הזדמנות שנייה – פרק י”א: נפוליאון

התעוררתי בבהלה. חששתי שהקליינטים של בית הזונות יגיעו ויבינו את התרמית ורציתי לראות מה יקרה כאשר יראו את השלט. נדרשו לי כמה שניות להבין שהאור העמום מגיע עכשיו ממזרח והיו אלו דמדומי בוקר. אם הכל שקט כנראה שהלילה עבר בסדר.
לא הייתי לבד. לינזי והלגה ישנו איתי, עירומות, לינזי מחבקת אותי מאחור והלגה בתנוחת כפית לפני. הזין שלי התקשה מיד אבל הייתי סקרן ומודאג מדי כרגע. בזהירות קמתי ויצאתי מהמיטה, צועד בזהירות בבית.
איוה ישנה באחד החדרים ופול בחדר אחר ושאר החדרים היו ריקים למעט דלת חדר האקדוחן אשר הייתה נעולה. ירדתי למטה בזהירות ומצאתי את אניקה במטבח, מעשנת סיגריה. היא לבשה חלוק משי גדול שנראה היה שהיה שייך לבעל הבית המקורי.
“בוקר טוב.” אמרתי והיא חייכה אלי.
“עייפו אותך הבחורות?” היא שאלה בחיוך.
“כן, בהחלט.”
“החשיש עושה להן את זה. אף פעם לא עישנתי משהו כזה.”
“חשבתי שזה אני.”
היא הביטה בי באלכסון.
“אתה בחור צעיר מאוד מיוחד.” אמרה.
“תודה. ממתי את ערה?”
“משתיים בערך. פול העיר אותי, הוא אמר שהיית רוצה שישאר מישהו ער בלילה.”
“הוא למד להכיר אותי.” חייכתי. “חששתי מהקליינטים שהיו רגילים לבוא הנה. רציתי לראות מה יקרה.”
“התרגיל שלך עם השלט עבד יפה. בכל פעם שהגיע מכונית, ברגע שהנהג ראה את השלט הוא הסתובב וברח. אף אחד לא נעצר אפילו. זה היה רעיון יפה מאוד.”
“יופי.” אמרתי, הקלה ממלאת אותי. זה היה הדבר האחרון ממנו חששתי. “פול מאוד דאג לך.”
“פול בדרך כלל מאוד דואג לי. הפעם זה היה בצדק.”
“אח גדול?”
“אני הגדולה. בחמש דקות.”
“אז אין לו תירוץ אמיתי להיות רכושני.”
“לא, אני מניחה שזה פשוט אופי.”
“האופי הזה הציל אותך.”
“ממה ששמעתי, אתה הצלת אותי. פול רק נגרר מאחור. כמו שאמרתי קודם, אתה בחור צעיר מיוחד מאוד.”
משכתי בכתפי.
“בדקת מה שלום ה…איך קוראים למארח שלנו? נמאס לי לקרוא לו האקדוחן.”
“בנציון. כן, בדקתי מה שלומו. הוא עדיין קשור. נתתי לו קצת לחם ומים בלילה.”
“הוא…בריא?”
“הוא לא הולך למות מהמכות שהוא חטף,” קולה התחדד. “אם לזה אתה מתכוון.”
הנהנתי.
“גוויות יסבכו אותנו כאן.”
“לא שלא מגיע לו למות.” היא אמרה בקור.
“את רוצה לספר לי מה קרה?”
"פול לא רוצה לדעת אז אני אני אספר לך. הגעתי לאילת והסתובבתי קצת. טיילתי בהרים עם תייר ספרדי, שכבתי כמה ימים עם החוף. בשלב מסוים התחשק לי קצת חשיש. ידעתי שיש ביטניקים בעיר וידעתי שאיפה שיש ביטניקים יש חשיש. לא היה מסובך במיוחד למצוא אותם.
מהרגע הראשון לא אהבתי אותם. הם הביטו בי במבטים מוזרים. הביטניקים וההיפים האחרים שפגשתי בעולם היו בדרך כלל אנשים שמחים, שרו הרבה על אהבה, שמחו לחלוק. אלו רק נתנו לי חשיש אבל לא דיברו הרבה. לי זה לא היה אכפת, קיבלתי מערה משלי והתמסטלתי לי בכיף.
בנציון הגיע למחרת. במקרה הייתי פחות מסטולית וראיתי אותו מגיע עם האוטו האדום שלו. הוא ניגש לג'ורג', אחד הביטניקים הזקנים והמגעילים ביותר. ראיתי שג'ורג' מצביע אל המערה שלי.
