הזדמנות שנייה – פרק ח’: שלוש צלעות

זה לא היה זמן לדיבורים, לא זמן למבוכה. הורדתי את הילקוט שלי והוא נפל על האדמה בקול טפיחה נעלב. קרבתי אליה, לרגע סומא מקרן שמש שחדרה בין העצים אך כאשר חזרה אלי הראיה הייתה נאוה בטווח ידי.
הנחתי את ידי על לחייה וראשינו התקרבו זה לזה. צמרמורת חלפה בגווי כאשר שפתיה הרכות פגשו בשלי והיא פשקה אותן לקראתי, מניחה ללשוני לחדור אל פיה, לחקור את רזיה. נצמדתי אליה, כובש את גופה הנערי בין גופי לעץ התות. איברי היה זקור מתחת למכנסי התעמלות והוא התחכך עכשיו במפשעתה. הנעתי את אגני מלמטה למעלה, מפעיל לחץ על הקו הדמיוני שבין החריץ שלה לדגדגן והיא נאנחה בפי.
ידי הימנית נחה עכשיו על מכנסיה. הפשלתי את הקפל הממזרי אותו נאוה קיפלה עבורי ואז שלחתי את ידי לקדמת המכנסיים, מוצא את הרוכסן. פתחתי אותו לחצי הדרך ואז החזרתי את ידי לאחורי מכנסיה. קצות אצבעותיי החליקו אל הקסם שבין ישבנה לבד המכנסיים, ועכוז בשל וצעיר מילא את ידי. חפנתי אותו בעדינות מעל התחתונים, סוחט ממנה גרגור עונג.
החלקתי את ידי למטה עוד יותר, במורד החריץ של ישבנה, עד שהגעתי אל מפשעתה, מוצא אותה רטובה ולוהטת. היא נאנחה כאשר אצבעותיי החליקו אל מתחת לתחתוניה, פולשות ללא התרעה אל הרטיבות שבין רגליה, ידיה מחליקות על חזי מעל חולצת בית הספר. אצבעותיה החלו לפרוף את כפתורי החולצה ובתוך כמה רגעים היא פתחה אותה לגמרי, ידיה מצמררות את פטמותיי, מרחפות על בטני.
"איתן…” היא לחשה בבהילות. “אתה…פנטסטי, איתן…”
ידי החלו לפרוט על הדגדגן שלה ולשונה מצאה את אוזני, מרגשת ומסעירה אותי. היא פישקה את ירכיה כדי לאפשר לי מרווח תנועה ומכנסיה החליקו עד אמצע ירכיה כמעט, ערוותה חשופה לאוויר. היא ליקקה את תנוך אוזני, מניחה לאצבעותיי לענג אותה בתנועות אטיות, אצבעי המורה בסדק שבין רגליה, האגודל נח על הדגדגן.
היא הדפה אותי עכשיו והתרחקה ממני מעט ואז כרעה במהירות תחתי. לא הייתי ג'נטלמן באותו רגע וקיבלתי את ההצעה שלה ללא ערעור. נשענתי על עץ התות והנחתי לה להפשיל את מכנסי ההתעמלות שלי ביחד עם תחתוני. איברי זינק אל האוויר הפתוח אך ברגע הבא כבר עטף אותו פיה הרטוב והלוהט של נאוה.
"אוהה…נאוה…” מלמלתי.
נאוה לא מיהרה. היא מצצה לי את הזין במתינות, מתענגת על המגע בשפתיה, מהאופן בו הוא מילא את פיה, מריחו וטעמו. ידה הימנית נחה על בסיס הזין והיא אוננה לי בתנועות רכות, לפרקים לוחצת ולפרקים מרפה, מרפרפת וחזקה. לשונה ליקקה את ראש הזין שלי כאשר הוא נח בחלל פיה וכאשר היא צללה עמוק יותר היא הניעה אותה מצד לצד, מפנקת את חלקו התחתון של הזין.
