הזדמנות שנייה – פרק ד’: כפופה על שולחן המורה

לפרק הקודם
למחרת נראתה המורה רחל מעט מבולבלת ונבוכה בכיתה. היא נמנעה מלפגוש במבטי אך באיזהשהו מקום ציפיתי לכך. היא הייתה צריכה זמן לעכל את מה שקרה לה ויותר מכך: להשלים עם העתיד לקרות. בינתיים הייתי עסוק בלהתעלם מנאווה שנדמה שהחלה לחפש את עיני בכיתה ובדקה בזהירות את תגובותיי כאשר דיברה בכיתה.
“היא מסתכלת עלייך.” אמרה נגה בהפסקה.
ישבנו שלושתינו, נגה, אמיר ואני ואכלנו כריכים בפינת בית הספר. נאווה ובנות פמלייתה ישבו בצידה השני של החצר, כעשרים מטרים מאיתנו. נאווה לבשה ג'ינס משופשף ומוטלא בטלאי אהבה ושלום שגרם לבנות האחרות התקפי קינאה. הג'ינס, צר למעלה ומטאטא את המדרכה למטה, הדגיש יפה את ישבנה העגול.
“נכון.” הסכים אמיר. “אני חושב שהיא רוצה שתתחיל איתה.”
“יש עוד זמן.” אמרתי. אני לא אוהב לעבוד קשה, מעדיף לבשל אותן טוב לפני שאני פועל.
“יש עוד זמן למה?” שאלה נגה.
“היא עוד לא מוכנה.” אמרתי.
“אומרים שיש לה חבר. צנחן.” אמר אמיר.
צנחנים היו בני האלים, כבר הבנתי. אחרי מלחמת ששת הימים כומתה אדומה פתחה כמעט כל דלת ופישקה כמעט כל זוג רגליים. יחד עם זאת התקשיתי להאמין שצנחן נורמלי יתייחס לילדה בכיתה י' כ"חברה". סביר יותר להניח שהיו אלו הגזמות שהיא עצמה לא טרחה להפריך, מעלה את המניה שלה בשכבה ובתיכון.
"או שכן, או שלא.”
המורה רחל ניגשה אלי עם סיום הלימודים וביקשה לשוחח איתי. היא נראתה כמו הצל של עצמה, מבולבלת ונבוכה אף יותר מכפי שהייתה כל היום.
“אני ממהר הביתה.” התנצלתי והיא פערה את עיניה בהפתעה. מעולם לא סירבתי לה עד כה. “הבטחתי לעזור לאמא עם הארונות. נדבר מחר, בסדר?”
היא הנהנה מבלי לומר מילה ואז פנתה על עקביה והלכה משם. הנחתי שהיא תבקש ממני לשוחח גם מחר תוהה אם להיעתר לה מחר או לתת להשרות אותה במיציה הלוהטים עוד יום אחד.
עם כל המורים והמורות בבית הספר הסתדרתי מצוין, מלבד עם יעקובי, המורה לספורט. הוא היה איש גבוה ומרשים אך בזה התמצו תכונותיו החיוביות. הוא אהב לרדות בתלמידים וללעוג להם ובארבעים וחמש הדקות שלו התייחס לתלמידים כאל טירונים בצנחנים. שיעוריו התחילו בעקיצות והתפתחו לקונצרט של שאגות ועלבונות בעודו מריץ אותנו סביב מגרש הספורט, במעלה ובמורד המדרגות וחוזר חלילה. שבועות ארוכים סבלתי את עריצותו בשקט, עד היום שבו נתפס לאמיר שריר ברגל.
זה היה לקראת אמצע השיעור וכולנו רצנו סביב מגרש הספורט. אמיר, שלא היה ספורטיבי במיוחד, התאמץ לעמוד בקצב של כולם. לא להיות ראשון אך גם לא לפגר מאחור. לפתע ראיתי את אמיר מתעוות ונופל על הכורכר. רצתי אליו וראיתי דם זב מרגלו.
"מה קרה?” שאלתי.
"נתפס לי השריר…יה בה יה, איזה כאבים…”
“חג'ג', קום והמשך לרוץ!” צעק יעקובי.
“המורה, הוא לא יכול לרוץ.” אמרתי.
“מי אתה, העורך דין שלו? תמשיך לרוץ, שמאי, זה לא קשור אלייך בכלל. ואתה, חג'ג', הפסק לעשות הצגות והמשך לרוץ!”
“הוא לא יכול!” הגברתי את קולי. אמיר התרומם בקושי, דם וכורכר מכסים את הפצע בברכו.
“תגיד לי, חתיכת כלומניק, ניראה לך שמישהו יקח אותך לצנחנים כשאתה מיילל על כל נפילה קטנה?” הוא צעק על אמיר.
“המורה, זה שאותך לא לקחו לצנחנים זה לא אומר שכולם רוצים להגיע לשם.” אמרתי בקול רם.
ההבעה על פניו הבהירה לי שפגעתי פגיעה ישירה.
הוא הביט בי בשנאה ואז אמר בשקט:
“חג'ג', הרגע איבדת עשר נקודות מהציון הסופי שלך…”
“…מה זה קשור אליו?” התפרצתי.
“ואתה, שמאי, תמשיך לרוץ עד שאני אגיד לך להפסיק. הצלצול, שמאי, הוא לא בשבילך.”
“רוץ.” אמר לי אמיר. “אני אהיה בסדר.”
ורצתי. רצתי לאט, תוהה מתי הוא יחליט לעצור אותי. הצלצלול לסיום השיעור נשמע ויעקובי שחרר את שאר התלמידים אך אני נשארתי לרוץ.
“אל תפסיק לרוץ, אני מיד חוזר.” הוא אומר והלך לכיוון בית הספר.
ההפסקה נגמרה והשיעור הבא התחיל. יעקובי חזר, מחייך בסיפוק, ואמר:
“דיברתי עם גברת עשת. אתה משוחרר מהשיעור כדי שתוכל להמשיך לרוץ.”
ורצתי. לאט, אבל רצתי. על אף שרצתי לאט, התחלתי להרגיש את הכאב בצד כעבור עשר דקות בערך. הכאב חלף אך שרירי התחילו להתעייף. זיעה כיסתה את פני, זולגת לעיני והתחלתי לחוש צמא. בהתחלה עוד ספרתי את הסיבובים אך אחרי חמישים איבדתי את המניין. העולם הצטמצם לפיסת כורכר קטנה במרחק מטר וחצי מתחת לרגלי וזהו. לא שמיים, לא בית ספר, לא אנשים, אפילו לא יעקובי. רק הלמות זוג רגליים המשתרכות בכבדות על הכורכר.
שמעתי את צלצול ההפסקה וחצר בית הספר התמלאה תלמידים.
“כל כבוד, שמאי!” צעק מישהו.
“אל תישבר!”
“תראה לו מה זה!”
קריאות עידוד החלו להישמע מחצר בית הספר והרמתי את ראשי הרטוב והבטתי בהם במאמץ. התלמידים עזבו את החצר והקיפו את מגרש הספורט, מעודדים אותי בעודי רץ.
“ש–מאי! ש–מאי! ש–מאי!”
הבחנתי בפרצופו של יעקובי, החיוך המרושע שלו נעלם לנוכח קריאות העידוד. כאשר קרבתי אליו, הוא סימן לי לעצור ואמר:
“אני מקווה שלמדת את הלקח שלך. עכשיו קח את הרגליים שלך ועוף הביתה.”
נגה הביאה לי מימיה עם מים ורוקנתי את כולה. אמיר הביא לי בקבוק נוסף וגם את הילקוט שלי.
“היית לא נורמלי.” הוא אמר בהתרגשות.
“פנטסטי.” אמרה נגה.
מאושש מעט, הבטתי סביב וראיתי שגם שאר התלמידים מסתכלים עלינו, אך רובם חששו להתקרב, נזהרים מזעמו של יעקובי. גברת עשת המנהלת הציצה בי מהמרפסת בעיניה הכחולות והקרות. נופפתי לה לשלום והיא רשפה וחזרה משרדה. כאשר צלצל הפעמון הכתפתי את הילקוט וחזרתי הביתה באטיות.
אמא הופתעה לראות אותי חוזר מוקדם אבל כאשר סיפרתי לה את הסיפור הנהנה בהבנה. באותה תקופה לא היה נהוג לצדד בילדים נגד המורים אך אמא הבינה אותי וההנהון הזה היה כל האישור שהיא יכולה הייתה לתת לי אך גם כל האישור לו הייתי זקוק. מאוחר יותר הגיעו גם נגה ואמיר ובעיניים בורקות סיפרו לי שהריצה שלי הפכה לשיחת היום בבית הספר ושכולם מדברים עלי.
“גם נאוה.” הוסיפה נגה בקול שטוח.
“באמת?” שאלתי.
“כן.” אמר אמיר. “היא ניגשה אלי בכבודה ובעצמה ושאלה אם אתה בסדר.”
“מי יודע, אולי היא אפילו תבוא לבקר אותך.” אמרה נגה בעוקצנות.
“עוד לא..אבל בקרוב.” אמרתי.
מעמדי בבית הספר הלך והתחזק וככזה, גם רכשתי לעצמי אויבים. לא דאגתי, כבר הבסתי אויבים מסוכנים יותר ממנהלת בית ספר ומורה להתעמלות. הדבר ממנו חששתי יותר מהכל היה המבחן במתמטיקה אשר ארב לי מצדו השני של סוף השבוע.
את המורה רחל לא ראיתי באותו יום אך נגה ואמיר סיפרו שהיא ניגשה אליהם בהתרגשות ושאלה לשלומי שוב ושוב. אלו היו חדשות טובות, גם אם לא מפתיעות במיוחד. היא הייתה בשלה לשלב הבא.
למחרת בדרך לבית הספר עצרתי בבית המרקחת וקניתי קרם ידיים פנג'ל. במקום בו התכוונתי לדפוק אותה היא הייתה זקוקה לכל הסיכוך שהייתי יכול לתת לה. המורה רחל המתינה לי מחוץ לכיתה כבר לפני השיעור הראשון.
“אני צריכה לדבר איתך.” אמרה, מלקקת את שפתיה. זה היה נדיר, בדרך כלל היא המתינה עד חצי היום.
“עכשיו?” שאלתי.
“אני פנויה בשעה השלישית.”
“יש לי תנ"ך.” התנצלתי.
“אז בסוף היום.”
“בסדר.” אמרה באכזבה מסוימת.
תוך כדי השיחה ניגשו אלי תלמידים ותלמידות. הם לא רצו להתפרץ לשיחה שלי עם מורה אבל סימנו לי תנועות V, טפחו על כתפי וזקרו אגודלים לעידוד. לשמחתי ראיתי גם את נאווה נעמדת מאחורי המורה רחל וממתינה שאתפנה אליה, אך הפעמון צלצל, המורה רותי הגיעה וכולם נכנסו לכיתה במהירות.
יום הלימודים עבר לי מהר יחסית. בהפסקות הייתה הריצה שלי הנושא המדובר ביותר ואנשים ניגשו אלי, שאלו איך הרגשתי ואיך עמדתי בעונש המוגזם. היו שרמזו שהמנהלת רותחת מזעם, אך כאמור לא התרגשתי ממנה יתר על המידה.
בהפסקה השנייה טיילתי עם נגה כאשר לפתע זו אמרה:
“תראה מי מתקרבת.”
נאווה ניגשה אלינו, ללא פמלייתה. היא לבשה מכנסיים קצרים, חושפת את רגליה השזופות והחלקות ושיערה היה קלוע בצמה והתנודד על כתפה.
“אני אתן לכם פרטיות.” אמרה נגה במהירות והתרחקה.
נאווה נראתה נבוכה פתאום, כאילו אינה מורגלת להיות ללא חצרניותיה, אינה מורגלת להביט במישהו בגובה העיניים.
“שמעתי על מה שעשית אתמול…על…הריצה שלך…”
“כן, זה לא היה ביג דיל.”
“מה?” היא השתוממה ואני נזפתי בעצמי על טעות הסלנג.
“מישהו היה צריך להראות לו אחת ולתמיד.”
“וזה היית אתה. כל הכבוד לך.”
“תודה.”
נראה שהיא רצתה לומר עוד משהו אך הדרך לכבוש שועלות מסוגה הייתה לתת להן להזיע לכן לא עזרתי לה. היא נאבקה במשהו שרצה לומר אך בסוף רק חייכה במבוכה ופנתה על עקביה, מעניקה לי מבט מרהיב על רגליה הארוכות וישבנה העסיסי במכנסיים הקצרים.
השעות חלפו ולבסוף נשמע הצלצול האחרון. התחמקתי מאמיר ונשארתי לבד בכיתה, מחכה לרחל. כעבור כמה דקות שמעתי את צעדיה המהוססים מחוץ לכיתה, מתקרבים ואז נעצרים. פתאום התרחקו הצעדים אך לפני שנעלמו מטווח השמיעה שלי, חזרו לכיווני. היא המתינה מחוץ לדלת וכמעט יכולתי לחוש בה מתלבטת, מתייסרת מתחבטת עם עצמה. לבסוף נפתחה הדלת.
“המורה.” אמרתי בשלווה כאשר היא נכנסה.
“איתן.” אמרה ונעמדה ליד הלוח. כמו בפעם הקודמת נעמדתי והתחלתי לפסוע לעברה באטיות, אוחז בשפופרת קרם הידיים בידי.
“רציתי…” היא מלמלה בעודי סוגר את המרחק אליה. “מה שקרה בפעם הקודמת…אסור שיקרה…רציתי להתייעץ איתך…”
“על מה?” שאלתי, צמוד אליה, לא נוגע בה. ידי הימנית ריחפה מעל מפשעתה. כמעט נוגעת, אבל רק כמעט.
“על…עניינים שונים בכיתה…על…המבחן…רציתי לדעת אם אתה מוכן לקראתו…”
“את מוכנה לקראתי?” שאלתי אותה, מביט בעיניה. היא השתתקה ואני שאלתי בשנית:
"את מוכנה לקראתי?”
נגעתי במפשעתה, מוצא את תחתוניה רטובים וחמימים.
“כן המורה…את מוכנה. שבי על השולחן.”
אם היו בה חלקים ששאלו אותה מדוע היא מצייתת לתביעותיו הסוטות בעליל של תלמיד כיתה י' הם נדמו עכשיו והיא התיישבה על קצה השולחן, מפשקת את ירכיה השמנמנות בצפיה. אחזתי בתחתוני הכותנה הפשוטים שלה ומשכתי אותם מטה, חושף את פרוות ערוותה, ממלא את האוויר בארומה חריפה.
ליקקתי את הדגדגן שלה מספר ליקוקים מהירים ואז נסוגותי והתחלתי לנשק את ירכיה הבהירות. היא נאנחה בצפייה אך לא אמרה דבר, מניחה לי לעשות בה כרצוני. הסדק שבין רגליה נבע חשק חלקלק וירכיה וישבנה נרטבו תוך רגעים אחדים. נישקתי שוב את ירכיה, שורט וצובט את ברכיה והיא נאחזה בשולחן, מפשקת את רגליה בהזמנה אילמת.
חזרתי אל הדגדגן שלה, מפשק את שפתי ערוותה בשתי אצבעות. הוא היה ורוד ומתוק כמו סוכריית טופי קטנה ואני ליקקתי אותו בתנועות נמרצות. כאשר הנחתי את אצבעי בכניסה לפי הטבעת שלה היא כבר הייתה מופתעת פחות. האזור כולו היה חלקלק מרוק ומיצי ערווה ואצבעי חדרה לתוכה בקלות. גם האצבע השנייה. התחלתי לזיין אותה בשתי אצבעות בתחת, מלקק את ערוותה בדייקנות. רציתי לחמם אותה אך לא רציתי שתגמור, רציתי לשמור אותה על הקצה אך לא לעבור אותו.
אנחתה כאשר החדרתי את האצבע השלישית לישבנה לא הייתה אנחת עונג בלבד: שלוש האצבעות מתחו את פי הטבעת שלה מעבר לגבולות הנוחות. הגברתי את קצב הליקוק שלי, לשוני מרפרפת במהירות על הדגדגן שלה ואנחותיה התרככו בעודה מצליחה להרפות את הטבעת האנאלית. השיא שלה היה קרוב אבל לא התכוונתי לתת לה אותו. לא כך.
הזדקפתי והיא פקחה את עיניה בתימהון.
“תסתובבי.” הוריתי לה וסימנתי באצבעי ושוב, מבלי להרהר או לערער, היא מיהרה לציית.
המורה רחל נשענה עכשיו על שולחנה באופן שהוריתי לה, ישבנה מזדקר לאחור. הפשלתי את חצאיתה החומה כלפי מעלה, חושף את עכוזה הגדול, החיוור. פשקתי את לחיי עכוזה והתחלתי ללקק את החור הביישן, הפעם מענג את הדגדגן שלה באצבעי. נדרשו לה כמה רגעים כדי להסתגל לריגושים החדשים אך במהרה קצב הנשימות שלה התגבר והיא החלה להתנשף מבין שיניה.
הוצאתי את שפופרת קרם הידיים ומרחתי את פי הטבעת שלה בכמות נדיבה. מבלי להפסיק להרעיד את הדגדגן, החדרתי אל ישבנה אצבע אחת, ואז שתיים, ואז שלוש. המורה כבר הייתה מיומנת יותר בהרפייה וההתנגדות שנתקלתי בה הייתה מועטה יחסית. במשך כמה רגעים שגלתי אותה כך מאחור, אצבעות ידי הימנית מתפמפמות לתוך ישבנה בתנועות מהירות, אצבעות יד שמאל מרטיטות את הדגדגן שלה. הרגשתי אותה שוב נוסקת לקראת השיא והוצאתי את אצבעותיי מישבנה.
כל כך שקועה הייתה המורה בשפע הריגושים שאפפו אותה, שנדרשו לה כמה שניות להבין שמשהו השתנה. היא הביטה לאחור ועיניה נפערו מאחורי זגוגיות המשקפיים כאשר ראתה את איברי הזקור בידי והבינה לאן אני מתעתד לדחוף אותו. בהלה קמאית אחזה בה ובאופן אינסטינקיבי היא שלחה את ידה כדי לגונן על עצמה אך אני לכדתי את ידה, אחזתי בה וחדרתי אליה בתנועה עמוקה אחת.
המורה גנחה בכאב, אך אני הייתי בגן עדן. ככל שהיא נבהלה יותר הטבעת האנאלית שלה לחצה על איברי ועינגה אותי עוד יותר. לא חדרתי עמוק יותר, מניח לה להתרגל אלי. את ידי הימנית החדרתי אל בין רגליה, מאתר שם את דגדגנה. כאשר התחלתי לפרוט עליו חשתי בגופה נרפה לאטו וגניחות הייסורים שלה התרככו והפכו בהדרגה לאנחות רכות.
לו היה מישהו מציץ בחור המנעול היה רואה תלמיד כיתה י' מזיין בתחת את מורתו, הכפופה על שולחן המורה שלה. המורה נאחזת בכוח בשולחנה וקשה להבין אם הבעת פניה היא עונג עילאי או ייסורים או שילוב מוזר של שניהם. פרקי אצבעותיה של המורה לבנים מרוב מאמץ ושפתיה חשוקות ונראה שהיא מיטלטלת בין ריגוש לכאב, עדשות משקפיה אטומות מרוב אדים.
עכשיו התרכזתי רק בה ומרב תשומת הלב שלי הייתה נתונה בידי אשר פרטה על המיתרים אשר בין רגליה. תנועותיי על הדגדגן שלה היו קצובות ואחידות כדי לאפשר לה להתרכז בפולסים המרגשים שהפקתי במפשעתה. איברי חדר ונסוג אל ישבנה הדשן ומדי פעם הוספתי עוד קרם ידיים כדי להקל על הסיכוך. ידעתי שהשיא שלה הלך וקרב והשתדלתי לענג אותה בקצב אחיד על מנת שתוכל ללכוד אותו ולא תחמיץ אותו.
את דממת הכיתה השוממת הפרו גניחותיה הקצובות של המורה רחל, חריקות שולחנה והקולות הרטובים של איברי המחליק לתוך ישבנה. אנחות החלו לבקוע מפיה, עמוקות וגרוניות, והנחתי לה לטפס אל השיא שלה במתינות, ללמוד להכיר את העונג שלה ואת גופה. קרסוליה החלו להתקשח ולרעוד ואנחותיה נמכו עוד יותר והפכו גרוניות. במהרה רעד גופה כולו, כאילו צמרמורת אימתנית מזעזעת אותה ללא הפסקה. במשך כמה רגעים נהמה כחיה פצועה, גופה מזדעזע מדי כמה שניות כסירה בסערה, עד שזעזועיה נחלשו והיא שכבה, מתנשפת, על השולחן.
רציתי שתרגיש אותי גומר, לכן חיכיתי עד שתרגע מעט ואז התחלתי לנוע בתוך ישבנה הגדול, דמוי הכרית הרכה. אחזתי בפלחי ישבנה השמנים בשתי ידי בעודי בועל אותה, חש בשיא שלי מתקרב במהירות. כעבור כמה שניות התפוצצתי בתוכה, אשכי הצעירים מתכווצים בפראות, פולטים נתזים לוהטים אל תוך מעיה. כמעט דקה המשכתי כך, ממלא אותה בכמויות לא הגיוניות של שפיך אשר כפי הנראה רק גופו עתיר ההורמונים של נער חרמן מסוגל לייצר. לאחר מכן החלקתי ממנה, מביט בסיפוק בזרזיף הבהיר הניגר מישבנה על ירכיה.
שקט השתרר בכיתה, את קולות הסקס הלוהט מחליפה דממה מביכה. לי היה העניין נוח ולא הוטרדתי ממנו יתר על המידה. המורה רחל הייתה עבורי רק פרטנרית למין, לא מושא אהבה או ידידת נפש. היא הייתה אישה חלשה ותלותית ואני פשוט ניצלתי אותה כפי שגברים עוד יעשו בעתיד. היא כנראה נשמרה עד כה מגברים אך אני הצלחתי להערים עליה וכעת הייתי מתחת לעורה ולא בנקל היא הייתה יכולה להיפטר ממני ומהצורך שלה בי.
“השותפה שלך נוסעת להוריה בכל סוף שבוע, נכון?” שאלתי.
רחל התרוממה כבר מהשולחן והחלה להתלבש בתנועות מסורבלות, מעווה את פניה בכאב מדי כדי שניות. היא הנהנה בהיסח הדעת. אלו היו בשורות טובות.
“אני…” היא התחילה לומר. “אני מנסה להבין למה אני עושה את כל ה…אני מנסה להבין למה אני מצייתת לך…אני לא מבינה את עצמי…אתה דורש ממני לעשות דברים איומים ואני…מצייתת לך.” דבריה החלו לזלוג עכשיו מפיה. ” אני לא מבינה את עצמי לידך. אני מפחדת ממך…אני צריכה אותך…ואני אוהבת אותך…” היא פרצה ביבבות, ראשה מושפל.
"נתראה מחר.” אמרתי ויצאתי מהכיתה, בכייה מלווה אותי במסדרון.
כאשר פגשה אותי למחרת במסדרון היא נמנעה מלפגוש במבטי אך בהפסקה מאוחרת יותר ניגשה אלי בכל זאת.
“אני רוצה…להתייעץ איתך.” אמרה והסמיקה.
“גם לי יש בעיה.” אמרתי ועיניה נפתחו מאחורי זגוגיות משקפיה. “המבחן במתמטיקה. החומר קשה לי והייתי רוצה לעבור איתך על החומר.”
היא הנהנה במהירות וחייכה, בטחונה העצמי מתגבר בה, מן הסתם, כאשר היא המורה ואני התלמיד ולא…הדברים האיומים שהפכנו להיות.
“אתה יודע שאתה התלמיד ה…המוערך עלי ביותר.” אמרה.
“טוב מאוד." חייכתי אליה בחום. "אז אני אבוא אלייך בסוף השבוע ונלמד כל השבת.”
המורה הביטה בי כאילו סטרתי לה.
“אינני יכולה…” מלמלה והחווירה. היא הביטה סביב, בודקת האם שמע מישהו את השיחה.
“למה לא? אמרת שהשותפה שלך נוסעת והדירה כולה לרשותינו.”
“אבל…” אמרה ביאוש. “אך… אך בעלת הבית אוסרת על הכנסת גברים לדירה!”
“אך אני אינני גבר.” אמרתי בתמימות. “רק תלמיד רך בשנים שרוצה לחזור איתך על החומר. אני יכול להיות גם אחיין מירושלים, אם תרצי. בכל מקרה,” הוספתי. “תתכונני לארח אותי בסוף השבוע.”
“לא!” אמרה בשקט. “אינני יכולה.”
“את זאת אני אחליט.” אמרתי והלכתי משם, משאיר אותה נבוכה ומבולבלת.
———–

לפרק הבא