הפלאפון מצלצל, על המסך כתוב 'רוניתי'.
"הי מאמי.” אני אומר.
"נו, יצאו כבר?” היא שואלת.
"איזה יצאו ואיזה נעלי בית. לא תאמיני מה הולך כאן. כמה לימוזינות יש כאן, יא אללה.”
"ואללה? חשבתי שרק הקליינט שלך…בגלל האבא המאליין שלו…”
"ממש לא, יש פה עוד. זה בית ספר של ילדים של כבדים, נו מה. לימוזינות בשביל נשף סוף השנה של כיתה ח'. לאן העולם הזה מתדרדר? תאמיני לי, מאמי, אם לא הייתי מתפרנס מזה, הייתי מקיא.”
"טוב, לפחות אבא שלו משלם יפה.”
"זה כן, ברוך השם. אני לא מתלונן.”
"אז זה מה שחשוב. ומה אתה עושה בינתיים?”
"ביד.”
"גיחי.”
"סודוקו, נו מה יש לי לעשות?”
"טוב, מסכן שלי. עוד מעט זה יגמר, תיקח את הילד לבית שלו ותחזור הביתה. השארתי לך שניצלים טריים במיקרו. תחמם, אל תהיה עצלן, בסדר?”
"בסדר.”
"אתה מבטיח שלא תאכל אותם קרים?”
"מבטיח, נשמה שלי.”
"יאללה, אני הולכת להתקלח ואחרי זה למיטה. ואתה לא אוכל אותם קרים.”
"לא אוכל אותם קרים.”
"אז לילה טוב.”
"לילה טוב.”
אני חוזר לסודוקו. לא רציתי להגיד לה שכנראה שזה לא יגמר כל כך מהר: אבא שלו הורה לי לקחת אותו לכל מקום שהוא רוצה ("שלא מעשנים שם סמים או שותים אלכוהול”) ולחזור באיזה שעה שהוא רוצה. בטח ירצה ללכת לאכול גלידה עם חברים או משהו, אבל זה יכול לקחת זמן.
אחרי איזה חצי שעה נפתחת הדלת אני מציץ במראה, אינסטינקטיבית, מוודא שהילד הנכון מצא את הלימוזינה הנכונה. להפתעתי הוא לא לבד: אני קולט רגליים ארוכות, שמלה כהה, תלתלים שחורים, עיניים בהירות, תיק יד. ברגע הראשון אני חושב שזו חברה מהכיתה, מישהי בת גילו, אבל תוך חצי שנייה אני מגלה שזה ממש לא הסיפור. היא לפחות בת עשרים וחמש.
"הגעתי, אתה יכול לנסוע.” הוא מצווה בטבעיות, בקול של מישהו שרגיל מגיל קטן להגיד לאנשים כמוני מה לעשות, מה שכנראה נכון.
"הביתה?” אני שואל.
"אה…לא הביתה. לא אכפת לי לאן, רק תיסע.”
אבא שלו אישר לו להגיע מאוחר, אז אני סתם הולך לשרוף זמן ודלק. אני מתחיל לצאת מהעיר לכיוון כביש החוף. לימוזינות לילדים בכיתה ח', אללה יוסטור. אני חושב על איתוּש שלי שכנראה אף פעם לא יסע בלימוזינה חוץ מזאתי. יותר טוב ככה, אין מצב שזה בריא לילד.
"…יופי של נשף, נכון?” מגיע קולה של הבחורה מתא הנוסעים.
"כן, למרות שהם ניגנו די חרא.” אומר הילד. “בעצם, הנגינה הייתה בסדר, הסאונד היה חרא.”
"אין לי שמיעה מוסיקלית עד כדי כך.”
"לא הכריחו אותך לנגן מגיל ארבע כמוני.”
היא צוחקת.
"אני מורה לביולוגיה, לא למוסיקה.”
"היית מורה טובה.” אומר הילד בנימה פילוסופית. “לימדת מעניין, ידעת את החומר, היה תמיד שקט בכיתה שלך.”
"טוב,” היא מצחקקת. “אולי איך שאני נראית גם קשור לזה…”
"לא, אני רציני.” מתעקש הילד. “באמת היית מורה סבבה.”
"תודה.”
פתאום אני שומע את הנקישה של האינטרקום, הילד כיבה אותו. אני מפעיל את המיקרופון בתא הנוסעים, הילד לא יודע שיש עוד מערכת שמע. רק המבוגרים חושדים לפעמים ושואלים.
"…הוא יראה…” המורה מצחקקת.
"הוא? הוא נהג. הוא לא יכול לראות, הוא מסתכל על הכביש.”
"אתה בטוח?..מממ…”
"בטח, הנה, תראי…”
היא צוחקת.
"את רואה? הוא לא רואה כלום.”
"מממ…”
נשמע מעניין. אני מפעיל את מצלמת תא הנוסעים. עוד הפתעה קטנה שלי שלא הייתי מעז להשתמש בה על אבא שלו.
הם יושבים צמודים והילד רוכן אליה ומנשק את צד הראש שלה והיא מסיטה אותו אליו, עיניה עצומות. הוא מניח את היד שלו על הירך שלה, מעל השמלה והיא סוגרת את הרגליים וממלמלת משהו ומניחה יד על היד שלו, כאילו לעצור אותו. אנחנו נכנסים למחלף ואני מתרכז בכביש, עוקף קטנוע ומשתלב עכשיו בתנועה שזורמת בכביש החוף.
"תפתחי…”
"אההה…אל…”
"…עוד אחד…”
"…אולי…לא כדאי…”
אני חוזר להציץ במסך. ההתנגדות שלה הייתה כנראה סמלית בלבד. אני לא יכול לראות בדיוק איפה היד שלו אבל לפי המיקום של המרפק אני מניח שהאצבעות שלו בין הירכיים של המורה. הכפתורים העליונים של השמלה שלה פתוחים עכשיו והראש שלו עסוק באזור החזה שלה, כנראה מוצץ לה פטמה. או שזה ילד פלא או שהיא שחקנית אוסקר, אבל העיניים של הבחורה עצומות, הנחיריים מורחבים ונראה שהיא לגמרי בעניין של לתת לילד שגמר עכשיו כיתה ח' למצוץ לה שד ולדחוף לה אצבעות לכּוּס. היא מלטפת את הראש שלו שממשיך לעבוד לה על החזה, והיד שלו זזה לה בין הירכיים. השמלה מופשלת עכשיו עד מעל למפשעתה, וזוג רגליה הארוכות והחטובות נחשפות. אני מנחש שכל הבנים בכיתה רצו לראות את הרגליים האלו ככה והנועזים גם חלמו לעשות מה שהפושטק הזה עושה עכשיו.
"יותר חלש…” אני שומע אותה. “ככה…כן…”
אני רואה אורות כחולים של ניידת במסלול הנגדי והלב שלי קופא פתאום. זה לא שאני עושה משהו לא בסדר, אבל…אולי בעצם כן? לא יודע. למרות שהיא במסלול הנגדי ונעלמת מיד והחלונות של הרכב שחורים ואי אפשר לראות כלום אני לא נרגע מיד ועוד עוקב אחרי האורות הכחולים במראות עד שהם נעלמים.
"כן..!” אני שומע אותה. “רגע…תכניס…ככה..!”
עכשיו הוא כבר לא משחק. הבחורה שרועה לאחור בכורסה עם הרגליים הארוכות שלה פשוקות והוא שוקע בינהן, מכנסיים מופשלים והטוסיק הקטן שלו עולה ויורד, ננעץ בתוכה ויוצא. הוא קטן ממנה גם בגוף וכשהוא ככה הראש שלו מגיע לה רק עד החזה וקצות הרגליים שלו מגיעות לה עד השוקיים בערך, אבל נראה שזה לא מפריע להם. תוך שהוא מזיין המורה שלו היא מלטפת לו את הראש שנח לה על החזה ושוב, מתפנקת באמת או עושה הצגה מרשימה. גם כשהוא נראה כטובע בין גפיה הארוכים, תנועות גופו נינוחות, כמי שמורגל להבדלי הגבהים במיטה ולא מתרגש מהם. הלוואי ואני הייתי קוּל כזה כשאני מזיין את רוניתי.
אני מעיף מבט בכביש, סתם לראות אם מישהו מתקרב, יכול להציץ, לראות משהו. אבל אין אף אחד.