בנציון בא אלי למערה. ניסה להיות נחמד. "רוצה לבוא אלי? יש לי כמה חשיש שאת רוצה, מים חמים, תקליטים.” לא רציתי, הוא נראה לי מזויף. אמרתי לו שטוב לי כאן. הוא לא אמר כלום, רק אחז בכוח ביד שלי, לקח את התיק שלי ומשך אותי איתו. הוא היה חזק בצורה מפחידה והור גרר אותי איתו למכונית. צעקתי שיעזוב אותי, צעקתי לביטניקים שהיו שם שיצילו אותי, שאני לא רוצה ללכת איתו, אבל הם הפנו אלי את הגב. אף אחד לא רצה לראות. הוא זרק אותי לתוך המכונית ונסע, מהר מדי מכדי שאוכל לקפוץ.
הוא הביא אותי לכאן ולקח אותי אל החדר שלו. הוא זרק אותי על המיטה ואנס אותי. כמה פעמים. הוא אמר שכדאי שאתרגל כי אלו החיים שלי עכשיו. אחר כך הוא נעל אותי באחד החדרים. בכיתי וצעקתי ודפקתי על הדלת אבל הוא התעלם. לא שמעתי ממנו כלום. ניסיתי למצוא אולי דרך לברוח אבל לא מצאתי כלום. החדרים האלה בנויים כמו כלא.
בערב שמעתי את המכוניות וידעתי מה הולך לקרות. הקליינטים הראשונים לא ביקרו אותי אלא את האחרות. חשבתי שאולי הוא ירחם עלי בגלל שאני חדשה אבל בלילה הוא הגיע עם עוד גבר. בכיתי וביקשתי שירחם עלי אבל נראה לי שזה רק הדליק את הגבר שאיתו יותר והוא קרע ממני את השמלה שבנציון נתן לי ואנס אותי. אחרי שהוא גמר היה עוד אחד.
למחרת הוא נתן לי סיגרית חשיש לפני שהגיעו הלקוחות. שוב ניסיתי להתחנן בפניו שיעזוב אותי אבל הוא רק אמר שאם אני לא אסתום את הפה הוא יקח לי גם את החשיש. סתמתי.
עם החשיש הכל נהיה נורא פחות. כל כמה זמן, לא ידעתי כמה, הוא היה מגיע עם סיגריה חדשה. הייתי מעשנת ומזדיינת, מעשנת ומוצצת. לא זכרתי כלום, הלילות באו והלכו כמו מצמוצים. אחרי כמה ימים כבר לא התלוננתי בכלל, בקושי זכרתי את החיים הקודמים. החיים שלי היו שינה וחשיש ואוכל וקליינטים. הרבה קליינטים. ואז הגעתם.”
שתקתי. בדקירה בלב נזכרתי במכוני הליווי שהיו לי בגלגול הקודם ותהיתי כמה דומה היה סיפורה של אניקה לסיפורן של הבחורות שעבדו אצלי. אני קניתי אותן מסוחרי נשים והסיפורים שלהן לא עניינו אותי מעולם, הן היו רק משאב עבורי. מצאתי נחמה פעוטה בעובדה שהצלחתי לסגור את מכוני הליווי לפני שנרצחתי בזמן ההוא.
“אני ארצה לעלות לדבר איתו…עם בנציון…אחר כך. תרצי להתלוות אלי?”
“כן.”
“את רוצה לישון עכשיו? לא ישנת הרבה.”
“לא, אני אנסה למשוך את היום. לא רוצה יותר סדר יום של זונה.”
הנהנתי בהבנה.
“מה איתך? מה הספור שלך?” היא שאלה.
“מה יש לספר? ילד ישראלי רגיל.” שיקרתי.
“כל הילדים הישראלים נלחמים בפושעים ומזיינים ארבע בחורות ביום?”
“ארבע? אני ספרתי שלוש…”
“היום רק מתחיל.” היא חייכה חיוך קטן.
צחקתי.
"אוקיי, תפסת אותי.” אמרתי. “אני מודה.”
“מה?”
“זאת הפעם הראשונה שלי. פעם ראשונה שאני משתלט על פושעים ומזיין שלוש בחורות בלילה.”
“כן, נראה היה לי שאתה לא יודע מה אתה עושה שם במיטה…” היא חייכה. “לפי איך שהלגה צעקה, אפשר לחשוב ש'איתן' בשוודית זה 'אלוהים'.”
צחקתי.
“היא משוודיה?”
אניקה הנהנה. "לינזי ואני מאנגליה ואיוה מגרמניה. היו עוד, אבל הן נעלמו.”
“נעלמו? לאן?”
“אני לא יודעת.” היא משכה בכתפה. “יום אחד הן פשוט נעלמו ובמקומן הביאו אחרות.”
“אני מניח שזו עוד שאלה שבנציון יוכל לענות לנו עליה.”
“כן, אבל בוא נחכה שכולם יתעוררו קודם. רוצה לאכול?”
“כן, אני רעב." אמרתי, בטני מקרקרת פתאום. "אני אכין שקשוקה.”
“שק…מה?”
“שקשוקה. זה טעים.”
המקרר היה מלא למחצה אבל מצאנו בו די ביצים וירקות ואני מצאתי קרש חיתוך ומחבת והתחלתי לעבוד. אניקה נכנסה למזווה וחשבתי שהיא הולכת להוציא לעצמה חשיש אך היא חזרה כעבור חמש דקות עם רשימה ביד.
“מה יש לך שם?”
“רשימת כל האוכל במזווה ובמקרר.” היא אמרה. “אם אנחנו הולכים לגור כאן, כדאי שנחשוב איך אנחנו הולכים להאכיל שבעה אנשים.”
“שבעה?”
“שכחת את בנציון.”
הנהנתי בהסכמה. היא הייתה בחורה חריפה, נוכחתי לדעת.
“לכמה ימים יספיק לנו האוכל?”
“קשה לי לדעת…שלושה – ארבעה ימים.”
“אוקיי…יש לנו זמן לחשוב. עד אז…אניקה, בואי נבהיר משהו.”
היא הביטה בי ברצינות.
“אנחנו הולכים להקים כאן מעין…קומונה…אבל זאת לא תהיה דמוקרטיה. אני הולך להיות…”
“…המנהיג?”
“משהו כזה, כן.”
“אתה רוצה לתפוס את מקומו של בנציון?” היא נדרכה.
“לא, אבל צריך לזכור שמה שאנחנו עושים כאן הוא מסוכן. יש לנו פושע למעלה. אולי יש לו חברים. אולי הוא חייב כסף לאנשים. אולי המשטרה תגלה את השלט שלנו. אולי הוא משחד אנשים במשטרה והם ישלחו שוטרים להתעניין מה קורה כאן. הרבה דברים יכולים להסתבך. כל עוד אני כאן, אני אקבע כמה כללים…כללים שיעזרו לנו לשמור על הביטחון שלנו כאן. אם אדם אחד יפר אותם, נסלק אותו. אם כולם לא יקבלו את הכללים, אני אלך.”
היא הנהנה בהבנה.
“חשבתי שאתה מתכוון למנהיג מסוג אחר.”
“לא.” אמרתי. "אם לא תרצו, אני אלך. לא רוצה לסכן את החיים שלי סתם."
השקשוקה החלה להעלות ניחוח ערב במטבח ואניקה ליקקה את שפתיה.
“מריח טוב.”
“תודה.”
“אז..על איזה כללים חשבת?”
“בשבוע הקרוב אנחנו לא פותחים את החלונות לחזית. בכלל. רק את האחוריים, את אלו הפונים להר. לא יוצאים לחצר.”
“אפשר לצאת לגג.”
“קודם נראה מה רואים משם ואז נחליט, בסדר?”
“בסדר. מה עוד?”
“לא יודע בינתיים. יש לך רעיונות?”
“רק אחד…זה שהבנות היו כאן…”
“…זונות.”
“כן…זונות…בחודשים האחרונים, זה לא אומר שמותר לעשות איתן…איתנו…מה שרוצים.”
“זה ברור.” אמרתי, מכבה את הלהבה תחת הגז, השקשוקה רוחשת במחבת.
“הנחתי ככה…אתה נראה לי ילד טוב, רק רציתי להגיד את זה…שזה יהיה ברור.”
“שמה יהיה ברור?” הגיע קולו של פול. הוא לבש מכנסי טרנינג וחולצת טי ונראה שהרגע התעורר, פניו מכורכמים ושיערו פרוע. הנחתי עין אחת ורוטב על צלחת עבור אניקה ולעצמי ערכתי צלחת דומה. לצד הביצים פרסתי לחם שבנציון רכש אתמול כנראה.
“סתם…זה ביני לבין איתן…”
“מה יש בינך לבין איתן?” הוא שאל.
“אויש, תסתום. ה…שקשוווקה הזאת…היא חלומית! אתה חייב לטעום את זה, פולי!”
“אני מעדיף קפה קודם.”
“זה מעדן, איתן!”
“תודה.”
פול ניגש אל הקומקום ומילא לעצמו מים. שמעתי צעדים במדרגות והסתובבתי כדי לראות את איוה והלגה יורדות למטה, לבושות גם הן בחלוקי משי מהאוסף הפרטי של בנציון.
“בוקר טוב.” אמרה הלגה בעליצות במבטא השוודי שלה. “מה זה הריח הזה?”
“הילד יודע לבשל.” אמרה אניקה בפה מלא שקשוקה.
“זה לא כל מה שהוא יודע…” צחקקה הלגה ושתי האחרות הצטרפו לצחוקה.
“שמעתי אותך אתמול.” אמרה אניקה. “לפי איך שנשמעת היה נדמה לי ש'איתן' זאת המילה בשוודית ל'אלוהים'!”
הפעם צחקו הלגה ואיוה בקול רם, שדיהם הגדולים מיטלטלים מתחת לחלוקיהם.
“אם ככה מזיינים כל הילדים בישראל, אני חושבת שאני אלך להיות מורה!” אמרה הלגה ופרץ צחוק חדש מילא את המטבח.
“מורה למה?” שאלה אניקה.
“מורה ל…הגיינה אישית. נהנית מהשיעור אתמול, איתן?”
“מאוד, המורה.” אמרתי. “אבל יש לי עוד כמה שאלות…נוכל לחזור על החומר?”
שלוש הבנות צחקו בקול רם ולינזי קראה מלמעלה:
“הי, אתן מוכנות לשתוק שם למטה? אני מנסה לישון קצת!”
“אויש, תסתמי כבר, פרה אנגליה!” קראה הלגה בצחוק. “רדי למטה או שאני שולחת את איתן להוריד אותך!”
“זה לא רעיון רע כל כך.” קראה לינזי. “תשלחי אותו!”
“לא לפני שהוא מכין גם לנו מהמעדן הזה!” קראה הלגה. ”הפרה האנגליה השנייה גמרה לנו את הכל!”
“ציפור המשכימה קום תופסת את התולעת.” אמרה אניקה.
“ממה שראיתי זו לא בדיוק תולעת…” צחקה הלגה. “יותר כמו נחש אנקונדה…”
“את זה עוד לא ראיתי…” אמרה אניקה.
“כי לינזי לא עזבה אותו לרגע!” ענתה הלגה בקול רם, לאוזניה של האנגליה בקומה השנייה ושוב מילא צחוק מתגלגל את המטבח.
לבסוף נרגעו קולות הצחוק ואיוה והלגה התישבו על כסאות הבר הגבוהים שליד פינת האוכל. לינזי ירדה במדרגות והצטרפה אליהן, מברכת את הנוכחים בברכת בוקר טוב.
“מכיוון שהמעדן שלך נגמר, אפשר קפה במקום?” שאלה לינזי. “אני מתה לעשן משהו טוב על המרפסת עם כוס קפה.”
“רעיון טוב.” הסכימה איתה הלגה.
הבטתי באניקה והיא הזדרזה לענות.
“אני חושבת שעדיף לא לצאת החוצה בימים הקרובים.”
“מה?” השתוממה לינזי.
אניקה הסבירה להן את שהסברתי לה והן הביטו זו בזו, לא לגמרי משוכנעות.
“מי אמר לך את כל זה?” שאל פול. “הילד?”
“איתן, כן.” היא הישירה אליו מבט. “והוא אומר דברים הגיוניים: אנחנו בסכנה כאן. אנחנו עלולים להישלח לכלא. אולי פושעים ינסו לפגוע בנו. אני חושבת שאנחנו צריכים להיות זהירים, לפחות בזמן הקרוב.”
“כמה זמן?” שאלה לינזי.
“אני חושב ששבוע זה מספיק.” אמרתי. “השמועה תעבור בעיר שבית הזו…שהבית נסגר, שהאוטו של בנציון נעלם, שהתריסים סגורים ושיש שלט של המשטרה על השער. קליינטים של…הקליינטים מפחדים להיתפס ב…במקום כזה. הם לא יחזרו הנה יותר, אבל אני חושב שצריך לחכות עד שכולם יפסיקו לבוא.”
“אני חושב שזה בולשיט.” אמר פול, שפתיו מעוות בבוז. “אני חושב שאתה רק מפחיד אותנו כדי להרגיש חשוב.”
“אני חושבת שאיתן צודק.” אמרה אניקה ופול ירה בה מבט עז, שוטם כמעט.
“יש משהו בזה.” נאנחה לינזי. “למרות שמאוד רציתי לעשן משהו טוב על המרפסת עם כוס קפה. הלגה? איוה?”
הלגה הנהנה, מאוכזבת בעליל ואיוה אמרה:
“ומה עם הגג? אפשר לעלות לגג.”