היא הביטה בי מלמטה, פניה היפות מלאות בזין שלי, עיניה הגדולות מפתות, חושניות. עכשיו הוציאה את איברי מפיה ומבלי להסיר את מבטה ממני, ליקקה אותו ברעבתנות כילדה המלקקת גלידה בחוף הים, אוחזת ומלקקת זין בהנאה. אחר כך חזרה אל הזין ובתנועת בורג נחושה דחפה כמעט שני שלישים מאיברי אל אחורי פיה, בואכה הגרון. נאנחתי בקול, מלטף את שיערותיה השחורות.
"נאוה..את מדהימה…אל תפסיקי…”
ואז ראיתי את נגה. היא הופיעה פתאום מאחורי פינת אולם ההתעמלות, אוחזת בנייר כתום. כאשר ראתה אותנו הביטה בי בתדהמה. השתנקתי וגופי קפא לרגע אך לא אמרתי דבר. נאוה רק הישירה בי מבט מתגרה והמשיכה למצוץ במרץ, כאילו תאווה חדשה נוצקה בה.
כעבור כמה שניות נגה הסתובבה וברחה משם ואני נשאבתי מיד בחזרה אל העונג שהסבו לי שפתיה הרכות של נאוה, לא מסוגל להתמקד בהימצאותה המוזרה של נגה כאן ליותר משנייה או שתיים. אצבעותיה של נאוה חפנו את אשכי ולחצו עליהם בעדינות והיא ליקקה את איברי במרץ בעודו בחלל פיה. הרגשתי את השיא שלי מתקרב ונאחזתי בעץ, מניח לעונג לגאות בי, להציף את ספינת התודעה שלי. נאוה חשה בדבר ותנועות ראשה הפכו עמוקות יותר בעודה בולעת אותי בקצב אחיד, מאפשרת לי להתרכז בפיצוץ הממשמש ובא.
שנינו לא הופתענו כאשר התחלתי לגמור בפיה. ידי אחזו בעץ והנחתי לזרע שלי לזרום ממני החוצה, להתפרץ בחלל פיה והיא הביטה בי ובלעה נתז אחר נתז של שפיך מבלי להחמיץ טיפה. כאשר התחלתי להיחלש היא אחזה באיברי ואוננה לי במרץ, חולבת את הטיפות האחרונות אל תוך פיה. לבסוף היא הניחה לי ואיברי החליק מפיה, נקי ורטוב. היא ניקתה את פיה באצבעה ונעמדה על ידי, מתחילה לסדר את בגדיה.
עכשיו כאשר נרגעתי חזרו מחשבותיי במהירות אל נגה. מה היא עשתה כאן, לעזאזל, בדיוק כשנאוה מוצצת לי את הזין? ולמה הרגשתי אשם כל כך פתאום? הרי אין ביני לבינה שום יחסים רומנטיים, היא רק ידידת ילדות, לא?
“מה היא עשתה כאן?” שאלתי בקול רם ונאוה רק משכה בכתפה באדישות, מכתיפה את ילקוטה. היא נראתה שוב עניינית ומנוכרת כל כך כאילו כל מה שקרה בינינו עכשיו היה רק ביזנס. בתוך רגעים אחדים היא הייתה מסודרת ומאורגנת, ילקוטה על הגב, המכנסיים והחולצה מסודרים ושיערה אסוף.
“יאללה, להתראות.” היא הפטירה והתרחקה, משאירה אותי להתבוסס בריקנות שהחלה לטפטף בי כבר. התשוקה שמילאה אותי קודם נשרפה והשאירה אחריה רק אפר בפי.
התארגנתי גם אני והתחלתי ללכת הביתה, מנתח ביני לביני את התנהגותה של נאוה. משהו היה מוזר כאן, אך לא יכולתי לשים עליו את האצבע בדיוק. הרחובות התעלמו ממני ואני מהם. הרגשתי מנותק פתאום, כמו בוהה באנשים והמכוניות מעבר לטלוויזיה והתוכנית לא ממש מעניינת. נקישות הסנדלים שלי על המדרכה, להקת מרמלדה מאיזה טרנזיסטור, פורד קורטינה עוברת לידי, ירקן מתווכח עם אישה על מחיר הגזר.
הגעתי הביתה בדשדוש סנדלים.
“איתנ'לה?” צעקה אמא מאי שם.
“כן.” גנחתי והתפרקתי על הספה בסלון.
“איך היה בבית הספר?”
“בסדר.”
“תערוך שולחן בבקשה, בסדר? דפנה תבוא ונאכל.”
אחרי ארוחת הצהריים הלכתי אל החדר ונשכבתי על המיטה. שנת הלימודים הייתה על סף סיום והחופש הגדול עמד להתחיל ואני הייתי אמור לחפש לעצמי עבודה לקיץ אבל כרגע הרגשתי מרוקן וחסר כוחות ורק בהיתי בפוסטר של שחור הזנב שהיה תלוי מול המיטה שלי. חשבתי על נגה ועל נאוה ושוב הרגשתי שמשהו לא הסתדר לי בקטע היום מתחת לעץ התות. ואז הבנתי.
כאשר ראיתי את נוגה אני זוכר שזינקתי בהפתעה והבטתי לעברה. נאוה הרימה את המבט שלה אלי אבל לא הסתובבה לבדוק על מה אני מסתכל. אחר כך כששאלתי "מה היא עשתה כאן" נאוה לא שאלה מה "מי" עשתה כאן ובכלל לא התעניינה בדברי. נאוה ידעה שנגה תראה אותנו בגלל ש…בדרך כלשהי היא אמרה לה שאנחנו נהיה שם. היא תכננה את הכל: את הפיתוי, את המציצה, את נגה. כוס אמק.
זה היה כל כך מעורר רחמים שהייתי צוחק אם היה לי כח. גבר בן חמישים שלכוד בתככים מתוך פוטורומן או טלנובלה של בנות שש עשרה. כל כך עצוב שזה מצחיק. קסמה של נאוה פג באחת ולבסוף ראיתי אותה כמו שהייתי צריך לראות אותה מההתחלה: נערה ריקה ומבוהלת שמתמרנת את כולם סביבה כדי לא להרגיש לרגע שהיא מאבדת שליטה.
אחר הצהריים לקחתי את המצלמה ויצאתי לצלם ציפורים בעיר. מצאתי קן של בזים על חלון בית ברחוב המלכים אבל כשטיפסתי על עץ כדי לצלם אותו, נשבר הענף ואני נפלתי וקרעתי את הסנדל. בנס לא נשברה המצלמה. בשעות שאחר כך לא היה לי יותר מזל ולבסוף חזרתי הביתה לארוחת ערב, צולע כמו אדיוט עם הסנדל הקרוע.
נגה התעלמה ממני במופגן בכיתה אך מצאתי שההתנהגות שלה מכעיסה אותי. בכל זאת לא הייתי חייב לה כלום וזה לא שבגדתי בה עם נאוה או משהו. בתוכי ידעתי שהייתי צריך להסביר את עצמי אבל בכל פעם שניסיתי למצוא לכך הזדמנות התמלאתי כעס וירדתי מזה. גם נאוה התעלמה ממני, אבל הפעם זה היה לי נוח. מצדי היא יכולה הייתה להיעלם מהעולם ולא הייתי חש בכך. בבית הספר הייתה כבר אווירה של מריחה, תלמידים ומורים יודעים שהם רק שורפים זמן עד תום הלימודים. התעודות כבר כתובות ואף אחד לא יזכור בשנה הבאה את החומר הנלמד היום.
יום הלימודים נגמר ואני אספתי את הדברים ויצאתי מהכיתה, משרך את דרכי במסדרון.
המורה רחל המתינה לי מחוץ לכיתה. היא לבשה שמלת קיץ פרחונית וקלה וקווי המתאר של חמוקיה נראו בהם בבירור, רוטטים בהתרגשות מתחת לבד הדק. למרות הבעסה הרגשתי התעוררות במכנסיים: הזין שם ישות מנותקת לחלוטין משאר איברי הגוף.
“איתן…אפשר לדבר איתך?”
הרגשתי את המאבק בין הצורך להתרחק ממנה, עוד ישות נשית בעולם הפתאום כל כך מסובך שלי לבין הדחף הנמוך יותר, להפשיל את שמלתה שנלבשה כדי להיות מופשלת, לחשוף את ערוותה הרוצה להיחשף, לחדור את הנקיק הצר שבין ירכיה העגלגלות.
“אני כאן.” אמרתי.
