הזדמנות שנייה – פרק ג’: המורה רחל

לקראת אמצע השליש קיבלנו הזמנות ליום הורים. לכל תלמיד נקבעה יום ושעה בהן עליו להגיע עם הוריו. מסרתי את ההזמנה לאמא והיא נאנחה כאשר ראתה את היום והתאריך.
"מה קרה?” שאלתי.
"לא חשוב.” אמרה.
הנחתי לעניין, אך הוא צץ שוב בארוחת הערב. בזמן שדיברתי עם דפנה, אבא ואמא שוחחו בקולות נמוכים ושמעתי את אמא אומרת "אספת הורים" ו"נוסעת לאחותי”.
"שוב אספת ההורים הזו?” שאלתי. “מה הבעיה?”
"אין בעיה." אמרה אמא. "אני לא אוכל לבוא כי אני אצל דודה בלהה. אני אבקש מהמורה שלך מועד אחר.”
"למה שאבא לא יבוא?”
דממה השתררה סביב השולחן ודפנה מלמלה משהו ועזבה.
"מה קרה?” שאלתי. כבר הבנתי שאני משהו "לא בסדר" אך רציתי להבין מה בדיוק.
"לא אכפת לך שאני…אבוא לבית הספר?” שאל אבא בזהירות.
"לא.” התפלאתי. “למה שיהיה לי אכפת?”
להפתעתי עיניו של אבא התמלאו דמעות.
"אבא, הכל בסדר?”
"אתה…לא זוכר?” שאלה אמא בשקט.
"זוכר מה?” שאלתי, רסיסי זיכרון מתאחים במהירות במוחי.
"בתחילת השנה…אבא הגיע לבית הספר שלך ואתה צעקת עליו שהוא שמן…”
"…כמו חבית…” הוסיף אבא בכאב.
"שהוא מבייש אותך…שלא יעז להראות את עצמו בבית הספר.”
עכשיו זכרתי את המאורע המביש, אותו קברתי למעלה משלושים שנה. חשתי בפני מאדימים ובאוזני בוערות.
"אני מצטער שאמרתי כך.” אמרתי. “אני מאוד רוצה שתבוא, אבא. אני מצטער אם העלבתי אותך.”
דמעות זלגו מעיניו של אבא והוא הנהן במהירות.
"אני סולח לך, בן.” הצליח לסנן ואז קם במהירות והלך לחדר השינה, שם שמעתי אותו מתייפח במשך דקות ארוכות. הופתעתי לגלות שגם את עיני מכסה דוק של דמעות וקמתי על רגלי, מביט בירח גדול דרך חלון הסלון.
אחר כך חזר אבא לשולחן האוכל וחיבק אותי, מטביע אותי בבטנו הגדולה ואני קמתי וחיבקתי אותו בחזרה.
"אני מצטער.” אמרתי שוב.
"אני סולח לך.”
“תרצה אולי לחזור לצלם איתי?” הוא שאל והזכרונות צפו מהר הפעם. הוא היה חובב צילום וכשהייתי צעיר יותר היינו מצלמים ביחד. כנראה שחלק מהמרד שלי כלל גם בעיטה בזמן המשותף הזה שלנו.
“אני אשמח, אבל תצטרך להזכיר לי קצת.”
“פנטסטי!” הוא זרח.
בישיבת ההורים זרחה רחל המחנכת והרעיפה על ראשי תשבחות. הילד חריף ורציני, הילד לומד ושקדן, עוזר לחבריו ומהווה גורם חיובי בכיתה. היא סיפרה לאבא על התקרית עם עמרם הפושטק (“למה לא סיפרת לי?” “לא רציתי להשוויץ.”) וכיצד אני מהווה מופת ודוגמא לתלמידים האחרים. אפילו במתמטיקה אני משתפר, אמרה, ואני הסמקתי לנוכח השקר. את השיעורים במתמטיקה עדיין הייתי מעתיק מנגה.
בדרך הביתה הלכתי עם אבא יד ביד, אדיש לנוכח התלמידים וההורים האחרים שהתבוננו בשעשוע במחזה של בן כיתה י' המחזיק את ידו של אביו כמו תינוק.
