כדי קבורה משושלת תאי, חלק א’

חלק א'
סיוון מזור–רביב הייתה הראשונה שלי עם החבר'ה של ליאור מילינגר, למרות שידעתי שהיא לא הייתה הראשונה שלהם. הכי הרבה סיפורים שמעתי על הראשונה שלהם, איזה שרון אחת, זקנה. אמא של אחד שלמד איתם, שליאור הפך אותה לשפוטה שלהם. אני לא יצאתי להריץ עליה סיבוב כמו שאומרים, כי עד שליאור לקח אותי, כל העסק התפוצץ, אבל עד אז חצי שביב כבר עברה לה בין הרגלים.
ליאור לא היה פראייר. ברגע שהוא הבין מה יש לו בידיים, חבל על הזמן. היה מביא אותה למסיבות, נותן לה לרקוד קצת, למה זאתי הייתה אוהבת לרקוד, “עם הצעירים”, יעני, ואחרי איזה חצי שעה היה מוצא לה איזה פינה, מארגן כמה חבר'ה, ומתחיל לדפוק קופה. ג’קי סיפר לי שפעם עלו עליה איזה עשרים בערב אחד. ליאור היה מסדר לה כמה דרינקים, כמה אקסטות, ואודרוב! שמנים, רזים, גדולים, קטנים, זאתי הייתה מקבלת את כולם. רצית בפה? חופשי. שתעשה לך ביד? אין בעיה. בכוס הצפוני שלה? אהלן וסהלן. בתחת? טוב, פה זה היה טיפה יותר בעיה, למה זאתי לא אהבה את זה, אבל לא נורא. חיים ויבגני היו מחזיקים אותה חזק וגם בתחת הייתה מקבלת, למה מה? העיקר שליאור היה עומד בחוץ עם קופסה קטנה של סיגרים, ולוקח כסף מכולם. ג’קי הכי שנא לנקות אותה בסוף, למה הייתה מלאה שפיך, אבל ליאור? אין עליו. אם הוא אומר למישהו תנקה, אז הוא ינקה, חבל לו על הזמן. “תאמין לי רוי
, זאתי הייתה כולה דביקה ומסריחה בסוף, רק לשים אותה בפח וזהו. מזיעה כולה, איפור מרוח, שפיך בכל מקום, בשיער, בפרצוף, בין הרגליים וגם שפוכה כמו שטיח.” אבל ג’קי היה אז חדש אצל ליאור, ולא רצה לעשות בעיות, בגלל זה היה גורר אותה למקלחת (“הייתי שם שקיות על הידיים.”) ושוטף אותה. דווקא הייתה…נאת תואר, כמו שאומרים. ג’קי אומר שעד שהיה גומר איתה דווקא היה עובר לו הגועל ממנה, ולפעמים היה מריץ עליה עוד סיבוב במקלחת, וחיים, שהכי היה אוהב אותה, היה אפילו יושן איתה לפעמים, אם הבעל שלה לא היה בארץ. לא סתם הם הכי אהבו אותה.
בסוף הכל התפוצץ, למה מישהו דיבר יותר מדי. אבל ההיא, שהייתה שפוטה, יצאה בסדר איתם ולא התלכלכה יותר מדי, ובגלל הגיל, ושאז עוד הלכו לבצפר (אלק…), סידרו להם עבודות שירות. ליאור בא לעובדת הסוציאלית עם איזה רעיון שהם יעשו איזה קורס גננות של משרד העבודה ויעשו חברת גננות ואת הכסף יתנו למתנ”ס, והיא ישר אכלה את זה כמו איזה לטחה. גם בקורס ליאור לא ישב בשקט, למה היה חרמן אחרי שהזקנה ההיא הלכה לו, וביום האחרון הוא ארגן מסיבת סיום. יבגני תמיד מתפוצץ מצחוק כשהוא נזכר איך המדריכה של משרד העבודה התלהבה שהזמינו אותה, ואיך היא אמרה שאף פעם לא עשו מסיבות בקורסים של המשרד. טוב, נו, אפשר להגיד שמה שהלך באותו ערב במשרד נחשב מסיבה, אחרי שהיא הורידה את הכיסוי עיניים וראתה מסביבה את כל החברה עם הזין בחוץ. יללה קצת, אבל הבינה שבמשרד העבודה כולם הולכים מוקדם והיא שם לבד, אז חבל לה על הזמן, ומצצה לכולם כמו גדולה, אפילו שהייתה פי שתיים מהם בגיל, יותר אפילו. ראיתי את התמונות שעשו, למה הם תמיד שומרים תמונות. לא הכי יפה הייתה. באמת לא ילדה, משקפופרית, תחת גדול, אבל נראית חמודה עם זין בפה ועוד אחד בכל יד. ליאור הזה דלוק על זקנות שחבל על הזמן. זקנות, וצפוניות. אם בחורה גם זקנה וגם צפונית, יותר טוב שתברח. פחחחחח…