תלמידים יצאו מהכיתה, חלקם ממהרים להתרחק מבית הספר, אחרים מניחים לגפיהם לאמץ את הקצב של החופש הגדול. המורה הביטה בהם במבוכה, אשמה מסמיקה את פנימה. נוכחותם לנוכח מה שהיא רצתה ממני הביכה אותה בעליל.
“חשבתי על מקום עם יותר פרטיות.” אמרה.
“כמו?”
אולי…כיתת המלאכה?”
“איפה שדפקתי אותך אז?”
היא התנשמה בהפתעה, עיניה מתרחבות. מבטה סרק אינסטינקטיבית את המסדרון לראות אם מישהו היה בטווח שמיעה אך התלמידים הרחוקים ביותר היו רחוקים מדי לכך.
“כן.” היא אמרה בשקט, מאדימה עוד יותר.
“בואי נכנס לכיתה.”
“חשבתי…”
“לכיתה.” אמרתי. הייתי במצב רוח רע ועמדתי להוציא את זה עליה. ידעתי שהיא תספוג בהכנעה כל מה שאשית עליה והדבר ריגש אותי פתאום.
בנקישות עקב היא נכנסה אל הכיתה והניחה את התיק על שולחן המורה ואני התיישבתי על כיסא בשורת השולחנות הראשונה, מתרווח לאחור.
“לא רצית לדבר איתי, נכון המורה?”
“מה?”
“רצית להזדיין איתי.”
“לא..אני…”
“את שוב משקרת.”
“לא…פשוט…”
“רצית להזדיין או לדבר?”
“אני…”
“להזדיין או לדבר?” הגברתי את קולי.
כתפיה רטטו במבוכה ונדמה היה שבכי מתחיל להתבשל בה.
“שאלתי אותך שאלה.” אמרתי ברכות.
“להזדיין.”
“אז שיקרת, נכון?”
“אני לא התכוונתי.” מלמלה המורה בעליבות.
“עדיין שיקרת. תכתבי על הלוח מאה פעם: 'אני לא אגיד שאני רוצה לדבר כאשר אני בעצם רוצה להזדיין'”.
“מה?!” היא נדהמה, עיניה נפערות מאחורי משקפיה.
“מה ששמעת. קדימה, נקי את הלוח, קחי גיר ותכתבי מה שאמרתי.”
היא הביטה בי פעם נוספת כדי לראות אם אני מתלוצץ אך מיהרה להשפיל את עיניה כאשר הבינה שאני לא. הספוג נח בקצה הלוח והיא אחזה בו והחלה למחוק את הלוח בתנועות נמרצות, פלחי ישבנה נרעדים עם כל תנועה שלה. כאשר גמרה לנקות את הלוח, לקחה את הגיר והחלה לכתוב.
“1. אני לא אגיד שאני רוצה לדבר כאשר אני בעצם רוצה להזדיין."
“2. אני לא אגיד שאני רוצה לדבר כאשר אני בעצם רוצה להזדיין."
“3. אני לא אגיד שאני רוצה לדבר כאשר אני בעצם רוצה להזדיין."
כתב ידה היה מסודר וכתיבתה מהירה ומיומנת. נקישות הגיר מילאו את חלל הכיתה ואני רק התרווחתי לי בכיסא, מביט במורה שהפכתי לשפחת מין חסרת רצון מתאמצת לספק את הגחמות האוויליות ביותר שלי. והיו לי עוד כמה גחמות, פחות אוויליות.
“22. אני לא אגיד שאני רוצה לדבר כאשר אני בעצם רוצה להזדיין."
“23. אני לא אגיד שאני רוצה לדבר כאשר אני בעצם רוצה להזדיין."
“תתפשטי.” אמרתי בשוויון נפש.
“מה?” היא הסתובבה אלי.
“בפעם הבאה שאת שואלת שאלה שאת יודעת את התשובה עליה אני אגרום לך להתחרט על זה, המורה.”
היא הפנתה אלי את גבה והחלה לפרוף את כפתורי השמלה. כאשר סיימה, הסירה אותה בביישנות והניחה אותה, מקופלת ככל האפשר, על מסעד הכיסא שלה. רצועות החזייה המאסיבית היו שקועות בגבה מחמת משקלם של שדיה ותחתונים וורודים וגדולים עטפו את ישבנה כמו עטיפת מתנה.
