הזדמנות שנייה – פרק ז’: המשחקים של נאוה

התנשפתי בהתרגשות כאשר פיה החם והרטוב עטף אותי, שפתיה הרכות מתהדקות סביבי. היא החלה למצוץ אותו במתינות, כמי שמתענגת על המעשה, לא כמי שחפצה לגמור אותו במהירות האפשרית או נמצאת באיזו קדחת סקס לוהטת. ראשה עלה וירד על איברי כמו הגלים מאחורינו וידיה ליטפו את ירכי ואת אשכי, שיערותיה בוהקות בשמש כאשד שחור הזורם על מפלי כתפיה.
שמש. המיית גלים. שפתיים רכות ולוהטות על הזין שלי. ריח מלח באוויר. היא לא מיהרה וגם אני לא. לא ידעתי מהיכן תלמידה בכיתה י' יודעת למצוץ כך אבל באותו רגע לא נתתי לדבר להטריד אותי. היא הניחה את ידה על בסיס אברי עכשיו והחלה לאונן לי באצבע מורה ואגודל בעודה מוצצת. מגע אצבעותיה הרכות היה מלטף ועדין והיא לא סחטה אותי כמו רפתנית בחליבה אלא עינגה אותי בעדינות, מעלה אותי אל השמש צעד אחר צעד, אטי כמו הגאות ומוחלט כמוה.
היא הביטה בי עכשיו בעודה מוצצת ולבי החסיר פעימה. מעטות היו הנשים שידעו כמה מרגש הוא המבט הזה עבור גבר אך היא הביטה בי במבט חושני, מענגת אותי בפיה ואצבעותיה, שפתיה הרכות עוטפות אותי באהבה רטובה ולוהקת, איברי מבהיק מרוקה.
ידה הגבירה את הקצב, מאותתת לי שאנחנו קרובים לגמור אך היא המשיכה למצוץ לי באותה מתינות מטריפה. לשונה ליקקה את איברי בתוך פיה, אצבעותיה עיסו את בסיס הזין וליטפו את האשכים ושפתיה נצמדו בחמדנות סביב הזין, יוצרות ואקום בלתי פוסק על ראש הזין.
"נאוה…” התנשפתי והתחלתי לפלוט. נאוה אחזה בי בכוח עכשיו והחלה לאונן לי במהירות, קולטת את השפיך בפיה ובולעת אותו נתז אחרי נתז. הרגשתי כאילו השמש קפאה במרום ואני רק גומר וגומר בין שפתיה של נאוה, ואני מביט בשמש ונשרף מבפנים. כעבור כמה רגעים זה נגמר ואני נשכבתי על הצד. נאוה התכרבלה לצדי.
"מתי זיינת את המורה רחל בפעם הראשונה?” היא שאלה.
"מה?” נזעקתי. “מי סיפר לך את זה?”
"נוגה.”
"מה? מאיפה השטויות האלה?”
"תירגע, היא לא אמרה שאתם שוכבים.”
"אז מה היא אמרה?”
"היא אמרה לעינת שהיית אצל המורה כל סוף השבוע. אני לא מטומטמת. אני רואה איך היא מסתכלת עלייך, היא דלוקה ממך כל היום. דלוקה וגם מפחדת ממך. שאלתי בבית הספר, אבל אף אחד לא ידע כלום. כשנוגה סיפרה לעינת שאתה תהיה אצל המורה כל סוף השבוע ידעתי שאני צודקת. אבל אל תדאג, אף אחד לא יודע עליכם. בגלל זה אני כאן.”
"בגלל זה את כאן? לא הבנתי כלום.”
"אני החלטתי לשכב איתך.” היא הסבירה לי בסבלנות, ראשה על חזי. “אבל לא רציתי לשכב עם איזה ילד מטומטם שילך ויספר לכל החבר'ה שלו וכולם יגידו שנאוה נותנת. אחרי שהבנתי שאתה מזיין מורה אבל לא מספר, החלטתי שזה הבחור שאני רוצה לשכב איתו. מבין?”
"כן. למרות שאני לא מזיין את המורה רחל.”
"נ–כון.” אמרה בסרקזם.
שתקנו עוד כמה רגעים ואני ניסיתי לעכל הימצאות היצור המדהים הזה לצדי. הכל כמעט היה הצגה בדרך הנה. ההתפעלות התמימה, הנפילה לזרועותיי, הביישנות. הכל היה מניפולציה אחת גדולה.
"את גם לא מתנהגת כמו שאר הבנות בשכבה.”
"הן לא התחילו בגיל שתיים עשרה.”
"מה?!”
"רוצה לשמוע את הסיפור שלי?”