אני הצטרפתי אליהם בעבודה הראשונה, אפילו שלא עשיתי את הקורס המעאפן. כולם היו מה–זה דלוקים, הולכים לזיין וכאלה, אבל לא יצא מזה כלום, רק שברנו ת'גב יומיים בגינה המסריחה שלהם. הבעלבית לא היה בכלל, רק איזה פיליפינית, וליאור נגעל מהן. עוד בית לא יצא כלום, ועוד אחד, וג'קי כבר התחיל לדבר שליאור איבד את זה, אבל אני ידעתי שהוא לא, וזה סתם נאחס. וגם אם זיונים לא יצא מזה, עם הכסף הוא היה משיג כזה חומר, סוף הדרך, שהיינו יושבים ומפילים ראשים בגינות של המפגרים הצפונים האלה, שתמיד יש שם איזה מקום נחמד להתחשגז בסבבה. דווקא אז היו מתבעסים לפעמים, למה כולם זכרו את השרון הזאת, ואיך שהייתה יורדת להם שהיו מסטולים, ואיזה זין זה שהיא לא פה עכשיו.
אצל הזאתי, סיוון מזור–רביב, ישר אמרתי אין מצב. אפילו לא פתחה לנו את הדלת. הגינה שלה נראית כמו איזה ג'ונגל, אנחנו לא יודעים איפה הברז מים, ומה צריך לעשות והיא? למה שתפתח? למה מה קרה? אני לוחץ כמה פעמים על האינטרקום.
“היי, אתם הגננים?“ ככה היא שואלת, דרך האינטרקום, עם הדיבור הכי צפוני ששמעתי בחיים.
“זה אחנו, בוקר טוב. גברת מזור–רביב, תוכלי להראות לנו איפה הברזים?" ליאור תמיד ידע לדבר יפה. " יש משהו ספציפי שאת רוצה שנבצע בגינה?“
“אני לא יודעת איפה הברז… ג'אסט אה, תנקו.” אני אנגלית לא מבין טוב, אבל זאתי לא הייתה אמריקאית, זה ברור.
“אנחנו נפעיל שיקול דעת, וננקה בצורה מיטבית לצמחיה, בסדר? “
“גרייט! תודה!"
וככה אנחנו מתחילים לעבוד. ליאור וחיים, ג'קי ויבגני ואני. טוב, ליאור לא ממש עובד, רק מסתובב עם הקססה בפה וחושב. אנחנו עובדים, והוא חושב. אנחנו מזיעים, והוא מסתובב. אבל אף אחד לא פותח ת'פה כי לא כדאי לעצבן את ליאור אף פעם. לפי השאכטות שלו, אני רואה שהוא מתחיל להתעצבן בכל זאת, הן נהיות קצרות כאלה, והוא לא מרים את העיניים. הדודא של הזיונים באה לו, ואני יודע שהוא לא מצליח להפסיק לחשוב איך לזיין את הגברת מזור–רביב הזאתי, במיוחד שהוא עוד לא ראה אותה בכלל. בסוף אני לא מצליח להתאפק.
“אפילו לא ראית אותה, ליאור. אולי היא איזה כונפה? "
“נראה לך, יא לטח? שמעת אותה? “
“בסדר, אבל אולי היא נראית כמו תחת? "
“היא לא.”
ליאור הולך להקיף את הבית, ואנחנו נשארים לעבוד. אחרי שאנחנו עוקרים ביד את כל השיחים הגבוהים שהיו בדשא, חיים מביא מהטרנזיט הדפוקה שלו את המכסחת ומתחיל לעבוד. על המכסחת, לא על הדשא, למה זאתי צריכה איזה חצי שעה עד שהייתה נדלקת. אנחנו עוזרים לו מהצד.
“תמשוך יותר מהר!”
“הצפת אותה!”
“בדקת דלק? “
זה כבר מזמן למדתי. מי שלא עושה כלום, תמיד יש לו ימבה רעיונות.
“אולי תסתמו כבר?“ לחיים אין סבלנות שמציקים לו כשהוא נלחם עם המכסחת.
“אולי תקנה כבר חדשה?“ ג'קי אף פעם לא ידע לסתום.
“די!”
“אני צמא.” יבגני אומר והולך לדלת של הבית.
“כאילו זאתי תתן לך מים קרים!” אני צועק אחריו, למה כבר קלטתי את הראש שלה. אחרי שתי דקות הוא חוזר, שבוז מהתחת.
“'תחפשו את הברז, בסדר דארלינג?'" הוא מחקה אותה. "זונה. יופפטויומאט.”
“אמרתי לך, יא לטח. זאתי לא תפתח.”
לא הבנתי את מה שהוא ענה לי, למה אני לא מכיר את כל הקללות ברוסית. ליאור חוזר בינתיים, ומיד אני שם לב שהוא מעשן קצת יותר לאט.
“מה נהיה?“ אני שואל אותו, אבל הוא לא אומר כלום, רק טיפ'לה מחייך. חיים ממשיך למשוך את הכבל של המכונה, בכל פעם קצת יותר חזק.
“חיים, תזהר, בסוף זה…” נקרע, ונשאר לו ביד. הוא מסתכל על היד שלו, על הכבל, על המכסחת, ושוב על על הכבל ושוב על היד שלו. אנחנו נקרעים מצחוק, והוא, מהג'ננה, מרים את המכסחת באוויר כאילו זה צעצוע, וזורק אותה על האדמה. היא נשברה, וכל מני ג'יפה התחיל לנזול ממנה, חבל על הזמן. שלושתינו מפסיקים לצחוק.
“מה, אתה דפוק? “ ג'קי שואל.
“התחרפן לגמרי. ליאור, אולי אני יביא חומר ונתחיל ישיבה?“
“כאן? אין צל.” ליאור אומר.
“נו, אז מה? נכנס לאוטו? “
ליאור עושה תנועה לכיוון הבית.
“חבל על הזמן” יבגני אומר. “היא לא תתן לך.”
“עוד מעט.” ככה ליאור. “ג'קי, תביא קצת חומר מהאוטו וכמה דיסקים, ותחכו.”
“אין מצב, היא…”
“גאאייז! מישהו יכול לבוא לכאן פור א מוממנט? אין לי מים!” פתאום שומעים אותה צועקת מהדלת.
“מה את אומרת…” ככה ליאור בשקט. “רועי, בוא.”
“רוי!” אני ישר מתקן, אבל מתחיל ללכת אחריו.
“ומה איתנו? “ יבגני שואל.
“תחכו, אני עוד מעט יקרא לכם.”
הגברת מחכה לנו בכניסה. שיער קצר שחור, דבוק לראש ככה עם הרבה ג'ל וסיכות של ראש של ילדות, כמו שהצפוניות אוהבות. אני יודע, למה אחות שלי, שולי, מעצבת שיער אצל מוזס. יש לה רגלים ארוכות שמתחילות בסנדלי פלטפורמה ונגמרות בערב, עם כל הציפורניים שלה צבוע לק אדום, ושרשרת עדינה כזאתי מזהב על הצוואר. קלאסה אמיתית. מה שדפק לי את המוח לגמרי, זה שהבחורה בהריון, אחושרמוטה הריון. השמלה שלה לבנה כזאתי ומתחילה ישר מתחת לציצי, והבטן שלה ענקית מתחת. גם הציצי גדול לאללה, כמו אשכוליות, והתחת בולט החוצה, כמו אצל אחותי שולי שהייתה בהריון. העיניים שלה כחולות וגדולות, אבל אין לה פרצוף של דוגמנית, למה יש לה פה גדול כזה, שנראה כאילו היא יכולה לאכול תפוז בביס אחד. אני לא אכפת לי, למה אני חושב שפה גדול זה יפה לבחורה. אני זוכר שחשבתי “וואלה, אם ליאור מסדר לנו את זאתי, אני שפוט שלו לכל החיים.”
יפה – יפה אבל מה, ישר ת'קולט שהיא מעוצבנת.
“איך אני יכול לעזור לך, גברת מזור–רביב? “ ליאור שואל, יעני מה–זה מתוק. מה שעוד, אני קולט אותו מסתכל מסביב, מחפש משהו, מחפש. יעני קודם נכנס לה בדלת, עכשיו חושב איך להיכנס לה בין הרגלים.
“אתם הפסקתם לי את המים. איי ניד טו גו אאוט, ואני לא יכולה להתקלח!”
“מוזר, בואי נראה, בסדר? “
איך שהוא נכנס, היא קולטת את הקססה אצלו דלוקה בפה, וישר אומרת “נו סמוקינג! תכבה את הסיגריה בבקשה בבית שלי!”
