הזדמנות שנייה – פרק י’: האקדוחן

דשדוש רגליים על כורכר. צלילי גיטרה רפים מאחור. צווחות ציפורי לילה.
פול ואני הלכנו על שביל חיוור בלילה אפל, לקראת הלא ידוע, לקראת איש עם אקדח.
"אם תשמע מכונית, תתחבא.” אמרתי.
"איזה מכונית?”
"שמת לב למכוניות שירדו מהכביש הראשי?”
"אה, כן. מי אלה? אני עדיין אל מבין מה קורה כאן.”
"באמת לא הבנת?” שאלתי.
"אתה הבנת?”
העולם הזה עדיין היה מוכר לי יותר מהחיים הנורמליים, ולא רק בזכות יותר שנים שחייתי בתוכו. בהתחלה הנחתי שפול הבין כמוני, אבל הוא לא.
"האיש הזה…האקדוחן…הוא מגיע לכפר של הביטניקים, נותן להם חשיש שהוא קונה בזול. אם הוא מוצא שם בחורות יפות הוא מציע להן לבוא איתו. אולי לוקח אותן בכוח.”
"לאן?”
"כנראה שיש לו בית זונות. ראית את המכוניות. אלה הלקוחות. הוא לוקח את הבנות היפות של הביטניקים לבית הזונות שלו. זוכר מה אמרו לנו במשטרה? לאף אחד לא אכפת מהביטיניקים האלה. הוא כנראה הבין את זה והוא מנצל את זה.”
"אז אחותי עכשיו…”
"כנראה שכן. אני מצטער.”
פול שתק בקול, צערו פועם באפלה. צעדנו ללא מילה עד שלפתע נשמע נהם מנוע מלפנים.
"מכונית!” אמרתי ושנינו מיהרנו לחפש מחסה. לזוועתי היינו עכשיו בשטח שטוח יותר ללא בולדרים גדולים. האפשרות היחידה הייתה רק להתרחק, מהר.
אחזתי בזרועו של פול וגררתי אותו בריצה מהשביל, שנינו רצים בעיוורון בין הסלעים שהיו קטנים מכדי להתחבא מאחוריהם אבל גדולים מספיק כדי להכשיל אותנו.
נהם המכונית התגבר עכשיו ושברירי אורות החלו להתנוצץ מהסלעים החומים–כתומים. העפתי מבט אינסטינקטיבי באור…טעות. האור סנוור אותי והחמצתי סלע גדול, ברגע הבא חשתי בעצמי נופל, נפנפתי בידי, פגעתי בפול, לא מספיק זמן כדי לאחוז בו, חבטה במצח והייתי על האדמה.
שכבתי על פני. דם נזל ממצחי. המכונית עברה מאחור. האם ראו אותנו? איפה פול? הרגשתי חלש ומבולבל מכדי להתרומם.
"איתן?” שמעתי את קולו של פול בחושך. “איתן, אתה בסדר?”
"אני כאן.” אמרתי, מתרומם על רגליים חלשות.
"אתה בסדר?”
"אני חושב שכן. הם ראו אותנו?”
"לא יודע. נראה לי שלא. נפצעת?”
"לא רציני. בוא נמשיך.”
חזרנו בזהירות אל דרך הכורכר והמשכנו ללכת. המספרים הזרחניים בשעוני הראו חצות וחצי. קולות הכפר מאחור נדמו וצליל גריסת הכורכר מתחת לרגלינו היה היחיד שנשמע עכשיו. הייתי חלש עדיין מהמכה והעייפות של היום הארוך החלה לתת את אותותיה בי. גמלים הופיעו מולי לפתע ונדרשו לי כמה שניות להבין שהם אינם שם באמת ושכנראה נרדמתי.
“איתן? הכל בסדר?” שאל פול.
“מה קרה?”
"ירדת מהשביל.” הוא אמר.
“מה זה?” שאלתי.
“מה מה?”
“תקשיב.”
קולות נשמעו עכשיו מרחוק, קלושים מכדי לזהותם בבירור.
“לא יודע. מאיפה זה בא?” שאל פול.
“משם. מהמשך הדרך.”
קור פשה בגופי עכשיו מבלי שידעתי עדיין את מהותו.
המשכנו ללכת והקולות הלכו והתגברו בהדרגה. הייתה זו מוזיקה וקולות בני אדם. כעבור זמן מה גם ראיתי אורות חיוורים מעבר לגבעות וגם אלו התחזקו ככל שהמשכנו ללכת.
“מכונית!” אמר פול לפתע.
הפעם היה לנו מזל רב יותר ומצאנו סלע גדול במהירות והתחבאנו מאחוריו. המכונית הגיעה מכיוון האורות וחלפה על פנינו במהירות, ממלאת את האוויר באבק. כאשר היא נעלמה חזרנו אל הדרך ללא אומר והמשכנו ללכת.
“הנה זה.” אמרתי כעבור כמה דקות. הדרך התעקלה מאחורי גבעה וברור היה לנו שמאחוריה בקעו הקולות והאורות. “בוא נציץ.”
נצמדנו לסלעים והתחלנו להתקדם בזהירות עם הדרך. כעבור כמה דקות ראינו את הבית. הוא היה גדול ומוקף חומה גדולה. מבחוץ חנו שלוש מכוניות ומוזיקה וקולות גברים נשמעו מבפנים.
“בוא נתקרב.” לחשתי ושנינו התגנבנו לכיוון השער.
לפתע נשמעו קולות מעבר לשער ואני הספקתי לגרור את פול ולזנק מאחורי אחת המכוניות. השער נפתח ושלושה גברים יצאו החוצה.
“…ציצקלך יש לאנגליה הזאת?”
“יותר טובים משל בלהה שלך, הא?”
“חה! חה! חה!”
הגברים נכנסו אל אחת המכוניות. כעבור כמה רגעים הניעו אותה ונסעו.
“מה הם אמרו?” שאל פול.
“זה בית זונות.” אמרתי.
הוא נאנח.
“אז מה נעשה?”
“נחכה ונסתכל. נראה אם האקדוחן שלנו לבד ומה הוא עושה.”
“אבל לא רואים מכאן כלום.”

“נכון, אבל מהגבעה רואים.”
הדרך ממנה הגענו התעקלה סביב גבעה אשר צפתה אל הבית. הייתי כבר עייף כאשר התחלנו להעפיל על הגבעה והטיפוס בחושך היה אטי ומפחיד. פעמיים נפלתי על הידיים, פעם אחת מפיל את פול איתי. בחושך קשה לאמוד מרחקים ולפרקים נדמה היה שזו אינה גבעה כי אם הר ובעייפותי דמיינתי תהומות אפלות מכל צד. לבסוף הגענו אל מתחת לפסגה הקטנה ועלינו למעלה בזהירות.