* * *
בחלוף הימים מאז שהתחילו חיי מחדש שמתי לב לבעיה. הייתי כל הזמן חרמן. חרמנות היא מצב טבעי לגבר, כמובן, אבל מעולם לא הייתי חרמן כל כך, מהבוקר ועד הלילה. נדרשו לי כמה ימים כדי לפענח את החידה: אמנם מנטלית הייתי גבר לא צעיר, אבל גופי היה גוף שטוף הורמונים של נער. נערים בגילי היו מטפלים ביצריהם בידם הימנית, אך אני רציתי יותר. רציתי לזיין.
ביליתי זמן בחשיבה על הבעיה. יכולתי ללכת לזונות, אך הדבר היה יקר ומסובך וכרוך, מן הסתם, באוטובוסים ונסיעות ממושכות ובממון רב שלא היה לי. להתחיל עם נערה בת גילי? אפשרי אך לא מספק. ילדות בכיתה י' לא היו מסוגלות לתת את מה שהייתי צריך. הייתי צריך מישהי מבוגרת, אבל שתתן לי חינם את מה שרציתי. מישהי זמינה. המחשבה על דפנה אחותי הגדולה חלפה פעם או פעמיים במוחי, אך סילקתי אותה מיד. לא רציתי לקבל הזדמנות שנייה לחיים רק כדי לבזבז אותה בחטאים וסטיות אחרים.
הפתרון צץ מולי, בוהק וברור, באחד מימי שלישי: המורה רחל היא הפתרון. היא מבוגרת, זמינה, מעריצה אותי ותלויה בי ותמיד פעלה לפי העצות שנתתי לה. קיוותי שאוכל לתמרן אותה בקלות.
באותם ימים כבר היינו נפגשים בכיתה כדי לשוחח. רחל הפכה את השיחות שלנו לדבר שבשגרה כמעט והתייעצה בי מדי שבוע. בהתחלה היינו נפגשים בחדר המורים אך היא החלה לחוש שלא בנוח מפני שהמורים האחרים היו מביטים בה במבטים קשים על שתלמיד מטמא את מקדשם ואז העברנו את המפגשים לחדר הכיתה. שיחות אלו כבר לא נסובו רק על בית הספר אלא גם על החיים ועל בכלל. למדתי שהיא רווקה וחולקת דירה עם שותפה, שעלתה לארץ לפני שבע שנים ושהוריה ומשפחתה נותרו באנגליה. בארץ היא חשה עצמה בודדה והתקשתה למצוא חברות וחברים ולעתים תהתה אם עשתה טעות בכך שעלתה.
כאשר פנתה אלי אחרי השיעור וביקשה לשוחח איתי אחרי הלימודים, ידעתי מה אני הולך לעשות. מהיכרותי איתה החלטתי שרחל, על אף פער הגילאים ביננו, מחפשת דמות דומיננטית אשר תוביל אותה ותנהל אותה.
לפני השיחה חיפשתי ורד יפה בגינת בית הספר, קטפתי אותו והסתרתי אותו בילקוט. כאשר נכנסתי לכיתה פתחתי את התיק, הוצאתי את הורד והגשתי לה אותו.
"מה זה?” היא שאלה בפליאה.
"ורד ליפיפייה.” אמרתי ברצינות.
רחל הסמיקה עד קצה תנוכיה.
"תודה.” היא גמגמה לבסוף.
"אין בעד מה. על מה רצית לדבר?”
היא רצתה להתייעץ איתי לגבי כמה נושאים שהעלה ועד הכיתה ואני הערתי את הערותיי וחיזקתי אותה במקומות בהם נזקקה לחיזוק. כאשר גמרנו לשוחח על ועד הכיתה היא אמרה:
"תודה לך.”
"על מה?”
"על העצות…על הורד…על הכל. תודה.”
זה היה הרגע.
התקרבתי אליה, קירבתי את פני אל פניה ונשקתי לה על השפתיים. היא קפאה, מופתעת, ואני החדרתי בעדינות את לשוני, לשון ילד בכיתה י', אל פיה. במשך כמה שניות סיירה לשוני בפיה ורחל לא זזה, משותקת מהפתעה. לבסוף היא התעשתה והתרחקה ממני.
"מה זה היה?” שאלה, נסערת וסמוקה.
"נשיקה.” אמרתי בפשטות.
"אבל…אני מורה…אין זה הולם.”
"האם הרגשת רע?”
"לא, אך…”
"האם מישהו נפגע מכך?”
"לא, אבל…”
"אם, כך, אין בכך שום בעיה.” אמרתי.
רחל השתתקה.
