הזדמנות שנייה – פרק ט’: אילת

בבוקר התעוררתי בלב הולם, מוכן להרפתקה שלי. התיק כבר היה ארוז מאתמול אך אמא התעקשה לסרוק אותו שוב ולנסות לחשוב על דברים נוספים שאצטרך לקחת. אכלנו ארוחת בוקר ואבא הסיע אותי אל האוטובוס לתל אביב. הפרידה הייתה חפוזה ומוזרה מכיוון שאבא לא הצליח למצוא מקום חנייה קרוב, לכן נאלץ להוריד אותי במהירות ולהתרחק מהמקום.
“תתקשר אלי לדואר, בן! ותשמור על עצמך!”
נופפתי לו עד שנעלם ואז הלכתי אל עמדת המודיעין. מוכר הכרטיסים הביט בי במבט עקום כאשר ביקשתי לקנות כרטיס לאילת, מן הסתם מחפש בי את הפושטק שנוסע לאילת להתפרחח. הוא היה קר וגועלי ככל שהיה יכול אך לבסוף מכר לי את הכרטיס הנכסף והחווה בידו לעבר הרציף ממנו יצאה הנסיעה.
היו לי עוד עשרים דקות להרוג וניצלתי אותן כדי להסתובב בתחנה המרכזית ("הישנה" בעתיד ממנו באתי), מתענג על פיסת הנוסטלגיה המתוקה הזו סביבי, שוק שופע בסחורות צבעוניות וטיפוסים מרתקים שנדמה שנעלמו מן העולם בשנים שבאו אחר כך. מלחים מזויפים מוכרים סחורות אשר כביכול הוברחו מארצות רחוקות אך מן הסתם יוצרו בגדה, קיבוצניקים בבגדי עבודה משתאים לנוכח עוצמת העיר הגדולה, חרדים בדרכם מכאן לשם מתאמצים שלא לאבד את דרכם באנדרלמוסיה הצבעונית האופפת אותם, צפירות, עולים חדשים, תיירים מאירופה וארצות הברית, צעקות, שוטרים, רוכלים, נהגים, שריקות.
שעת הנסיעה התקרבה ואני חזרתי אל הרציף ממנו יצא אוטובוס הטייגר בעוד דקות אחדות. רוב הנוסעים היו צעירים והתרגשות ניכרה באוויר: לא הייתי היחיד עם הרעיון לברוח לאילת בחופש הגדול, אם כי נראה היה שהייתי הצעיר ביותר. סביבי התגודדו חבורות קטנות ומרוגשות עמוסות תיקים, צרורות וגיטרות לרוב. כאשר הדלתות נפתחו עלתה שאגת שמחה ספונטנית ובני הנוער התחילו להידחק פנימה. כרטיסן בדק את הכרטיסים בקפידה כדי לוודא שאין "מתפלחים" על האוטובוס אך כעבור כמה דקות איתר שניים כאלו והללו הורדו אחר כבוד מהאוטובוס. חיכיתי בסבלנות שגם תורי יגיע, שומר על התרמיל שלי מכייסים.
לפתע הבחנתי שדבר מה לא כשורה: הכרטיסן הרים את קולו על צעיר שעמד לפני אך את תשובותיו של הצעיר לא שמעתי.
"Excuse me, do you speak English?” הסתובב הצעיר ופנה אלי.
"Yes, a little” עניתי לו.
הוא הסביר לי שאינו מבין מה רוצה ממנו הכרטיסן ואני מיהרתי לתרגם. במהרה נפתרה הבעיה וגם אני נבדקתי ושנינו נכנסנו אל האוטובוס. רצה הגורל ואת המושב הריק היחיד תפס הצעיר וכבר הייתי חייב להתיישב ליד מישהו. התיישבתי לידו.
"פול.” הוא הושיט לי את ידו. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים כמעט ופניו היו ארוכים וחיוורים, עיניו ירוקות ועזות, שיערו שחור.
"איתן.”
האוטובוס התחיל לנסוע בשעה טובה ואני הבטתי החוצה, משתאה ונדהם לנוכח השינוי שעבר על המדינה בעשורים האחרונים. הכבישים היו צרים יותר אך צפופים פחות, הרמזורים היו נדירים מהרגע שיצאנו מתל אביב, צמתים שזכרתי נעלמו ונראה שהכול היה ירוק ורגוע יותר. המכוניות היו ישנות יותר כמובן אך שמורות היטב בעידן בו אנשים עדיין לא לוקחים את העובדה שיש להם מכונית כמובנת מאליה.
