכל עלי מישהו שלא משחק, ש-רון" אמר ליאור ברצינות, מתרומם.
"עזוב מפריעה, מה מפ.." התחיל חיים אך ליאור היסה אותו מיד, כמעט בכעס:
"מפריעה, בסדר!? טוב, נו, מקסימום אני לא אשחק, לא ביג דיל…תראי, אם את רוצה ללמוד…" הוא התחיל והשתתק.
"וואלה. למה לא?" שאל חיים.
"לא…לא משנה…היא שונאת את המשחק הזה.." הוא רטן.
"וואלה, ש-רון, אולי סוף סוף תלמדי לשחק?" הציע חיים.
תחושת מוזרה מילאה אותי. שנאתי את המשחק מאז שאני יכולה לזכור את עצמי. זיכרון השיכורים שראיתי בילדותי בנמל ביפו משחקים סנוקר, מקללים, ומשתעלים ויורקים תוך כדי, לא עזב אותי מעולם. דני, שידע מה דעתי על המשחק, לא שאל אותי, ופשוט הביא יום אחד פועלים שירכיבו את השולחן בפאטיו. אבל להם זה היה חשוב וככה יכולתי להתחבר אליהם טוב יותר, חשבתי.
"למה לא?" שמעתי את עצמי עונה בחיוך מאולץ.
ארשת פניו של ליאור השתנתה במהירות. הרצינות נטשה אותו, וחיוך חם הפציע על שפתיו. לא יכולתי שלא לחוש בשינוי מוזר במצב רוחו.
"בואי, לי-אור ילמד אותך לשחק…" קרא.
"חבל לך על הזמן…" גיחך חיים.
"שתוק, שתוק, יא לטח…"
"שמענו עליך, יא נעל…"
"טוב, ש-רון, תחזיקי את המקל כאן, בשורש כף היד…ככה…וכאן את מנחה את הקצה בעדינות…ככה…את צריכה להתכופף…עוד, עוד להתכופף…"
הייתי רכונה כמעט לחלוטין על השולחן, מתרכזת בכדור שמולי, בקושי חשה בבריזה מלטפת את תחתוני שנחשפו בגלל התנוחה המוזרה. חיים וגיל התבוננו בליאור שעמד מאחורי.
"ככה?" שאלתי אותו.
"מה?" ענה ליאור.
"ככה להיות?" שאלתי שוב.
"סליחה, לא הייתי מרוכז.." הוא גיחך, בעוד חיים פורץ בצחוק "ככה זה אחלה, ש-רון. עכשיו תנסי להכניס אותו לחור.."
הכיתי בכדור והוא הוטח בצורה אקראית לחלוטין בזוית משונה שמאלה.
"הממ…" אמר ליאור "בואי ננסה שוב. נסי להכניס את האדום."
שוב התרכזתי בכדור, מתעלמת משלושתם. הפעם החמצתי אותו לגמרי…
"לא…לא…לא…" אמר ליאור "בואי אני אראה לך איך." הוא רכן מאחורי, מניח את ידו הימנית על ידי "תשחררי את היד, ותני לי להוביל אותה". הפעם הכדור עף לכיוון החור וכמעט נכנס. מעצמת המכה, גופו נצמד לרגע אל גופי, הרגשתי את הבליטה הקשה במכנסיו לרגע מתחככת בישבני הימני והסמקתי במבוכה.
"יופי" אמר. "בואי ננסה שוב." הפעם הכדור נכנס לחור. ליאור נשאר צמוד אלי, הבליטה תחובה אל מול בשר הישבן. לבי החל להלום בפראות ומעט חשש החל למלא אותי. התחלתי לחשוב שמדובר פה ביותר ממשחק. נעתי מעט קדימה כדי להשתחרר ממנו, אך הוא אמר מיד:
"בואי ננסה שוב.."
בקושי שמתי לב כיצד הכדור נכנס לחור, כי מיד עם המכה הוא שוב נצמד אלי, לוכד אותי בין השולחן ובינו, הפעם ללא מקום להתקדם יותר. תחושת פחד הציפה אותי. ידעתי בדיוק מה הוא רוצה. לפתע הזדקפתי ושמעתי את עצמי מקרקרת :
"טוב…אני לא אוהבת את המשחק הזה…תיהנו לכם."
"חבל, אנחנו דווקא כן.." שמעתי את ליאור עונה בקול קשה.
העניין שלהם בסנוקר גבר פלאים מאז אותו אירוע. בכל פעם שהגעתי הביתה, היה ליאור נותן בי מבט קצר, ואז פונה לחבריו ומכריז "משחקים?"
לעתים ניסה חיים להתנגד והיה אומר שדווקא לא בא לו, אך מבט שורף אחד של ליאור והוא היה משתתק, הם היו יוצאים לפאטיו, ואני נשארת לבדי. בימים הראשונים החלטתי שלא להיכנע לתכתיביו של ליאור. "הם רוצים סנוקר? שיבושם להם!" חשבתי בנחישות. הגברתי את פעילותי במועדון הברידג' וניסיתי לחזור לפגוש את חברותיי. אפילו התלוויתי לדני לנסיעה בת יומיים לפראג, להפתעתו.
אבל התחושות הישנות חזרו. לא יכולתי לחיות בין בני גילי, בשיחותיהם המשעממות, בגדיהם השמרניים ומבטיהם המתים. המסיבות שלהם שיעממו אותי עם להיטי שנות השבעים שלהם וההלצות נראו לי תפלות יותר מתמיד. הרגשתי לא שייכת, מנותקת מההוי המשמים של בני 40 פלוס, מחוברת הרבה יותר לקצב החדשני של בני הנעורים. חיים, ליאור וגיל התנתקו ממני כמעט לחלוטין, והשתקעו בצורה מוזרה בסנוקר. לפחות כאשר אני הייתי לידם. מצד אחד, ידעתי מה ליאור רוצה: לגעת בי. למזמז אותי. התמלאתי גועל בכל פעם שנזכרתי כיצד הוא נגע בי ליד שולחן הסנוקר. מצד שני התחלתי לשאול את עצמי: "האם ליטוף פה או נגיעה שם זה סוף העולם? הם מתבגרים..יש להם צרכים..אל תהיי איתם כל כך קשוחה..אל תהיי קפואה.." כבר לא הייתי בטוחה יותר.
שנתי החלה לנדוד. כמעט כל לילה חלמתי שאני מביטה בנערים המשחקים סנוקר. הם כולם צחקו והשתוללו, ואני לא שמעתי את הבדיחות, לא הצלחתי להבין. כמעט לא הרגשתי איך התחלתי להיכנע, אך הייתי מוצאת את עצמי יותר ויותר מביטה בהם משחקים דרך חלון הסלון, כמהה לחברתם.
אני לא זוכרת איך זה קרה, אך אחר הצהריים אחד, מצאתי את עצמי פוסעת אל תוך הפאטיו, לבי הולם בחזי וגופי חלש.
 
———————————-
 
לחלק ב'