"תרצי לדבר על עוד משהו?”
היא נדה בראשה לשלילה, עדיין המומה.
"אז אני חייב לחזור הביתה. יש לי שיעורים.” אמרתי ונעמדתי, פונה ללכת.
"חכה!” אמרה.
הסתובבתי.
"אסור לך לנשק אותי יותר.” אמרה.
"להיפך. בכל פעם שתהיי איתי ביחידות, אני מבטיח לנשק אותך.” הבטחתי לה.
"אבל…”
"ונשיקות הן רק ההתחלה, אני מבטיח לך. להתראות המורה.”
עד סוף השבוע המורה רחל הביטה בי באופן מוזר. בחשש כמעט. לא ידעתי ממי היא פוחדת יותר, ממני או מעצמה. בכיתה נשארתי איתן הרגיל: רציני, שקול, בוגר. לא התייחסתי אליה בגלוי באופן שונה, אך בכל פעם שפתחה את מגירת השולחן שלה, מצאה שם הפתעה אחרת: שוקולד. פרח. שיר על דף. בכל פעם שפתחה את המגירה היא הביטה בי מיד והסמיקה אך לאחר מכן התעשתה וחזרה ללמד.
במקביל התקרב לו מבחן במתמטיקה והטיל צל גדול על כל הישגי. להעתיק שיעורים מנגה היה דבר אחד אך לרמות במבחן היה דבר אחר לגמרי. הבעיה הייתה שהייתי נעול במעגל קסמים: ככל שהתמכרתי להעתקת שיעורים מנגה, כך ידעתי את החומר פחות. פעמיים ניסיתי לארגן מרתון עם נגה אך בשתי הפעמים לא הייתי מרוכז ונגה המסכנה סתם בזבזה את מרצה עלי. כל מה שנכנס באוזן אחת, יצא מהאוזן השנייה. עם שאר המבחנים הסתדרתי, רק המתמטיקה הטילה עלי אימה.
ביום שישי אחרי בית ספר המתין לי אבא, נרגש ומתלהב.
“נצא לצלם, בן?”
“יאללה!” אמרתי, מרגיש בבניה של משהו חדש ובריא בינינו.
נכנסנו לפיאט 127 של אבא ונסענו אל גבעת התורמוסים שתימחק בעוד עשרים שנה כדי שקניון גדול יוכל לעמוד עליה. המומחיות של אבא הייתה ציפורים ושנינו ישבנו בסבך וארבנו להן. צילמנו חוחיות באותו יום, בז לוכד עכבר וכמה אנפיות בקר. בהתחלה הייתי זקוק לעזרה של אבא עם המינולטה, אך מהר מאוד השתלטתי על העסק. גנים, תפיסה מהירה או זיכרונות ישנים? אינני יודע, אבל חשתי בנוח מאחורי העדשה.
כאשר חזרנו הביתה השיחה ביננו קלחה וגיליתי ממרומי שנותי שאבא הוא אדם רגיש וחכם. דקירת חרטה פילחה אותי כאשר חשבתי על הכאב שהסבתי לו פעם, על האכזריות שבה שברתי את ליבו. נראה היה לי שבגלגול הזה אני מצליח לתקן ובכל אופן נשבעתי לנסות ולהיות לבן הטוב ביותר שאוכל. את התמונות פיתחנו בחדר החושך המאולתר באמבטיה ואני תליתי תמונת חוחית יפיפייה אחת על הקיר, ליד תנחום.
ביום ראשון אחרי המפגש האחרון שלי עם רחל היא ניגשה אלי בהפסקה ואמרה לי שתרצה לשוחח איתי.
"בחדר המורים או בכיתה?” שאלתי, מישיר אליה מבט. רציתי שהיא תדע בדיוק מה היא מבקשת.
"בכיתה.” אמרה והשפילה את עיניה. אוקיי, היא הבינה לאן אנחנו הולכים.
זיינתי הרבה בחורות בחיים, יותר ממה שיכולתי לספור. אבל אודה ולא אבוש שהפעם התרגשתי במיוחד. למרות שהייתי מבוגר בגוף של נער, עדיין מבחינות מסוימות חוויתי את התהליך הזה בצורה אובייקטיבית יותר. הייתי גם תלמיד כיתה י' שעמד לזיין את המורה שלו. אף גבר לא יכול להיות אדיש לסיטואציה הזו.