הנקודה הייתה טובה ויכולנו לראות ממנה את כל הבית. הוא היה מבנה דו קומתי גדול וגגו היה פתוח ומוקף מעקה. בחנייה הפנימית חנתה מכונית גדולה ופתוחה, מן הסתם המכונית האדומה של האקדוחן עליו דיברה הביטניקית. לפני הבית הייתה מרפסת ועליה כמה כיסאות ועציצים.
“מה עכשיו?” שאל פול.
“אני גמור.” אמרתי. “נבנה אוהל ונלך לישון. מחר נהיה חכמים יותר.”
"מה?! חשבתי שנפעל עכשיו! אין לנו זמן לאבד!”
"פול, אנחנו לא יודעים כלום על מה שקורה בפנים. הבית מלא אנשים. אין ברירה, צריך לחכות.”
"אבל היא שם! צריך להציל אותה!”
"אם ניכנס לשם כמו שני מטומטמים לא נביא הרבה תועלת.”
פול המשיך להתווכח אבל אני התעקשתי עד שהוא נכנע. את האוהל בנינו בצורה שיהיה נסתר מהבית ומהדרך. כאשר היה גמור זחלתי פנימה, גופי זועק למנוחה. אפילו לא הרגשתי שנרדמתי.
השמש זרחה כאשר התעוררתי והיה לי חם. הצצתי בשעון, השעה הייתה אחת עשרה. פול לא היה באוהל ואני מיהרתי להציץ החוצה ולחפש אותו. מצאתי אותו שוכב על ראש הגבעה, מציץ לכיוון הבית.
“פול.” קראתי לו והוא הסתובב.
“לא ישנת?” שאלתי.
“לא יכולתי.” הוא ענה, תשוש ואומלל למראה.
“בוא הנה.” הוריתי לו והוא ציית והתקרב אל האוהל.
“מה ראית?”
“המכוניות עזבו בזאת אחר זאת עד ארבע בערך, אחר כך היה שקט.”
“ואת האקדוחן ראית?”
“לא.”
“אתה בטוח שלא נרדמת?”
“בטוח, כן.”
“טוב, לך לאכול משהו ולישון, אני אסתכל.”
“תעיר אותי אם קורה משהו.”
“אני אעיר אותך אם אני אצטרך אותך.”
“אבל…”
“אבל אחותך צריכה אותך עירני, לא סמרטוט תשוש.”
הוא הנהן חלושות ונכנס אל האוהל ואני זחלתי אל הבולדר שתחתיו הסתתר, אסיר תודה על הצל הזעום שזה נתן לי.
השעתיים הראשונות זחלו לאיטן. דבר לא זע בהרים האדומים ומלבד שריקת הרוח ומשק כנפי עורבים מעל ראשי לא שמעתי דבר. הבית היה שקט ודומם ושום אות חיים לא הגיע ממנו.
רעיון צץ בי וזחלתי אל התרמיל שלי. הוצאתי ממנו את המצלמה והרכבתי את העדשה הטלסקופית שקנו לי אבא ואמא. משקפת של ממש זה לא היה, אבל בכל זאת יכולתי לסקור בצורה טובה יותר את הבית. כל התריסים היו מוגפים ולא ראיתי חלון שלא היו בו תריסים. על המרפסת היו כמה כורסאות חבוטות שמש ומספר בקבוקי בירה ריקים. גם מקרוב לא הבחנתי בתנועה בפנים.
שמעתי שקשוק אבנים והסתובבתי במהירות. להקת יעלים רעתה סביבי, שומרים ממני מרחק בטוח. נקבה סקרנית התקרבה אל האוהל ואני אחזתי אבן והשלכתי בה והיא ברחה בחינניות. לא רציתי שיאכלו לנו את האוכל. היעלים אירחו לי חברה עוד כרבע שעה עד שהסתלקו להם.
לפתע נפתחה הדלת ואני נדרכתי. האיש שיצא ממנה היה עירום והחזיק בידו האחת ספל ובשנייה סיגריה מעשנת. הוא הניח את הספל על שולחן ואז ניגש והשתין בעציץ אחד הקקטוסים. כאשר סיים, התיישב על אחת הכורסאות, שותה ומעשן.
לא היה לי ספק שזה היה האקדוחן שלנו. הוא התנהג כמלך בטירתו והיה נינוח כמי שרגיל לשלוט בעניינים. הוא היה גבר גדול, שחור שיער ומהמעט שראיתי נראה היה לי שהוא צולע קלות, אך יכול להיות שזה היה בגלל שרק התעורר מהשינה.
האקדוחן עישן שלוש סיגריות וגמר את הקפה שלו לפני שנכנס הביתה וסגר את הדלת. שוב פשתה דממה בבית הקטן ושאלות החלו לצוץ במוחי. האם הוא היה לבד בבית? הנחתי שיש זונות בבית אך האם היה לו גם שותף או שותפים או שהוא ניהל את הכל לבד? הוא נראה היה כמו גבר מגודל, איך יכולנו להשתלט עליו? האם היינו צריכים לקרוא למשטרה?
כעבור ארבעים דקות נפתחה הדלת שוב והאקדוחן יצא בשנית, לבוש הפעם בג'ינס ומעיל עליון. ראיתי אקדח תחוב בחגורתו. הוא נעל את הדלת, פתח את שער הבית ונכנס אל המכונית. אחר כך הוציא את המכונית, יצא מהחנייה, נעל את השער ונסע משם. הוא נעל את הדלת וגם את השער, כנראה שאין לו שותפים בבית. לא עכשיו, בכל אופן.
זה היה הזמן הטוב ביותר לרדת למטה. האם להעיר את פול? הוא רצה שאעיר אותו "אם יקרה משהו". האם "קרה משהו" עכשיו? לבסוף החלטתי שלא. פול ישן מעט מאוד הלילה ובכל מקרה לא הערכתי שאני עומד לעשות משהו, רק לרחרח בזהירות.
ירדתי במהירות מהגבעה והתקרבתי אל הבית, משתדל להתגנב בצורה נסתרת. יכול להיות שיש עוד אנשים בבית, אולי יש אקדח נוסף. שער הכניסה לבית היה נעול והתחלתי להקיף את החומה, מחפש מקום עליו אוכל לטפס.
השטח היה מרובע בערך ואורך כל צלע היה כשמונים מטרים. החומה הייתה גבוהה ולא הצלחתי לטפס עליה, בטח שלא לבד. אם הייתי רוצה לטפס על החומה, הייתי צריך להעיר את פול, ואת זה לא רציתי לעשות. עשיתי סיבוב מלא וזהיר סביב החומה, אך לא מצאתי פרצה. מלבד שער החנייה. השער היה נעול בשרשרת ויכולתי להשחיל את רגלי בתוכה ואז להשתחל למעלה. מבלי לחשוב, בלב הולם, טיפסתי מעלה בזריזות, נוחת מעברו השני של השער.