"סלח לי.” פנה אלי פול אחרי שתל אביב כבר הייתה הרחק מאחורינו.
"כן?”
"האם אתה מכיר את העיר אילת?”
"כן…כלומר…הייתי בה בעבר…" התחלתי להסתבך בין עבר ועתיד. "כאשר הייתי ילד, עם ההורים.”
"אתה יודע אולי איפה הוא 'הקיוסק המוזיקלי'?”
"לא, אבל אני מניח שאפשר לשאול. למה?”
"אחותי הייתה אמורה להתקשר אלי משם, והיא באמת התקשרה במשך שבוע אבל אז היא הפסיקה בלי להודיע לי כלום.”
הם היו אח ואחות בריטים מנורת'המפטון שטיילו בעולם בשנתיים האחרונות, סיפר לי. הם היו בכל אירופה וטורקיה ולפני חודש הגיעו לישראל. בתל אביב הם החליטו להתפצל: פול ייסע לירושלים ואניקה לאילת. הם קבעו שעה קבועה לשיחה, באחת בצהריים, ותמיד התקשרו זה לזו.
"עשינו את זה הרבה פעמים: בצרפת, בהולנד, בטורקיה.” הסביר פול. “היא רצתה לפעמים לטייל לבד. אך היא מעולם לא נעלמה לי כך. אני מודאג.”
"אני בטוח שזו סתם אי הבנה.” ניסיתי לעודד אותו. “אני אעזור לך למצוא אותה.”
הנסיעה התארכה ואני נמנמתי לי מעט בין העצירות אך פול היה דרוך ועצבני ולא הצליח לישון. כאשר ראיתי את השלטים המצביעים על יוטבתה התרגשות אחזה בי אך זו הייתה כאין וכאפס לעומת המראה המרהיב של החוף הבתולי של אילת, עוד לפני שנטבח על ידי מלונאים רודפי בצע ופוליטיקאים מושחתים אשר קברו אותו תחת שלל בתי מלון כעורים. למראה החוף פרצה שאגת שמחה באוטובוס והופתעתי למצוא דוק דמעות בעיני.
ירדנו בתחנה המרכזית של אילת והבטתי סביב. לשמחתי ראיתי שלט גדול המכריז על "הקיוסק המוזיקלי" והראיתי אותו לפול.
"הנה הקיוסק המוסיקלי שלך.” אמרתי ושנינו מיהרנו אל עבר המבנה.
תחת סככה היו מפוזרים שולחנות רבים וסביבם ישבו צעירים רבים, משוחחים בשפות רבות ושותים ומוזיקה ניגנה בקול מרמקולים תלויים. אני מצאתי טלפון ציבורי והתקשרתי לאבא במשרד הדואר בעוד פול עובר בין הנוכחים ושואל על אחותו, מצביע על תמונה ששלף מארנקו. היו מי שראו אותה אך איש לא ידע להיכן נעלמה. שאלתי גם את המוכרים, גבר ואישה כבני חמישים, צרובי שמש אילתית. גם הם ראו אותה וזכרו את התיירת שהייתה מתקשרת בטלפון הציבורי אך גם הם לא ידעו היכן היא כעת.
"אולי תנסו בתחנת המשטרה.” הציעה האישה ואנחנו קיבלנו את הצעתה.
בחצר תחנת המשטרה חנו שתי ניידות ומספר שלטים שעליהם היו כתוב בצבע טרי "משטרת אילת – הכניסה אסורה" התייבשו על גדר סביב לגינה מעולפת חום. נכנסנו אל התחנה והתקרבנו אל עמדת היומנאי שהיה עסוק בקריאת עיתון.
"סליחה.” אמרתי. השוטר הרים את ראשו ואז הוריד אותו בחזרה אל העיתון.
"סליחה, אנחנו מחפשים נערה נעדרת.”
"ישראלית?” שאל מבלי להרים את ראשו.
"לא, אנגלייה.”
"אנחנו לא מחפשים זונות.”
"מה?!” נדהמתי.
"אנחנו לא מחפשים ביטניקיות, היפיות או איך שקוראים לזונות הגויות האלה היום.”
"למה אתה מדבר ככה?”
"כי זאת התחנה שלי ואם זה לא נראה לך אתה יכול להסתלק מכאן.”
"מי הקצין הממונה עלייך?”
עכשיו הוא הרים את הראש.
"ברחת מהבית, ילד?” הוא שאל.
"לא.”
"תראה לי תעודת זהות.”
"אין לי.”
הוא קם מהכיסא והחל למתוח את כתפיו.
"אז אתה ילד שברח מהבית ואני צריך לתפוס אותך ולהעלות אותך על האוטובוס הבא לתל אביב. אתה חושב שיש לנו כוח כאן לטפל בכל פושטק שמגיע מהצפון ורוצה לעשות בעיות? אתה חושב שאנחנו מבזבזים את היום שלנו על ביטניקיות מסוממות?”
"לא, אתם מבזבזים אותו על לקרוא עיתון.”
"בוא הנה מיד, חוצפן!” קרא השוטר ופתח את השער שהפריד את הדלפק הקטן מהכניסה לתחנה.
הסתובבתי ונמלטתי ופול חיקה את מעשיי אינסטינקטיבית. להפתעתי השוטר טרח לרדוף אחרינו ואפילו הגיע עד מחוץ לתחנה, שם נעצר, מתנשף.
"מה קרה?” שאל אותי פול בדאגה כאשר התרחקנו משם לבסוף.
"הוא…העיר כנראה מוצפת בביטניקים…היפים…לא יודע. המשטרה לא מתרגשת יותר מדי מתיירים שנעלמים ולא ממש מוכנה לעזור לנו. התרגזתי ודיברתי אליו לא יפה אז הוא התעצבן ואיים לסלק אותי מאילת.”
"אוי ואבוי.” אמר פול. “מה נעשה?”
"בוא נחזור לקיוסק המוזיקלי. נשאל שם איפה אפשר למצוא את הביטניקים האלה, אולי יצא לנו משהו מהשוטר הזה אחרי הכל.”
חזרנו לקיוסק המוזיקלי, נזהרים מניידות משטרה. הערב התחיל לרדת והמקום התמלא בעוד צעירים ואני נעמדתי בצד, מניח לפול לשאול את השאלות. נראה שהוא התקדם מעט כי הוא ניהל עכשיו שיחה עם שני צעירים לבושים בג'ינס מכף רגל ועד ראש. הוא שאל והם ענו ונראה שהמידע שהם מוסרים לו מעניין, כי הוא הקשיב והנהן, פניו חמורות. לבסוף עזב אותם וחזר אלי.
"נראה שהיא באמת הלכה אל הביטניקים.” הוא נאנח, פניו קשים. “היא שאלה איפה אפשר למצוא אותם כאן.”
"למה אתה מודאג כל כך?”
"אני יודע למה היא מחפשת ביטניקים.”
"למה?”
"בשביל חשיש. היא אוהבת את זה ואיפה שיש ביטניקים, אפשר למצוא סמים.” פול נראה זועם, חסר אונים ומיואש בעת ובעונה אחת. “לעזאזל איתה.”
"טוב, בוא נחפש את הביטניקים האלה.” הצעתי.
"זה לא בשבילך.” הוא אמר. “אתה צעיר מדי. עשית מספיק, תודה.”
"לא, אני רוצה לעזור לך. אבל קודם נאכל, בסדר?”
פול הסכים. מצאנו מכולת, קנינו מצרכי מזון ושני סלים ולקחנו הכל לספסל סמוך, שם אכלנו לחמניות עם גבינה צהובה ושתינו חלב. אחר כך התחלנו לחפש מונית.
נהג המונית היה מופתע לבקשתנו. הוא ידע איפה מתגוררים הביטניקים כמובן. היה להם מעין כפר (“מעברה מסריחה”) בצלע ההר מחוץ לעיר אבל צברים כמוני אף פעם לא הסתובבו שם, בטח שלא צעירים בגילי, בטח ובטח שלא בערב. הסברתי לו את הבעיה ופול הראה לו את התמונה של אחותו. נהג המונית פתח את העיניים למראה התמונה ונעץ בה מבט ממושך. לבסוף הוא הסכים.
כאשר עלינו על המונית הלילה כבר החל לרדת ואפלה כיסתה את העיר שבאותן שנים הייתה פראית ובתולית בהרבה, אפילו רמזור לא היה בה. נסענו כמה דקות עד שראינו מדורות בצל ההר כמה מאות מטרים מהכביש.
"הנה הביטניקים שלכם.” אמר הנהג. “אתם רוצים שאחכה כאן כמה דקות?”
"אין צורך.” אמרתי. “זה פחות רחוק מהעיר ממה שחשבתי וממילא נצטרך לישון איפשהו, אפשר גם כאן.”
פול ואני הכתפנו את התרמילים והתקרבנו אל המדורות.
המחזה שנגלה לעינינו היה עלוב. הביטניקים הקימו לעצמם כפר שהזכיר מחנות פליטים באסיה אחרי אסונות טבע. לאור המדורות נגלו בקתות עלובות מענפים, שלטים ישנים וקרטונים. מדורות דלקו בין הבקתות ובינהם נעו אנשים מלוכלכים ובלויי בגדים. חלקם החזיקו בקבוקי אלכוהול, אחרים עישנו חשיש, מישהו פרט על גיטרה ושניים או שלושה קרקרו איתו. התקרבנו לקבוצה של אנשים שנראו מאוששים יותר מהאחרים. הם נשענו על סלע סביב מדורה ועישנו סיגריות רגילות, מדברים באנגלית.
"סליחה?” פנה אליהם פול באנגלית. “אני מחפש את אחותי, אולי ראיתם אותה כאן?”
גבר גבוה ורזה עם זקן מדובלל וסרט על שיערו הפנה אלינו את מבטו.
"איך היא נראית?”
פול הושיט לו את התמונה והוא נד בראשו במהירות.
"תראה לי.” אמר גבר נוסף, מבוגר מהראשון וכחוש, עיניו שקועות. הגבוה העביר לו את התמונה והוא העיף בה מבט ואז נתן בפול מבט חודר.
"היא לא הייתה כאן.”
בתנועה מהירה הוא השליך את התמונה לאש ופול זעק בהפתעה וזינק אל הלהבות, בועט בגחלים. הביטניקים השמיעו קללות נמרצות אך פול לא שעה להם וניסה לכבות את הלהבות מהתמונה אך לשווא. התמונה נשרפה כליל.
"למה עשית את זה, אידיוט?” הוא שאל את הזורק, פניו מעווים בזעם ועלבון.
הביטניק התרומם אליו, מתנודד, נכון לעימות.
"היא הלכה, בנאדם. הלכה. וכדאי שגם אתה והסָבּרָה שלך תעופו מפה עכשיו. זה לא מקום בשבילכם, סָבּרָה קטן.” הוא פנה אלי.
"עופו מכאן.” אמר הגבוה, עדיין ישוב אך דרוך ועירני. זוגות עיניים נוספים ננעצו בנו, חדים וקשים. האדרנלין זרם וכבר ראיתי ענף הופך ללפיד, לפיד פוגע בראש, צרחות, אלימות.
"עזוב, איתן.” אמר פול. “הם רבים מאיתנו. עזוב.”
הנחתי לו להרחיק אותי מהם, לבי הולם, גופי שטוף אדרנלין.
"הם ראו אותה, פול.” אמרתי. “הם מפחדים מאיתנו.”
"מפחדים?”
"כן. הם יודעים איפה היא אבל הם מסתירים.”
"מה נעשה?”
"לא יודע. בוא נבנה אוהל, נישן. מחר יום חדש.”
התרחקנו כמה עשרות מטרים ואז הוצאתי מהתרמיל שמיכות, מוטות וחבלים ופול אסף סלעים ואבנים שישמשו להכנת כפתורי שדה. אחר כך בנינו אוהל ואז התיישבנו מחוצה לו, מביטים בכפר הביטניקים. האווירה בו הייתה עליזה יותר וכמה גיטרות ניגנו, מלוות בשירה. למרות המרחק בינינו, ריח עדין של חשיש עלה באפי והנחתי ש"החומר" הוא המתדלק את השירה והנגינה.
מכונית הופיע לפתע מכיוון העיר. המכונית ירדה מהכביש הראשי ופנסיה האירו דרך כורכר שעברה בסמוך לכפר הקטן ונעלמה בין ההרים. צמיגים חרקו על הכורכר וכעבור כמה רגעים נעלמו פנסיה האחוריים באפלה.
"אני לא מבין למה הוא עשה את זה.” מלמל פול. “אני לא מבין מה קורה כאן.”
הוצאתי קופסה עם עוגיות תמרים של אמא והצעתי אותה לפול אך הוא דחה בנימוס.
"מחר נברר, בסדר?”
הוא מלמל משהו ונאנח, בוהה באפלולית. כמה קילומטרים מאיתנו אילת התכוננה לשינה, אפלה וישנונית למראה.
לפתע הבחנתי בדמות נעה אלינו. היא לא התקרבה היישר מהכפר אלא בזווית רחבה, כאילו ניסתה לחמוק מהכפר באין רואים. נעמדתי, אוחז סלע בידי.
כאשר התקרבה, ראינו שהיא אישה רזה ומלוכלכת. היא לבשה מכנסי ג'ינס ופונצ'ו גדול וקרוע. אצבעותיה היו גרומות, פניה רזים ושיניה בולטות.