השעות חלפו ובשיעורים לא הייתי מרוכז, מביט בשעון בכל כמה דקות. אמיר שם לב לדבר אך לא אמר דבר, וטוב שכך מפני שאם היה שואל לא הייתי יודע מה לומר לו.
הצלצול האחרון צלצל לבסוף, הכיתה התרוקנה ורק אני נשארתי, מישים עצמי כאילו אני כותב במחברת.
"בא הביתה?” שאלה נגה.
"לא, אני צריך לעבור במרכז, לקחת משהו מהתופרת בשביל אמא שלי.” שיקרתי. נגה הנהנה ויצאה מהכיתה. כעבור כמה דקות שמעתי את צעדיה של המורה רחל.
"איתן…שלום.” היא אמרה בעצבנות, נרגשת בעליל.
"רחל.” אמרתי וקמתי מהשולחן שלי, מתקרב אליה. היא עמדה ליד הלוח והביטה בי מרותקת, מבוהלת ונרגשת בעת ובעונה אחת.
"רציתי לדבר איתך על…” החלה לומר אך אני כבר הזדקפתי על קצות אצבעותי ושפתיי עטו על שפתיה, גופי הודף אותה לעבר הלוח. המורה מלמלה מחאות רפות אל תוך שפתי אך אני הייתי תקיף יותר ונחוש יותר, תשוקת גבר בוקעת מגופו של נער. ידיה ניסו להדוף אותי אך לכדתי אותן בידי הימנית, לשוני כובשת אותה, מרגשת אותה, מפחידה אותה.
המורה המשיכה במחאותיה הרפות, ידיה מנסות לכאורה לסלק אותי. ידי השמאלית הייתה פנויה והיא החלה לאסוף את חצאיתה של מעלה בתנועות מהירות ותכליתיות. כאשר הבינה לאן ידי מתעתדת להגיע הפכה מחאתה לסמלית פחות ויעילה יותר ונראה שלרגע נבהלה באמת אך אני לא התכוונתי לוותר עכשיו, יודע שבסופו של דבר זה מה שהיא רוצה בעצמה.
גופה נע מצד לצד כאשר אצבעותיי פגשו לבסוף את מפשעתה. החלקתי אצבע במהירות מתחת לתחתוניה, מוצא אותה לוהטת ושוקקת כפי שחשבתי. כמו חתולה מיוחמת הננשכת בעורפה, רחל נרגעה באחת כאשר הנחתי אצבע על הדגדגן שלה וכל התנגדותה נעלמה ברוח, מחאותיה הופכות לאנחות רכות.
הבדלי הגובה בינינו התחילו להפוך את העמידה על קצות אצבעות למעייפת. ירדתי לגובה הרצפה, מוצא את שדיה הגדולים מול פני. שחררתי את ידי הימנית ופרפתי את כפתורי חולצתה של המורה. היא מלמלה מחאה רפה אך לא ניסתה לעצור אותי מלפתוח את החולצה ולחשוף את חזה הנתון בחזייה. כמו קוסם או להטוטן שחררתי את קרסי חזייתה לפני שהספיקה להבחין בכך ואז הרמתי את החזייה, משחרר את שני שדיה הגדולים לאוויר.
אצבעי שעל דגדגנה ריקדה במהירות, בתזזיתיות, ערוותה הפרוותית רטובה ולוהטת סביבי. הרמתי שד גדול והגשתי אותו אל פי, יונק את הפטמה הזקורה, המופתעת. שני מוקדי עונג בערו בה, שולחים בה הבזקים וריגושים בכל גופה. היא הכניסה את אצבעה אל פיה, נושכת אותה כאשר העונג התגבר בה עד בלי שאת והיא התפוצצה סביב אצבעי, נאבקת שלא לצרוח בקולי קולות בכל בית הספר.
כאשר חשתי שהיא נרגעת, הנחתי לה. היא הביטה בי בתדהמה ובפליאה ואז כרכה את זרועותיה סביבי, שדיה עוטפים את ראשי ונשקה לראשי.
"תודה, איתן…תודה לך…” מלמלה ונישקה אותי חליפות.
עם כל הכבוד לאסירות התודה שלה, אני רציתי משהו אחר.
"רדי על הברכיים, המורה.” הוריתי לה והיא הביטה בי בהפתעה מבלי לזוז.
“רדי על הברכיים, רחל.” אמרתי בשנית, קולי חד יותר.