מצאתי את עצמי בתוך החצר הגדולה. מולי התנשא הבית, מביט בי בחלונות עיוורים ותריסים מוגפים. שום קול לא נשמע מבפנים ואני התגנבתי בזהירות אל עבר המבנה, נצמד אל הקיר הקרוב ביותר.
הייתי עכשיו על המרפסת, מול דלת הכניסה. מאפרה גדושת סיגריות נחה על שולחן שהיה מסומן בעשרות עיגולים חומים של ספלי קפה. התחלתי להקיף את הבית בזהירות, מחפש חלון לא מוגף או דלת דרכם אוכל להציץ פנימה, אך לא מצאתי דבר. כל התריסים היו מוגפים. מצאתי דלת אחורית אך היא הייתה חזקה למראה ונעולה גם היא. הבטתי מלמטה גם בקומה השנייה אך גם שם היו כל התריסים מוגפים. הבית היה סגור ושקט כמו קבר. אולי היה זה גם סימן טוב. החלטתי לחזור.
כאשר חזרתי אל הגבעה פול עדיין ישן ואני חזרתי אל עמדת התצפית שלי. האקדוחן חזר לקראת שלוש אחר הצהריים ובלב הולם צפיתי בו פותח את השער, חושש שאולי השארתי סימן כלשהו לביקורי אך נראה היה שלא. האקדוחן פתח את תא המטען של המכונית והחל לפרוק ארגזים אל תוך הבית. נראה היה לי שאלו ארגזי מזון, מן הסתם כדי להאכיל את ההרמון שלו. כאשר סיים לפרוק נכנס אל הבית.
פול התעורר כשעה אחר כך. עדכנתי אותו על הסיור שלי והוא מחה על שלא הערתי אותו, אך הסברתי לו שאם נרצה לפעול אנחנו צריכים להיות בשיא כושרינו.
“לפעול? אתה בסך הכל ילד ואני…לא בנוי לדברים כאלו. למה לא נלך למשטרה?”
“מה נגיד להם? לא ראינו כלום. כל מה שיש לנו זה קשקושים של איזה ביטניקית מסוממת. ראינו מה הם חושבים על ביטניקים. אותי הם יעיפו על האוטובוס לתל אביב וממך הם יתעלמו.”
“אז מה אתה מציע?”
“אני חושב שהאקדוחן שלנו עובד לבד. הייתי שם אולי ארבעים דקות ולא שמעתי אף אחד. שום דבר לא זז שם.”
“ומה עם ה…בחורות?”
“הן כנראה קשורות או סגורות. בגלל זה לא שמעתי אותן.”
“אוקיי…אז הוא לבד…אבל יש לו אקדח.”
סיפרתי לו על האופן שבו האקדוחן יצא מהבית בהתחלה.
“אני מקווה שזה הרגל כזה. שככה הוא פותח את היום. עם סיגריה וקפה על המרפסת.”
“אז מה?”
“אז הוא עירום. ובלי אקדח. וקצת מטושטש מהשינה. ואז הוא הכי פגיע.”
“אני לא יודע…” אמר פול, אומלל.
“זאת לא התוכנית הכי מזהירה, אבל זה הכי טוב שיש לנו.” הודיתי. “בוא נמשיך לתצפת על הבית, אולי יבוא לנו רעיון נוסף.”
“והלילה שוב הן..?” שאל פול.
“אני מצטער.” הנהנתי. “עוד לילה אחד, בסדר? אולי יצוץ משהו.”
פול משך בכתפיו, שפל רוח וחסר אונים וגם אני לא הייתי מאושר ממנו בהרבה. נסחפתי לתוך ההרפתקה הזו מבלי לעצור ולחשוב אבל עכשיו הייתי רחוק מאוד מטיול הצילום שאליו הבטחתי להורי שיצאתי, על סף סכנת חיים ובשביל מה? פול היה, בסופו של דבר, זר שפגשתי באוטובוס, לא אדם קרוב. האם זה שינה משהו? האם כאב של חבר כואב מזה של זר? הוא היה גר בארץ נוכריה חסר אונים ואובד עצות. הייתי האדם היחיד שהוא הכיר בארץ שאת שפתה לא דיבר ואת תרבותה לא הכיר. האם יכול להפנות לו עורף עכשיו? מה עדיף, לבגוד באמון הורי או להפנות עורף לפול?
השעות חלפו ופול ואני התחלפנו בתצפית על הבית. הערב ירד ומכוניות התחילו להגיע אל הבית ומוזיקה רועשת בקעה מבפנים, מלווה בקולות צחוקם של גברים. פניו של פול היו מסכה של ייסורים כאשר מכוניות באו ונסעו והוא בהה בבית ללא אומר.
“אני עייף.” אמרתי לו לקראת חצות. “אתה נשאר?”
“כן.” אני חושב שזו המילה הראשונה ששמעתי אותו מוציא מהצהריים.
“תעיר אותי כאשר הרכב האחרון יסתלק ואז נחליט מה לעשות.”
פול הנהן ואני חזרתי לאוהל. נדמה שרק הנחתי את הראש וכבר הוא העיר אותי, אך השעון הראה ארבע וחצי לפנות בוקר.
“איתן.” הוא אמר ואני זינקתי מהשמיכה. “כל המכוניות נסעו.”
התיישבתי ושתיתי מים מהמימייה.
“יש לך רעיונות חדשים?” שאלתי.
פול נד בראשה לשלילה.
“אז בוא נאסוף את הציוד ונרד למטה. יש לי רעיון, אני מקווה שזה יצליח.”
אספנו בשקט את הדברים וירדנו מהגבעה, נצמדים אל החומה. מהבית עוד נשמעו קולות אך הללו היו עמומים ובלתי נהירים. חפצים, שברי מלים, מים זורמים בצינורות. כעבור שעה לערך נדמו הקולות האחרונים והבית שקע בתנומה.
ניגשתי אל שער החנייה וטיפסתי על השרשרת. ללא מלים סימני לפול והוא השליך אלי את התרמיל שלי ואני זרקתי אותו למטה. התרמיל נחת בחבטה רמה ואני התכווצתי, חשוף לחלוטין בעודי על השער. ציפיתי לשמוע חלון נפתח, צעקה, אולי ירייה. אך השקט נשמר. סימנתי לפול להשליך אלי גם את התרמיל השני והפלתי אותו על התרמיל הראשון. ירדתי ופול טיפס פנימה אחרי.