"כן.”
"היה הייתה ילדה קטנה שגרה במושב קטן בגליל. מושב קטן. ממש קטן. לילדה הקטנה לא היו חברים וחברות במושב, רק במושבים אחרים. במושב הקטן היו רק ילדים בגן ועוד שני בנים מבוגרים ממנה בארבע שנים. אבל יו"דניקים לא מתייחסים לילדות בכיתה ו'.
החופש הגדול הגיע והילדה הקטנה הייתה משועממת ובודדה. אבא ואמא של הילדה התייחסו לשעמום כאילו הוא אינדיקציה לטמטום ולבדידות כאל חולשת אופי. הם היו הולכים בבוקר לעבודה, אבא לבית החולים ואמא לאוניברסיטה, והילדה הקטנה הייתה נשארת לבד כל היום.
יום אחד היא ישבה בחוץ וראתה את הבנים נוסעים על טרקטור. באותו יום היא לבשה מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, אדומה עם ינשוף. היא חשבה שהיא נראית לגמרי כמו ילדה אבל הם חשבו שהיא נראית קצת כמו אישה. הילדה שאלה אותם מה הם עושים ואחד הבנים אמר לה להתחפף אבל השני היה יותר נחמד, אפילו שהיא רק עולה לז' והם עולים לי"א. הוא סיפר לה שהם נוסעים למעיין ואל אם היא רוצה לבוא. היא אמרה שאין לה בגד ים אבל הוא אמר שזה בסדר, וגם להם אין.
כל הדרך למעיין היא הייתה מאושרת שסוף סוף קורה לה משהו ושהבנים מדברים איתה. במעיין הם התפשטו ונכנסו עירומים וגם היא התפשטה, אפילו שהיא התביישה קצת. במים הם השפריצו אחד על השני וגם עליה וגם היא השפריצה עליהם והייתה מאושרת. אחר כך הם יצאו מהמים להתייבש.
מחוץ למים הם הסתכלו על הגוף שלה והיא שוב התביישה. אחר כך הם נגעו לה בחזה ובין הרגליים והיא אמרה להם שדי כבר והם צחקו ואמרו שזה רק משחק ושאם היא לא רוצה היא יכולה ללכת הביתה לבד, ברגל, אז היא הרשתה להם לשחק. בדרך הבייתה היא בכתה קצת ונשבעה שלא תלך איתם יותר אבל השעמום והבדידות היו מפחידים יותר והיא שוב עלתה לטרקטור והם שוב נסעו למעיין והם שוב שיחקו משחקים. כל הקיץ הם שיחקו משחקים והילדה למדה את המשחקים, למדה אותם טוב.
אחר כך היא גרמה לשניהם להתאהב בה ולשנוא אחד את השני ואז הייתה עוברת מאחד לשני. היא גילתה שהיא חכמה מהם ושהיא יכולה לגרום להם לעשות מה שהיא רוצה. כשהיא התעייפה מהם היא ניסתה את זה גם על מורים וגילתה שהקסם עובד גם שם. ומאז הילדה לא מתנהגת כמו יתר הבנות בשכבה, כמו ששמת לב.”
הייתי המום מהווידוי אשר סופר בכזו אדישות. תהיתי אם היא משקרת, אבל לא ידעתי מה להחליט. האם היא המציאה את הכל? למה שתמציא סיפור כזה?
שתקתי וליטפתי את השיער שלה. הים עירסל אותנו והשמש החלה לשקוע מעבר לסלע הגדול ושנינו שקענו לתנומה מתוקה בחול.
היא התעוררה לפני וכאשר פקחתי את עיני ראיתי את גבה העירום ואת שיערה המתבדר ברוח.
"בוקר טוב.” מלמלתי.
"בוקר טוב.”
"כמה זמן ישנו?”
"אתה שעה וחצי, אני שעה.”
גבה היה צר ושזוף וכתפיה דקות. דווקא העירום של הגב ריגש אותי פתאום יותר מאשר חזה החשוף אשר נסתר ממני עכשיו. הזדקפתי ונישקתי את עורפה ואז את כתפיה.
"די, אנחנו צריכים לחזור.” אמרה ברכות אבל אני המשכתי לנשק אותה. “איתן, די.”
נימת קולה הייתה נעימה אך עניינית ואני עצרתי את עצמי והתנתקתי ממנה. היא קמה וניקתה את גופה המרהיב מחול ואז השתחלה אל תוך בגדיה, תנועותיה החושניות מזכירות לי את התשוקה שהפגינה כמה שעות קודם. התלבשתי במרירות, משתדל להסתיר את אכזבתי ושנינו אספנו את חפצינו והעפלנו מעלה הצוק.