היא כרעה מולי, מבולבלת קמעה, וכאשר שלפתי את איברי מהמכנסיים, התעגלו עיניה בהפתעה. חשד התגנב ללבי שזהו הזין הראשון שהיא רואה בחייה אך לא התכוונתי לגלות זאת עכשיו.
"תפתחי את הפה.” הוריתי והיא צייתה, מהססת. באנחת רווחה דחפתי את הזין אל פיה.
"עכשיו תמצצי אותו, המורה.”
רחל החלה למצוץ בצייתנות.
"את הראש קדימה ואחורה…ותזהרי על השיניים.”
על ברכיה וחשופת חזה מצצה לי המורה המחנכת שלי את הזין, שדיה הגדולים והחיוורים מתנודדים עם כל ניעה שלה. תנועותיה היו גמלוניות ושפתיה מסורבלות על איברי אך לי הדבר לא שינה כלל. אחרי שבועות ארוכים של חרמנות, הייתי בתוך פה רך ולוהט של אישה וזה הדבר היחיד שהיה חשוב.
ההלם הראשוני חלף והמורה הביטה בי מלמטה, עיניה מחפשות עידוד בעודה מוצצת את איברי. הנהנתי באישור וליטפתי את ראשה והיא המשיכה במרץ, שפתיה הרכות מלטפות את הזין, מותירות אותו מבריק מרוקה. כעבור כמה רגעים הרימה אלי שוב מבט מחפש ובאותו הרגע הבנתי שהיא שלי כל עוד ארצה בה, מורה ביום וזיון זמין בלילה.
הייתי כל כך חרמן שהמחשבה הזו הספיקה כדי לדחוף אותי אל השיא וברגע הבא התחלתי להשפיך בפיה. היא הייתה כה מופתעת מכך עד שלא זזה ואני המשכתי לפלוט בין שפתיה עד שזרזיפי שפיך החלו לנזול מצדי פיה, מבהיקים את סנטרה וניגרים באגמונים קטנים על שדיה. הרגשתי עוד נתז נבנה ושלפתי את איברי מפיה בדיוק בזמן בשביל להשפיך גם על משקפיה. פעמיים.
"פאק.” אמרתי.
בחיים לא גמרתי ככה. המורה הייתה מכוסה בשפיך: משקפיים, לחיים, סנטר, שדיים. זה היה בכל מקום, נוצץ ולבנבן. הרגשתי כמו כלב שמסמן טריטוריה. היא הייתה על הברכיים, חשופת חזה ומלאה בשפיך. היא הייתה שלי עכשיו.
"אתה…צריך ללכת הביתה?” היא שאלה ואני התאפקתי לא לצחוק: היא הייתה עדיין חרמנית.
"בואי, שבי על השולחן.” הוריתי לה והיא מיהרה לציית. משכתי את תחתוניה, חושף ערווה סמיכה וכרעתי בין ירכיה הבהירות. היא נרתעה כאשר רכנתי אל מפשעתה, מתביישת כמו נשים רבות מלקבל מין אוראלי כאשר "אינן נקיות". זה לא שהזין שלי שהרגע היא מצצה יצא ממקלחת בשעות האחרונות.
סילקתי באדישות את ידיה שנשלחו לחסום אותי ונישקתי את ירכיה. נישקתי מעלה ומטה, מתקרב אל מפשעתה השופעת כבר ואז מתרחק. מעלי שמעתי אותה מתנשפת, קצרת סבלנות, אך רציתי שתתמכר אלי, לא רציתי לתת לה סיפוקים מהירים. רגעים ארוכים המשכתי ללטף ולנשק את ירכיה, נזהר שלא לגעת במפשעתה ביותר מאשר רמז מרפרף, ליטוף עדין, נשיפה חמה.
לבסוף החלטתי להפסיק להתעלל במורתי האומללה וליקקתי ליקוק מדויק בדיוק במרכז העונג שלה. רחל נאנחה ואני התחלתי ללקק את הדגדגן הוורוד, מפשק את שפתיה השמנמנות כדי לגלות אותו ואז, בעודו עירום וחשוף, לענג אותו בתנועות לשון מהירות. רחל פישקה את רגליה בהזמנה ונאחזה בשולחן, נכנעת ללשוני, נפתחת אלי, מקבלת את מרותי.