ערכנו עוד סיור שקט סביב הבית אך הוא היה מסוגר ומוגף כמו אתמול. התריסים, שנפתחו כאשר היו גברים בבית, היו מוגפים עכשיו ולא מצאתי אף לא פרצה אחת. גמרנו את הסיבוב וחזרנו בשקט אל דלת הכניסה.
“מה נעשה?” שאל פול בלחישה. “הכל סגור.”
“נחכה.” אמרתי.
“נחכה למה?”
“לאקדוחן.”
וכך התחילו שש השעות הארוכות בחיי. ישבנו מקופלים וחרישיים על סף הדלת, אוזנינו כרויות לכל רחש. במזרח עלתה השמש והגבעות התעוררו לחיים סביבנו אך נדמה שבין החומות הזמן לא זז. בכל פעם שהבטתי בשעון גיליתי שחלפו רק עשר דקות דקות מהפעם האחרונה שבדקתי. קראתי פעם שלוחמים סיפרו שמלחמה היא 90% המתנה מורטת עצבים ו10% לחימה. לפי הקריטריון הזה היינו במלחמה.
בשעה עשר ורבע שמענו משהו מבפנים ופול ואני נדרכנו באחת, אך הרעש שכך ולא היו רעשים או קולות נוספים. היום הלך והתחמם והתחלתי להיאבק בעייפות שפשתה בי בעקבות יומיים של מתח וחוסר שעות שינה. ראיתי יעלים על הגבעה ממול ותהיתי אם זו אותה להקה שראיתי אתמול ולרגע לא הייתי בטוח שאכן היה זה אתמול או אולי אני מדמיין וראיתי את היעלים בטיול שנתי בהרי ירושליים.
פול נגע בכתפי והבנתי שנרדמתי.
“איתן.” הוא לחש. “מישהו זז בפנים. הוא התעורר.”
התעוררתי מיד ושמעתי את הקולות.מישהו זז בתוך הבית. שמעתי צעדים נגררים, קול שריקת קומקום, תריסים נפתחים. לבי החל לדפוק בעוז והתבוננתי שוב בציוד שהכנתי: חבלי האוהל והמוטות נחו בקפידה לידי.נעתי בזהירות עד שכרעתי מול הדלת.
הקומקום פסק משריקתו וקולות שקשוק של כלי מטבח החליפו אותו. האם האקדוחן יתנהג בדיוק כמו אתמול? האם ישתה את הקפה שלו על המרפסת? האם הוא נוהג כך תמיד או שלפעמים הוא מגוון? אתמול היה עירום, אולי היום יצא חמוש? האם הוא מציץ החוצה לפני שהוא יוצא ואם כן האם היינו חבויים בצורה מספקת?
לשאלות האלו לא היה זמן עכשיו. שמעתי את המפתח במנעול והזדרזתי לעמוד מול הדלת. הידית ירדה והדלת החלה להיפתח פנימה ואז בעטתי בה בכל כוחי. הדלת פגעה בגוף כלשהו וזעקת כאב נשמעה.
זינקתי פנימה, המוט בידי. האקדוחן היה עירום שוב והוא עמד, מבושיו כוויים מקפה לוהט, דם זב ממצחו. הנפתי את מוט האוהל על ראשו בכוח והוא זעק שוב, ידיו מתרוממות להגן על פניו. עירום הוא יותר מאשר חוסר בבגדים ובן תרבות מרגיש חשוף ופגיע ללא בגדיו, למרות שאין בהם תועלת אמיתית בקרב. האקדוחן היה עכשיו עירום מנטלית ומופתע ותחת שיתקוף בחזרה הוא רק הצטנף על הרצפה והגן על ראשו.
פול הצטרף אלי והחל להמטיר מכות זועמות ולא מדויקות על האקדוחן אך אני כבר המשכתי קדימה. אחזתי ברגליו העירומות של בעל הבית וקשרתי אותן בלולאה. הוא החל להתעשת ולהיאבק ואני צעקתי לפול שיחזיק את ידיו. נאבקנו בו עוד כמה שניות עד שהצלחנו לכפות את שתי ידיו. סגרתי את הדלת ונעלתי אותה, ופול ואני הבטנו זה בזה, מתנשפים בהתרגשות אך גם מחויכים.
“מי אתם?” נהם האקדוחן. “אני יהרוג אותכם, אני נשבע לכם!”
בעטתי בבטנו והוא ילל בכאב.
“איפה הבנות?” שאלתי.
“איזה בנות?”
בעטתי בו שוב. פול לא חיכה לתוצאות החקירה ורץ במעלה המדרגות.
“איתן!” הוא צעק. “יש כאן דלתות אבל הן נעולות!”
“איפה המפתחות?” שאלתי, בועט במבושיו של בעל הבית והוא זעק בכאב.
"במטבח…” נאנח הגבר העירום. “מי אתם?”
“רגע ודודלי.” אמרתי. “המפתחות במטבח, פול!”
פול ירד בריצה ומצא את המטבח. הוא חזר כעבור רגע עם צרור מפתחות גדול ורץ שוב למעלה. אני עברתי שוב על קשריו של האקדוחן, מוודא שהם הדוקים מספיק ושהחבלים חזקים. החלק הראשון בתוכנית עבר בהצלחה, אבל עדיין לא היינו בטוחים מסכנה. כאשר הייתי בטוח בקשרים החלטתי לסייר בבית.
חלקו התחתון של הבית הכיל סלון גדול, מלא בכריות אירוח ענקיות והיה מרוהט ומאובזר כהרמון, כולל נרגילות, שטיחים פרסיים ושאר קישוטים הלקוחים הישר מלילות ערב. היה מטבח אשר דלת בו הובילה לחדר שירות. כאשר פתחתי את הדלת אפף אותי ריח שאי אפשר לטעות בו: החדר היה מלא חשיש.
בקומה התחתונה היה גם מעין חדר עבודה עם טלפון אשר למרבית ההפתעה היה מחובר לקו. ידעתי שהורי חיכו שמונה לקו ממשרד התקשורת ועדיין לא היה ברור מתי יקבלו אחד, לכן המצאותו של קו פעיל כאן, בבית מרוחק מחוץ לאילת היה מוזר. בעודי מביט סביב שמעתי קולות נשיים מחוץ לחדר ושש צעירות מבוהלות ומבולבלות ירדו במדרגות מהקומה השנייה, לבושות בשמלות מסמורטטות וקרועות . פול אחז בידה של אחת מהן והבנתי לפי הדמיון בינהם שזו אחותו.
“גבירותי!” אמר פול בחגיגיות. “הרשו לי להציג את איתן, הישראלי הצעיר שהוביל את פעולת ההצלה שלנו.”