סיגריה אלק. ליאור מחייך אליה, ומכבה את קססה בעציץ. היא לוקחת אותנו מההול לסלון, בדרך לאמבטיה שלה. בסלון ליאור מתעכב , מסתכל מסביב טוב טוב, עדיין מחפש. האמת הסלון ענק, כמו האולם מוזיקה אצלנו במתנ”ס. הכל מלא שטיחים כאלה עבים שנראה כאילו אפשר לטבוע בהם, וספות יפות כאלה, ומערכת חבל על הזמן, עם טלוויזיה גדולה כמו חלון, ורמקולים כאלה גדולים, כל רמקול מקרר. יש גם מלא פסלים של אנשים קרחים ושמנים, שיושבים ישיבה מזרחית. כאילו, למה לקנות כל כך הרבה פעמים בדיוק אותו פסל?
“מה זה שם על המדף? “ הוא שואל את הגברת. “איזה יופי.”
ליאור מצביע על מדף ארוך וצר, שעליו היו ימבה ואזות עדינות כאלו. פנסים עדינים כאלה מאירים אותו, ופתאום אני קולט שכל הספות היו מסודרות מסביב לו. אני מבין שהמדף הזה, זה יעני הכי חשוב בבית.
“אלה כדי קבורה מתקופת שושלת תאי, מאוד עתיקים. אפשר לגשת רגע לברז? “ היא אומרת, אבל ליאור כבר ניגש למדף. שני מוטות יצאו מהקיר, ועליהם היה מונח המדף. ליאור מושך אותו קצת, וראה שהוא מתרומם מהמוטות. הגברת צרחה.
“אקסקיוז מי!? יש לך מושג כמה זה עולה? זה איריפלייסאבל! אתה מוכן לבדוק כבר את המים ולעזוב את אותם? “
“טוב,בסדר. מצטער, הם פשוט כל כך יפים” ליאור שוב מחייך אליה את המיליון דולר שלו. “עולים הרבה?“
“יותר ממה שתרוויח בכל החיים שלך. למה? נכנס לך איזה קרייזי שיט בראש? תיזהר.”
“חס וחלילה. איפה האמבטיה? “ ליאור שואל.
הגברת לוקחת אותנו לאמבטיה, שאני מאנייק אם היא לא יותר גדולה מהמגרש כדורגל שלנו. הכל היה שם כל כך נוצץ, ומבריק, חדש. מקלחת, וג'אקוזי, ומה ש'תה לא רוצה היה שם. הטלפון צלצל והיא הולכת לענות, ואני פותח את הברז, אבל לא יוצא כלום.
“מה נהיה לך, ליאור? מה, עברנו לפריצות?“
“חס וחלילה, אבל נראה לי שהואזות האלה ממש יקרות לה, לא ככה?“
“וואלה. את כל הסלון היא מסדרת מסביב להם, ראית?“
ליאור עושה ככה כן עם הראש, ומגרד בזין. הפה שלי נהיה יבש, והלב מתחיל לדפוק מהר.
“…משהו עם המים.” אנחנו שומעים אותה מתקרבת ומדברת בטלפון. “איי דונ'ט נוו, פיט. משהו הם נגעו שם. טוטאל מורונז, ביליב מי. התחילו לגעת בתאי, חשבתי שאני מתה. אז מתי אתה ממריא, פיט? וֶון?“ נראה לי שהיא פתאום תופשת איזה ג'ננה. “אבל זה כבר שלושה שבועות! איי דונט קייר!” היא צועקת עוד קצת, ואז מנתקת. הפרצוף היפה שלה עכשיו כל כך מפחיד, שהזין שלי מתחיל לאבד גובה. פתאום אני רק רוצה לצאת משם, אבל ליאור לא נבהל בקלות.
“אני צריך לראות עם יש צינורות בקירות בסלון. יכול להיות ששם הבעיה.”
היא מסתכלת עליו, יעני מנסה לקלוט את הקטע שלו, אבל הפרצוף שלו הכי תמים שאפשר.
“אול רייט, אבל אל תגע בתאי.”
איך שנכנסנו לסלון, ליאור ניגש ישר למדף עם הואזות, ומסמן לי לגשת לצד השני.
“מה אתה עושה!” היא ישר מתחילה לצרוח. “ליב איט אלואון!”
ליאור מסמן לי להרים, ובזהירות אני מרים את המדף. וואלה לא שוקל כלום.
“פוט איט דאון! אני קוראת למשטרה!” היא ניגשת לטלפון. ליאור מסמן לי, ואנחנו מתחילים ללכת בזהירות לכיוון איזה פסל גדול שהיה שם, של איזה שמן קרח שיושב ישיבה מזרחית. איך שאנחנו שומעים אותה מתחילה לחייג, ליאור אומר:
“אני לא גונב לך את הואזות, אבל אם תתקשרי למשטרה, אני שובר לך אותם, ברור? אני לא גונב אותך.”
ההיא חושבת שנייה, ואז מניחה את הטלפון. בינתיים, ליאור מניח את הצד שלו על הראש הקרח של הפסל, ואני נשארתי עם צד אחד ביד.
“מה אתה עושה? “ היא שואלת, עדיין מוטרפת, אבל טיפה יותר רגועה. “אם אחד מהם ישבר…”
“למה שישבר? קחי את הצד של רוי.” בלי לחשוב, היא טסה לכיוון שלי, ותופסת את המדף. מההחלפה, שתי ואזות כמעט נפלו, אבל ליאור מיד תופס אותם, ומחזיר אותם למדף.
“תיזהרי, אל תזוזי!” הוא אומר.
עכשיו המדף עומד עם צד אחד על הראש הקרח של הפסל השמן, ומצד שני אצלה ביד, בערך בגובה הכתף. ליאור מתיישב על הספה מאחוריה, בניחותא כמו שאומרים, ומסתכל עליה, בלי להפסיק לחייך.
“טוב, מה הבדיחה הזאת? “ היא שואלת. “מה אתם רוצים?“
“למה שאנחנו רוצים נגיע אחר כך, מה שמשנה זה מה שאת רוצה…”
“…אני רוצה שתעופו מכאן!” היא צועקת.
“טוב. ביי. בוא, רוי, הולכים.” ליאור עושה את עצמו כאילו הוא קם מהספה, אבל לא ממש.
“ווייט! רגע! אל תלכו! אני צריכה שתחזירו את המדף.” היא נשמעת טיפה יותר נחמדה עכשיו.
“הממ…” הוא עשה ת'עצמו חושב ככה, מדליק לעצמו קססה, ודופק שאכטה עמוקה. היא מתחילה להגיד משהו על זה שהוא מעשן לה בסלון אבל סותמת. “לפני שנחזיר את את המדף, נשחק משחק. או משחק, או שאנחנו הולכים, בסדר? “
“פליז, מה אתם רוצים? כסף? אני אתן לכם כסף! רק תחזירו את המדף, אנד גו אווי!”
“אנחנו רוצים לשחק משחק. או משחק, או שאנחנו הולכים, ברור? “
“פליז, רק…”
“ברור?!“ ליאור צועק. אף פעם לא שמעתי אותו צועק, וזה היה די מפחיד. היא עושה כן עם הראש.
“המשחק הראשון נקרא משחק המכירות. אני מציע לך לקנות משהו, אם את מסכימה למחיר, סבבה, עשינו עסק. אם לא, לא.”
“למכור לי? מה אתה רוצה למכור לי? “
“אני מוכר לך…כרית.”
“כרית? “ היא שואלת, ו גם אני לא מבין מה הוא רוצה. “למה אני צריכה כרית? “
“את הכרית אני שם מתחת למדף. אם חס וחלילה נופלת איזה ואזה, היא נופלת על הכרית, ואולי היא לא תשבר, מה את אומרת? “
היא חושבת רגע.
“ומה אתה רוצה בשביל הכרית? “
“את החולצה שלך.”
“נו וואי!” היא צועקת. אני קולט עליה שהיא מתה להסתובב אליו, אבל פוחדת, בגלל הואזות.
“איך שאת רוצה. אבל אנחנו רק מתחילים, ונראה לי שאת לאן העסק הזה הולך, ופשוט חבל לי על הואזות שלך, זה הכל.” היה כזה שקט, שאני אשכרה שמעתי את הגרון שלי מתיבש.
“תראי, אם את רוצה, אפשר להגיע ישר לאקשן, אבל באמת באמת חבל לי על הואזות האלה.” ליאור אמר בקול מרגיע כזה. ואז היא מתחילה לחשוב על זה. חושבת, חושבת, מסתכלת על הואזות, ועל הרצפה, ועל הכריות ועלי. ושוב על הואזות, ושוב על הרצפה. בסוף היא עושה כזה כן קטן. ליאור מחייך אלי את החצי חיוך שלו, ועושה לי מין תנועה כזאתי עם הראש לכיוון שלה, יעני, “תפאדל”.
——————-
לפרק הבא