הדרך בחזרה לעיר הייתה קצרה יותר, כדרכן של הדרכים חזרה. הורדתי את נאוה בכניסה לביתה ואיחלנו זה לזו לילה טוב. אחר כך זרקתי את טוסטוס והלכתי הביתה.
כאשר פתחתי את הדלת אמא עמדה בחלון הסלון והסתובבה לקראתי. היא הביטה בי בתדהמה, בזעם, בהקלה. אחר כך התקרבה אלי וחיבקה אותי בחום, פורצת בבכי תוך כדי. אבא הביט בי במבט קשה ומאוכזב.
"לאן נעלמת?” שאל אבא.
"אני…” בלהט השעות האחרונות שכחתי להודיע להם איפה אני. “נסעתי לים.”
"ולמה לא הודעת לנו כלום? יכולת להתקשר לאבא לדואר. יש שם טלפון!”
אמא התרחקה ממני והביטה בי בעיניים אדומות.
"שכחתי. אני ממש מצטער, אימא.”
"התקשרתי למשטרה מהמכולת של אבי…לפני שעה…” התייפחה אמא. “הם אמרו…לחכות לבוקר…”
"אני מצטער, אמא ואבא. אני…נסחפתי…אני מבטיח לא לחזור על זה. באמת. רק נסעתי לים.”
"עם מי?” שאלה אמא.
"עם נאוה מהכיתה.”
"ומה עשיתם שם?” היא שאלה, חשדנותה מתגברת על הבכי.
"דיברנו. ו…התנשקנו.” נאלצתי להודות.
"רק התנשקתם?” שאל אבא.
"כן, רק התנשקנו ודיברנו ואכלנו כריכים שקנינו בקיוסק.”
"מאוד הדאגת אותנו.” אמר אבא. "שאלנו את כל החברים שלך. אף אחד לא ידע איפה אתה. מישהי אמרה ששמעה ממישהו שרבת עם עמרם ושנפצעת אבל לא ידעה יותר מזה.”
"מה? שטויות במיץ.” שיקרתי. “רק נסעתי לים עם נאוה, זה הכל. אני מבטיח שזה לא יחזור על עצמו.”
הם הביטו זה בזה ללא אומר ולאחר כמה רגעים ונראה היה שהם קונים את הסיפור.
"אני מאמין לך, בן.”
מרוב דאגה הם לא אכלו ארוחת ערב אבל עכשיו נזכרו כולם שהם רעבים ואמא מיהרה לחתוך סלט ולהגיש לחם וגבינות אל השולחן. לנוכח ניחוח הביצה המקושקשת הטרייה גיליתי שאני רעב וחיסלתי כמעט חצי כיכר לחם עד שבטני התחילה להירגע. אבא הביט בי באלכסון ולא אמר דבר, תמיד חושש שההשמנה שלו תפרוץ אצלי או אצל דפנה כאילו הייתה מחלה ממארת.
אבא סיפר לנו על מר רפופורט הזקן המגיע אל הסניף בכל יום שלישי ושואל האם הגיע חבילה עבורו.
“שבע שנים הוא מגיע ככה, כל יום שלישי ושואל אם יש עבורו חבילה. בסוף נשברתי.” אמר אבא. “שאלתי אותו: 'מר רפופורט, אתה מחכה לחבילה ספציפית?'. 'לא.' הוא אומר. 'אני סתם בודק, אולי תגיע פתאום?'”
אבא פרץ בצחוק וכולנו הצטרפנו אליו והמתח מהשעות האחרונות התחיל להתפוגג. אוכל ובדיחות הן מתכון טוב להפגת מתחים. העונש שהטלתי על עצמי היה שטיפה של כל הכלים בבית עד סוף השבוע. אמא התנגדה לעונש אבל אבא חשב שזה חינוכי ודפנה הייתה הכי מבסוטה. כל אותו שבוע רחצתי כלים בלי שיצטרכו לבקש ממני ובלי לקטר והאירוע לא הוזכר בבית.
בבית הספר נאוה הפכה להיות ידידותית אלי בהרבה.
"בוקר טוב, איתן.” היא חייכה ואמרה בקול רם כאשר חלפה לידי למחרת בבוקר, לפני השיעור הראשון וכמה ראשים הסתובבו בהפתעה, כולל לאה ורונית, נערות החצר שלה שהופתעו מההתפתחות החדשה.
"בוקר טוב.” החזרתי לה.
"אז עכשיו אתם חברים?” שאל אותי אמיר כאשר השיעור התחיל.
"חברים? לא. סתם ידידים.”
אמיר הנהן בנימוס, לא קונה את השקר אך מנומס מכדי לכפור בדברי בגלוי. לנגה, בהפסקה הבאה, הייתה את אותה שאלה בדיוק.
"אז עכשיו אתם חברים?”
ישבנו ליד הברזיות, משקיפים על תלמידי י"א משחקים כדורסל.
"לא.”
נגה שתקה, נועצת מבטה בשחקנים.
"היא סתם אמרה לי בוקר טוב, למה את מתעצבנת?”
"אני לא מתעצבנת, וחוץ מזה, אתה אמרת שאתה רוצה להשכיב אותה, לא?”
"לא…זאת אומרת…כן…אבל…” הרגשתי את עצמי טובע בבוץ.
“היא רק אמרה לי 'בוקר טוב', רבאק.” נאנחתי.
נגה משכה בכתפה בלי לומר דבר.
אבל היא לא 'רק אמרה לי בוקר טוב'. בימים הקרובים נאוה הייתה נחמדה וידידותית הרבה יותר: חייכה אלי, הלכה איתי הביתה וישבה איתי בהפסקות. נגה ניסתה להשתלב בהתחלה אך כעבור יומיים ויתרה. בהתחלה הייתה מסתלקת באמתלה כלשהי כאשר נאוה התקרבה, אחר כך החלה פשוט להתרחק ממני.
הייתי צריך לברר איתה מה עובר עליה, לפייס אותה. הייתי צריך להיות רגיש, להיות גבר, להיות בנאדם. במקום זה הייתי זין עם רגליים והנחתי לנערה שש עשרה לשגע אותי.
היא ידעה בדיוק מה לעשות. ידעה לגעת בי, אצבעותיה מרחפות בדיוק על התפר שבין ידידותי וחביב לבין מפתה וחושני, ידעה לחייך אלי, חושפת שיניים צחורות, מעפעפת בריסים ארוכים, ידעה לשלב רגל על רגל בצורה שתבליט את אורכן של רגליה, את צבען השזוף, את עורה הבוהק. מגיל צעיר היא לימדה את עצמה לפתות גברים, וכעת היא עשתה את זה בחן ואלגנטיות של שועלה בת שלושים בגוף של תלמידת תיכון. היא השכילה להבהיר לי שיש בינינו משהו אינטימי וסודי אך לא הניחה לי לממש את האינטימיות הזו וידעה לחמוק מכל ניסיון שלי להיות איתה בפרטיות, תירוציה תמיד אלגנטיים ומנומקים היטב. מעיני הפושע הזקן שלי הבטתי בה בהערכה ושעשוע. התלמיד החרמן שהייתי עכשיו רק כמהּ לחזור אל גופה הלוהט.
את החרמנות הפגתי באופן חלקי עם המורה רחל. היא עדיין הסמיקה כאשר הזמינה אותי ל'שיחה' אך הפסיקה למחות כאשר הייתי מכופף אותה על השולחן שלה ודופק אותה מאחור או מוריד אותה על ברכיה בכניסה לחדר המלאכה כדי לקבל מציצה הגונה. באחד הימים הוריתי לה לפגוש אותי בכל הפסקה בנקודה סודית אחרת בבית הספר ובכל פעם דפקתי אותה או ליקקתי אותה, בכל פעם כמעט עד השיא, מבלי להרשות לה לגמור. רק בסוף היום הענקתי לה אורגזמה מטלטלת. ביום אחר מילאתי את פניה בזרע חם כבר בהפסקה הראשונה ואסרתי עליה לרחוץ את הפנים, משועשע מהמחשבה שהיא מסתובבת עם השפיך הקרוש שלי מול כל בית הספר. היא הייתה חלופה סבירה אך כמו הרבה גברים שאישה מגלה להם טפח ומכסה טפחיים, ככל שנאוה שיחקה בי יותר, כך רציתי אותה יותר.
יום אחד התקרבה אלי נאוה בתחילת השיעור ואמרה לי בשקט:
"מאחורי אולם ההתעמלות, אחרי בית ספר.”
ריח השיער שלה מילא את נחירי והזין התקשה לו במכנסי ההתעמלות הקצרים והיא הסתובבה והמשיכה בשלווה לשולחן שלה. המורה גדעון נכנס מיד אחר כך וכולם מיהרו להיעמד מאחורי השולחנות עד שהוא הורה להם להתיישב. כאשר נאוה התיישבה נחשפו עוד כמה סנטימטרים סודיים מחלקן התחתון של ירכיה, מבצבצים מתחת למכנסיה הקצרים.