אך הבחורות לא שעו אלי אלא אל האקדוחן ששכב על הרצפה. הן הביטו בו בתיעוב לרגע וברגע הבא התנפלו עליו בבעיטות ויריקות. הן היו פראיות כל כך שנאלצתי לצעוד לפול:
“פול, הן יהרגו אותו! תעזור לי!”
הסתערנו על הבנות והתחלנו לדחוף אותן ולהדוף אותן הרחק מהגבר העירום שנאנק בכאבים על הרצפה.
“אל תהרגו אותו, זה רק יסבך את הכל!” צעקתי, דוחף והודף אותן בזו אחר זו. כעבור כמה רגעים נרגעה ההמולה. האקדוחן התפתל בכאבים וייבב, גופו מלא חבורות ופצעים.
“בנות, בואו אל הסלון.” אמרה אניקה, אחותו של פול והן נענו לה בחוסר רצון.
פול הציג אותי שוב והן לחצו את ידי. כולם היו צעירות לבנות בשנות העשרים לחייהן אך מעבר לכך לא רציתי לדעת עכשיו. רציתי רק להסתלק מכאן.
“בנות, שמי איתן. את הגבר הזה קשרנו והוא לא מהווה לכן כל סכנה. אני מציע שתקחנה את חפציכם עכשיו, ניקח את המכונית שלו וניסע לעיר.”
היה מלמול הסכמה אך הייתה זו אניקה שאמרה לפתע:
“למה לעזוב?”
“מה?” שאל אותה פול ושאר הבנות הביטו בה בהפתעה.
“הבית הזה שלנו עכשיו, לא? למה שלא נגור בו?”
“את יצאת מדעתך?” שאל פול.
“לא. תחשוב על זה. הבית יפה, נוח. יש מים חמים. יש חשיש בשפע.” כאשר היא אמרה את זה חלק מהבנות פקחו לפתע את עיניהן, מוצאות טעם חדש בדבריה. “אנחנו יכולים לגור כאן. נהרוג אותו והבית יהיה שלנו.”
“אנחנו לא הורגים אף אחד.” מיהרתי לומר. הרעיון שלה היה מפתיע, אך מעניין. “יבואו לכאן גברים בלילה.” הוספתי.
“נגיד להם להסתלק.” היא אמרה.
“זה לא יהיה כל כך פשוט.” אמרתי. “אם מישהו יחשוד שהאקדוחן כבר לא כאן, יהיה מי שינסה להשתלט על העסק שלו. ככה זה עובד.”
“אניקה, מה את מדברת?!” קרא פול. “אנחנו עוזבים כאן. חוזרים הביתה.”
אניקה התעלמה ממנו ופנתה אלי:
“איתן, אתה חושב שאפשר להחזיק את הבית?”
“הממ…” הייתי צריך למצוא דרך להבהיר לכל הלקוחות שהעסק סגור מבלי שיראו אותי או מישהו אחר. חשבתי כמה רגעים ורעיון צץ במוחי. “אולי…יש לי רעיון. אולי זה יעבוד.”
“מצוין!” אמרה אניקה ופול הביט בה, מוכה רעם. “בנות, מי רוצה להשאר כאן? זה בית יפה, יש חשיש בשפע ואין את האיש המגעיל הזה עם האקדח אלא רק את הילד החמוד.”
הבנות הביטו זו בזו ומלמלו בינן לבינן.
“יש לי רעיון שאולי יאפשר לנו להישאר.” אמרתי בקול רם, תכנית מתגבשת בראשי. “אני אסע לעיר בעוד חצי שעה. מי שרוצה לעזוב, שתהיה מוכנה עד אז.”
עזבתי אותן בסלון ועליתי לקומה השנייה. הקומה כללה חדרי שינה אשר היו מרוהטים לסקס: מיטות גדולות, אביזרי מין על הקירות, חדר מקלחת קטן וחוברות פורנוגרפיות על שידות ליד המיטות. דלתות עבות וסורגים הפכו כל חדר לתא כלא דה פקטו וניחשתי שכאן היו כלואות כל הבנות. חדר השינה של האקדוחן היה גדול ומרווח ומהמסדרון שבין החדרים עלו מדרגות מתקפלות אל פתח בגג.
כאשר ירדתי למטה נראה היה שהתקבלה כבר החלטה. שתי בנות רצו לעזוב וארבע נוספות, בינהן אניקה, נשארו. פול הביט באחותו בכעס אך נראה היה שמיצה את ארסנל השכנוע שלו. ביקשתי עזרה מהבנות וביחד העלינו את האקדוחן הכפות לאחד החדרים ונעלנו את הדלת. אחר כך עזרו הבנות שנשארו לאלו שעזבו לאסוף את בגדיהן ולהתארגן לנסיעה. במשך דקות ארוכות הן התחבקו והתנשקו עד שהיו מוכנות לנסיעה. לאניקה ופול הסברתי שאל להם לפתוח את הדלתות והשערים לאיש ושעליהם לשמור על התריסים מוגפים.
לשתי הבחורות שהחליטו לעזוב קראו אנג'לה ואייריס. ביקשתי מהן עזרה לפני שתעזובנה והן הסכימו לסייע לי לאות תודה על ששחררתי אותן. אייריס נהגה ונסענו במכוניתו של האקדוחן עד לתחנת המשטרה וחנינו בסמוך לה. אז ירדנו שלושתנו והבנות נכנסו פנימה.
חיכיתי עד שהנחתי שהן כבר מעסיקות את היומנאי. ביקשתי מהן שרק יבלבלו לו קצת את המוח בשאלות ויסיחו את דעתו ואז חמקתי אל תוך החצר, תר אחר השלטים שראיתי כאשר הייתי כאן לפני יומיים. השלטים הוזזו אך מצאתי אותם בערימה בתוך מחסן בקצה החצר. בלב הולם וחוצפה ללא גבול לקחתי אחד מהם ויצאתי מהחצר, הולך, לא רץ. כאשר הגעתי למכונית השלכתי את השלט פנימה, כיסיתי אותו בשמיכה שהבאתי, הנעתי את המכונית הגדולה וברחתי.
התחנה הבאה שלי הייתה האחרונה עבור המכונית. רציתי להפטר ממנה אך קיוויתי להשיג משהו תמורתה. עצרתי ליד הקיוסק המוזיקלי, מתפלל שאף שוטר לא יבחין בי. הקיוסק היה מלא בתיירים ובני נוער אילתיים בחופשה וחבורה של נערים קרבה אלי:
“מה זה האוטו הזה?”
“הוא נראה פנטסטי!”
“מאיפה סחבת אותו?”
“מה זה עניינך?” שאלתי את אחד מהם, זה שנראה לי שהוא המנהיג הלא רשמי של החבורה. בחור נמוך ומוצק עם אוזניים בולטות. “היא שלי וזהו. מוצאת חן בעיניך?”
“ברור שכן.”
