הזדמנות שנייה: פרק כ”ב – המסע

"והנה גם ילד הפלא שלקח לי את הזונות שלי, את הבית שלי ואת האקדח שלי. אני מקווה בשבילך, ילד ז"ל, שבאוטו לא נגעת, כי אם כן, כאן תהי קבורתך.”
"למען האמת נפטרנו מהאוטו.” אמרתי.
"מה?!” קולו של בנציון עלה בזעם ונשבר לפתע, מותיר אחריו קרקור מגוחך. “אני חושב שרק על זה מגיע לך למות, למרות שהחשבון שלי איתך הרבה יותר ארוך מזה.”
מזווית העין ראיתי את לינזי מתקרבת באטיות אל הכיריים, שם החלה חביתת הירק שלי להישרף לאיטה.
"המשטרה תגיע לכאן בצהריים.” אילתרתי, נסוג מעט לאחור.
"מה?! מה השטויות האלה?” הוא נהם, מתקרב אלי.
"תהרוג אותו כבר, למה אתה מחכה?” אמר פול מאחור, פניו מעוות בחיוך חולני.
"פול?!” זעקה אניקה. “אתה יצאת מדעתך?! למה שחררת אותו?!”
"כי נמאס לי כבר מהחרא הקטן הזה שחושב שהוא יותר חכם מכולם! כי נמאס לי שגם את לא מבינה שהוא חתיכת כלום ושאתאת…”
"מזדיינת איתי? זה מפריע לך שאחותך מזדיינת איתי?” שאלתי ופול נראה כאילו סטרתי לו. “אתה מבין, מר בנציון. הוא שחרר אותך כדי שתהרוג אותי והוא יוכל לחזור ולהזדיין עם אחותו בלי הפרעה.”
"את כבר שכבת איתו?” שאל פול בקול שבור. “זאת לא הייתה הפעם הראשונה עכשיו?”
בנציון צפה במחזה, חיוכו העקום מתרחב אך האקדח יציב בידו.
"מה פתאום.” אמרתי. "בפעם הראשונה היא עלתה אלי לגג כששמרתי. לא דיברה הרבה, רק התכופפה והורידה את המכנסיים. היא התנשפה כשחדרתי לתחת הקטן שלה. אתה מכיר את ההתנשפות הקטנה הזאת? בכל פעם שהיינו…”
"שקט!” צווח פול. “תהרוג אותו כבר!” הוא צעק על בנציון. “בשביל זה שיחררתי אותך! נו כבר!”
בנציון הסתובב אליו לרגע ולינזי ניצלה את ההזדמנות. היא אחזה במחבת הרותחת, זינקה אל בנציון והלמה בכוח בפניו עם המחבת. בנציון זעק בכאב והאקדח נשמט מידיו והאוויר התמלא בריח עור חרוך וחביתת ירק שרופה.
לינזי לא המתינה שבנציון יתאושש. היא הנחיתה עליו את המחבת בשנית והוא קרס על הרצפה. ללא רחמים היא ירדה מטה, מנחיתה את המחבת בתנועות חדות ומדויקות אל עבר ראשו ולא פסקה גם כאשר דם החל להינתז ממנו. ברגעים הראשונים הוא עוד ניסה להגן על עצמו אך הוא היה חלש והמום מכדי לעשות כן באופן יעיל. לאחר כמה חבטות התנגדותו נעלמה ומהלומותיה הזועמות של לינזי פגעו הישר בראשו המדמם.
"די, לינזי, את תהרגי אותו!” קראה הלגה.
"יותר מת מזה הוא כבר לא יהיה.” אמרתי.
"הוא מת?!” שאלה הלגה בבהלה.
"כן.”
לינזי התרוממה מהגופה העירומה, פניה מלאות נתזי דם, שיערה סתור, נחיריה רושפים. המחבת היה עדיין בידה ופיסות חביתה ספוגות בדם נשרו ממנו. היא הביטה בפול ואמרה בקור:
"לך מכאן.”
לשם שינוי, פול לא אמר דבר. הוא הביט לרגע באחותו אך לא מצא נחמה בעיניה. כנראה שגם לא חיפש. מבלי להוציא הגה הוא חלף על פנינו והחל ללכת לכיוון הדלת.
"פול.” אמרה אניקה והוא נעצר מבלי להסתובב.
"אם תחזור,” אמרה בקור. “אני אהרוג אותך.”
פול הנהן באטיות ואז יצא מבעד לדלת.
"את הרגת אותו.” אמרה הלגה, מביטה בלינזי בהשתאות.
"די הרבה מוות יחסית למקום של שלום והרמוניה.” היא אמרה בקול שטוח. “קודם הביטניקים, עכשיו זה.”
"זאת רק הגנה עצמית.” אמרתי.
"גופות הן גופות ודם זה דם.” היא אמרה. “ואני מלאה דם עכשיו, אז אני עולה להתקלח. סלחו לי.”