“אני מציע שתעלי ביחד עם לינזי ותחליטו אם זה נראה לכן בטוח או לא. מה שחשוב זה לבדוק אם אפשר לראות אתכן מהכביש.”
“רעיון מצוין. כל הכבוד, גרמניה!” צהלה לינזי. “אנחנו עולות, שמישהו יכין קפה למשלחת!”
“אני אכין שקשוקה.” אמרתי. “מי רוצה?”
"אני! אני!” עלו צעקות קולניות סביבי.
"עד שתחזרו זה כבר יהיה מוכן.”
איוה ולינזי עלו לקומה השנייה ואני חזרתי אל עמדת הבישול בזמן שאניקה מילאה מחדש את הקומקום. בזמן שחתכתי את הפלפלים תהיתי מה פשר הזעם שהפגין פול מהרגע שנכנס אל המטבח בבוקר. אניקה אמרה שהוא שתלטן כלפיה, האם זה היה קשור? החלטתי לא להתערב בינתיים אבל לפקוח עליו עין בזהירות.
"איתן!” הגיע קולה של לינזי. “בוא לראות!”
"תגמור את ה…שקשוווקה אחר כך.” אמרה אניקה. “לך לראות.”
עליתי לקומה השנייה. הפתח בגג היה פתוח וגרם המדרגות המתקפל היה ערוך לעליה.
"נפוליאון, בוא לראות!” קראה לינזי בעליצות מלמעלה.
עליתי לגג בזהירות, בודק את שדה הראיה סביבי אך במהרה הבנתי שהגג מוסתר כמעט לחלוטין על ידי המעקה ומי שנמצא למעלה כמעט ואינו יכול להראות ממי שנמצא בחצר או נוסע בדרך. היו כמה חריצים דקורטיביים במעקה, אך את אלו אפשר היה לכסות בקלות בשמיכות או שטיחים.
"מה אתה אומר, נפוליאון?” שאלה לינזי, מרוצה בעליל מהבדיחה שלה.
"נראה לי שזה בטוח למדי.”
"וו–הו!” קראה לינזי בעליצות. “אניקה! הלגה! תביאו קפה וסיגריות! ותגלגלו לי משהו טוב, כן?”
"כבר באות!” צעקה מישהי מלמטה.
כאשר ירדתי במדרגות המתקפלות, אניקה והלגה כבר היו מוכנות למטה והלגה אחזה בידה מגש עם סיגריות חשיש מגולגלות וכוסות קפה.
"אתה מכין לנו שקשוווקה, ילד?” שאלה אניקה.
"מכין, מכין.” עניתי.
"ילד טוב!” היא ענתה ונפנתה למשימה של העלאת המגש אל הגג.
ירדתי למטה, מוצא את פול שותה קפה ליד השולחן.
"אז מה, אתה המפקד עכשיו?” הוא שאל.
לא הבנתי מה הסיפור שלו אבל לא הייתה לי שום כוונה לשחק את המשחק הזה.
"אפשר להגיד, כן.” אמרתי. “זה יהיה בעיה?”
"אני לא מבין למה כולם צריכים לעשות מה שילד בן שש עשרה אומר כאילו זה אלוהים, זה הכל.”
"אנשים מצייתים למי שיודע מה הוא מדבר, למי ששומר על קור רוח בשעת בהלה.” הסברתי לו ברצינות, חותך עוד סדרה של עגבניות ופלפלים. “הן ראו שאני יודע מה אני מדבר, הן ראו שאני קר רוח, הן מצייתות למה שאני אומר.”
"אבל אתה רק ילד.”
"הן כבר לא רואות בי ילד.”
הוא נד בראשו במרירות ואני החלטתי לגמור את השיחה.
"אני מזכיר לך שאנחנו לא מסתובבים בחוץ ולא פותחים תריסים.”
"כן המפקד.” הוא ענה בסרקזם של מפסידים.
השקשוקה התבשלה על האש ואני נפניתי להביט ברשימה של אניקה. היא העריכה שהאוכל יספיק לנו לשלושה או ארבעה ימים אבל נדמה היה לי שתוך יומיים יאזלו הירקות. היינו זקוקים לכסף. לבנציון היה קצת, מן הסתם. השאלה היא איפה הוא החזיק אותו?
היו לי כמה וכמה שאלות לבנציון. האם היו לו שותפים? האם היה כסף חבוי בבית? הבית היה נס קטן: מחוץ לעיר אבל מחובר למים, חשמל וטלפון. איך הוא הצליח לעשות את זה? אחרי ארוחת הבוקר, החלטתי, אלך לבקר אותו.
————-

לפרק הבא