“רוצה אותה?”
הוא צמצם את עיניו בחשדנות.
“יש לך רישיונות שלה?”
“לא, אז מה?”
“גנבת אותה?” שאל אחר.
“לא. הבעלים שלה נתן אותה במתנה.”
“אז ככה אתה נותן אותה?”
“בעד טוסטוס או ווספה.” אמרתי.
שלושה ראשים הופנו לעבר נער שלישי, גבוה וממושקף בעל בלורית שחורה ופאות לחיים.
“לא, אלי!” הוא אמר לנער שאיתו דיברתי. “רק קיבלתי אותו, דחילק!”
הנסיעה על הווספה עם השלט שגנבתי מהמשטרה על גבי הייתה מהנה הרבה פחות מאשר הנסיעה במכונית, אך בטוחה עבורי הרבה יותר. הווספה קפצה ורעדה על דרך הכורכר אך למדתי לאחוז את הכידון בעדינות יחסית ולא להלחם בה ומצאתי שעבירות השטח שלה טובה במפתיע. כאשר הגעתי אל הבית פתחתי את שער החנייה, הכנסתי את הווספה ואז נעלתי מאחורי.
בבית מצאתי פטיש ומסמרים ותליתי בגדול את השלט על השער הראשי של הבית: “משטרת אילת – הכניסה אסורה!”. מרוצה ממעשה ידי נכנסתי אל הבית וסגרתי אחרי את הדלת.
על אף שלא כל הקצוות היו סגורים, סלע גדול של מתח ירד ממני. האקדוחן הובס, אניקה והבנות האחרות שוחררו, מהמכונית נפטרתי ומי שיגיע הערב אל בית הזונות יראה שלט גדול של משטרת אילת ויעשה מה שעושה כל קליינט של בית זונות כאשר הוא מריח משטרה: יכניס לרוורס ויברח. חשתי לפתע עייף ומלוכלך והדבר לו כמהתי בכל ליבי היה מקלחת ושינה טובה.
הופתעתי לנוכח המהירות בה הבנות איתרו את החשיש. הסלון היה מלא בניחוח וכל הארבע רבצו על כריות הענק ועישנו צינגלך, מקשקשות ומצחקקות. חייכתי לעצמי: אני מניח שהן הרוויחו לעצמן את זה ביושר. רציתי לשמוע קצת את הסיפורים שלהן אבל כרגע רציתי שני דברים בלבד: מקלחת ומיטה.
“איתן!” צווחה אניקה כאשר ראתה אותי. “המושיע שלנו!”
"איתן!” הצטרפו הבנות האחרות. “בוא תעשן איתנו ילד!”
“אני עולה להתקלח.” אמרתי. “תהנו מהסיגריות שלכן.”
“איתן! בוא אלינו!” נשמעו הצווחות אך אני שירכתי את רגלי במעלה המדרגות אל חדרו של בעל הבית הקודם. גם איתו הייתי צריך לדבר, אבל גם זה יחכה.
חדר השינה המפואר הכיל ג'קוזי עילי גדול ולרגע תהיתי אם בשנת 1972 היה זה הג'קוזי הראשון בישראל. פתחתי את המים החמים ואז התפשטתי ונכנסתי פנימה. התיישבתי ונאנחתי בסיפוק, עוצם את עיני ומניח למים החמים לשטוף ממני את אבק הדרכים, את התשישות והזיעה, לטהר אותי מבפנים ומבחוץ. רגעים ארוכים ישבתי כך, עיני עצומות, ואני נים לא נים, מתנדנד בין ארץ החיים לממלכת השינה עד ששמעתי צחקוק נשי.
פקחתי עיניים במהירות. שלוש בחורות הציצו בי מהכניסה לחדר השינה וצחקקו בינהן, אניקה לא הייתה אחת מהן. לאחת היה שיער שחור ועיניים שחורות. גופה היה גדול אך פרופורציונלי ותווי פניה לא היו נשיים במיוחד. שיערה של השנייה היה אדמוני, אפה סולד ועיניה כחולות. השלישית הייתה נורדית מובהקת עם שיער זהוב ועצמות לחיים גבוהות, יפה כנסיכה מהאגדות. שלושתן לבשו בגדים אחרים עכשיו מאלו שלבשו קודם לכן: מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצות טי הדוקות שגרמו לי לבלוע את רוקי. מתחת לחולצות ההדוקות ראיתי את קווי המתאר של שלושת זוגות השדיים הגדולים ביותר שראיתי מעודי.
"אפשר להצטרף, ילד?” שאלה הבלונדינית וצחקקה.
"אמא מרשה לך לשחות לבד?” שאלה שחורת השיער.
"אולי הוא רוצה שנעזור לו להתרחץ…” אמרה השלישית, האדמונית.
העייפות שלי נעלמה כבמטה קסם והתחלפה בחרמנות.
"בואו פנימה, יש מספיק מקום לכולם.” אמרתי, האנגלית כבר שגורה בקלות על לשוני מהשיחות עם פול.
נשימתי נעתקה כאשר שלוש חולצות טי הוסרו ושלושה זוגות שדיים אדירים התנודדו מולי. השדיים של שחורת השיער ושל הבלונדינית היו גדולים כמעט כמו ראש של ילד אך של האדמונית היו גדולים עוד יותר: כל אחד מהם היה גדול כמעט כראשה והם גלשו בחינניות מפתיעה מחזהּ עד אמצע בטנה, מצליחים לשמור על מראה מלא ומרשים כאבטיחים מאורכים ומלאי חיים. הבנות התפשטו במהירות גם ממכנסי הג'ינס והתחתונים ואז נכנסו למים בזו אחר זו.
"מממ…איזה כיף…”
"עדיף מהמים הקרים בחדרים שלנו…”
"עדיף פי אלף.”
הן הציגו את עצמן, מסוממות ומבסוטיות עד הגג. שמה של הבלונדינית היה הלגה. שחורת השיער מגודלת הגוף הייתה לינזי והאדמונית בעלת השדיים הבלתי אפשריים הייתה איוה אשר ביטאה את שמה "אייוה”. כמוני, שלושתן בילו רגעים ארוכים בהתענגות על המים החמים ומדבריהן הבנתי שמאז שהגיעו הנה התקלחו במים קרים בלבד, מקלחת קצרה בסוף כל לילה וזהו.
"אבל למה לדבר עלינו…” אמרה הלגה במבטא נורדי בולט. “אתה נראה לי קצת מלוכלך…”
היא לקחה שמפו מצד הג'קוזי ואז רמזה לי לבוא אליה ולהתיישב על ירכיה. היא טפטפה שמפו על ראשי והחלה לעשות את קרקפתי. שדיה הגדולים נמעכו אל מול גבי, עירומים ורטובים. איוה ולינזי התקרבו משני צדדי והחלו מעסות גם הן ראשי ושדה הראיה שלי התמלא בשדיים רטובים וגדולים. כעבור כמה רגעים הן מילאו את כפות ידיהן במים ושטפו את שיערותי אך לא הפסיקו ללטף אותי.