השיעור היה ארוך כאורך הגלות וקולו של המורה זרם כמו חול חם ויבש באוזני, זולג לאפי וממלא את פי בחול. לא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד גופה הלוהט של נאוה, החושניות הפורצת ממנה בטבעיות כל כך, ריחה המשכר, אנחותיה הרכות.
"איתן, מה לדעתך הייתה כוונתו של הנביא?”
"המורה?” הבטתי בו בהפתעה. מסביב שמעתי צחקוקים, לא היה זה נפוץ שמורה יפתיע אותי כך כמו אחרון התלמידים הסתומים.
"שאלתי, מה לדעתך הייתה כוונתו של הנביא שמואל כאשר אמר: 'ה' אלוהיכם מלככם'?”
"הוא התכוון ש…” אילתרתי במהירות. “ש…אלוהים הוא…המלך של העם?”
"אתה שואל או אומר?” שאל המורה. ים של חיוכים הקיף אותי אבל בין כל הפנים הבחנתי בפניה של נאוה. החיוך שלה היה משועשע, מתגרה, רומז. הטווס שבי זקר ניפח את נוצותיו ואמרתי בקול רם:
"הוא התכוון שהעם לא צריך מלך כי אלוהים הוא מלכם.”
המורה הנהנן, נראה מאוכזב מעט.
"תנסה להיות יותר מרוכז בשיעור, מר שמאי.”
נאוה הנהנה באישור, החיוך שלה מתרחב, חושף את ההבטחה ששכנה בפיה הרטוב, החם. העפתי מבט בשעוני, מגלה שנשארו עוד עשרים ושלוש דקות עד הצלצול. לבי צנח והרגשתי שלו היינו לומדים על בני ישראל במדבר הייתי מרגיש הזדהות אמיתית עם החומר הנלמד. עשרים ושלוש דקות הפרידו ביני לבין גופה הלוהט של נאוה. לפעמים אין הבדל בין עשרים ושלוש דקות לארבעים שנה.
הצלצול הגיע לבסוף ואני הרגשתי זקן ותשוש ונלהב ופראי בעת ובעונה אחת. התאמצתי לשלוט על עצמי, מקפיד להראות עייף ומרוחק. לנאוה הפניתי את גבי, מעמיד פנים כאילו סידור הילקוט זה הדבר היחיד המעניין אותי עכשיו. הבחנתי בנגה אוחזת בדף וקוראת את תוכנו בעיון ומיהרתי להשפיל את עיני כאשר נדמה היה לי שהיא פונה לעברי. אם היא רצתה לנסות ליישב את ההדורים בינינו, עכשיו היה זה הרגע הגרוע ביותר לכך.
הנחתי לנאוה לצאת מהכיתה ואז יצאתי גם אני, אדיש אליה לכאורה. היא פסעה במסדרון ואני אחריה, לא יותר מחמישה מטרים אך גם לא פחות. היא לבשה מכנסי ג'ינס קצרים באותו יום אך כעת היא קיפלה אותם באזור החגורה כך שהבד הכחול העפיל למעלה, חושף רמיזה מחלקם התחתון של קימורי ישבנה. הנדנוד של עכוזה היה עדין אך ברור, מרמז בלי לצעוק, מבטיח מבלי להתחייב. רגליה הארוכות פסעו ברכות במסדרונות בית הספר, מטופפים ברכות בסנדלים תנ"כיים ואת שיערה היא עשתה היום בשתי קוקיות גדולות אשר נשפכו כמו שני מפלים על כתפיה.
לבי זינק כאשר היא פנתה ימינה מבית הספר, פוסעת מעדנות אל עבר אולם הספורט. אם היה בי חשש לא מודע שהיא משחקת בי, הרי הוא נגוז עכשיו מכיוון שאולם הספורט שכן בצדו השני של בית הספר, בדיוק בצד ההפוך משער היציאה. היא התכוונה לעמוד בהבטחתה.
בצעדים קלים ומתונים היא עקפה את האולם, מתעלמת מדלתותיו הכתומות. לבי הלם בעוז כאשר היא נעלמה מאחורי האולם וידעתי שמאחורי הפינה הבאה ניעלם מעיני כל, מעבר לקיר מחכה לנו גן עדן מתחת לעץ התות.
והנה היא עמדה שם, מתחת לעץ התות. קרן שמש הזהיבה את דמותה בעודה פורקת את ילקוטה ומניחה אותו על הרצפה. נאוה הרימה אלי את עיניה הגדולות ומבטן היה חם, חושני, רוצה. היא נשענה על העץ, ידיה השלוחות לאחור מייצבות את גופה וזוקרות את שדיה בחולצת בית הספר.
———–

לפרק הבא