היא הסתובבה אלי והביטה בי בשאלה, חוששת לשאול, יודעת את התשובה. הבטתי בה בשלווה, מניח לה להתייסר עם עצמה. ברור היה לי שהיא חוששת להתפשט בכיתה ומתביישת לעמוד עירומה לפני אך היא גם פחדה לשאול אותי איך לנהוג. לבסוף ניצחה השמרנות את השכל הישר:
“גם את החזייה והתחתונים?” היא שאלה בקול קטן.
“מה אמרתי לך קודם על לשאול שאלות שאת יודעת את התשובה עליהן?”
היא לא ענתה, רק השפילה את ראשה ואז שחררה את קרסי חזייתה, שדיה הגדולים פורצים לחופשי. אחר כך פשטה גם את התחתונים ומבלי לומר דבר, חזרה אל הלוח.
“65. אני לא אגיד שאני רוצה לדבר כאשר אני בעצם רוצה להזדיין."
“66. אני לא אגיד שאני רוצה לדבר כאשר אני בעצם רוצה להזדיין."
“67. אני לא אגיד שאני רוצה לדבר כאשר אני בעצם רוצה להזדיין."
"גשי לשולחן שלך.” הוריתי לה והיא מיהרה לציית, נשכבת בהכנעה ומוכנה להידפק.
"תתחילי לאונן.”
"איתן, אני…”
"תאונני עכשיו או שאני קם והולך.”
"זה מאוד…איתן זה…זה מביך אותי…”
"משום מה נדמה לך שזה אכפת לי.” הוצאתי עליה את המרירות שלי מהימים האחרונים. שתי בנות מינה שיגעו אותי והיא תשלם את המחיר.
המורה שלחה יד מהססת אל מפשעתה ואצבעותיה ליטפו את ירכיה. צמרמורת חלפה בגווה ואצבעותיה החלו להעפיל למעלה עד שפגשו בשפתי ערוותה. היא נאנחה ברכות כאשר כריות אצבעותיה פגשו את האזורים הרגישים שלה והחלו לעסות אותם בתנועות מעגליות.
התקרבתי אל המורה ואז הפלקתי לישבנה המלא בגב כף ידי. היא צווחה בהפתעה, ישבנה הבהיר מאדים במהירות.
"אל תפסיקי.” אמרתי.
"פשוט הפתעת אותי.” היא התנצלה.
"תמשיכי.”
היא המשיכה לאונן ואני הנחתי לה להתלכד עם קצה הריקוד הפנימי שלה לפני שהנחתתי עוד מהלומה על ישבנה. היא צווחה בשנית אך הפעם לא הפסיקה והתהליך חזר על עצמו: היא מאוננת ואני מפליק לישבנה, הופך אותו מכרית לבנבנה לרימון אדום ובוהק.
לפתע הפתעתי אותה שוב ותחבתי את ראשי בין פלחי עכוזה, שולח את לשוני אל החור הקטן שלה שם. נשימתה של המורה נעתקה בה לרגע אך ברגע הבא הריגוש שהסבו לה אצבעותיה התמזג עם זה של לשוני החודרת, המכינה אותה לחדירה. הייתי מרוגש מאוד מהטיפול שהענקתי לה וידעתי שלא אוכל לזיין אותה זמן רב אך מצד שני זה לא ממש הפריע לי. לא אכפת היה לי רק לחדור ולגמור.
קצב אצבעותיה של המורה על מפשעתה התגבר והרגשתי שאני רוצה כבר לגמור. הזדקפתי מאחוריה, מנחה את ראש הזין הזקור שלי אל החור הקטן הרטוב מרוק. למגע ראש הזין היא החלה להיאנח ואני דחפתי בעוצמה, גומר תוך החדירה. גם השיא שלה זרח כעבור כמה רגעים והיא נאנחה בעודי ממלא את מעיה בשפיך חם. לאחר כמה רגעים יצאתי ממנה.
“איתן…” היא אמרה ביישנות, עדיין מתנשפת ומיוזעת.
“מה?”
“השותפה שלי…טסה לבלגיה בקיץ. להורים שלה. תוכל לבוא…לבקר אותי. מדי פעם. אם תרצה.”
“לא, אני לא אוכל.” אמרתי מיד. פתאום לא רציתי לראות אותה יותר. לא אותה, לא את נאוה, לא את נגה, לא אף אחת. רציתי…להיות לבד. עם עצמי.
“למה?” היא נראתה פגועה ומאוכזבת. הבנתי שלא היה לה קל להזמין אותי אליה ולא רציתי להעליב אותה יותר ממה שהעלבתי אותה בשעה האחרונה.
“כי…אני נוסע לאילת.” שמעתי את פי מדבר, מופתע לא פחות ממנה.
“לאילת? בשביל מה?”
“בשביל לצלם ציפורים וחיות.” אלתרתי בתנועה. “שחור הזנב, סלעיות, יעלים. אני נוסע עם אבא שלי.”
"אה.” היא אמרה באכזבה. “לכל הקיץ?”
“רובו. אני אקפוץ לבקר אותך כאשר אני אחזור.”
“יופי, זה יהיה נהדר.” היא אמרה, מעודדת מעט.
שנינו גמרנו להתלבש ויצאנו מהכיתה.
“להתראות.” היא אמרה בעיניים עצובות. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה והיא חיבקה אותי בהתרגשות, ידיה עוטפות אותי.
“יש עוד שלושה ימים עד סוף השנה…” הזכרתי לה. “את עוד תראי אותי.”
“נכון.” היא אמרתי ושיחררה אותי. “אז…להתראות.”
“להתראות מחר, המורה.”
אילת, הא? זאת הייתה הברקה במקום. בא לי טוב כמו שנוהגים לומר בעתיד ממנו באתי.
בדרך חזרה הביתה עברתי דרך התחנה המרכזית וביררתי בדיוק באיזה קוים עלי לנסוע כדי להגיע לאילת וכמה תעלה הנסיעה. אחר כך עברתי במכולת ובניתי לי תפריט יומי זול וסביר. את הסכום הזה הכפלתי ב30 מכיוון שהתכוונתי לשהות באילת חודש. אני אאלץ לבקש הלוואה מההורים ולהבטיח לבלות את חלקו השני של הקיץ בעבודה כדי להחזיר אותה.
בימים הבאים הייתי עליז יותר. ההורים ייחסו את מצב רוחי לחופש הגדול הקרב ובא אבל זה היה רק חלק קטן מהאמת. התרוממות הרוח באה בגלל שהייתה לי תוכנית סוף סוף, בגלל שהרגשתי שאני מוביל את החיים שלי ולא נגרר אחריהם, לראשונה מאז הגלגול המוזר שחוויתי. נאוה ואני התעלמנו זה מזו אבל לנגה ניסיתי להתקרב פעמיים. בשתי הפעמיים היא הייתה קרה ולקונית ואני ויתרתי, לא לגמרי משוכנע שאני לא בסדר מלכתחילה.
“מה הבעיה שלה?” שאל אותי אמיר כשהלכנו שנינו הביתה. אליו היא הייתה גועלית פחות אך נראה שהיא שנאה עכשיו את כל הגברים כולם.
משכתי בכתפי.
“היא נוסעת לגליל בחופש, אתה יודע?”
“לגליל? לאן?”
“לדודים שלה או משהו. בת דודה שלה מגיעה מצרפת והם יהיו שם כל הקיץ.”
“אני רוצה לנסוע לאילת.” גיליתי לו.
“באמת?”
“כן. אני רוצה לנסוע לבד, לצלם, לנוח.”
“לבד?”
“כן.”
“וירשו לך?”
“אני מקווה.”
“יא אללה, לאילת לבד. ואתה לא מפחד?”
“ממה?”
“לא יודע…מלא שם…ביטניקים…אני חושב.”
“אני יכול להסתדר עם כמה ביטניקים.”
“כן, כנראה.” הוא הנהן. “אני אעבוד בחנות של אבא שלי.”
“אתה רוצה?”
“לא, אבל אין לי ברירה. אני רוצה ללמוד נהיגה בשנה הבאה ואני צריך את הכסף. מה איתך?”
“אני אעבוד כשאחזור.”
“איפה?”
“לא בדקתי…אולי בחנות של אבא שלך?”
“בחנות של אבא שלי? רעיון מצוין." הוא התלהב. "שמע, זה יהיה לא נורמלי! אני אדבר איתו, אני מקווה שהוא יסכים.”
“זה יהיה מגניב.”
“יהיה…מה?”
“מלהיב…” תיקנתי את עצמי במהירות. “זה יהיה מלהיב. מתרגש לקראת התעודה מחר?” שיניתי את הנושא.
“היא תהיה מצוינת.” הוא משך בכתפיו. “לא שזה יעזור לי. מה אני צריך תעודה טובה, ממילא אחרי הצבא אני אחזור לחנות.”
“דיברתי איתו על לימודים באוניברסיטה?”
“ניסיתי. הוא צעק שהוא הורג את עצמו בחנות כל יום בשביל שאני אקבל אותה ושאני לא אבלבל את המוח עם אוניברסיטה שמוניברסיטה.”
“טוב, יש לך עוד חמש שנים.”
“לא אם אני רוצה ללכת לעתודה הצבאית.”
“ואתה רוצה?”
“לא יודע.” הוא משך בכתפיו. “אולי נלך לסרט אחר הצהריים?”
“איזה סרט?”
“יש היצ'קוק חדש מציג בקולנוע רחל.”
“רעיון מצוין. ניפגש בכיכר בחמש?”
“חמש בכיכר.”
התעודה שלי הייתה מצוינת: הכל 90 למעט התעמלות שיעקובי נקם בי ונתן לי 80. הציון במתמטיקה גיחך אלי מהדף אבל התעלמתי ממנו, זה היה הסוד שלי ושל המורה רחל והיא לא עמדה לחשוף אותו. בטקס הענקת התעודות היא לחצה את ידי בהתרגשות ועיניה מלאו דמעות כאשר אמרה:
“להתראות איתן!”
“להתראות המורה.” חייכתי אליה.
אמא הייתה מאושרת מהתעודה שלי וחיבקה ונישקה אותי דקות ארוכות ודפנה חייכה אלי בהערכה. אחרי ארוחת הצהריים עברתי על הציוד שהתכוונתי לקחת ווידאתי שהכל קיים: תרמיל, שמיכות, מימיות, פנס, ציוד צילום. הכל היה מוכן, רק לבקש רשות מההורים…אחר כך סתם הקשבתי לרדיו, גופי במיטה, רגליים על הקיר.
כאשר אבא חזר מהעבודה אמא הראתה לו את התעודה וקריאות שמחה והתפעלות נשמעו מהמטבח. שמעתי את צעדיו הכבדים מתקרבים במסדרון והוא נכנס לחדרי.
“ראיתי את התעודה שלך, בן. כל הכבוד. אני גאה בך מאוד.”
“תודה, אבא.”
“היום ביקר בסניף מר רפופורט, כמו שהוא מבקר אותנו בכל יום שלישי ושואל אם הגיעו חבילות. אבל היום קרה משהו יוצא דופן.”
“מה?” שאלתי, מנחש לבד את התשובה.
“היום הייתה חבילה על שמו. חבילה שנשלחה מכאן, מהעיר.”
“באמת?”
“כן. ואתה יודע מה היה בחבילה?”
“מה?”
“אלבום מהודר של נופי ארץ ישראל.”
“מה אתה אומר?” אמרתי מבלי לחייך.
"כן. בדיוק כמו זה שקיבלת מדודה לאה לבר המצווה שלך.”
אבא חייך אלי והניח את ידו על ראשי. “בדיוק כך. הוא היה מאושר, בן, העיניים שלו…ממש זרחו והתמלאו דמעות. הוא עמד מול הדלפק שלי רבע שעה וקרא בו קדימה ואחורה. אני מאוד גאה בך, בן. השתנית בחודשים האחרונים. התבגרת.”
“תודה, אבא.”
הוא יצא מהחדר ואז הרשיתי לעצמי לחייך, מרוצה שהתרגיל שלי עם מר רפופורט. ממילא לא אהבתי את האלבום המטופש.