לינזי שמטה את המחבת על הרצפה ועלתה למעלה ואניקה, איווה ואני הוצאנו את גופתו של בנציון אל החצר. איווה מצאה את חפירה ואת השעות הבאות בילינו בחפירת קבר באדמה היבשה. איש מאיתנו לא דיבר. כל אחד חפר עד שהעייפות גברה עליו, אזי העברנו את האת מאחד לשנייה. אני, איווה, אניקה וחוזר חלילה. קולות פילוח האת בקרקע, עפר נופל על האדמה, התנשפות. הזיעה כיסתה את פנינו, צורבת אותנו, אך התעלמנו ממנה, מתרכזים במשימה המרה.
לפתע נשמע קול מנוע מאי שם ושלושתנו קפאנו. גווייתו של בנציון עדיין שכבה לידינו, מאשימה בדממה. על הספה בכניסה לבית הייתה שמיכת צמר גמלים מהוהה ואני ניגשתי בצעדים מהירים אל המרפסת, לקחתי את השמיכה וכיסיתי בה את הגופה בעוד אניקה ואיווה מביטות בי בבהלה. השמיכה הייתה קצרה מדי עבור הגופה ורגליו הארוכות של בנציון בצבצו תחתיה.
"אני ניגש לראות.” אמרתי במהירות. “תסתירו אותו.”
"איך?” שאלה איווה אך לא נשארתי כדי לענות לה.
נהם המנוע בחוץ התגבר ואני חציתי במהירות את החצר. כאשר הגעתי אל השער הצצתי החוצה בזהירות ולבי רווח במהירות. היה זה ג'יפ סיור צבאי אשר חלף על פני הווילה בענן אבק, מכשיר הקשר מקשקש בקול מתכתי באוויר הצהריים. חזרתי אל הבנות, מרוקן, ואמרתי בלאות:
"סיור צבאי, אנחנו לא מעניינים אותו.”
הן הנהנו ולא אמרו דבר ושלושתנו המשכנו במלאכה הארורה, מגדילים את הקבר סנטימטר אחר סנטימטר עד אשר התאים לגוויה והיה עמוק דיו. תשושים ונוטפי זיעה אחזנו בגופה וגלגלנו אותה אל הבור והיא נחתה בקול חבטה עמום. מלאכת הכיסוי הייתה קלה יותר ובתוך כחצי שעה תם ונשלם הסיפור ושלושתנו חזרנו אל הבית.
לינזי ישבה במטבח ועישנה חשיש לקולה המיוסר של מריאן פיית'פול. היא הייתה לבושה בבגדים נקיים וניכר הייתה שהתקלחה. הלגה ישבה לידה ועישנה גם היא אך נראה היה שלינזי מתעלמת ממנה.
"זהו?” שאלה לינזי ביבושת.
"כן.” אמרתי, ניגש אל המקרר. הוצאתי קנקן מים קרים כוסות ומזגתי.
"הגיע לו, לין.” אמרה איווה ברכות.
"אני יודעת, חמודה.”
"…ואני לא חושבת שאתגם אני שםבכפר של הביטניקים…”
"אני לא מרגישה אשמה, אם זה מה שאת מתכוונת.”
"לא האשמתי אותך.”
"אמרתי לך, אני לא מרגישה אשמה.” אמרה לינזי. “הוא חי כמו כלב שוטה ומת כמו כלב שוטה. פשוט דבר כזהלהרוג מישהוזה דבר גדול, את מבינה? אני צריכה זמן לעכל את זה, זה הכל.”
איווה, מזוהמת ומיוזעת, ניגשה אל לינזי וחיבקה אותה וזו חיבקה אותה בחזרה.
"תודה, מתוקה.” היא אמרה בשקט. “עכשיו לכי להתקלח, את אמנם מתוקה אבל גם מסריחה…”
איווה חרצה את לשונה לעומתה, לגמה עוד כוס מים ועלתה למעלה.
"איך את מרגישה?” שאלה לינזי את אניקה.
"מזועזעת.” היא נאנחה. “עייפה. אשמה.”
"אשמה?” התפלאה לינזי.
"זה היה אחי שהתחיל את הכל.”
"נכון, אחיך, לא את.”
"אני זאת שגרמה לו לאבד את העשתונות.”
"את אישה מבוגרת וזכותך לבחור עם מי את שוכבת ועם מי לא.” אמרה לינזי, קולה מתעורר לחיים, עיניה מתנוצצות. “זאת בוודאי לא עילה בשביל אחיך לשחרר את החיה הזאת כאן. ועוד עם אקדח.”
"אולי זאת זכותי, אבל אדם נהרג בגלל זה.”
"אדם? יצורים כמוהו הם הרבה פחות מפרעושים.” אמרה לינזי בלהט. “חוטף ואנס ורוצח.”
"הוא מת בגללי…”
"הוא מת ברגע שיכולתי לעשות את זה, את לא מבינה? אילולא איתן הייתי הורגת אותו מזמן. אחיך האידיוט והיקר נתן לי את ההזדמנות שחיכיתי לה מהרגע שהשתחררנו: להיפטר מחית האדם הזאת. אלוהים אדירים, אניקה, זה מה שמטריד אותך? חששתי שאת מתגעגעת לאחיך.”