החדרתי אצבע זהירה אל הסדק החלקלק שבין רגליה ולהפתעתי מצאתי שם התנגדות. היא הייתה עדיין בתולה, ציחקקתי לעצמי. אירוניה מופלאה, תלמיד המבתק את בתולי מורתו. אך לא עכשיו, לא כאן. המשכתי לרגש אותה, מלקק את הכפתור הרעב שלה בקצב משתנה. לעתים בתנועות אטיות עד שהייתה מייללת בתסכול ואז מגביר לאט לאט את הקצב עד שהתנשפויותיה התגברו וחשבתי שהיא על סף עלפון. כאשר חשתי שהיא מתקרבת אל השיא, האטתי שוב, מבשל אותה על אש קטנה.
שלחתי אצבע אל החור השני שלה. רחל קפאה לרגע אך אני הגברתי את קצב הליקוק שלי והתנגדותה נמסה כסוכר. החדרתי את קצה האצבע אל פי הטבעת שלה שהיה חלקלק מרוק ומצים וחשתי בגל רטיבות מציף אותה לנוכח החדירה הראשונה בחייה. מבלי להניח לדגדגן שלה, התחלתי לשגול אותה באצבעי, חש בטבעת האנאלית נרפית מעט כאשר העונג החדש והזר החל לפעפע בגופה של רחל. כאשר הרגשתי בה מטפסת שוב החלטתי לתחוב עוד אצבע אל החור: רציתי להרגיל אותה לקבל שם דברים יותר גדולים מאשר אצבע.
עכשיו שגלתי את המחנכת בתחת בשתי אצבעות ובלשוני שלחתי בה גלי הלם מענגים בכל גופה דרך הדגדגן. התנשפויותיה שוב הגבירו את תכיפותן והיא נשכה את אגרופה כדי שלא לצרוח. הרגשתי בחשמל הזורם בגופה בפולסים, מרעיד את שריריה, מחריש את אוזניה כאשר השיא שלה פגע בה כמו רכבת משא, מטלטל את נשמתה, מסמא אותה. הנחתי לה לעוף למעלה ואז לנחות למטה באטיות. האופן בו הביטה בי כאשר פקחה את עיניה הבהיר לי שהמטרה הושגה: היא הייתה שלי.
"מי אתה?” היא שאלה, קולה שבור. שיערה היה סתור, משקפיה מכוסות אדים ופרצופה סמוק. “מי אתה, איתן?”
"סתם איתן.” שיקרתי, נעמד בעודי מסתדר. “איתן שמאי מהכיתה שלך.”
פני היו עדיין מכוסים במיציה אך מלבד זאת הייתי כמעט מסודר. היא, לעומת זאת, ישבה בכיסאה המורה שלה, שדיה גלויים, תחתוניה מושלכים על הרצפה. היא הביטה בי מתארגן ואז פרצה בבכי, ממלמלת שברי דברים סתורים ונדה בראשה. לא משנה מה היא אומרת לעצמה עכשיו, היא הייתה מכורה. אני ידעתי זאת והיא ידעה זאת. נשקתי לראשה ויצאתי מהכיתה. אחר כך הלכתי לשירותים, רחצתי פנים והלכתי הביתה.
באותו ערב ישבנו וצפינו בחדשות. הדיווח המרכזי היה על שחרור שלושת מחבלי מינכן על ידי ממשלת גרמניה.
"מנוולים הגרמנים שאלה.” סיננה אמא.
"לא הייתה להם ברירה, חטפו להם מטוס.” ענה אבא.
"תמיד יש ברירה.” אמרה אמא בקול קשה.
"המוסד יחסל את כולם.” אמרתי בלי לחשוב ושניהם הביטו בי בתדהמה. טעות. בשנת 1972 אף אחד לא אמר "המוסד" בקול רם והביטחון בו אמרתי את זה היה מוזר.
"מה אמרת?” שאלה דפנה.
"אמרתי שבטח…מדינת ישראל…תנקום בהם.”
"לא, מה אמרת בדיוק?”
"אמרתי ש…המוסר שלהם יחסל אותם…הם יהיו רדופי מצפון. בגלל הדברים האיומים…שעשו.”
שלושה זוגות עיניים הביטו בי בחשדנות. אף אחד לא קנה את השקר שלי בקלות. בהמשך הערב לא דיברנו בינינו. אחרי החדשות הרשו לי לצפות ב"הוואי 5:0” ואחר כך הלכתי לישון.
————

לפרק הבא