"חזק…” היא נאנחת בקול והאגן שלו הולם בה עכשיו בתנועות מהירות ועמוקות. הרגליים היפות שלה פשוקות, עיניה עצומות למחצה ושפתיה פעורות. הילד מגביר את קצב תנועות האגן שלו והיא מלטפת לו את הישבן ואת העורף, סוגרת עליו, עוטפת אותו. הגב שלו מתקשת והוא ננעץ לתוכה והיא צווחת בקול והם נשארים ככה כמה רגעים ואז משתרר שקט מאחורה.
בגילו הייתי מאוהב ברויטל מילר מהכיתה שלי. אני זוכר כמה התרגשתי כשיצאנו לסרט והיא הרשתה לי לשים עליה יד. על המושב. אחר כך אוננתי על זה שבועות. הילד הזה בטח לא יודע מה זה לאונן, בטח מוצצים לו את הזין מהפעם הראשונה שעמד לו, אני צוחק לעצמי.
הדרמה נגמרה לעכשיו ואני חוזר להתמקד בכביש. אני תוהה אם להתחיל לחזור עכשיו או לחכות להוראה שלו. משאית מזדחלת על המסלול הימני ואני מתרכז בלעקוף אותה, מעיף מבט אחורה כדי לוודא שהם לא עירומים לגמרי או משהו, למרות שאי אפשר לראות מבחוץ כלום.
"את אוהבת ביולוגיה?” נשמע קולו של הילד.
"מאוד. בגלל זה למדתי את זה.”
"יש לך תואר אקדמי?” שואל הילד בסקרנות. “מהאוניברסיטה, כאילו?”
"בוודאי.”
"איפה למדת? אני רוצה ללמוד בפרינסטון.”
מכל מה שהלך שם, השיחה הזאת הכי מזעזעת אותי, לא יודע בדיוק למה. אולי הניתוק הזה בין הזיון לשיחה, אולי כי פתאום פער הגילאים בינהם חזר פתאום. לא ברור לי. בכל מקרה אני מוצא את עצמי שוקע בהרהורים על איתוש בבית שטפו–טפו–טפו נראה לי פתאום כל כך נורמלי, עם כל הבלגן שהוא עושה תמיד בכל הבית, כמו טורנדו אנושי. הוא לא עושה את זה בכוונה, המוח שלו פשוט מבולגן. זה יעבור לו, אני לא צריך לרדת עליו כל כך חזק. לרגע אני ממש מתרגש מכמה שאני אוהב אותו.
מחלף קיסריה מולי ואני מחליט להסתובב בחזרה. כשהוא ירצה לחזור שנהיה כבר קרובים, לא בא לי להתחיל לחזור רק אז. הרמזורים ירוקים שזה מצד אחד פחות חשש שמישהו יראה משהו, מצד שני יש לי אינסטינקט להיזהר כשאני נכנס לצומת בירוק, חשש תמידי שמישהו יגנוב רמזור ויכנס בי מהצד, לימוזינה או לא. אני מעיף מבט זריז שמאלה וימינה ונכנס לצומת ואז גומר את הסיבוב ומתיישר בדרך חזרה.
"בוא נחזור." מתעורר האינטרקום.
"בסדר גמור.”
"מתי נגיע?” נשמע קולו של הילד. קול לעלוע נשמע ברקע, כאילו למישהו יש משהו גדול בפה שלא אמור להיות שם.
"ארבעים דקות.”
"אוקיי, תודה.”
אני מעיף עוד מבט למסך ורואה שהילד ממשיך בסרט שלו בערוץ החיים הטובים. הוא יושב על הכורסה המרופדת עם המכנסיים מופשלים והמורה כורעת לפניו על רצפת הלימוזינה והראש שלה עולה ויורד על המפשעה שלו, הזין שלו בוהק מרוקה באור העמום של תא הנוסעים. יד אחת הוא מניח לה על התלתלים ובשנייה הוא מחזיק פחית של פאנטה מהמיני בר. אבא שלו לא מרשה לו אלכוהול.
אחד הסיפורים הכי מתוקים כיף לקרוא
סיפור נחמד ממש 🙂
מצוין!