בארוחת הערב עלה שוב נושא התעודה שלי ואבא ואמא חלקו לי שבחים בזה אחר זה.
“אבא, אמא, אני רוצה לנסוע לאילת.” הפלתי את הפצצה.
“מה?!” שאלו כולם.
“אני…רוצה לנסוע לאילת. לצלם ולישון בחיק הטבע.”
“אילת?” השתוממה אמא. “הלא זה בסוף העולם כמעט.”
“זה עדיין בגבולות המדינה.”
“ואיך…איך תסתדר שם?” היא שאלה.
“אני יודע לדאוג לעצמי.”
“כן, אנחנו יודעים.” אמר אבא והוא ואמא החליפו מבטים, משתתקים.
“על מה אתם מדברים?” שאלה דפנה.
אבא ואמא שוב התבוננו זה בזה ואז אמר אבא:
“הבן של רוזנבאום לומד בבית הספר של איתן. מתברר שהבן היקר שלנו היה מעורב בקטטה לפני כמה שבועות ולא אמר לנו דבר.”
“אני מצטער.” הסמקתי. “אבל פשוט לא רציתי להפחיד אתכם. וזה לא אני התחלתי, הם תקפו אותי!”
“אנחנו יודעים.” אמרה אמא בקול שקט. “זה העמרם הזה והפושטקים שלו. רוזנבאום סיפר לאבא הכל. עדיין היית צריך לספר לנו.”
“את צודקת, פשוט…לא רציתי להדאיג אתכם.”
אבא ואמא החליפו כמה משפטים ביידיש, בשקט ואבא שאל:
“וכסף מאיפה?”
“אני…אני אלווה מכם ואחזיר לכם בסוף החופש. כאשר אחזור אני אעבוד.”
הם שוב הביטו זה בזה ומלמלו כמה שברי דברים ביידיש ואני הרגשתי את המתח בי גואה כאילו נדרך בי קפיץ. הייתה זו אמא שאמרה לבסוף:
“בסדר. מגיע לך, איתן. אתה השתנית בחודשים האחרונים..התבגרת. התעודה שלך מעולה, אתה מתנהג יפה בבית, רק דברים טובים שומעים עלייך. תיקח אסימונים ותתקשר לאבא בדואר, שומע?”
“שומע.”
“מתי התכוונת לנסוע?”
“מחר.” אמרתי.
“כבר מחר?” השתוממה אמא.
סיפרתי להם על כל ההכנות שלי. הכרתי את כל קווי האוטובוס, היה לי תפריט יומי ואפילו מפה של אילת העתקתי מספר בספריה. היה לי הכל, או כך לפחות חשבתי.
“קנינו לך משהו לכבוד התעודה…משהו שיעזור לך באילת…” אמר אבא. הוא קם מכיסאו והלך לחדר העבודה, חוזר אחרי כמה רגעים וחבילה בידו.
“קח, ילד'לה. תפתח.”
פתחתי את החבילה במהירות, נזהר שלא לקרוע את האריזה. בפנים נחה עדשה טלסקופית חדשה, מתאימה למצלמה שלי.
“וואו, מגניב!” אמרתי. “זה מעולה!”
“אבא מתעסק עם זה כבר חודש.” אמרה אמא.
“כן, כי זה גם בשבילו.” צחקה דפנה ואבא ואמא הצטרפו לצחוקה. אבא ואני הזדרזנו לאכול כדי לגמור וללכת לשחק עם העדשה החדשה. כל הערב התעסקנו במצלמה, הצצנו לרחוב באמצעות הטלסקופ ודיברנו על התמונות שנוכל לצלם בעזרתה. אבא הביט בי ונאנח מדי פעם, מקנא בי על ההרפתקה שלי ומודאג במידה שווה. אמא הייתה יותר מודאגת אך התאפקה וגם הצליחה לא להציק. אחר כך התיישבנו מול הטלוויזיה אך חדווה ושלומיק לא קיבלו את תשומת הלב לה הם זכו בדרך כלל: המצלמה, התעודה והנסיעה שלי היו מלכי הרייטינג באותו ערב.
—————
לפרק הבא