"הי.” היא אמרה בשקט באנגלית. “יש לכם משהו לאכול?”
"כן.” אמר פול.
"לא.” אמרתי. "את יודעת משהו על אחות שלו?”
היא העיפה מבט עצבני במדורות הכפר.
"אולי. כן. מה יש לכם לאכול?” היא שאלה וליקקה את שפתיה.
"עוגיות תמרים טריות שאמא שלי אפתה הבוקר, רוצה?” שאלתי, מראה לה את הקופסא. יכולתי ממש לשמוע את הרוק הממלא את פיה והיא הנהנה במהירות. נתתי לה אחת והיא טרפה אותה במהירות.
"מה את יודעת על אחות שלו?”
"ראיתי אותה. היא הייתה כאן. ג'ינס. חולצה ירוקה ציצי גדול.” היא החוותה בידיה. “רצתה חשיש. הוא נתן לה חשיש, הו כן.”
"מי נתן לה?”
"עוד עוגייה. שתיים.” היא זקפה שתי אצבעות.
נתתי לה עוגייה אחת ואמרתי:
"כשתגמרי לספר תקבלי את השנייה.”
"יש עסקה, אתם מבינים?” היא אמרה בפה מלא עוגייה. ”הוא נותן לנו חשיש, אנחנו נותנים לו בחורות. זאת העסקה, אתם מבינים?”
"לא.” אמרתי. “מי זה הוא?”
"לא יודעת איך קוראים לו. יש לו אוטו אדום. ואקדח, הו כן. יש לו אקדח גדול. הוא הרג את בילי.” היא הוסיפה בשקט והעיפה שוב מבט אל עבר הכפר. “הוא בא לכאן, נותן חשיש, לוקח בחורות. כולם מרוצים. חוץ מהבחורות, אני מניחה.” היא מלמלה.
"אותך הוא לא לקח.” אמר פול והיא צחקה צחוק עקום ומוזר.
"אתה רואה איך אני נראית? מי ירצה משהו כמוני? אני מניחה שזו המחמאה היחידה שקיבלתי אי פעם…אפשר את העוגייה שלי עכשיו?”
"איפה אפשר למצוא אותו?”
מבטה התרומם אינסטינקטיבית אל מאחורי הכפר אך ברגע הבא היא השפילה את מבטה ואמרה:
"לא יודעת.”
"את כן יודעת.” אמרתי.
"לא…אני לא.”
"רוצה עוגייה?” שאלתי מראה לה את קופסת העוגיות, מקשקש בתוכנה.
היא ליקקה את שפתיה. מכונית נוספת הגיעה מכיוון העיר, האטה כאשר הנהג תר אחרי דרך הכורכר ונעלמה בחושך כעבור כמה דקות.
"אין לי כסף.” היא מלמלה. “האחרים נותנים לי לפעמים כסף או אוכל. לפעמים אני מוצצת להם כשהם שיכורים או מסוממים ואז הם נותנים לי קצת. מזמן לא אכלתי אוכל טרי, אוכל ביתי, 'תה יודע?”
"איפה אפשר למצוא את האיש הזה? אני אתן לך את כל הקופסה.”
"הכל?” נצצו עיניה.
"אם תראי לנו איפה הוא.”
היא שקלה את ההצעה בינה לבינה, שוב מביטה בכפר בחשש.
"הוא ידע.” היא אמרה בעצב. “הוא ידע ויהרוג אותי ולאף אחד לא יהיה אכפת. לא שלמישהו אכפת עכשיו.” היא צחקקה במרירות.
"איפה הוא?”
"הוא בא משם.” היא הצביעה אל מעבר לכפר. “יש דרך עפר שמובילה לשם, בין ההרים. לפעמים אנחנו רואים את המכונית שלו עוברת הלוך או חזור. תוכלי למצוא אותו שם. אני מקווה שגם את אחותך.” הוסיפה ברוך. "אפשר את העוגיות שלי?”
נתתי לה את העוגיות והיא הסתלקה אל תוך החושך.
הבטתי בפול והוא הביט בי.
"בוא נלך.” אמרתי.
"עכשיו?” הוא השתומם.
"כן. האיש עם האקדח שלנו כנראה פעיל בלילה. זה הזמן הטוב ביותר לראות מה קורה.”
פול הנהן. בשתיקה פירקנו את האוהל, ארזנו את המוטות והשמיכות וכנסנו אותם אל התרמיל. אחר כך הכתפנו את התרמילים והתחלנו לצעוד על שביל הכורכר, לתוך הלילה, לקראת אקדוחן.
————-

לפרק הבא