לפתע חשתי ביד נוגעת באיברי והלגה צווחה בצחוק:
"אלוהים אדירים, מה יש לך שם?”
"מה קרה?” שאלה איוה.
"קום, שיראו מה קרה.” ציוותה הלגה ואני נעמדתי. שלושה זוגות עיניים הביטו בו ובי בהערצה והלגה מלמלה משהו בשפתה.
"הו.” אמרה איוה.
"זה נחמד.” אמרה לינזי. “זין נחמד לילד נחמד.”
הלגה לא בזבזה זמן. היא כרעה במים, אחזה בזין שלי ועטפה אותו בפיה הרטוב, הלוהט. נאנחתי ונשענתי לאחור על דופן הג'קוזי והיא עקבה אחרי, איברי בין שפתיה. היא מצצה את ראש הזין בתנועות אטיות ומדודות, כמו ילדה המוצצת סוכריה אשר אינה רוצה שתגמר לעולם. איוה נעמדה לידי וחיבקה אותי ושפתינו נפגשו. לשוני חדרה אל פיה, מוצאת שם ניחוח חשיש וטעם יין. לינזי נצמדה אלי מהצד השני ונישקתי גם אותה, לשונה לוהטת ופראית בפי. שדיים גדולים ורטובים החליקו על חזי, על זרועותיי, על גבי ושפתיים רכות ליטפו את איברי הזקור.
שלחתי יד אל ערוותה של איוה והיא נאנחה באוזני, רטובה ושוקקת. את ידי השנייה שלחתי אל בין רגליה של לינזי המנשקת אותי וגם היא נאנחה אל תוך פי. בקואורדינציה של טייס החדרתי אצבע אמצעית אחת לכוס של איוה ואצבע אמצעית שנייה לזה של לינזי. התחלתי להניע אותן פנימה והחוצה ושתיהן נאנחו ברכות, מלטפות אותי, נמרחות עלי, מנשקות בתשוקה.
איוה התנתקה ממני וכרעה במים לצדה של הלגה וזו הניחה לה לפנק אותי במקומה. איוה אחזה בבסיס איברי הרטוב והנחתה אותו אל בין שפתיה המשתוקקות, נאנחת בעונג כאשר הבשר החם מילא את פיה. בניגוד להלגה אשר התמקדה בראש הזין, איוה העניקה לי טיפול מלא. היא עיסתה בעדינות את אשכי ומצצה אותם, אוננה לי וליקקה את הזין מלמטה עד למעלה. מדי פעם, כאשר אשכי היו בפיה לקחה הלגה את ראש הזין ומצצה אותו ואני ריחפתי לי בגן עדן של עונג, מתנשק ומתמזמז עם לינזי.
לבסוף כרעה גם לינזי ולקחה את איברי בפיה. שלוש הבחורות מצצו לי עכשיו לפי הסדר, בכל פעם אחת מענגת אותי בפיה כמה רגעים עד שהשנייה טופחת בעדינות על כתפה כדי להזכיר לה שגם היא רוצה ופה חדש, רטוב ורך היה אופף אותי, שפתיים חושניות מלטפות אותי.
במפתיע השיא הגיע ללא אזהרה. רגע אחד עוד נדמה היה לי שהוא רחוק, במשנהו חשתי במשהו מבהיק ולוהט ממלא אותי וזרע החל להיפלט מאיברי. שלוש הנשים צווחו וצחקקו בהתרגשות ואני אחזתי באיברי והתחלתי לרסס אותן אותן בשפיך. נתז על מצחה של איוה, אחד על אפה של הלגה, אחד על לחיה הימנית של הלגה והשמאלית של לינזי. הייתי כל כך מגורה וחרמן שנדמה שכמויות בלתי נדלות פרצו ממני והתזתי בנדיבות שמאלה וימינה. תוך כמה שניות מילאו שרוכים של שפיך את פניהן ושיערן של שלוש הבחורות. הן הביטו זו בזו פרצו בצחוק היסטרי, מתקפלות ושואגות מרוב צחוק.
נרגעתי מהאורגזמה המטלטלת ושוב רציתי לישון לכן יצאתי מהג'קוזי, תר אחרי מגבת.
"זהו?” שאלה הלגה.
"אני עייף. חייב לישון.” אמרתי.
התנגבתי והתכוונתי לחזור למיטה אך כאשר העפתי את מבטי לכיוון הג'קוזי, לבי החסיר פעימה והבנתי שהשינה עוד רחוקה ממני.
הלגה הייתה ישובה על דופן הג'קוזי ולינזי ואיוה סיבנו את גופה השזוף בתנועות חושניות שנועדו, כפי הנראה, לעיני. למרות האופי התיאטרלי של תנועותיהן, מראה שדיה האדירים, הנוצצים מסבון ומים, של הלגה הגעיש את הדם בעורקיי וחשתי באיברי מתמלא במהירות. הלגה הביטה בי, פיתוי רך נשקף בעיניה הכחולות, והניחה להן לסבן את דדיה ואז לשטוף מהם את הסבון. אחר כך היא התיישבה במושב הפנימי שבג'קוזי והתמכרה למגע ידיה של לינזי אשר חפפה את שיערה הזהוב.
אחרי הלגה היה תורה של איוה ואחריה לינזי. דקות ארוכות הן סיבנו זו את גופה השופע של זו. צחקוקים, שדיים מתנוצצים, נתזי מים, שיער חפוף, ליטופים. הייתה זו לינזי אשר חצתה את הקווים והגישה בזהירות את שדה של איוה אל פיה. זו הביטה בה במבוכה והתרגשות אך לא ניסתה לעצור אותה ורק נאנחה ברכות כאשר שפתיה של לינזי פגשו את פטמתה הוורודה. הלגה הביטה בהן מהצד וכעת נראה שמבוכתה של איוה מתפוגגת לחלוטין והיא רק נשענה לאחור במושב התת מימי, מניחה ללינזי למצוץ את שדיה האדירים הבוהקים ממים.
עיניה של איוה נפערו בהפתעה והיא הביטה בלינזי אשר כנראה שלחה את ידה אל בין ירכיה מתחת למים. כעבור כמה שניות נראה היה ששכחה מההפתעה והתמקדה רק בעונג שהיא מסבה לה. איוה נשענה לאחור, עיניה עצומות ופשקה את ירכיה בהזמנה, שדיה עדיין מתפנקות בין שפתיה של לינזי. נדמה היה לי שידה של האחרונה נעה בתנועות מהירות בין רגליה של איוה, אך שדה הראיה שלי הוגבל על ידי שני זוגות שדיים גדולים ומתנודדים…
הזין שלי כבר היה זקור ופועם מרוב התרגשות והבנתי שהשינה תיאלץ לחכות, לכן שמחתי כאשר בנות השלישייה הפסיקו את מעשיהן והביטו בי.
"ילד, מכיוון שאתה לא ישן,” אמרה הלגה. “אולי תביא לנו מגבות?”
הבאתי מהארון שלוש מגבות גדולות ולינזי יצאה מן המים ונעמדה ליד הג'קוזי.
"תנגב אותה!” קראה הלגה בצחוק ואני מיהרתי לציית. כרעתי תחתיה וניגבתי את קרסוליה, שוקיה, ברכיה וירכיה. ערוותה הסמיכה הייתה שחורה וניגבתי גם אותה בעדינות, מוצא אותה רטובה ולוהטת. ללא גינוני טקס החלקתי את אצבעי האמצעית לתוכה והיא צווחה בהפתעה ועונג. הנחתי את האגודל על הדגדגן שלה אשר בעצמו לא נפל בהרבה בגודלו מאצבעי והתחלתי להרטיט אותו מצד לצד, אצבעי עדיין בתוכה. לינזי נאנחה בקול וחיבקה אותי, מטביעה את ראשי בין שדיה.
כעבור כמה שניות היא הרחיקה אותי ממני והדפה אותי אל עבר המיטה הגדולה. היא זחלה אלי על ארבע ואני הבנתי שעלי לשכב על הגב. לא התנגדתי שהיא תעבוד קצת, ממילא הייתי עייף.
לינזי זחלה עד שהייתה מעלי, איברי הדואב מתחכך בערוותה. היא אחזה בו בשתי אצבעות והנחתה אותו אל בין שפתי ערוותה. בתנועת אגן מיומנת החדירה אותו לתוכה ודפנות נרתיקה, חלקלקות ולוהטות, קיבלו אותו בברכה.
“מממ…” היא גרגרה. “זה נעים…לא כמו כל האנשים הגועליים האלו…”
“אל תדברי עליהם.” הגיע קולה הלגה מאחוריה, אי שם מעבר לזוג השדיים הענקיים אשר חסמו את שדה הראיה שלי ולינזי לא הוסיפה לדבר עליהם. היא החלה להניע את אגנה בתנועות אטיות, נועצת את איברי לתוכה.
“זה טוב…” היא נאנחה כאשר הייתי כולי בתוכה. היא נשענה בידיה על המזרון, שדיה עוטפים את פני לחלוטין, רכים וחלקים וגדולים. אגנה עלה וירד עלי בתנועות קצובות, עולה לאטו ואז ננעץ מטה בחדות. אחזתי בשדיה משני צדדיהם ועטפתי בהם את פני, צולל לתהומות דדיה.
הייתי סביל לחלוטין בזיון הזה והנחתי לאישה הגדולה להשתמש בי כחפץ, כזין זקור ותו לו. מצידה היא רכבה עלי מעלה ופנימה, על סוס מכונף אל תוך סערה, אגנה הולם בשלי, מחליק מעלה ומטה בתנועות קצובות ורטובות. חשתי בתנועות על המיטה לידי ושמעתי את קולותיהן של הלגה ואיוה. נראה שהן פינקו את לינזי בדרך זו או אחרת כי אנחותיה העמיקו והפכו קולניות יותר. הרגשתי מישהי כורעת מאחורי לינזי, מעל ירכי. לרגע תהיתי מה יש בתנוחה הזו אך כאשר דימיינתי את איוה או הלגה כורעת שם נדמה היה לי שניחשתי. דימיינתי את הכורעת שולחת את אצבעותיה אל ערוותה הסמיכה של לינזי, מאוננת לה בעודה שוגלת את עצמה או אולי חופנת את שדיה מאחור, מעסה ומלטפת את פטמותיה. מה עשו בדיוק לא ידעתי: פני היו עדיין קבורים בין שדיה של לינזי.
השיא של לינזי הגיע בסדרת אנחות עמוקות וגרוניות ובמשך שניות ארוכות אגנה דפק אותי כמו פטיש אוויר בעודה גונחת ונוהמת באוזני. לאחר מכן התגלגלה ממני, מתנשפת ומצחקקת ואיוה תפסה מיד את מקומה וכוס חדש ולוהט עטף אותי ברעבתנות.
“זה היה מדהים…” צחקקה לינזי לצדי בעוד איוה לומדת את איברי בתנועות מדודות. “לא גמרתי ככה…מאז שהגעתי לישראל…נראה לי…”
“זה יותר נחמד…”התנשפה איוה מעלי. “לעשות את זה עם מישהו נחמד…”
“…כשאת מסוממת מהתחת!” פרצה לינזי בצחוק והלגה הצטרפה אליה. איוה לא שעתה אליהם, היא הייתה עסוקה בדחיקת כמה שיותר זין כמה שיותר עמוק לתוכה. היא ישבה עלי זקוף, שדייה הלא הגיוניים ממלאים את שדה הראיה שלי. היא נעצה בי את עיניה, מבטה רך ופגיע והיא כמו אומרת לי ללא מלים שמה שאני רואה עכשיו הוא איוה אחרת, סודית אולי.
הלגה זחלה והגישה לי שד גדול ורעב אל פי, אוחזת בו כמו אם המניקה את תינוקה. מצצתי את הפטמה הוורודה, מלקק אותה בעודה בתוך פי והיא נאנחה במבטא נורדי עמוק. ידי החופשיה הזדחלה אל בין רגליה ואיתרה את הדגדגן שלה. הלגה השתנקה כאשר התחלתי לאונן לה בעודי מוצץ את פטמתה. בינתיים איוה המשיכה לענג את עצמה על איברי, נרתיקה הדוק וחלקלק ולוהט. שלחתי את ידי השנייה אל בין רגליה של והזקרתי את אצבעי האמצעית אל מול דגדגנה והיא החלה לחכך אותו באצבעי בכל פעם שעלתה וירדה.
אולי בגלל שהייתי עייף, אולי בגלל שגמרתי קודם, אבל מצאתי שאני לא מצליח לגמור, למרות שהייתי זקור ומחורמן. הבנות התחלפו עלי פעמיים בסדרה של אנחות וגניחות וצעקות וצחקוקים. כאשר ירדה ממני לינזי בפעם השנייה או השלישית השמש כבר החלה לשקוע במערב. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאסור לי להירדם כי רציתי להיות ער כאשר יגיעו הקליינטים הראשונים אך ברגע הבא היכתה בי התשישות כמו קורנס.
—————
לפרק הבא