"לא, ממנו כבר נפרדתי מזמן.” אמרה אניקה, קולה מהורהר. “הוא היה הבבואה שלי, הפנים הראשונות שהכרתי, הרבה לפני שלי. הוא היה חבר ובן ברית ומאהב אבל זה היה כל כך מזמן. הוא השתנה. או שאני השתניתי.”
"הוא היה ילד קטן ועלוב.” אמרה לינזי בבוטות.
"לינזי!” גערה בה הלגה.
"אויש, תסתמי. זה מה שהוא היה מהרגע שראיתי אותו. ילד קטנוני וקנאי. תסלחי לי, אניקה, אבל טוב שנפטרנו ממנו.”
"את כנראה צודקת.” נאנחה אניקה. “אני צריכה לחשוב. להתרחק קצת.”
"את עוזבת?” שאלה הלגה בחשש.
"לא, אבל אני צריכה להתרחק מכאן קצת.”
"לאן תלכי?” שאלה לינזי ברצינות. “אנחנו רחוקים מהעיר ואת לא מכירה את הסביבה.”
"לא יודעת.”
"אולי איתן ייקח אותך לצלם בסביבה.” הציעה לינזי ואניקה הביטה בי בהפתעה. החזרתי לה מבט מופתע לא פחות.
"אתה הסתובבת קצת בגבעות האלה, ישנת מתחת לכיפת השמיים לא?” המשיכה לינזי.
"כן, נכון.”
"אז אם אניקה שלנו רוצה לשנות אווירה ולהתרחק, למה שלא תצאו שניכם לחיק הטבע ותחזרו כש..תרצו בכך?”
הבטתי באניקה והיא הביטה בי.
"זהרעיון לא רע כל כך.” אמרתי. “אני אשמח לצלם כאן קצת. מה דעתך שנצא לצלם מתישהו?”
"עכשיו.” אמרה אניקה בחדות. “בוא נצא עכשיו.”
"מה? למה? לא התקלחתי, חם לי, אני כולי מזוהםולא אכלתי כלוםוחם נורא בחוץנצא אחר הצהריים. ננוח, נתקלח. הגבעות לא יברחו.”
"לא, איתן. בבקשה. אני צריכה לצאת מכאן עכשיו. בוא נארוז אוכל, מים, מה שצריךונצא מכאןבבקשה, איתן! אני מבקשת!”
"אניקה, את לא יכולה לחכות קצת?” שאלה לינזי, אשמה בעליל על התיק שעמד ליפול עלי באשמתה.
"לא, לינזי, אני לא יכולה לחכות. אני חייבת ללכת מכאן עכשיו!” התחננה אניקה. “אני אחזור, אני לא עוזבת, אבל אני חייבת לצאת מכאן!”
לינזי הביטה בי באמפטיה ואני נאנחתי והנהנתי.
"תודה, איתן.” אמרה אניקה בשקט.
איווה והלגה סייעו לנו להכין תרמילים וארזו לנו שמיכות, חבלים, מזון ובקבוקי מים. הלגה הביטה בי בחשש מדי פעם אך הייתי מבואס מכדי להתייחס אל צרותיה שלה המתרגשות ובאות. בדיעבד יכולתי להציע לה להצטרף אלינו אך זו לא הייתה הפעם הראשונה בחיי בה הייתי אנוכי ומרוכז בעצמי והדברים היחידים שהעסיקו אותי היו המקלחת והמיטה להם ייחלתי כרגע, יודע שתעבור עוד יממה לפחות עד שאגיע אליהם, אם לא יותר.
"בסדר, יש כאן הכל.” אמרה איווה, מבטה מלא חיבה.
"אתם הולכים?” שאלה הלגה בקול רם.
"כן.” ענתה אניקה, ממהרת להכתיף את תרמילה. גם אני הכתפתי את תרמילי, אם כי במרץ פחות מזה שהיא הפגינה.
"אוליתאכלו קודם משהו?” הציעה הלגה.
"לא, תודה.” אמרה אניקה. “תודה לכן.” היא אמרה לשאר הבנות. לאחר מכן אחזה בידי והחלה ללכת לכיוון הדלת.
"להתראות.” אמרתי ללא חמדה, משתדל לא להישמע מריר.
השמש ארבה לנו מחוץ לבית כמו שודד אכזר, מכה בראשינו בקרניים לוהטות ברגע שיצאנו מהצל. האוויר היה חם ומחניק, פולש לראות כמו לבה יבשה, מאלץ אותנו להלחם על כל נשימה. לא דיברנו דבר, רק הלכנו זה לצד זו וצעדינו המהדהדים בין הסלעים היו הקולות היחידים אשר הגיעו לאוזני.
התחלנו ללכת צפונה בראשים מורכנים, מניחים לשמש להצליף בנו. אפי התמלא בריח אבק אפוי, אזני בצלילים המונוטוניים של הסלעים האדומים תחת רגלינו. מדי פעם הרמתי את עיני אך בשעה זו לא ראיתי דבר, לא יעל, לא שפן סלע ואף לא ציפור. רק שני אנשים המדשדשים צפונה, בחורה צעירה הבורחת מבית שהפך לכלא ובין לוויה צעירזקן. הלכנו לאט, שומרים על כוחנו, ללא בהילות אמיתית. כאשר אדם בורח מרודפיו הוא ינסה להמלט במהירות הרבה ביותר. כאשר הוא נמלט מעצמו למהירות בה הוא נע אין משמעות.
כאשר התעייפנו מצאנו פינה מוצלת וישבנו לנוח. הצל היה בדיחה קלושה ולא סיפק לנו הקלה מהחום הכבד שקרן מהסלעים. הורדנו את התרמילים ואני הוצאתי בקבוק מים מהתיק, מגיש אותו לאניקה לשתייה. אניקה שתתה מספר לגימות והחזירה לי את הבקבוק וגם אני שתיתי, מניח למים הקרירים לחיות אותי מעט.
"לינזי בטח נתנה לנו את כל הבקבוקים הקרים.” אמרה אניקה.
"טוב, היא נשארה בבית, עם המקרר והמים הזורמים.” אמרתי, מתחרט מיד על המרירות בדברי.
"אנחנו נחזור לשם,” אמרה בנימה מתנצלת. “לא עזבנו.”
"אני יודע, פשוטחם לי.”
"גם לי.”
"אפשר לחזור.” אמרתי בחיוך.
"עוד לא.” היא חייכה אלי חצי חיוך עצוב. “עוד קצת.”
רציתי לשאול אותה עד מתי אבל הפעם הצלחתי לרסן את עצמי. אם אני בפנים אז עד הסוף.
"נמשיך?” שאלתי והיא הנהנה בהכרת תודה, שמחה על שאני הייתי זה שהציע זאת.
השמש החלה לנטות למערב אך סביבנו יקד עדיין המדבר דרך סלעים מאדימים והולכים. עכשיו היה קל יותר למצוא צל אך חלפו עוד שעתיים לפני שהצל הביא להקלה מורגשת בחום. שתקנו בעודנו הולכים אך הרגשתי שהשתיקה מחבקת אותה, לא מעיקה עליה. נראה היה שצדקה כאשר רצתה לצאת מהוילה ולמרות החום והמחנק סביב, הרגשתי שהיא הולכת ומשתחררת. כאשר שלחה יד לאחוז בידי, שמחתי שהסכמתי ללוות אותה וכבר לא התחרטתי על המיטה הרכה והמים הזורמים שהשארתי מאחור.
בשעות הדמדומים התחיל גם המדבר להתעורר. אניקה הבחינה במשפחת שפני סלע המביטים בנו בסקרנות מהסלעים למעלה.
"מה אלו?” היא שאלה.
"אני לא יודע איך קוראים להם באנגלית.” נוכחתי לדעת. “בעברית קוראים להם שפנים.”
"הם חמודים.”
"הם מאוד פחדנים. לא תוכלי להתקרב אליהם.”
הוצאתי את המצלמה מהתיק וניסיתי לצלם אותם אך כאשר סיימתי נעלמו כולם ואניקה צחקה.
"הם באמת פחדנים.”
אחר כך ראינו גם יעלים ומינים שונים של ציפורים אשר את רובן ידעתי לזהות אם כי בעברית בלבד. גמרתי סרט שלם וטענתי את המצלמה בסרט נוסף ואניקה צפתה בי מצלם, מתבוננת בי בעירנות.
"נראה שאתה יודע מה אתה עושה.”
"אבא שלי לימד אותי. אנחנו מצלמים ביחד.”
"מתי נוכל לראות את התמונות?”
"אין בוילה מעבדה. צריך מעבדה בשביל לפתח אותן.”
"אולי בעיר יש.”
"בהחלט יכול להיות. כשנחזור נקפוץ לאילת ונפתח אותן. אני אתן לך במתנה איזו שתרצי.”
היא חייכה.
המשכנו ללכת עד שהחשיך היום, אוספים בדרך ענפים וזרדים. כאשר החושך עטף את המדבר התיישבנו בין הסלעים והדלקנו מדורה קטנה, בישלנו קפה ואכלנו מהלחם, הגבינה הצהובה והירקות שהבאנו איתנו.
מרגישה יותר טוב?” גמרנו כבר לאכול וכעת היינו שעונים על סלע, מביטים בגחלים.
"כן, תודה. באמת הייתי צריכה לצאת משם.”
"אני מבין את זה עכשיו. מצטער שהייתי קצת…”
"…לימון חמוץ? ילדותי? מתבכיין?”
"התכוונתי להגיד 'כבד', אבל גם מה שאמרת טוב.”
היא צחקה.
"אני יכולה להבין אותך, זה לא דבר קטן, מה שביקשתי ממך. פשוט הרגשתי שאני חייבתלהתרחק מהכל, אתה מבין? כאילו פול היה שם למרות שהוא הלך. הזיכרונות האחרונים שלי ממנו היו בבית הזה והרגשתי שאם אני נשארת הוא יכנס אלי דרך הקירות.”
"הוא לא היה כל כך גרוע. קצתאגוצנטרי ורכושני.”
"זה לא טבעילשכב עם אחיך. ויש לזה מחיר. העובדה שהתרגלתי לזה ושהסכמתי ואפילו, אני מודה, רציתי את זה, לא אומרת שבסיס זה לא מערכת יחסים חולנית. ופתאום לא יכולתי יותר. פתאום רציתי להפסיק עם זה. מיד. משהו בי נשבר.”
"אמרת לו?”
"לא. הכרתי אותו. ידעתי כמה קשה זה יפגע בו. וגםהוא יודע לדבר אלי. יודע לגעת בי.”
"מתי הבנת שאת לא רוצה?”
"לא יודעת בדיוק. זה לא שלא שכבתי עם אחרים כשלא היינו ביחד אבל תמיד אמרתי לעצמי שפול הוא היחיד שלי והאחרים הם רק בשביל הכיף. אתה מבין, אחרי שאתה מקבל גילוי עריות כדבר טבעי, יותר קל לך גם עם דברים אחרים. לא הייתה לי בעיה לשכב עם אחרים בשביל הכיף כל עוד הוא היה 'הדבר האמיתי'.”
"ומתי הבנת שהוא לא?”
"כנראה שידעתי את זה מזמן רק שיקרתי לעצמי. התעלמתי מזה. אמרתי לך, הוא יודע איך להדליק אותי אבל כנראה שכבר כמה חודשיםאולי אפילו שנהשאני לא אוהבת אותו יותר.”
להפתעתי פרצה אניקה בבכי. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה ללא אומר והיא התייפחה אל כתפי במשך כמה רגעים ואז חדלה, כמעט ברגע אחד.
"זה היהמפתיע.” היא אמרה, קולה רגוע ושלוו.
"הפתעת את עצמך?”
"כן כנראה. לא חשבתי על זה במונחים האלה, של אהבה. וכשהבנתי פתאום שאני לא אוהבת אותו יותר…”
"כן, זה בטח מפתיע ומכאיב.”
"כן ולא. כבר לא. אולי זה מה שהיה לי כל כך עצוב פתאום.”
לא אמרתי כלום וגם היא שתקה ורק בהינו בגחלים, מניחים למדבר לשיר לנו שיר ערש בפצפוץ להבה, רוח קלה בין ההרים וקריאות ציפורי הלילה. כאשר עייפנו פרשנו שמיכות ונרדמנו חבוקים. בדרך כלל אני צריך מרחק מהבחורות כאשר אני ישן איתן, אבל הפעם הייתי עייף מכדי שהדבר יפריע לי.
כאשר פקחתי את העיניים הבוקר כבר העיר ואניקה הייתה עסוקה במדורה בגבה אלי. אתמול נפלתי שדוד אך כעת לא יכולתי להתעלם מהחריץ המפתה של ישבנה אשר הציץ מעל תחתוני הכותנה הפשוטים וחצאית המקסי שלבשה. פלחי ישבנה בצבצו מעל הבד כמו ירח המשתקף מעל המים, חיוור ועגול וגדול ובינהם עמק אפל של רמיזות. לא המראה הגרוע ביותר לפתוח בו את הבוקר.
"בוקר טוב.” אמרתי ואניקה הפנתה אלי את מבטה וחייכה, חושפת שיניים לבנות ומושלמות.
"בוקר טוב. רוצה קפה?”
אכלנו ארוחת בוקר בניחותא, מתעוררים בעודנו סוקרים את הטבע מסביבנו. אניקה התפעלה מהאופן שבו ההרים משנים את צבעם מדי כמה רגעים, מאפור לחום וכתום ואדום בוהק. בשעה זו האוויר שמר עדיין מעט מהקרירות של הלילה וסביבנו פעם המדבר בציוצים וקריאות של ציפורים, לטאות ושפני סלע.
"קדימה.” אמרתי וקמתי כדי להתחיל להתארגן. “בואי נמשיך לפני שיהיה ממש חם.”
"אתה רוצה לחזור?” שאלה אניקה בזהירות, המבט בעיניה מבקש ללא מלים.
"לא.” שיקרתי בחיוך. “זה דווקא נחמד. יש לנו צידה לעוד יום אחד.”
החיוך שלה הפציע, רחב וחם והיא אמרה:
"יופי. עוד יום אחד ונחזור.”
וכך התחיל היום השני במסע שלנו. אניקה במסע פרטי אל עברה ואני שם כדי להחזיק בידה. השמש עלתה והחום החל להעיק עלינו אך נדמה היה לי שפחות מאשר ביום הקודם. אולי היום היה חם פחות, אולי הייתי מוכן יותר למסע. הלכתי פחות כמי שנודב בעל כורחו למשימה מעיקה ויותר כחבר לדרך.
האידיליה הופרה לקראת הצהריים. רגע אחד שמענו רכב מאחורינו על שביל הכורכר ובמשנהו הוא הגיח מאחורי העיקול, דוהר על השביל במהירות מטורפת. אחזתי בידה של אניקה ומשכתי אותה במהירות הצידה, אל בין הסלעים ושנינו נפלנו על האדמה, סלעים חדים נוגסים בנו בשיניים אדומות לוהטות ואבק ממלא את האוויר.
"בן זונה!” שאגתי אחרי הרכב, מתרומם מהאדמה לפני שאכווה.
"אתה בסדר?” שאלה אניקה, מתרוממת גם היא.
"כן. רק הבן זונה הזהשישרפו לו המכנסיים…”
"זה לא נשמע כמו קללה איומה כל כך.”
"…כשהוא לובש אותם.”
אניקה צחקה.
"הוא כנראה הניח שאין כאן אף אחד. לא נראה לי שזה אזור מטויל כל כך.”
"הוא עדיין בן זונה.” התעקשתי.
"בסדר, אני מסכימה. נמשיך?”
אחרי כחצי שעה עצרנו למנוחה תחת אשל קטן ואמיץ אשר פרס שמשיה ירוקה וגדולה יחסית לגובהו. מהרגע שהורדתי את התיק שלי הבנתי שמשהו לא כשורה: תחתית הבקבוק הייתה רטובה לחלוטין ומבט לאחור גילה לי שמזה כמה מאות מטרים אני משאיר אחרי שובל רטוב. פתחתי את התיק ולזוועתי גיליתי כי שניים מבקבוקי הזכוכית נשברו.
"כוסאמק.” קיללתי.
"זה נשבר?”
"כן. כנראה נשבר כשנפלתי.”
"אז כמה מים נשארו לנו?”
"שני בקבוקים.” היא אמרה. ”אנחנו צריכים לחזור.”
"אמרנו שנישאר כאן עוד לילה.”
"אבל שני בקבוקים לא יספיקו לנו. אתמול גמרנו חמישה.”
"נצטמצם.” התעקשתי. “אמרנו עוד לילה, אנחנו יכולים לעמוד בזה.”
"זה בסדר, איתן. ניסינו, אף אחד לא אשם שנגמרו לנו המים פתאום. בוא נחזור.”
"מחר.”
אניקה נאנחה.
"אתה ילד עקשן.”
"יהיה בסדר, את תראי.”
אופי המסע שלנו השתנה עכשיו. הלכנו פחות ונחנו יותר, מקפידים ללכת בצל בכל הזדמנות, למרות שהצל לא נתן לנו הגנה רבה כל כך מהחום: הסלעים להטו כל כך עד שכמעט לא היה הבדל בין החום שהגיע מהשמש וזה שפלטו הסלעים. השתדלנו לחסוך במים אך למרות זאת כאשר הגיע הערב נשאר לנו חצי בקבוק ותו לא. לצורך מנוחת הלילה מצאנו מקום נחמד מתחת לשני סלעים אדירים אשר נשענו זה על זה, מעניקים לנו גג מאולתר. לפי סימני המדורות נראה היה שמטיילים רבים לפנינו כבר השתמשו במסתור הזה.
"איך קוראים לה?” שאלה אניקה אחרי שגמרנו לאכול ושתינו מעט מים. המדורה פצפצה מולנו חרישית ורוח חמימה נשבה בין הסלעים תשושי החום.
"למי?”
"לנערה שאתה אוהב. בבית.”
"למה את חושבת שאני אוהב מישהי?” שאלתי, מופתע.
"אתה נמצא בין ארבע נשים יפות, שוכב עם כולן אבל לא מתאהב. נערים נוטים להתאהב בבחורות איתן הם שוכבים, במיוחד אם הן מבוגרות מהם אבל אתה, כאילו אדיש אלינו. נחמד, חכם, אמיץ אבל רחוק מאיתנו. אני לא חושבת שאתה אדם קר. בכלל לא. מה נשאר? יש לך מישהי. אז איך קוראים לה?”
"נגה.” שמעתי את עצמי אומר, מופתע בעצמי מהתשובה.
"היא חברה שלך?”
"כן. לא ממש. זהמסובך.”
"הי, החבר שלי לשעבר הוא אח שלי, אני מבינה מסובך.”
צחקתי.
"שכבת איתה?”
"לא.”
"אז ברחת דרומה ואתה מזיין בחורות מבוגרות ממך. הסדר לא רע, אני בטוחה שהרבה בני גילך היו ששים לסידור כזה.”
"זה לא ככה…”
"אני מתלוצצת. זה שלא הבנת את זה רק מבהיר כמה אתה אוהב אותה. בדרך כלל יש לך חוש הומור לא רע.”
נגה. סערת רגשות געשה בי פתאום, מפתיעה ועזה כשיטפון במדבר. זה מה שזה היה? אהבה? אהבה בין גבר בגיל העמידה בגוף של נער לנערה בת שש עשרה? זה היה כל כך מוזר, כל כך מטלטל. כאילו רק שמה של נגה היה מספיק בשביל לשלוף אותי מהלילה המדברי ולהעיף אותי ביד ענק צפונה. הרגשתי שהכל הולך ליפול עלי עכשיו. המוות, החזרה בזמן, המורה רחל, אורי, נאוה, אבא ואמא. עמדתי בים וצפיתי בקיר של מים שעומד להתרסק על השפיות שלי ולמחות אותה כליל.
אניקה הרגישה את הסערה שהתרגשה בי. היא לא אמרה דבר רק התקרבה אלי מעט ואחזה בידי. הנחתי את ראשי על כתפה ובהיתי בלהבות, בורח ממפלצות הזכרון אל ערפל הלאות, מוצא את החושך בתוך הגחלים ומניח לו לעטוף אותי כמו שאניקה עטפה את שנינו השמיכה.
"אפשר לשאול אותך עוד שאלה?” שאלה אניקה.
"כן.”
"מה הסוד שלך?” היא שאלה.
לא הייתי צריך לשאול על מה היא מדברת. הלגה הייתה אולי שטחית מכדי לשים לב וללינזי לא היה אכפת אבל אניקה הייתה חריפה וברור היה לי שהיא שמה לב שאני לא נער רגיל.
"זה לא משהו פשוט. כנראה שלא תאמיני לי.”
"תנסה אותי.”
"אני מבוגר בגוף של ילד. הייתי גבר בן חמישים ואז נהרגתי ומישהואולי אלוהיםנתן לי הזדמנות שנייה לחזור ולתקן את הכל.”
היא שתקה, בוהה באש. לא אמרתי כלום. לראשונה בחיי אולי, לא ידעתי מה להגיד, איך להמשיך.
"זה מסביר הרבה דברים.” אמרה לבסוף. בעידן ממנו אני בא היא בטח הייתה זועקת בבהלה ונמלטת על נפשה אבל בזמן הזה, שהאוויר מלא בפסיכודליה ותורות מזרח כנראה היה הסיפור שלי מטורף פחות ממה שנדמה היה לי.
איך זה קרה?”
סיפרתי לה הכל. מה שזכרתי מחיי הקודמים, על ההידרדרות בבית הספר, הבריחה מהבית וחיי הפשע. סיפרתי לה על האנשים שהרגתי, החיים שהרסתי, הלבבות ששברתי. סיפרתי לה איך ניסיתי לתקן ואיך רצח אותי אבנר לפני שהספקתי להרוס את הארגון שלי. אניקה ישבה ושתקה ורק הקשיבה, שומעת ולא שופטת.
"אזזה הסיפור שלי.” אמרתי לבסוף, בוהה במדורה.
"זה אכן סיפור מדהים.”
"את לא חושבת שאני איזהחיית אדם?”
"אם אלוהים החליט להחזיר אותך, מי אני שאשפוט אותך?” היא אמרה.
מעבר לכך לא דיברנו, רק ישבנו, שעונים זה על זו מול האש, עד שנרדמנו.
בבוקר התעוררתי לפניה. השעה הייתה מאוחרת מכפי שהייתה אתמול כאשר התעוררנו וכבר היה חם יותר. הערתי את אניקה, שתינו מעט מהמים שנשארו, אכלנו תפוח כל אחד והתחלנו לצעוד בחזרה דרומה.
היום היה חם והשמש כאילו רצה במעלה הרקיע כדי להתאכזר אל מי שאיתרע מזלו להתהלך תחת השמיים ביום חם כזה. אניקה ואני הלכנו זה לצד זו, שתיקתנו שלמה וחזקה כמו גשר איתן. על אף שהלכנו דרומה עכשיו בדרך חזרה, במישור אחר הלכנו והעמקנו, הלכנו והתקדמנו. יצאתי למסע הזה כבן לוויה של אניקה אך עכשיו חזרתי כאילו אניקה הייתה זו שליוותה אותי. לא התעמתתי עם השאלות שמילאו אותי אמש אבל ידעתי שהן שם והידיעה הזו האירה לי את תוכי, גם אם הפחידה אותי לא במעט.
כעבור שעתיים נראה היה שאנחנו מתקרבים אל הבית והרשינו לעצמינו לגמור את לגימות המים האחרונות מתחת לעץ גדול.
"אני שמח שהתעקשתי להישאר עוד לילה.” אמרתי.
"גם אני. תודה לך, על הכל.”
בתרמילים ולבבות קלים יותר עשינו את הקילומטרים האחרונים, כמו אדישים לחום הקורן אלינו מהסלעים, השמיים, השמש והדרך. קולות גריסת הכורכור תחת רגלינו נשמעו לי עכשיו כקצב קליל עבור שיר לכת לעצלנים.
הגענו אל הבית עייפים אך כוחות חדשים נוצקו בי כאשר ראיתי אותו ומיהרתי לפתוח את השער ולחצות את השביל המוביל את דלת הכניסה. נקשנו בדלת ואיווה פתחה לי את הדלת, ממהרת לחבק אותנו בזה אחר זה.
"קצת דאגנו לכם!” אמרה איווה, ממהרת להכניס אותנו אל תוך הבית.
"לא היו טלפונים במקום אליו הלכנו.” ניסיתי בדיחה תשושה וחרבה.
איווה מיהרה להוציא מהמקרר בקבוק מים קרים וכוסות ואניקה ואני מיהרנו לכלות אותו בלגימות ארוכות ומהירות. במשך כמה רגעים רק שתינו בעודי מסביר לאיווה בין לגימות כי חלק מבקבוקי המים שלנו נשברו וכי מאתמול שתינו בצמצום רב.
"אז למה לא חזרתם כבר אתמול?” היא התפלאה.
"בגלל שהמסע עוד לא נגמר אתמול.” אמרתי. איווה הביטה בי בסקרנות אך לא אמרה דבר ופנתה לאניקה.
"ואיך את מרגישה? את בסדר?”
"יותר טוב, תודה.” היא חייכה אליה בהכרת תודה. “הייתי צריכה לברוח קצת, זה הכל.”
"כבר חששנו שאוליפול תפס אתכם בדרך.” אמרה איווה. “ראיתם אותו?”
"לא.” אמרתי. “איפה לינזי? והלגה?”
"לינזי ביקשה שתעלה אליה כשתגיע.” אמרה איווה, לא בדיוק עונה לשאלתי. “אז מה עשיתם ביומיים האלה?” היא פנתה אל אניקה.
"אני עולה.” אמרתי להן והנחתי לאניקה לספר את הסיפור. עליתי במדרגות ופניתי לחדרה שלי לינזי. הדלת הייתה סגורה ונקשתי על הדלת. לא נשמעה תשובה מבפנים ולכן נקשתי שוב. כעבור כמה שניות שמעתי צעדים מהחדר ואז לינזי, עירומה מלבד מגפי ירך שחורים פתחה את הדלת עד מחציתה. שד אחד, גדול ומיוזע, בצבץ לו מאחורי הדלת והיא חייכה אלי בשילוב של הקלה ושביעות רצון ואמרה:
"חזרתם! תודה לאל! אתה בסדר? אניקה בסדר?”
"כן, חזרנו בריאים ושלמים. מה שלומך?”
לינזי פתחה את הדלת לרווחה וגיחכה בניצחון כצייד המציג את שללו. על מיטתה הרחבה של לינזי שכבה הלגה, עירומה ומותשת למראה, רגליה הארוכות פשוקות וערוותה מפזרת הבטחות זהובות. היא הביטה בי במבוכה ואמרה חלושות:
"שלום איתן.”
"שלום הלגה.”
"זהובונת, תשאירי אותנו לבד, בסדר?” ביקשה/הורתה לינזי. “לאיתן ולי יש הרבה מה לדבר.” היא הוסיפה. הרגשתי את הזין שלי מתקשה בעוד הלגה ממהרת לקום מהמיטה, נבוכה ותשושה בעליל. היא השפילה את מבטה כאשר עברה לידינו ולינזי צחקה וסטרה על ישבנה.
"שב, אני חייבת לספר לך איך זה קרה…" היא סיפרה, מתרגשת בעצמה מדבריה. "איך שברתי אותהאיך אילפתי אותהאיך שחררתי אותה…”
נשכבתי על המיטה ולינזי נשכבה לידי.
"אחרי שיצאתם היתה דממה. אני זוכרת את השקט הזה. איווה הבינה שהיא לא שייכת לשקט הזה ויצאה, משאירה את הלגה ואותי לבד. הלכתי אל הדלת ונעלתי אותה מאחוריכם ואז חזרתי אל הלגה. את המפתח קשרתי על השרשרת שלי וחייכתי אליה אבל היא ראתה מעבר לחיוך שלי והעיניים היפות והכחולות שלה נפערו. היא הייתה נעולה כאן איתי והיא ידעה בדיוק מה אני הולכת לעשות איתה וכשאתה ואניקה אינם, לא היה מי שיעצור אותה. היא הייתה כל כך יפה, כל כך חסרת אונים, כל כך סקסית.
שאלתי אותה אם היא רוצה לעשן והיא הנהנה בלי להגיד מילה. גילגלתי לה אחת והדלקתי לה והיא שאפה מהר ועמוק. כאילו היא ניסתה להתחבא בעשן המתוק של החשיש.
כשראיתי שהיא מתחילה להתרכך באתי אליה מאחור. אם אתה זוכר, באותו בוקר היא לבשה את אחת החולצות הלבנות והעדינות האלו שלה, עם הכפתורים, וחצאית בטיק. כשנגעתי בה, היא קפאה, למרות החשיש. הזזתי בעדינות את שיער הזהב שלה מצד הראש ונישקתי אותה על הלחי. היא נשארה קפואה וכמעט יכולתי לשמוע את הלב שלה דופק מרוב פחד.
'עכשיו את שלי.' לחשתי לה ונישקתי אותה שוב. 'שלי.'”
———-

לפרק הבא

Print Friendly, PDF & Email

2 thoughts on “הזדמנות שנייה: פרק כ”ב – המסע”

  1. חבל שזה נגמר…
    2-3 פרקים אולי יתירו את סבך נגה-נאווה, אבל לא ישאירו זמן להתענגות על המורה רחל, ובאמת לקשור את הקצוות.
    אתה מאד מוכשר, אבל את זה אתה בטח יודע.
    הסיפור הזה הוא השקעה כה גדולה.
    תודה.
    אשה עם כלב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *