הריתוק

הריתוק
אלירן נכנס לאוהל והטיח את הנשק במיטה בעוצמה כזו שניצוצות הבזיקו לרגע בנקודת הפגיעה.
"כוס אמק!" הוא קילל. "קושלאימא האוכלת בתחת של המ"מ המזדיין אבני. אני יהרוג אותו! אני פשוט דופק לו קסדה במוח!"
יריב הרים את עיניו מהמטול אותו ניקה.
"טוב, אולי אתה קצת מגזים, לא?"
אלירן נעץ בו זוג עיניים שטופות דם.
"בכל זאת, קצת זרקנו זין בשבוע האחרון, לא?" המשיך יריב בשלווה.
"אבל…מה זה החרא הזה, ביקור רק של בני משפחה? למה אסור חברות? שלא נוכל לזיין?"
"דווקא אחותך שווה…" אמר יריב בחיוך מתגרה. אלירן קילל בקול רם, תפס את שק השינה המגולגל שלו והשליך אותו ביריב אבל זה חזה את התגובה וחמק משם, צוחק. אלירן זרק עליו גם את שק השינה של אלון והפעם הצליח לפגוע בחברו.
"דוגרי, שמרי, למה משפחות הוא מרשה וחברות לא?"
"לא רוצה פניות למח"ט. חכם המניאק."
"בנזונה בנזונה בנזונה."
"די, אחי." אמר יריב, צוחק. "זרקנו זין ואנחנו משלמים את המחיר, ככה זה."
"חליק," אלירן היה פתאום על סף דמעות. "שלושה שבועות לא יצאנו ועכשיו זה? אחי, אני מת לזיין. מת. ונעמה הזאת…חמה אש…אני רק חושב עליה…" הוא חפן את מפשעתו בתנועה ברורה.
"ואם היא הייתה באה, איפה בדיוק היית מזיין אותה בחור הזה? זה לא שיש כאן צימרים לטירונים או משהו…"
"דוגרי? כבר תכננתי את זה. אם היא הייתה באה הייתי לוקח אותה למגדל המערבי, יעני מחליף בשמירה את מי שיש שם וטוחן אותה עד שהשבת הייתה יוצאת. נשבע לך."
"היא תחכה לך עוד שבוע." הרגיע אותו יריב. "אני בטוח."
"לך קל לדבר." ענה אלירן במרירות והתיישב על המיטה באנחה. "לך אין חברה".
* * *
המחנה הקטן ניצב במרכז מישור סחוף רוח דרומי שהשתרע קילומטרים סביב. גדל תיל הקיפה אותו ואת דרך העפר שהובילה אליו חסם שער מתכת צבוע בצבעי החטיבה. בשער עדי ורונן בדקו בקפידה את תעודות הזהות של כל מבקר. אמנם הם לא רצו לצאת מניאקים ולגרש חברה של מישהו, אבל אבני המ"מ הבהיר להם שאם יתגלה בבסיס מבקר אחד שאינו בן משפחה של אחד הטירונים הם ייענשו באופן אישי על ידו. מהבוקר נאלצו לסלק שתי חברות-של ושניהם ידעו שרמי ובן-שימול לא יסתכלו עליהם עקום עכשיו כמה ימים.
דמות נראתה פוסעת ממגרש החניה של המבקרים ועדי התבונן בה מתקרבת. זו הייתה אישה וככל שהתקרבה עדי מצא עצמו נועץ בה את מבטו מבלי יכולת לגרוע אותו ממנה.
"אחי." הוא מלמל כאשר הייתה במרחק עשרה מטרים מהבוטקה. "קלוט."
"מה." נהם רונן בחוסר חשק מהבוטקה.
"קלוט. קלוט." סינן עדי.
רונן חש בהתרגשות בקולו של עדי, יצא מהבוטקה בגרירת רגליים ונעמד על מקומו, שמוט לסת.
האישה הייתה גבוהה ורזה אך למרות זאת נעלה סנדלי פלטפורמה גבוהים אשר הגביהו אותה לגובה 185 ס"מ לערך. היא לבשה שמלת קיץ דקיקה, מעוטרת בפרחים ורודים. השמלה הגיעה עד מעל לברכיה וחיבקה בחמדנות את הגוף החטוב שמתחתיה, נצמדת לקימורים ברעבתנות. מחשוף נדיב גילה זוג שדיים גדולים אשר ריקדו ופיזזו עם כל צעד שעשתה ושערותיה היו קלועות בשתי צמות, גון הפלטינה שלהן מהווה ניגוד מושלם לעורה השזוף. את פניה כיסו משקפי שמש גדולים על כתפה נשאה תיק צד גדול ואלגנטי.
"שלום." אמרה במבטא זר, אירופאי. "אני מחפשת יריב."
רונן ועדי לא אמרו דבר, רק בהו בה. רונן מצמץ ממושכות.
"סליחה?" אמרה, צל חיוך מתגנב לשפתיה.
"יריב?" שאל עדי לבסוף.
"יריב שמרי. אני אימא שלו." הסבירה האישה.
"אין מצב." פסק רונן במהירות.
"באמת." חייכה. "רוצים לראות…" לרגע היא חיפשה מלים. "תעודה?"
"לא." ענה עדי.
"כן." ענה רונן.
האישה חיטטה לרגע בתיק הצד שלה, שלפה ממנו ארנק אלגנטי ואז הוציאה מהארנק תעודת זהות, מגישה אותה לרונן.
רונן בחן את תעודת הזהות בקפידה. שמה היה הילה שמרי והתמונה התאימה. הוא בדק גם את הספח ומצא שם את שמו של חברו למחלקה, יריב שמרי. הוא החזיר לה את התעודה.
"תודה." היא אמרה. "איפה אני יכולה למצוא את יריבי?"
"שם." אמר עדי והצביע על המאהל. "יריב. שם."
"שם." הנהן רונן.
"תודה." חייכה האישה ופנתה לדרכה. רונן ועדי בהו בה מתרחקת, ישבנה המלא מעכס בעצלתיים מתחת לבד השמלה ההדוק.
"זאת אימא של שמרי?" שאל עדי כאשר היא התרחקה.
רונן הנהן, מבטו עדיין נעוץ בדמותה.
"אחי" קבע עדי. "הייתי עושה אותה מעכשיו עד השחרור, אחר כך הייתי לוקח אותה לגואה ועושה אותה עד שהייתי מת."
"איזה דבר." הסכים איתו רונן.
* * *
"שמרי!" צעק אבניאל מבחוץ. "אימא שלך!"
יריב קם מהמיטה, התארגן שנייה ויוצא מהאוהל. אמו ניצבה בקצה רחבת האוהלים, סוקרת את המקום, הרוח מבדרת את שמלתה, מבליטה את חזה ואת רגליה. חבריו למחלקה התבוננו בה בעניין והוא ניחש שישמע על הביקור הזה עד סוף השרות שלו. אבניאל נעץ בו מבט מזועזע כמעט ונדמה היה שאוזניו הגדולות רוטטות בהתרגשות.
"אימא שלך." הוא אמר ליריב. "היא….כאן. היא באה. אימא שלך. אה…כלום."
"תודה אחי."
יריב ניגש אל אמו וחיבק אותה חיבוק מנומס. הוא חש בגופה מתרכך אליו, אבל ידע שעשרות עיניים צופות בהם עכשיו ושהוא חייב לשחק את המשחק הנורמלי.
"מצאת בקלות?" הוא שאל, משלב את זרועו בזרועה.
"כן, הג'י פי אס הזה יכול לקחת אותי לכל מקום בארץ."
המחנה היה קטן ומאובק ומלבד כמה מבנים יבילים, אוהלים ומכולות לא היה בו דבר. ממילא הם רק ישנו בו בין גיחות לשטח. הם החלו לפסוע סביב, על שביל הריצה ההיקפי, מחליפים חוויות מהשבועות האחרונים. יריב סיפר לה חבריו למחלקה ועל האימונים, ואמו הנהנה בעניין, שואלת וחוקרת על חייו המוזרים של בנה שנלקח ממנה על ידי הצבא. כעבור זמן מה הוציאה את ידה מידו וחיבקה את גבו, ורגליהם התחככו בעודם הולכים. יריב המשיך לדבר אבל העניין שבו הקשיבה לדבריו הלך ופחת והוא הבחין שידה של אמו הנחה על גבו מחליקה מטה עד שהיא נחה במעלה ישבנו. איברו התקשה במכנסיו אבל הוא לא רצה להאיץ את הקצב, מעדיף להניח לה להתבשל היטב.
הוא הוביל אותם אל פינת המשפחות המאולתרת: כמה שולחנות וכיסאות מכוסים ברשת צל. דור ומשה ישבו שם, זה עם זוג הוריו, זה עם אביו בלבד, כולם עסוקים באכילה ודיבורים. הדיבורים נקטעו לכמה שניות המומות כאשר הנוכחים הבחינו בהילה, אבל יריב התעלם מהם, מתיישב מול אמו.
"הבאת לי משהו לאכול?"
היא הוציאה מתיקה כמה מצרכים שקנתה. חומוס, לחמניות, ירקות, פסטרמה. ידיה רעדו מעט כאשר היא פרסה את התכולה על השולחן ויריב אחז בהן, מביט לעיניה.
"התגעגעת אלי?"
"מאוד." היא מהנהנת במהירות.
מתחת לשולחן נגעה ברכו בברכה החשופה של אמו והיא מצמצה לרגע מתחת למשקפי השמש והתנשפה. יריב חתך לעצמו את הלחמנייה, מורח אותה בחומוס ומניח פרוסת פסטרמה על הלחמנייה, וחיכך בעדינות את ברכו ברגלה של אמו. הוא הניח את רגלו בין רגליה, והתקרב מעט כדי שברכו תיגע בירכיה התחתונים והיא פכרה באצבעותיה, מחייכת אליו חיוך נבוך, שפתיה נפערות מעט בכמיהה.
דור והוריו קמו לצאת ויריב הרחיק את רגלו מבין רגליה של אמו.
"תכירו, זה יריב שמרי מהמחלקה שלי." אמר דור. "ואלה ההורים שלי."
"נעים מאוד." אמר יריב. "יש לכם אחלה ילד, יום אחד אני ארוץ כמוהו. זאת אימא שלי."
הם החליפו כמה מילות נימוסים על הילדים שהם כבר לא ילדים אבל בעצם תמיד יהיו הילדים שלנו ואז נפרדו ויצאו מהאוהל, דור מלווה את הוריו אל החניה. משה נשאר לשבת עם אביו אבל הללו היו רחוקים יותר וישבו בגבם אליהם ויריב הרשה לעצמו לשלוח יד מתחת לשולחן ולגעת ברגלה של אמו. הילה גנחה חרישית ופישקה את רגליה אינסטינקטיבית.
"ששש…" אמר יריב והמשיך ללעוס את הלחמנייה. ידו החליקה מעלה ומטה על רגלה של אמו, עורו קשה ומיובל מחודשים של אימונים והילה פכרה באצבעותיה בעצבנות, לועסת את שפתיה ומתקשה להכיל את תשוקתה. השולחן מנע ממנו להגיע אל מעבר לאמצע ירכיה אבל הדבר לא היה אכפת לו, הוא נהנה להטריף אותה כך. פטמותיה של אמו התקשו מתחת לשמלה, קטנות ובולטות מתחת לבד הדק. יריב שלח יד כבדרך אגב וצבט את הפטמה הימנית בנחישות, כמעט בגסות, ואמו נאנחה בקול רם.
"רוצה עוד?"
היא מהנהנת.
"בפטמה או ברגל?"
"גם וגם."
"לא רוצה. תחליטי."
היא מלקקת את שפתיה ואז מביטה מטה, לעבר רגלה.
"תגידי את זה." הוא תובע.
"גע לי ברגל, יריבי."
"רגע, אני רוצה לשתות קודם." עונה בנה.
בידיים רועדות מעט היא פתחה עבורו פחית ספרייט ומזגה לו כוס חד פעמית. יריב לגם מהפחית בלגימות ארוכות ואטיות, נהנה מהטעם וממראה אמו המתבשלת מולו, נשוכת שפתיים וקצרת סבלנות.
"אני אוהב ספרייט." אמר כאשר גמר את הכוס. "רוצה גם?"
"לא, תודה." היא נדה בראשה במהירות.
יריב חייך אליה והניח באדנות את ידו על ירכה מתחת לשולחן ורעד עבר ברגלה. הוא ליטף אותה באטיות, מחליק את ידו במעלה הירך, אגודלו משרטטת תלמים של ריגוש בעור הירך. ידה החליקה מטה בהיסח הדעת כמעט והיא ליטפה את ידו הנוגעת בה, אצבעותיה אוחזות בכף ידו, רכות ודרשניות. הוא הניח לידה למשוך את שלו במעלה הירך, אבל השולחן הפריד בינהם ומנע מידו להגיע אל מעיין הרעב שלה. היא השתרעה מעט לאחור, הודפת את אגנה לעברו וידו נמצאה עכשיו עמוק בין ירכיה, אבל רחוק ממוקד התשוקה. רחוק מדי.
משה ואביו קמו אף הם ממקומם ויריב מיהר להתיישר מבלי לעשות תנועות חשודות. גם שני אלה לא יכלו להישאר אדישים למראה הילה והם נעצרו לידם, מחליפים מילות נימוסים, קיטורים והומור טירונים. אביו של משה גמע אותה במבטיו, מבטו טובע בחריץ העמוק שבין שדיה ונדמה שהוא מרותק אל האפלולית המתנמנמת שם כמו עש אל פנס רחוב. בנו גרר אותו משם לבסוף והילה חשה בהתרגשותה גואה ככל שקול צעדיהם על שביל הכורכר הלך ונחלש. פינה עלובת זו הייתה המקום היחיד במחנה בו היה להם שמץ של פרטיות.
כאילו אדיש לפרטיות מרגשת זו, בנה הכין לעצמו עוד לחמנייה, מעמיס עליה בייקון, פטריות ועגבניות. הוא לעס את הלחמנייה שלו בשקדנות בעוד אמו קומצת את אגרופיה ברעב וחושקת את לסתותיה בחוסר סבלנות. היא ידעה שאסור לה לדחוק בו ושהוא נהנה לייסר אותה כך, אבל הציפייה למגעו של בנה כמעט העבירה אותה על דעתה.
בעודו אוכל, יריב קם בעצלתיים ממקומו ופסע לו לאטו אל פתח רשת הצל, סוקר את סביבתו כבדרך אגב. ליבה של הילה ניתר בה כאשר הבינה את משמעות מעשה זה והיא צפתה בו בעיניים שוקקות כאשר חזר אליה באטיות, הפעם נעמד לידה תחת שיחזור למקומו.
"על הברכיים, אימא." אמר באדישות והילה שחררה אנחת רווחה. היא מיהרה לכרוע לפניו על ברכיה והתבוננה בו בציפייה ושקיקה.
יריב הניח יד על ראשה של אמו וקירב אותו אל מפשעתו, והיא נאנחה אנחת רווחה ממושכת. היא חיככה את פניה בבד מכנסי הצבא, שואפת את ריח זיעת מבושיו ברעבתנות, חשה בזקפתו מול אפה ופיה. שוב ושוב היא התחככה בזין הקשה, מתענגת על מגעו הקשה מעבר לבד ומצפה כבר לאישורו לפתוח את חזית מכנסיו, אך האישור בושש להגיע ובנה רק ליטף את ראשה והמשיך לאכול את הלחמנייה הארורה, ממטיר פירורים על ראשה.
"קומי." הורה לה להפתעתה. "אנשים באים."
רועי בנימיני היה בנו הבכור של עורך דין עשיר מכפר שמריהו אבל באופן לא טיפוסי למשפחות מסוג זה היו לו שמונה אחים ואחיות וכעת כולם היו בדרכם אל פינת המשפחות. הילה החניקה יללת תסכול וקמה על רגליה בעוד בנה אורז את שאריות המזון לתיק. הם יצאו מפינת המשפחה וחזרו לצעוד בשביל הריצה והילה חשה שאם לא יגע בה בנה בעוד רגעים מועטים היא פשוט תזנק עליו לעיני כולם או שתתפוצץ מתסכול.
מגדל השמירה היחיד במחנה ניצב כעכביש וטרן ופנה דווקא אל כביש הגישה למחנה, וידוע היה שתפקידו העיקרי הוא להתריע בפני ביקורות חטיבתיות, לאו דווקא חדירות אויב. יריב הוביל את אמו לעבר המגדל ונעצר למרגלותיו.
"אזורי!" צעק.
יניב אזורי הוציא את ראשו החוצה.
"מה נהיה גבר?"
"רד, אני מחליף אותך."
"מה?"
אני מחליף אותך. אימא שלי רוצה לראות מה זה מגדל שמירה אז אנחנו נישאר כאן בינתיים. כמה זמן נשאר לך?"
"שעתיים."
"ומי מחליף אותך?"
"סרגיי."
"סבבה. יאללה, רד."
אזורי אסף את חפציו וירד בחדווה מהמגדל. הוא לא שש לתת ליריב את הרובה שלו, אבל זה התעקש שאין לו חשק ללכת למאהל ולהביא את הרובה ואזורי השתכנע שאף אחד לא יבדוק את המספר הסידורי של הנשק בשעות הקרובות. לאחר שהשתכנע, הוא מסר את הנשק ליריב והלך במהירות אל המאהל.
"עלי." הורה יריב לאימו וזו מיהרה לציית.
הילה אחזה בסולם והחלה לטפס מעלה בזהירות ויריב הרים את מבטו, עוקב אחריה בעלייתה. כאשר עברה את גובה ראשו הוא נעץ את עיניו בישבנה שנחשף אליו מתחת לשמלה, מגלה שאמו לא לבשה תחתונים בביקור. ישבנה הגדול והשזוף נע מצד לצד בעודה מטפסת בסולם ויריב התקשה שוב, יודע שהעמדת הפנים שלו הצוננת שלו לא תחזיק מעמד עוד זמן רב.
כאשר הוא נכנס לתא השמירה הם הסתכלו זה בעיניה של זו במשך כמה רגעים. יריב שלח את ידו והניח אותה על לחיה של אמו וזו הצמידה את הלחי לכתפה, כולאת את היד הגדולה אליה היא מתגעגעת בימים ובלילות, מתנחמת בה. הוא ליטף את פניה באגודל, לחי, אף ושפתיים ואז הניח את האצבע על שפתיה ולחץ בעדינות. אמו הבינה את ההוראה מיד ופשקה את שפתיה בתאווה, יונקת את אצבעו של בנה. יריב נאנח, איברו זקור ודואב מתחת לתחתונים והמכנסיים, אבל השאיר את אצבעו בפיה, מניח לה למצוץ את האגודל בתנועות רטובות ורעבות. ריח אופייני דגדג לפתע את נחיריו והוא חייך ושלח יד אל מתחת לשמלתה של אמו ובין רגליה. אצבעו עדיין בפיה, היא נאנחה כאשר ידו השנייה נגעה בין רגליה, חשה ברטיבות הזולגת כבר לירכיה.
יריב הביט סביב בזהירות. המגדל היה מרוחק ממאהל החיילים אבל מי שהתקרב מספיק יכול היה להבחין שאחת הדמויות במגדל מנמיכה לפתע ונעלמת מן העין, כאילו כורעת לפני הדמות השנייה אשר הסבה מעט את ראשה לאחור משל חוותה הפתעה או עונג עילאי. בתא המגדל, ידיו של יריב נחו כעת באישור על ראשה של אמו אשר כרעה עכשיו תחתיו והחלה לענג אותו בפיה. הילה ליקקה את הזין באטיות ותאווה, מתענגת על כל סנטימטר של בשר פועם אותו ליטפה בלשונה. היא ליקקה אותו ביסודיות, מרטיבה אותו עד שנצץ ובהק כאבן יקרה, כאילו מכינה אותו לטקס דתי, נזהרת בכבודו בכל נגיעה. כאשר היה רטוב מספיק מרוקה, עטפה אותו באהבה בשפתיה ורק הגביה עיניה אל בנה. זה נאנח והנהן באישור, וגל ריגוש הציף את ירכיה של הילה, מפעים את הדם באוזניה.
איברו הקשה בין שפתיה, הילה החלה למצוץ אותו ברעבתנות, כורעת מתחתיו כצליינית מול איקונין. גבה היה זקוף וידיה היו תחובות מאחורי ברכיה, יודעת שבנה אוסר עליה לגעת באיברו בזמן שהיא מוצצת, והמגע היחיד שלה עם בנה היה הזין הקשה אשר בפיה. היא הניעה את ראשה קדימה ואחורה, מוצצת את הראש התפוח, מהתלת באיבר בלשונה עד שהצמידה את אפה אל בטנו של בנה. יריב הביט מלמעלה באמו המשפדת את ראשה היפה על איברו, עיניה הכחולות רעבות לאישורו והנהן שוב, צופה בה מרחיקה שוב במעלה איברו, שפתיה החושניות משתרכות על האיבר הבוהק כאילו לא רצו להפסיד אף סנטימטר של מגע.
יריב נקש באצבעותיו והורה לה לחדול, והילה הרחיקה את ראשה מאיברו מבלי להזדקף, מחכה להוראה מבנה.
"קומי. תישעני על הדופן."
לו היה מישהו משקיף כעת על המגדל ודאי היה מופתע לראות שדמות נשית התווספה אל החייל השומר בו, נראית כאילו קמה משכיבה או כריעה. הדמות הנשית נשענה על דופן המגדל ונראה היה כאילו החייל נעמד מאחוריה ומסביר לה דבר מה אבל האישה רק השפילה את ראשה ונאחזה במעקה. מרחוק לא ניתן היה להבחין בפרקי אצבעותיה של האישה המלבינים באוחזם בדופן המגדל, או בשפתיים הננשכות אבל השפלת הראש יכולה הייתה לרמז על כאב גם לצופה מרחוק.
איברו של יריב היה עבה וגדול וכאשר היה מניח אותו בפתח פי הטבעת שלה ומתחיל לדחוף היה הדבר מסב לה ייסורים איומים ומענגים. פניה של הילה היו חיוורים ושטופי זיעה לנוכח הראש העבה שהתעקש להידחק לתוכה והיא התאמצה להרפות עצמה לקראתו, מזדעזעת ומתרגשת כמו תמיד מגודלו ואכזריותו מול הפתח האחורי שלה. יריב ירק ומרח את ראש הזין ברוק ואז דחף שוב ואמו גנחה בכאב כאשר השער הקטן נכנע לבסוף, מתרחב סביב הבשר הפולש.
ליריב ואמו היו כללי משחק ברורים והיא ידעה מה עתיד לקרות עכשיו. בנה לא היה לה מאהב עדין ומתחשב אלא אדון עריץ ואל נקמות חסר רחמים. הוא החל לכבוש את ישבנה בתנועות עמוקות ותכליתיות, איברו מחליק לתוך ישבנה הנדיב, נקבר כולו בין פלחי עכוזה במספר תנועות ארוכות וברוטליות. לאחר שנדחק אליה עד האשכים, החל יריב לזיין אותה בתנועות עמוקות ומהירות, אדיש לכאורה להתנשפויותיה שדמו הן לגניחות כאב והן לאנחות עונג. ידיו הגדולות נחו על מתניה, מסייעות לו לשפד את ישבנה האומלל על איברו ביתר קלות והוא אכן שיפד אותה משל הייתה נתח בשר נצלה ולא אמו מלידתו.
כאן, בגיהנום הכאב הבוער באחוריה מצאה הילה שלווה ללבטיה ומזור למכאוביה. היא שלחה את ידה הימנית אל בין רגליה וצמרמורת עונג פשתה במהירות בגופה המיוסר, שדיה מיטלטלים במהלומות אגנו ופטמותיה מתחככות בדופן עמדת השמירה, מרעידות עוד יותר את הווייתה. בנה עזב את מתניה והניח את ידיו על שדיה הגדולים, מעסה ומועך אותם, מענג ומכאיב לה. היא זעקה חנוקות כאשר ידיו מעכו את שדיה בעוצמה כזו עד שכל עולמה הפך לרגע למוקד יסורים מלובן אך הרטיבות שבין רגליה גאתה כמו קיר גלים אדיר. כך כלא אותה בנה במלחציים של סבל בין איברו המפלח את ישבנה הבוער לבין ידיו המענות את דדיה, ובתווך נווה מדבר של עונג סוטה ואפל.
יריב המשיך לדפוק את אמו כאילו הייתה חתיכת בשר, מתענג על הכאב שהכאיב לה. איברו העבה נבלע בתנועות חורכות בישבנה הנדיב וידיו לשו את שדיה בגסות ובפראות, ונשימותיה נפלטו משפתיה בסדרת גניחות דואבות, ידה במחול טירוף בין רגליה. דגדוג החל להבנות בבאר שמאחורי חלציו והוא הגביר עוד יותר את מהלומותיו, מועך את אמו באלימות מול דופן עמדת השמירה. הוא נאבק בשיא שאיים להציף אותו, מנסה להתרכז במבנה הנשק, בחול ואבק ובאוהלים שסביבם אבל הדבר היה חסר תוחלת כמו נסיון לעצור קיר גלים. השיא התפרץ בו והוא התנשף בקול, איברו מתיז זרע לוהט אל תוך מעייה של אמו. הוא חיבק אותה בעוצמה ורכות, אגנו מזדעזע שוב ושוב בעודו פולט את זרעו אל עמקי ישבנה והיא נרעדה בין זרועותיו, נסחפת גם היא על שיאה שלה.
דקות ארוכות עמדו כך חבוקים, נהנים מחיבור נדיר של רכות במערכת היחסים הקשה והמעוותת אשר עיצבו לעצמם, זונחים מאחור הגדרות חברתיות חסרות ערך עבורם. לבסוף התרכך איברו והחליק מישבנה והם התרחקו זה מזו, מסדרים את בגדיהם. סרגיי יגיע עוד מעט כדי להחליף את יריב ואז הוא ילווה אותה אל מגרש החניה והיא תיסע ותתגעגע אליו עד החופשה, אבל יש עוד זמן עד לכך. זמן מספיק להחליף כמה מלים וגם להתחבק.