כדי קבורה משושלת תאי, חלק ב’

לחלק הקודם
אני ניגש אליה, מרגיש ככה את הלב שלי ככה בום-בום-בום. זה לא שלא הייתי עם בחורות, אבל אחת כזאת? עם קלאסה? ועוד בהריון? חבל על הזמן. בחיים אני לא ישכח את זה. איך אני נצמד אליה ככה מאחורה, ואיך אני שם לה את הידיים על החזה שלה, ואיך אני ככה…איך אומרים…חופן לה את השדיים, והם מה-זה כבדים מכל החלב, חבל על הזמן. הריח שלה מה-זה נעים, נקי כזה, אלגנטי כזה, והיא ממש ממש משתדלת לא לזוז, ואני חוגג לה על הציצי, וגם לא ממש אכפת לי שהזין שלי נדחף לה ככה מאחורה. שתרגיש, למה מה קרה? ברור לי שאם הגענו לכאן, היא עוד הולכת לאכול הרבה זין היום. אני פותח לה כפתור, מועך לה קצת את הציצי דרך השמלה, עוד אחד, מנער אותם קצת. הם כל כך גדולים, שאני לא יכול לסגור את היד שלי מסביבם. אני לא מאנייק בדרך כלל, אבל הפעם לא אני לא יכול להתאפק ומוחץ לה את האבטיחים האלה כל כך חזק, עד שהיא מתחילה לעשות “איי…די…”, אבל לא יכולה לזוז, המסכנה, למה פוחדת על הואזות. ולמרות שאני לא איזה…איך אומרים…סאדיסט, אני קצת נגנב מזה שכואב לה, ושבאות לה דמעות בעיניים מאיך שאני מתחרע לה על הציצי. אני מכניס לה את היד לתוך החולצה, ומתחת לחזייה. הם מה-זה רכים, חבל על הזמן, וחמים כאלה. דמעות מתחילות להתגלץ' לה הלחיים היפות שלה כשני ממשיך למעוך את הציצי, אבל אז ליאור אומר
“תרגיע, זה לא בצק” , ואני מפסיק.
“סליחה.” אני אומר. כל הכפתורים עכשיו פתוחים, ואני עוזר לה להוריד בזהירות את החולצה בלי שהמדף יתנדנד.
“טוב, שים לה כרית, היא הרוויחה אותה.” ליאור אומר, ואני מיד שם בזהירות כרית מהספה מתחת לקצה הרחוק של המדף. נראה לי ככה בעין שהיא תצטרך לפחות עוד שלוש בשביל לכסות את כל המרחק. אני זוכר ששאלתי את עצמי איזה עוד רעיונות יבואו לו בראש.
“את רוצה עוד כרית? “ הקול של ליאור מה-זה רגוע, כאילו כלום. הפעם היא לא עושה את עצמה חושבת, וישר עושה כן.
“ומה את מוכנה לשלם בעד הכרית? “
היא אומרת משהו בשקט, אבל שנינו לא שומעים.
“מה? “
“את השמלה. אתה יכול…להוריד לי את השמלה. אבל קודם שים את הכרית, בסדר? “
אני מחכה שליאור ירשה לי, ואז שם עוד כרית וניגש אליה. יותר מהר ממה שניגשתי קודם, למה אני מרגיש את הדודא של החרמנות מתחילה ככה לכרסם אותי. לליאור יש מלא סבלנות אבל אני לא כמוהו. אני כבר מת לעלות עליה. אני שוב נצמד אליה, וחוזר לשדיים שלה, למרות שהם לא ממש קשורים לחצאית. אני שומע את ליאור צוחק מכמה שאני חרמן, אבל זה לא אכפת לי, רק להרגיש את הכובד הזה בידיים…
“נו?!” ליאור אומר, ואני נזכר למה הלכתי אליה. לשמלה יש שתי כתפיות עדינות כאלה וריצ'רץ'. אני פותח את הריצ'רץ'. הגב שלה צר כזה ויפה, והחזייה שלה לבנה ועדינה, למרות שהיא צריכה להחזיק אחושרמוטה משקל. אני עוזר לה עם המדף כשהיא מורידה את הכתפיות, והשמלה מתחלקת למטה, לרצפה.
“זוז ממנה.” ליאור אומר. “אני רוצה לראות.”
אני זז ויש שקט בחדר. ליאור קם, והולך מסביבה, מסתכל עליה. היא נראית מבואסת לאללה מאיך שהוא מסתכל עליה כאילו היא הייתה איזה מכונית, ולא מסתכלת עליו, רק ברצפה. בעיני היא מהממת, חבל על הזמן. היא ארוכה כזאת ורזה, עם בטן גדולה פתאום, נראית כמו איזה חוט עם קשר…נועלת סנדלי פלטפורמה כאלה עם שרוך, כאלה שעולים עד הברך, יעני. היא לובשת רק תחתונים וחזייה, ושניהם מתפוצצים בגלל ההיריון. את התחתונים הלבנים שלה בקושי אפשר לראות מקדימה מרוב הבטן הגדולה, אבל אפשר לראות איפה השערות של הכוס מתחת.
“סיוון, “ ליאור אומר בסוף. “את ממש יפה.”
היא מטיסה אליו את העיניים מהרצפה, כאילו הוא אמר לה בדיוק ההפך ממה שהיא חשבה. היא לא אומרת כלום, אבל אפשר לראות שהיא מה-זה מופתעת.
“עוד כרית, או שנעבור למשחק הבא? “
היא מסתכלת על הרצפה. יש כריות רק מתחת לחצי מהמדף, והואזות האלה עדיין הדבר הכי חשוב לה בחיים.
“עוד כרית.” היא אומרת.
“את מוכנה לשלם?“
“מה אתה רוצה?“
“שתמצצי לי…” היא מסתובבת אליו מהר, מהר מדי, ואחת הואזות מתנדנדת, מחליקה ונופלת…על כרית.
“…את האצבע. אני רוצה שתמצצי לי את האצבע. ותיזהרי עם הסיבובים האלה, למה נפלה לך ואזה, ורק בנס היא לא נשברה.”
היא מסתובבת בחזרה, לאט לאט, והעיניים שלה נהיות גדולות כשהיא רואה את הואזה על הכרית. אני מרים אותה בעדינות ומחזיר למדף. ליאור לא מחכה לתשובה. הוא ניגש אליה ומגיש לה את האגודל שלו. בהתחלה היא ככה מתחמקת, אבל הוא רודף אחריה בסבלנות, בלי לחץ. היא הולכת שמאלה עם הראש, והוא הולך עם האצבע, היא ימינה, והוא אחריה. בסוף היא נשברת, פותחת את הפה, וסוגרת את השפתיים שלה מסביב לאצבע שלו. הוא מחייך אליה, חיוך סבבה כזה, בכיף, והיא מתחילה להזיז את הראש קדימה ואחורה מסביב לאגודל שלו. בהתחלה תנועות קטנות כאלה, מעאפנות, והיא לא מסתכלת עליו. אבל לאט לאט, התנועות נהיות יותר ויותר ארוכות, והאצבע יותר רטובה. השפתיים שלה נמרחות על האצבע ככה, והיא מתחילה גם לסובב את הלשון. מוציאה אותו מהפה שלה, נותנת כמה לקים, ואז בולעת אותו שוב, כל פעם יותר עמוק כאילו היא מנסה לאכול לו את האצבע.
“את אוהבת גלידה, סיוון? “ הוא שואל פתאום. היא כל כך בשוונג של המציצה, שהיא עושה כן עם הראש בלי לחשוב, וממשיכה לבלוע לו את האצבע. “תכין קורנטו.” הוא אומר לי בשקט, ואני יוצא החוצה, לשמש, מבואס שאני צריך לצאת.
“יבגני, תכין קורנטו, ותתארגנו לישיבה.” אני אומר ליבגני. הם מתחילים להפגיז אותי בשאלות,ואני מסביר להם מה קורה בפנים, ואומר להם שתכף נקרא להם. יבגני מגלגל את החומר בריזלה ענקית, ומכין את הקורנטו. זה מריח ממש טוב, ובא לי לתת כמה שאכטות, אבל נראה לי שליאור יתעצבן, אז אני חוזר פנימה, ונותן לו את הג'וינט הענק. סיוון נראית לי כבר חצי בסרט : העיניים שלה ככה נעוצות בליאור, הנחיריים שלה גדולים כמו של איזה סוס והסנטר שלה מלא רוק. שמתי לב ששתי ואזות שוכבות על כריות, ועוד אחת ביד של ליאור. היא כבר לא מוצצת לו את האגודל, אלא שלוש אצבעות ושוב נראה לי שהיא מנסה לראות כמה עמוק היא יכולה להכניס אותן. היא כל פעם מוציאה את האצבעות שלו מהפה, ואז מוצצת אותן שוב עם הראש בסיבוב, כמו בסרטים כחולים.
“טוב, אני חושב שהרווחת עוד כרית.” ליאור אומר כשהוא ראה אותי עם הג'וינט. הוא מוציא את האצבעות שלו מהפה שלה לאט, ואני כמעט נופל ברצפה כשאני קולט איך היא לחצי שנייה, הולכת אחריו עם הפה, יעני לא רוצה שהוא יצא. הוא מחזיר את הואזות למדף, ומביא עוד כרית. אחר כך הוא מתיישב על הספה, ומביא שאכטה מהג'וינט שלו.
“מוכנה לכרית האחרונה? “ היא עושה כן מהר עם הראש. ליאור מדליק את הקורנטו הענק עם הג'וינט שלו.
“שתי שאכטות מזה, ויש לך עוד כרית.”
“מה זה, סמים? “
סמים, איזה מילה מצחיקה. היא פתאום נשמעת כמו המורות בבצפר. ליאור עושה לה כן עם הראש, והיא עושה לא.
“לא,לא. זה לא.” היא אומרת, ככה מבוהלת.
“לא חבל על הואזות? “ ליאור שואל אותה. “אם אחת תיפול איפה שאין כרית…? לא חראם? “ הוא מתקרב אליה עם הקורנטו ביד. הריח המתוק של החומר האשקלוני מתחיל למלא את החדר, וגם לי בא איזה שאכטה טובה.
“לא…אני לא…”
ליאור שם לה את הג'וינט מתחת לאף.
“תריחי את זה, לא ריח טוב? “
היא עושה כן עם הראש.
“נו, אז מה? לא מתמכרים מכמה שאכטות. לא מתמכרים בכלל, אבל זה כבר סיפור מסרט אחר.”
“אני בהריון…אסור לי לעשן…”
“נו, באמת, את יודעת כמה עשן של מכוניות את אוכלת כל פעם שאת נוהגת? “
“נכון…”
“וזה טבעי לגמרי, לא מאיזה מנוע של אוטובוס…”
היא לא עונה, רק פותחת את השפתיים קצת, והוא מבין את הרמז. הוא שם אל את הקורנטו השמן בפה, והיא מתחילה לשאוף.
“עמוק…עמוק…תחזיקי…כן…” היא מתחילה להשתעל, אבל ליאור שם יד על אחת הואזות שקצת רוקדת, ואומר “אל תשתעלי! תזהרי על הואזות שלך! תוציאי לאט לאט! דרך האף.” והיא נרגעת, וככה עושה פרצוף מצחיק כשהיא מוציאה דרך האף.
“יופי, ילדה טובה” ליאור אומר, והיא מחייכת אליו כמו איזה לטחה. “עוד אחת.”
השאכטה הבאה באה לה יותר בקלות. היא שוב כמעט משתעלת, אבל מצליחה להרגיע את עצמה צ'יק צ'ק. אני שם לב שהעמידה שלה נהיית יותר, יעני, סבבי, היא כבר לא עומדת כאילו דחפו לה משהו בתחת. הזין שלי שוב מתעורר כשאני חושב על התחת הצפוני שלה, ועל לדחוף לשם משהו. היא מחילה לחייך לכל הכיוונים כאילו אני לא יודע מה. אחר כך היא מנסה לקרוץ לי האהבלה, ומתבלבלת.
“טוב, שים לה עוד כרית, ותקרא לכולם.” ליאור אומר.
אני שם לה עוד כרית, ועכשיו כל הקטע מתחת למדף מכוסה, ואז אני יוצא החוצה, לקרוא לכולם. הם די עצבניים, אבל עובדה שאף אחד לא היה מספיק גבר בשביל להיכנס, למה ליאור זה ליאור. הם לא מאמינים כשהם רואים אותה.
“בא'נה, מה זה? “ ג'קי שואל. “פי, איזה כוסית…”
“חבל על הזמן…” יבגני אומר. תמיד מצחיק אותי לשמוע רוסים אומרים “חבל על הזמן”.
“בכבוד, תתכבדו קצת” ליאור אומר, ועושה תנועה של מלך לכיוון שלה. “אבל אל תתחרעו, שלא יפלו הואזות. סיוון תכירי : זה שמחשש לך את השדיים זה חיים, זה שרוחף לך יד לתחתונים למרות שעוד לא אמרתי שמותר”)ג'קי מיד מוציא את היד שלו מהתחת שלה, מבואס) “זה ג'קי, וזה שמפנק לך את הכוס זה יבגני”.
בהתחלה היא מה-זה בהלם, חבל על הזמן. בכל זאת, שלושה מג'ייפים שהיא לא ראתה בחיים, אצלה בסלון הצפוני שלה, דוחפים לה ידיים חופשי והיא לא יכולה לזוז. אבל מהר מהר היא נכנסת לקטע ואומרת “נעים מאוד…” , ככה, מצחקקת, למה החומר עושה לה דברים. ג'קי מלקק לה את האוזן, חיים עושה לה עיגולים מסביב לפטמות ויבגני ככה עושה לה עם האצבע דרך התחתונים וזאתי מתחילה לאבד את הצפון. היא חצי עוצמת עיניים, כאילו הפילה ראש, הנחיריים שלה ככה נהיות גדולות, והיא מתחילה להזיז את הטוסיק קדימה ואחורה.
“יאללה, חלאס.” ליאור חותך. “שבו, ממשיכים במשחק.”
“איזה משחק? “ ג'קי מתעצבן, ויבגני אומר “זאתי מוכנה לגמרי, בוס.”, אבל חבל להם על הזמן. ליאור לא אומר כלום, והם מבינים שאין מצב, ועוזבים אותה. ליאור מעביר לחיים את הקורנטו, והוא דופק שאכטה, מחזיק בפנים איזה מליון שנה, עד שהוא כולו אדום, ומעביר ליבגני.
“טוב, סיוון, המשחק הבא, נקרא אמת או חובה. היית בצופים?“
“כן.” היא אומרת. היא עוזבת יד אחת ועושה איזה תנועה עם שלוש אצבעות ומתחילה לצחוק כאילו זה מה-זה מצחיק. זה לא.
“יופי. אז…אמת או חובה, סיוון?“
היא חושבת שנייה.
“אמת.”
“האמת, כמה זמן לא הזדיינת?“
הפרצוף שלה נהיה פתאום רציני, חבל על הזמן, כאילו שברנו לה כל הואזות.
“נו?“
“חצי שנה…” היא אומרת ככה בשקט, מבואסת.
“חצי שנה??“ ליאור הוא לא בנאדם שנהיה מופתע בקלות, אבל אתה קולט הוא בשוק טוטאלי. אני בקושי מקשיב, למה הדודא של החרמנות מכרסמת אותי, משהו אש. הרגליים שלה ארוכות, סוף הדרך, והתחת שלה מה-זה עגול ובולט החוצה. היא עושה כן עם הראש, מבואסת.
“למה? “
“עדי…בעלי…לא נמשך אלי מאז תחילת ההיריון…הוא אומר שאני נראית כמו פרה…”
“עדי? לא קראת לו בטלפון פיט? “ גם אני שמעתי ככה. חשבתי איזה אנגלי.
היא נותנת איזה חיוך אהבלי.
“ככה אני קוראת לו. פיט. והוא קורא לי פוּט.”
“פיט ופוט, כמה נחמד” ליאור אומר. “ואיזה חודש את, פוט? “
“שמיני.”
“שמיני. וזה בן או בת? “
“בת.”
“נו, שיהיה במזל. ושם יש לה?“
“הֶבֶן.”
“שו הבן?“ אני שואל.
“כאילו…גן עדן?“ היא אומרת.
“גן עדן…טוב, בסדר. אמת או חובה? “
נראה לי שהיא מפחדת מהשאלה הבאה, אז היא בוחרת חובה.
“רועי, גש אליה.” אני ניגש אליה, ועומד לידה, מחליק על זה שהוא קורא לי כמו אימא שלי. הלב שלי שוב מתחיל לדפוק חזק.
“חובה עלייך, פוט, לתאר לי את הזין של רוי. תחזיקי אותו ביד, ותתארי לי אותו.”
סיוון חושבת בדיוק שלוש שניות ואז עוזבת את המדף עם יד אחת, ודוחפת לי אותה לטרנינג. האצבעות שלה קרירות כאלה, ועדינות, ואני מרגיש קשה כמו שג'קי קשה במתמטיקה. היא מתחילה לשחק איתו, ואני מיד שם לב איך היא נושמת יותר מהר.
“נו, מה נהיה? “ ליאור שואל.
“הוא…קשה…”
“וזהו? “
היא מועכת אותו, ומאוננת לי קצת, שבא לי למות. ג'קי מתחיל לצחוק ומצביע לכוס שלה. אני מציץ ורואה שהיא כל כך רטובה, שהיא מתחילה לנזול.
“נו?!” ליאור אומר שוב.
“הוא חם וקשה…ועבה…והוא…כל כך קשה…”
“יותר גדול משל עדי? “
“מי?“
“פיט, בעלך.”
“כן, כן.” היא אומרת מהר.
“סיוון, אפשר שאלה היפוטתית? “ וואלה, ליאור הזה מביא לך לפעמים מלים, שגם באינטרנט לא כתוב אותם. לא נראה בדיוק שהיא שומעת, למה יותר מרוכזת בזין שלי, אבל עושה כן עם הראש.
“אם, באופן ה-י-פ-ו-ט-ת-י בלבד, הזין של רוי, שהוא…תעזרי לי…? “
“…קשה.”
“…וגם…? “
“…גדול.”
“…היה נכנס לך לכוס עכשיו, איך היית מרגישה? “
—————
חלק ג'

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *