הזדמנות שנייה – פרק י”ג: בנציון מדבר

בידי השמאלית גיששתי אחר מתג החשמל והפעלתי אותו. בנציון שכב על גבו, ידיו כפותות לאחור והוא ממצמץ ועירום.
“בוקר טוב, בנציון.” אמרתי בעברית.
“לך לעזאזל.” הוא רשף, מתאמץ לשבת.
“וואו, אנחנו מתחילים ברגל שמאל. שמת לב שיש לי אקדח ביד?”
“ואיפה לימדו אותך להשתמש בו, בחסמב"ה?”
“מה הוא אומר?” שאלה אניקה.
“אנחנו עדיין בשלב הנימוסים.” אמרתי לה באנגלית.
“אני רואה שהזונות התחילו לנהל את בית הזונות.”
“אתה לא רוצה שאני אתרגם ללינזי מה שאמרת, תאמין לי.”
“לינזי?” הוא שאל, מצליח להתיישב סוף סוף. “יש לה שם?”
“מה הוא אמר?” שאלה לינזי.
“הוא אמר שהוא לא ידע שיש לך שם.”
“בן זונה.” היא סיננה והתקרבה אליו באיום. נעמדתי לפניה, חוסם את דרכה בגבי.
“מי אתם חושבים שאתם, חבורת חארות קטנים…” הוא רשף. “מי אתם חושבים שאתם, הא? באים הנה, לוקחים לי את הבית, את הכסף, את החיים…חכו שאני אשתחרר מכאן, חכו חכו מה שאני אעשה לכם. רצועות רצועות אני אקלף אתכם…”
“די, בנציון. אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות. אני רוצה להציע לך עיסקה.”
“עיסקה?! יא כרוב בן שלולית. אתה תיקח לי את הבית שלי ותציע לי עסקה?”
“מתי אכלת פעם אחרונה, בנציון?” עברתי לאנגלית. “אתה לא רעב?”
הוא השתתק וידעתי שפגעתי בנקודה רגישה.
“אוקיי, עכשיו אנחנו יכולים להתחיל לדבר?”
“מה אתה רוצה?”
“לשאול שאלות.”
“שחרר אותי.”
צחקתי.
“אתה באמת חושב שזה יקרה? אני מוכן להביא לך מים.”
"מים…בסדר.”
"אני אביא.” התנדבה לינזי.
"עכשיו בוא נדבר קצת.” המשכתי באנגלית, כבר מרגיש ממש נוח עם השפה. “הבית הזה. יש לך חשמל, מים, גז, טלפון, ג'קוזי…איך סידרת את כל זה?”
"קניתי, מהכסף של הבר מצווה שלי. סבתא שלי נתנה לי.”
חייכתי.
"זה היה כמעט מצחיק.” אמרתי. “לרגע כמעט ושכחתי שאתה קשור ועירום ורעב וצמא כאן. אני אנסה שוב: איך סידרת את כל הדברים?”
"עבר כאן גמל. שיירה של גמלים. הם חירבנו ומהחרא שלהם קפץ הבית הזה.”
לינזי חזרה ובידה כוס מים ובנציון הביט בה מיד, מלקק את שפתיו בלשון חרבה.
"אפשר את הכוס, לינזי?” שאלתי והיא הגישה לי אותה. לקחתי את הכוס ולגמתי את תכולה בלגימות אטיות, מתענג על הקרירות הרטובה.
"מממ…יופי של מים יש לך כאן, בנציון.” אמרתי אחרי שרוקנתי את הכוס. "להתראות מחר.”
הסתובבתי לצאת והבנות אחרי.
"לא!” הוא קרא. “מה עם המים שלי?”
נעצרתי במקום והסתובבתי אליו בחזרה, מביט בו ללא מילה. הוא נעץ בי מבט זועם אך לבסוף נכנע.
"בניתי אותו…היה לי כסף מסמים, אז בניתי אותו, זה הכל. אני יכול לשתות עכשיו?”
"שטויות.” אמרתי. “בשביל להעביר לכאן חוטי טלפון וחשמל כסף לא יעזור, צריך פרוטקציה ולסרסורים כמוך אין כזאת פרוטקציה. מי בנה את הבית, בנציון. ואם תשקר אני נשבע לך שאנחנו הולכים ונחזור מחר.”
"לא, אל תלכו!”
הוא השפיל את עיניו ואמר:
"בניתי אותו עם שותף…אשר אחד…מפא"יניק…אני הבאתי את הרעיון ואת הכסף, הוא הביא את הקשרים.”
"הרעיון?” שאלתי. “איזה רעיון?”
"לקחת ביטניקיות. הן סתם זרוקות שם, מסוממות בכפר הזה שלהם. אתה חושב ששמה לא דופקים אותן? לפחות עשיתי מזה כמה גרושים. למי אכפת שהן נעלמות? אתה מוצא קרשים סחופים על חוף הים, למישהו אכפת שאתה עושה מהם מדורה?”
לינזי הייתה זריזה במפתיע. היא התקדמה לעברו במהירות ובעטה בו בסנדלה והוא גנח בכאבים.
"קרשים סחופים על החוף, הא? חתיכת חרא קטן!” היא רשפה ואני נאחזתי בה מאחור, נאבק לרסן אותה.
"לינזי, הוא קשור!” צעקתי. “תעזבי אותו!”
אך היא הייתה גדולה וכנראה גם חזקה ממני והתעלמה ממני לחלוטין, בועטת בו שוב.
"אניקה, תעזרי לי!” קראתי ואניקה הצטרפה אלי. ביחד הצלחנו להפריד בינהם. לינזי הניחה לנו לגרור אותה ממנו, מתנשפת בזעם והוא שכב על הרצפה, מתפתל מכאבים.
"אם הוא ימות…” התנשפתי גם אני. “כולנו בצרות, בסדר?”
"מצטערת, נפוליאון.” אמרה לינזי. “הוא הטריף אותי עם ה'קרשים הסחופים' האלה שלו.”
"את יכולה לשלוט על עצמך או שאת מעדיפה לצאת?”
"אני בסדר.”
"אתה עדיין רוצה את המים?” שאלתי את בנציון.
"כן…בבקשה…אבל תרחיק אותה ממני…”
"איפה השותף הזה שלך? אשר?”
הוא הפסיק להתפתל וחיוך אלי חיוך עקום ונורא, פניו מכוסי דם ומזוהמים.
"הוא…היה שמן…אז עשיתי לו דיאטה…”
"מה?” שאלה אניקה.
"העסק כבר רץ והכל והוא רצה לבוא הנה לכמה ימים, לזיין קצת. אז הוא סיפר לאשתו שהמפלגה שולחת אותו לאמריקה ובא הנה, כולו שמן וחרמן ומרוצה. נתתי לו לזיין קצת ואז הכנתי לו סטייק עם תבלין מיוחד שקניתי בעיר וזהו, אין אשר.”
עיניו של בנציון התנוצצו כאשר הוא סיפר את הסיפור ולרגע הוא היה האקדוחן, נוסע בפליימות' הענקית שלו, חוטף, ואונס ורוצח ללא מעצורים. אבל הרגע חלף וחוסר האונים שלו נחת עליו כמו מקרר מהקומה הרביעית ועיניו כבו והתעמעמו.
"סיפרתי לכם, אני יכול לקבל מים עכשיו?”
"אני אלך להביא.” אמרה אניקה.
"היו עוד בנות.” אמרה לינזי. “ספרדייה אחת, אנחלה. ועוד אמריקאית. איפה הן, גם אותן רצחת?”
"לא, לא רצחתי בנות!” אמר בנציון בלהט. “מכרתי אותן!”
"למי?”
"רב חובל אחד…ב'צים'…הוא היה קונה אותן ומוכר באירופה. לא רצחתי אף אחת, נשבע!”
"אתה חתיכת…חרא.” אמרה לינזי בתיעוב. “יש לך מזל הילד כאן חושב שלא צריך להרוג אותך, אחרת אני נשבעת לך שהיית מת כאן ועכשיו. חודשיים הייתי כאן…הקליינטים שלך אנסו אותי כל לילה, כל הלילה…ועדיין, אני מרגישה עכשיו יותר מלוכלכת ממה שהרגשתי אי פעם. אתה…אתה לא יצור אנושי. אתה משהו אחר.”
"אני צמא.” הוא אמר בקול קטן, שכוב על הרצפה, מבטו מושפל.
אניקה חזרה ובידה כוס מים. היא הניחה את הכוס על הרצפה מולו והוא הזדחל אליה.
"מישהי רוצה לשאול אותו עוד משהו?” שאלתי.
"לי זה מספיק בינתיים.” אמרה לינזי.
"הוא לא הולך לשום מקום.” הוסיפה אניקה.
"אנחנו הולכים עכשיו.” אמרתי לבנציון שאחז בכוס בזהירות בלסתותיו ושתה ממנה, נזהר שלא להפיל אותה. “אולי נזרוק לך קצת אוכל אחר כך. אם תעשה שטויות…תצטער על זה. אף אחד כאן לא ממש יצטער אם יקרה לך משהו רע.”
יצאנו מהחדר וירדנו למטה. פול ישב במטבח, מריר וקודר כהרגלו ביממה האחרונה ואיוה והלגה היו בסלון, רובצות על כריות גדולות ומעשנות עוד סיגריה של חשיש. הן היו לבושות במה שלימים למדתי שהייתה התלבושת האחידה של בנות דורן: ג'ינס משופשפים וחולצות טי ללא חזייה. לאף חולצת טי לא היה סיכוי להסתיר את קווי המתאר של שדיה האדירים של איוה אשר נחו עכשיו על בטנה כאילו ניסתה להבריח שם שני אבטיחים.
"דיברתם איתו?” שאלה הלגה, שרועה על הכרית.
"כן.”
ניגשנו לסלון ואניקה ולינזי סיפרו על תוכן השיחה שלנו עם בנציון. הלגה ואיוה הזדעזעו למשמע הסיפורים, אך מבעד למסך העשן המתוק שאפף אותן הן הגיבו במתינות.
"אני חושב שהמצב טוב יותר ממה שחששתי.” אמר פול.
"למה?” שאלתי.
"לפי מה שסיפרתם, הוא לא דיבר על חברים או שותפים, נכון?” אמר פול. “אם היו לו, הוא היה אומר, כדי לאיים עלינו.”
“או שהוא היה מסתיר את קיומם כדי שיוכלו להפתיע אותנו.” אמרה אחותו.
"מה אתה חושב, איתן?” שאלה לינזי וכולם הביטו בי.
“אני חושב שאנחנו צריכים להיות זהירים.” אמרתי. “בנציון רעב וצמא אבל אסור לנו לשכוח שמדובר ברוצח שרצח לפחות שני אנשים שאנחנו יודעים עליהם וכנראה עוד כמה שאנחנו לא. הוא אמר לנו שהוא מכר את הבחורות שנעלמו אבל זה אחרי שלינזי כבר הרביצה לו והוא פחד מעוד מכות אז אני לא בטוח שאני יודע מה עלה בגורלן.”
“מצוין.” אמר פול במרירות. “אז אנחנו צריכים להמשיך לחיות כאן כמו עכברים בחור כי הילד נפוליאון אמר לנו.”
“לא.” אמרה אניקה. “אנחנו צריכים להמשיך להיות זהירים כי זה הדבר הנכון אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות כאן.”
“ואת רוצה להישאר במאורת הסמים הזאת, כמובן.” אמר אחיה.
“חלקינו נהנים לחיות חיים חופשיים.” ענתה אניקה.
“זה חופש? להתחבא מאחורי החומות ולרעוד שבכל רגע יבואו השודדים של עלי בבא לקחת אותך?”
“לפחות אף אחד לא אומר לי מה לעשות.” אמרה אניקה, מביטה באחיה במבט נוקב. “אז אני חושבת,” היא הביטה סביב. “שאנחנו צריכים להישאר זהירים עדיין ולדאוג שהבית יישאר אפל וחשוך בלילות ולא לצאת לחצר.”
“בשבוע הקרוב.” אמרה לינזי.
“נכון.” הסכימה אניקה. “אחר כך נחליט. אבל הבית הזה הוא מספיק גדול ועוד לא גילינו מה יש בכל החדרים. לא יודעת מה אתכם, אני רוצה לרחרח קצת מה אסף לו החלאה הזה עם השנים. מי רוצה לבוא איתי?”
אניקה, פול, לינזי ואני חזרנו מהסלון אל הכניסה לבית. חדר הכניסה הגדול הכיל את המדרגות, היציאה לחדר העבודה ואל המטבח והסלון אך היו בו עוד שתי דלתות מהן התעלמתי עד עכשיו. ניגשתי אל אחת הדלתות ופתחתי אותה ולינזי ואניקה הביטו זו בזו ופניהן קדרו.
החדר היה חדר משחקי שליטה מאובזר. על הקירות היו תלויים מיני שוטים ופרגולים, אזיקים ושלשלאות ועוד שפע אביזרים שונים ומשונים. טבעות היו קבועות בתקרה ומהן השתלשלו שרשראות ומוטות שנועדו לקשירת אנשים. סד עץ חזק היה קבוע ברצפה עם מקום לצוואר וידיים ומנעול כדי לקבע את חלקי הסד במקומם. לינזי ניגשה לארון שעמד בפינה ופתחה אותו, חושפת תלבושות שונות על קולבים: שלל בגדי עור, תחפושת משרתת, רקדנית בטן ועוד שלל בגדים חושפניים שאותם לא הכרתי. היא לקחה לעצמה כובע מצחיה מעור שחור וחבשה אותו בהחלטיות ודמותה הפכה באחת לקשוחה ודומיננטית יותר.
אני לא רציתי לשאול, אך פול עשה זאת במקומי:
“היית כאן כבר?” הוא שאל את אחותו.
היא הנהנה.
“פעם או פעמיים.” היא אמרה קדורנית. “ואני לא רוצה להיות כאן יותר.”
אני לא מצאתי עניין בחדר ויצאתי איתה, אך פול ולינזי נישארו מאחור.
“זיכרונות רעים?” שאלתי את אניקה.
היא הנהנה, מעפעפת במהירות.
“אני מצטער.” אמרתי, מחזיק בידה בידידות.
“תודה.” אמרה, לוחצת את ידי.
“את הדלת הזאת את מכירה?” שאלתי אותה, מצביע על הדלת השנייה.
“לא.”
ניסתי את הדלת אך היא הייתה נעולה. איפה בנציון יכול היה לשמור את המפתח? יכולתי לעלות למעלה ולשאול אותו אך כמו לינזי, הרגשתי מלוכלך רק מלחשוב עליו.
“אולי בחדר העבודה.” הציעה לינזי.
ניגשנו אל חדר העבודה ובחנו אותו מקרוב. במגירות השולחן הגדול מצאנו קליעים ומטבעות שונים מהעולם, מכתבים בשפות שונות, מגזינים וקלפים פורנוגרפיים ושאר בוקי סרוקי. על חלק מהמדפים נחו ספרים מהוהים בשפות שונות, עיתונים משנת 1970, אלמוגים יבשים ובקבוק צבעוני ובו חול מאובק. את שאר המדפים מילא אוסף גדול של בקבוקי אלכוהול ריקים מהעולם.
“כל המכתבים האלה…” אמרה אניקה. “זה בטח של…כל האחרות…כל האנשים האלה שמחכים להן…”
“אולי חלק מהן הצליחו לברוח.” אמרתי.
“אולי.” היא משכה בכתפה. “הנה!”
על מסמר בקיר היה תלוי שרוך ומפתח. אניקה לקחה את המפתח והלכנו אל הדלת הנעולה. פול ולינזי יצאו מחדר השליטה, לינזי חובשת את כובע העור השחור ומתהדרת במגפי עור שחורים ופול עם שוט קטן בידו. הוא הביט באחותו בעיניים בורקות וזו החזירה לו מבט קשה ואז הכניסה את המפתח אל חור המנעול בדלת השנייה ופתחה את המנעול.
החדר היה אפל ועמוס בחפצים וכאשר הפעלתי את האור החניקה אניקה קריאת כאב קטנה. על ווים על הקירות היו תלויים תרמילים וצרורות שונים ועל הקירות היו שעונים חפצים אישיים: גיטרות, מצלמות, ערימת בגדים, ערימת מגבות.
“זה הכל שלהן.” אמרה אניקה בכאב.
“עכשיו זה שלנו.” אמר פול. “כל הזבל הזה.”
פול יצא ואנחנו התקרבנו אל התרמילים והבטנו בהם. תיק ירוק של ג'ני המסטד מבריסטול, מזוודה מהוהה של לורה לומקס מקנזס, מדבקות עם סמל השלום, קשת בענן, רכבת צהובה אחת שעפה בשמיים ועוד כמה מדבקות עם איורי שפתיים ועננים. בתוך התיקים היו זרוקים בעירבוביה בגדים, תמונות, יומנים ושאר חפצים אישיים חסרי ערך. את הדברים בעלי הערך לקח כנראה בנציון.
“הנה התרמיל שלי.” אמרה לינזי. “מעניין מה החרא הקטן השאיר לי.”
אניקה חיטתה בתרמילים גם היא עד אשר מצאה את התרמיל שלה. אחר כך הרימה גיטרה מהרצפה וליטפה אותה בחיבה, מנקה ממנה את האבק.
“זו הייתה הגיטרה של ג'ני.” היא אמרה, פורטת על אחד המיתרים. היא פרטה על עוד כמה והתחילה לכוון את הכלי ואז יצאה מהחדר, הגיטרה בידיה. לינזי מצאה ערימה של תקליטים והחלה לעיין בהם ואני נשארתי איתה קצת עד שנמאס לי ועזבתי גם אני.
במהומה של אתמול לא התקשרתי לאבא, לכן הלכתי לחדר העבודה והתקשרתי אליו בסניף הדואר. ענתה עדנה הפקידה ששמחה מאוד לשמוע את קולי והתעניינה בשלומי. ילד שנוסע לאילת לבדו? מי שמע על דבר כזה? אחר כך היא קראה לאבא לטלפון וסיפרתי לו סיפורי מעשיות על אילת, על יעלים שראיתי וצילמתי, ועל האנשים הנחמדים שכאן.
"ואתה אוכל כמו שצריך?”
"אוכל, אוכל.”
"ונזהר בשמש? שלא תקבל מכת שמש.”
"נזהר, אבא.”
מאחור נשמעו צחקוקים נשיים ואבא שאל:
"מה זה הקולות האלה?”
"אני באכסניית נוער. יש כאן כמה…תיירות יהודיות מארצות הברית. משלחת נוער כזאת.”
"אה, יופי, ילד'לה.” נרגע אבא. “אז תשמור על עצמך, כן?”
"מבטיח. נזהר בשמש ואוכל כמו שצריך. ודרישת שלום לאימא ולדפנה.”
הנחתי את השפופרת ונשארתי לשבת בכיסא, מריח עוד כמה רגעים את ניחוח הנורמליות באוויר. מצב רוח מהורהר נחת עלי אך העדפתי להתעלם ממנו עכשיו וכעבור כמה שניות קמתי ויצאתי מהחדר.
במטבח עמדה לינזי מאחורי הגז ובישלה משהו בסיר ומחבת וכאשר התקרבתי ראיתי אורז ובצל מטוגן ועוד פריטים שלא הכרתי. הידע שלי בבישול התמצה בשקשוקה וסלט.
"מריח מצוין.” אמרתי.
"אני מקווה שאצליח להתחרות בשקשוקה שלך.” ענתה לינזי.
"אחרי מה שאני מריח כאן, אף אחד לא יזכור את השקשוקה שלי.” אמרתי והיא צחקה, משועשעת מהחנפנות הברורה שלי.
מהסלון שמעתי גיטרה ויצאתי מהמטבח. אניקה ישבה על שרפרף ופרטה משהו של "המרמלדה" והלגה ואיוה היו שרועות כל אחת על כרית ענק אחרת, מסוממות ומבסוטיות לאללה, מלוות אותה בשירה מזוגזגת.
נשכבתי ליד הלגה והיא התהפכה חצי עלי, רגלה בין רגלי והמשיכה לזמזם את השיר. נישקתי את סנטרה והיא צחקקה ברכות ואז נישקה אותי בחזרה. גופי התעורר כמו טיגריס המקיץ משנתו, וחשתי את כל השרירים בי מתמתחים בזה אחר זה אך למרות זאת לא מיהרתי לשום מקום, העדפתי להתחמם לאט. מבט קצר קדימה על ציר הזמן הראה לי את עצמי בועל את היפיפייה הזאת על הכרית עליה שכבנו ולא היה לי דחוף במיוחד להגיע לשם. תחת זאת רק נישקתי אותה מעדנות, שנינו מניחים לחרמנות להיבנות בנו בהדרגה, חמה ואטית כמו הזריחה.
דקות ארוכות שכבנו כך, מתענגים על שפתיים רכות ואצבעות מלטפות, צלילי הגיטרה של אניקה וריח התבשיל מהמטבח. ליטפתי את פניה וסנטרה, כתפיה וזרועותיה, נמנע בצורה כמעט מכוונת מהאזורים המיניים יותר. עם הליטוף הנכון, כל חלק בגוף הופך ארוטי וזה מה שניסיתי לעשות עכשיו. היה זמן לחדירות וגניחות עונג, אבל עכשיו היה זמן אחר, לבניה אטית ומענגת יותר. הלגה שכבה מולי, מביטה בי בעיניים כחולות וחמות והניחה לי ללטף ולענג אותה, מרפרף ומדויק ועדין. היא נישקה אותי שוב ולשונותינו נפגשו ואני מצאתי את עצמי מתפלא על כך שאני עדיין מתרגש מנשיקה פשוטה מהלגה כאשר רק לפני כמה שעות הזין שלי היה קבור בין ירכיה והיא קראה בשמי.
פול הגיע ונעמד ליד אחותו, מניח יד על כתפה. היא הפסיקה לנגן והרימה אליו את ראשה ולכמה רגעים הם הביטו זה בזה ללא מלים, משוחחים בשפת מבטים. לבסוף אמר פול בשקט:
"בואי.”
"לא.” ענתה אניקה. “כאן.”
תשומת לבי נטשה את האח והאחות כאשר איוה התרוממה מהכרית שלה ונשכבה מהצד השני שלי, שדיה הענקיים נפגשים באלו של הלגה על חזי ואני הסתובבתי למרכז ובירכתי אותה לשלום בנשיקה עדינה. נשיקותיה של איוה היו קצרות ומרפרפות כמו פרפרים באביב, ניגוד מעניין לאלו של הלגה אשר נטו להתמשך כמו ערב חורפי מול אח מבוערת.
הפניתי את גבי אל הלגה כדי שאוכל להקדיש לאיוה תשומת לב דומה לזו שהקדשתי להלגה קודם לכן והלגה נצמדה אלי מאחור, מלטפת את ראשי וצלעותיי. ליטפתי את איוה בצורה דומה לזו שליטפתי את הלגה, מקדיש תשומת לב לפניה וצווארה. אפה היה עגול וחמוד ועיניה כחולות, אם כי לא צלולות כמו אלו של רעותה אשר מאחורי. הבטתי בעיניה והיא הסמיקה באופן מקסים, מתביישת פתאום מהנער–גבר שכבר זיין אותה פעמיים אבל עכשיו התייחס אליה באופן אינטימי יותר. ניחשתי שעם חזה מוגזם כמו שלה, העיניים שלה לא זכו להתייחסות כמו שדייה ובעצם, נאלצתי להודות בכך כלפי עצמי, גם אני חטאתי בכך. היא שוב רכנה אלי ונישקה אותי, שפתיה בהולות ומרוגשות יותר.
"מתחילים את המסיבה בלעדי?” שאלה לינזי מעלינו. “לא נורא, אני אחגוג לי עם פול. אנחנו לא צריכים אותם, נכון, פולי?” היא שאלה והתקרבה לחבק את פול.
הוא הדף אותה והביט בה בתערובת של תסכול וכעס.
"לא.” הוא אמר.
"מה הבעיה שלך?” היא שאלה. “שאני לא בלונדינית כמו השוודית או שהשדיים שלי רק גדולים ולא ענקיים כמו של איוה?”
"זה לא זה.” אמר פול, התסכול מעווה את פניו.
"אז מה זה?” דרשה לינזי.
אניקה הניחה את הגיטרה ונעמדה ליד אחיה אשר רעד מהתרגשות וזעם.
"זה אני.” היא אמרה בפשטות ואז נשקה ללחיו.
"לא כאן, אניקה.” הוא סינן.
"בדיוק כאן.” היא אמרה ונישקה אותו שוב, הפעם קרוב יותר לשפתיים.
"אני…כולם יראו…” הוא אמר, קולו מתרכך.
"שיראו.” היא אמרה. היא ניסתה לנשק אותו על שפתיו אך הוא נרתע. “נמאס לי להתחבא מאבא ואמא והמשפחה והחברים וכל העולם. שיראו.” היא חזרה ונישקה אותו שוב על השפתיים. הפעם לא נרתע, אך שפתייו היו קפוצות. אניקה לא וויתרה ובפעם השלישית הוא נכנע והאח והאחות התנשקו ברכות מול עינינו. כמה רגעים הם עמדו כך, מתמסרים זה לזה, מחובקים ומתנשקים בלהט הולך וגובר עד אשר הדפה אניקה את אחיה לאחור, מושיבה–משכיבה אותו על אחת הכריות.
"מה את עושה?” הוא שאל, שוב קפוץ, מבוהל כמעט.
"עושה לך טוב.” ענתה אניקה, שולחת את ידיה אל חזית מכנסיו.
"אני…לא כאן…” הוא התחנן. “בואי נלך לחדר…”
אניקה לא שעתה לדבריו. איברו של אחיה כבר היה בידיה ומבלי לומר דבר היא הכניסה אותו אל פיה. בהתחלה גופו היה קשה ודרוך והוא נראה אומלל וסובל אך אניקה התחילה למצוץ את איברו בלהט ותוך כמה רגעים הוא שקע בכרית, נכנע סופית לעונג שהסבה לו אחותו בפיה קבל עם ועדה.
"פאק.” אמרה לינזי, בוהה במחזה שמולה. “ואני חשבתי שאני הסוטה.”
שפתיה של אניקה עלו וירדו על איברו של אחיה, ידיה נחות על הכרית. רוב הנשים שהכרתי העדיפו לגעת בגופו של הגבר לו הן מצצו ולו רק כדי שיוכלו להדוף אותו אם הוא מנסה לחדור עמוק מדי אל פיהן אך אניקה, שהכירה את אחיה כשני עשורים, ויתרה על אמצעי הזהירות הזה ונגעה בו בפיה בלבד, מניעה את ראשה מעלה ומטה על הזין הזקור, שפתיה משאירות אחריהן שובל בוהק של רוק. פשוק איברים שכב פול בכרית, עיניו עצומות והוא מתמסר כולו לשפתיה הרכות של אחותו.
לינזי כרעה מאחורי אניקה וליטפה את את גבה ואת צלעותיה. אניקה המשיכה למצוץ לאחיה, מתמקדת עכשיו בראש הזין, עולה ויורדת עליו בתנועות קצרות ומהירות. לינזי פירשה את שתיקתה כהסכמה וידה החלה לנדוד גם לאזורים תמימים פחות, אצבעותיה משרטטות קווים דמיוניים על גבה התחתון של אניקה ואז על ישבנה ומשלא נתקלה בהתנגדות החליקה את ידה גם אל בין ירכיה, אצבעותיה מרחפות על הג'ינס המשופשף כמה סנטימטרים מתחת למפשעתה.
ראשה של אניקה המשיך לעלות ולרדת על איברו הבוהק של אחיה. מדי כמה מציצות היא הוציאה אותו מפיה וליקקה את כולו, מהבסיס ועד הכיפה. פעם אחת היא העיפה מבט אל לינזי מאחוריה, ועיניה פגשו באלו של לינזי למשך כמה שניות. לאחר מכן שבה לפנק את אחיה בפה לוהט ורטוב ולינזי חידשה את ליטופיה במפשעתה של אניקה.
פול גנח לפתע וראשו נזרק לאחור והבחנתי בשפיך ניגר משפתיה של אחותו. לראשונה היא אחזה באיברו של אחיה ואוננה לו בתנועות מהירות, שפיך זורם מפיה על איברו ומפשעתו. לבסוף הוא נרגע ונשאר לשכב על הכרית, מתנשף בעיניים עצומות.
“די עם המשחקים עכשיו.” ציוותה לינזי. “עכשיו כולם קמים לאכול.”
————-
לפרק הבא