הזדמנות שנייה – פרק ב’: שלום כיתה י’

גם אם חשבתי שכבר הבנתי את הסיטואציה בה אני נמצא, הנסיעה הזו זעזעה אותי. המכוניות היו כולם ישנות אך חדשות. השלטים לא מוכרים. הלבוש שונה. בתים ובניינים שכבר שכחתי חזרו לחיים וכאלו שהכרתי כבר לא היו. שלט קולנוע הכריז על סרטם החדש של טריניטי ובמבינו. העצים היו נמוכים יותר. הרחובות צרים יותר. והכל קצת יותר אטי ושקט.
הגענו אל הבית הישן, הבית ממנו ברחתי/אברח בחופש הגדול. הנה חדר המדרגות, והנה הדלתות המוכרות של משפחת חג'ג', ערמון ודוקטור לוי.
אמא פתחה את הדלת וגל זיכרונות נוסף הציף אותי כמו צונאמי עד שלרגע התקשיתי ממש לעמוד. אבא תמך בי ואני הנחתי למבול הדימויים והסצינות לשטוף אותי, מוחי מתמודד באחת עם כמויות אדירות של מידע אשר היה ישן וחדש בעת ובעונה אחת.
אמא הובילה אותי לחדרי ואני עמדתי בפתח, תוהה ונדהם. במרכז החדר עמדה מיטה מוצעת בקפידה, לידה שולחן הכתיבה הישן שלי והכיסא. מדפי ספרים היו תלויים על הקירות ולצידם פוסטרים של ציפורים ושל כדורסלן לבן גבוה וממושקף. הציפורים היו סלעית ושחור הזנב והכדורסלן היה תנחום כהן מינץ, נזכרתי פתאום. תני. הוא היה הגיבור שלי באותן שנים.
"אתה…זוכר את זה?” שאלה אמא בזהירות.
"כן.” עניתי. “בערך.”
"אולי תשכב מעט?” הציעה אמא מפתח החדר. “תנוח. אין לך לאן למהר.”
קיבלתי את הצעתה ונשכבתי על המיטה, מניח לזיכרונות ולמחשבות לפעפע לתוכי לאט, כמו מים הזורמים לתוך ספוג. האוויר היה חם ויבש בחוץ. אביב כנראה. בקיץ ברחתי לאילת ולא חזרתי. אימא התמוטטה כאשר ברחתי ואבא מת מאוחר יותר מהתקף לב. למה ברחתי? לא זכרתי באותו רגע.
הזיכרונות חמקו ממני כאשר ניסיתי להתמקד בהם. נדמה היה לי שיש מסך על התקופה שלפני שברחתי, תוצאה של שנות הדחקה רבות. רציתי להיות חזק. קשוח. רציתי למחוק את העבר שלי. והצלחתי. התבוננתי בתנחום, הגיבור החיובי האחרון שלי לפני שהתחלתי להעריץ פושטקים, עבריינים ופושעים. אתה יכול לעזור לי עכשיו, תנחום?
חשבתי שוב על מה שקרה לי. אני כנראה לא מת וזה לא העולם הבא. נראה היה לי שהעולם הבא צריך להיות רוחני יותר. החלטתי שאני במעין גלגול נשמות אך במקום לקפוץ קדימה, קפצתי אחורה. האם היו בעבר מקרים כאלו של אנשים שנולדו מחדש עם כל הזיכרונות מחייהם הקודמים? איפה אני יכול לבדוק? אין מחשב, אין מנוע חיפוש, יש רק ספרייה. איפה הספרייה העירונית? זכרתי במעומעם, אשאל את דפנה, היא בטח יודעת.
אם כן זהו סוג של גלגול נשמות מוזר, השאלה ששאלתי את עצמי היא למה? למה חזרתי כך? למה לנקודה הזאת בזמן? האם היה משהו שעלי לעשות כאן? הכל היה כל כך מוזר וזר. אולי היה לי נוח יותר להיוולד כילד הודי לפני אלף שנים, הכפילות הזאת של חדש/ישן כמעט והוציאה אותי מדעתי. כאילו המוח שלי ניסה להתפצל לשניים ולחיות במקביל בו זמנית.
שמעתי דפיקה בדלת וידעתי אינסטינקטיבית שזו דלת הכניסה לדירה שלנו. אמא דיברה עם מישהו…קול נשי, מוכר.
“איתני'לה,” אמרה אמא מפתח החדר. “נגה באה אלייך. אתה…מוכן לראות אותה?”
נגה. נגה. נשמע מוכר, אספתי במהירות את שברי הזיכרונות. חברת ילדות. מהגנון. שכנה. חרשנית. האם היא "חברה" שלי או "ידידה"?
“כן.” אמרתי.
שמעתי צעדים מוכרים ואז נכנסה נגה לחדר. שוב הרגשתי עצמי טובע בשטף זיכרונות. נדנדות. מסיבת יום הולדת. הפיפי של נגה, הבולבול שלי, רופא ואחות. פיקניק בים. שיעורים. הכלב שלה, “אמיץ". אחות גדולה. אופניים כחולים נוסעים בירידה. אני בוכה.
נגה הייתה נערה צעירה. גופה היה רזה וחיוור, שיניה העליונות בולטות מעט, פניה מנומשים ועיניה כחולות. היא לבשה תלבושת בית ספר וכנראה עברה אצלי בדרכה חזרה הביתה אחרי הלימודים.
“אהלן, מה שלומך?”
“יותר טוב.”
“יופי…איך אתה מרגיש?”
“קצת חלש, שוכח קצת דברים אבל הרופא אמר שאני אהיה בסדר.”
“באמת? מה שכחת?” היא הביטה בי בעניין וכנות והתחלתי להרגיש מוזר. שאני יכול לספר לה דברים.
“הרבה. איפה אני לומד. איזו כיתה. מי המורים שלי, מי החברים שלי, מה קרה לי.”
“גם אותי שכחת?”
“לא.” אמרתי בכנות. “אולי חלק מהדברים, אבל לא ממש אותך.”
“אז…אתה לא זוכר באיזה כיתה אנחנו?”
“לא.”
“יא אללה.” היא אמרה. “אתה…רוצה שאני אזכיר לך?”
והיא התחילה. חלק מהדברים שמעתי כאילו למדתי אותם בפעם הראשונה. חלק התעוררו תוך כדי שהיא דיברה. חלק כבר זכרתי. למדתי בכיתה י2' בבית הספר ויצמן. למורה המחנכת שלנו קוראים רחל אבל היא חדשה, כי המורה לאה יצאה לחופשת לידה. היא עולה חדשה וצעירה ומתקשה להשתלט על הכיתה. מנהלת בית הספר היא גברת עשת. אמיר הוא עוד חבר שלי וכנראה יגיע מאוחר יותר.
היא סיפרה לי עוד על בית הספר, על ההווי, על החיים שלה ושלי. הדברים נשמעו לי מוכרים, כמו לקרוא בשנית ספר שקראת לפני שלושים ומשהו שנים: חלק מהדברים אתה זוכר, חלק מפתיעים אותך מחדש.
אמא הגיעה לקרוא לנו לארוחת הצהריים. מהאופן שבו נגה הגיבה, הבנתי שמקובל שהיא תאכל אצלינו. מהיחס של אמא ודפנה אליה הבנתי שהיא כמעט בת בית.
ארוחת הצהריים כללה פירה ושניצלים ואני התאפקתי שלא לבכות לנוכח הטעמים המוכרים, האבודים. אמא סיפרה לי על התאונה ועל עמרם הפושטק שברח בלי לעזור לי, אבל באופן מוזר נראה היה שהיא נזהרת כאשר היא מדברת עליו: הייתי מצפה שתהיה חריפה יותר כאשר היא מדברת על מי שעזב אותי פצוע על הכביש. אחר כך דיברו על המצב בארץ, על גולדה ועל האם הממשלה מושחת או לא. נראה היה שאבא תמך בממשלה ואמא ביקרה את הפוליטיקאים שמנפנפים בססמאות מימי קום המדינה ולא עושים דבר כדי לצמצמם את השסע החברתי ולשפר את מצב העולים. דפנה השתתפה מדי פעם בויכוח, נגה ואני רק הקשבנו.
לבסוף הם גמרו את הוויכוח ואבא שאל אותי:
“חשבת מה תרצה לעשות? מתי תרצה לחזור לבית הספר?”
“מחר.” אמרתי להפתעת כולם.
“תוכל להישאר בבית עוד יום או יומיים אם תרצה.” אמרה אמא בזהירות.
“לא, עדיף לחזור במהירות. אני מניח שיש לי פער גדול בלימודים לסגור.”
אבא ואמא הביטו זה בזה בתדהמה.
“בסדר…” אמרה אמא לבסוף. “אבל אינך חייב להחליט היום. תוכל להחליט מחר, בסדר?”
אחרי ארוחת הצהריים הציעה נגה שנלך לטיול. אמא התנגדה בגלל החום הרב, אך אני אמרתי שאני מרגיש בסדר. התפשרנו על טיול לגינה הציבורית.
“איזה מין ילד הייתי?” שאלתי את נגה בעודנו מטיילים בחוץ. “לפני התאונה, כלומר.”
“ילד.” אמרה, לא יורדת לסוף דעתי.
“כן, אבל…איזה מין ילד? למה הם התפלאו כל כך כשרציתי לחזור לבית הספר? למה אמא דיברה על עמרם הערס הזה…”
“ערס?” שאלה נגה. “מה זה ערס?”
“פושטק. סליחה.” הסברתי. “למה היא דיברה עליו בכזו עדינות? הוא הרי כמעט הרג אותי לפי מה שהם אמרו.”
נגה נאנחה.
“היית…לפני התאונה…” היא היססה.
“כן?”
“מיררת להם את החיים.” היא אמרה לבסוף. “התעקשת להתחבר לעמרם הזה. התחלת 'לזמר זמירות' שאינך רוצה ללכת לבית הספר ושאתה רוצה להיות 'חופשי'. רבת איתם הרבה. בגלל זה הם היו מופתעים כאשר ציינת שאתה רוצה לחזור לבית הספר במהירות ובגלל זה הם נזהרו בכבודו של אותו עמרם.”
הנהנתי. דבריה נשמעו לי הגיוניים, וכבר התחלתי להזכר בעמרם, עוד עבריין צעצוע שהיה בשבילי גיבור לכמה חודשים. הגענו לגן הציבורי. נגה התיישבה על ספסל ואני החלטתי לנסות ולטפס על עץ, כדי לבחון את שרירי החדשים.
“ובבית הספר איך הייתי?” שאלתי בעודי מטפס.
“סתם אחד. לא מתבלט. בחור 'בסדר' שכזה.”
“ובלימודים?”
“לא השקעת בלימודים. אהבת לקרוא ולראות סרטים, אך אית בית הספר לא אהבת.”
ישבתי על ענף, רגלי מתנדנדות. מחר אלך לבית הספר אך את החומר לא הכרתי כלל. להבדיל מאיתן הנער אשר לימודיו היו נדבך על גבי נדבך, אני הייתי צריך להתחיל הכל מאפס. לא זכרתי כלום.
“אני אצטרך עזרה עם הלימודים, נראה לי.” אמרתי. “אני מנסה להזכר ולא יודע כלום.”
נגה צחקה צחוק מוזר.
“יש דברים שלא משתנים.”
אחר הצהריים נפרדנו, נגה הלכה לביתה ואני חזרתי הביתה.
“איך אתה מרגיש?” שאלה אמא, נותנת בי מבט חודר.
“בסדר גמור.”
“עדיין רוצה ללכת לבית הספר מחר?”
“כן.”
אבא ישב בסלון, משמניו ממלאים את הכורסה, וקרא עיתון מול הטלוויזיה הכבויה. עדיין הרגשתי כמו אורח בבית, אך ידעתי שאני צריך להסתגל מהר, יש גבול לכמה שאוכל להיות הילד שקיבל מכה בראש. ניגשתי אל הטלוויזיה ולחצתי על הכפתור.
“עוד לא חמש וחצי, איתני'לה.” אמר אבא.
“אז?”
“שידורי הטלוויזיה מתחילים רק בחמש וחצי.”
“אה…שכחתי. טוב, אני אלך לחדר לקרוא קצת את חומר הלימודים לקראת מחר.”
חזרתי אל החדר ופתחתי את ילקוט העור, מוציא ממנו מחברות וספרים. התחלתי לעבור על החומר. מתמטיקה. אנגלית. הסטוריה. תנ"ך. דקדוק. תושבע"פ. גוש גדול של סינית.
אחרי ארוחת הערב התקלחתי, סידרתי ילקוט וישבתי עם כולם לצפות באיירונסייד בשחור לבן. אי אפשר להתווכח עם מאה אחוז רייטינג. אחרי כך נישקתי את אבא ואמא והלכתי לישון.
התעוררתי עם השעון המעורר של אבא. אינסטינקיטבית בדקתי את גופי, תוהה ביני לביני מתי אפטר מההרגל הזה. כאשר נקשה אמא על דלת חדרי היא הופתעה לגלות שאני כבר עירני.
“בוקר טוב, איתני'לה.”
“בוקר טוב, אמא.”
“ישנת טוב?”
“כן, תודה.”
“מיד אביא לך את התלבושת.”
“תודה.”
חברי אמיר דפק בדלת בשבע ושלושים. הוא שמע מנגה שחזרתי הביתה והיה נחוש ללוות אותי לבית הספר. אמיר היה נער גבוה ומגושם ושיערו היה מתולתל, צבעו זהב מלוכלך. עיניו נצצו כאשר הוא ראה אותי ולחץ את בהתרגשות.
“מה שלומך, חביבי?” הוא שאל.
“בסדר גמור, בסדר גמור.”
“אתה נראה על הכיפאק.”
“כמו חדש.”
“מוכן לבית הספר?”
“מעולם לא הייתי מוכן יותר.” אמרתי בכנות, אך אמיר צחק.
הנחתי לאמיר להוביל אותי אל בית הספר. את הדרך זכרתי, אך כל צעד חזר אלי רק אחרי שצעדתי אותו. העצים נראו מוכרים ושונים, הכביש חדש וחלק יותר, הפרסומות נאיביות.
מחוץ לבית הספר ראיתי דמות מוכרת. הוא ישב על טוסטוס הונדה שחור ומבריק, חולצתו הייתה צמודה וכפתוריה העליונים פתוחים. פאות הלחיים שלו הגיעו עד הלסת ממש וסיגריה דלוקה הייתה בפיו. זה היה עמרם, ידעתי לאחר שנייה או שתיים.
“הי, חבוב.” אמר.
לא ידעתי בדיוק מה לעשות, ואמיר התבונן בי בעצבנות. ניכר היה ששני אלה לא ממש חברים.
“אני אחכה לך בפנים.” אמר אמיר והסתלק. ניגשתי אל עמרם.
“אהלן.” אמרתי.
“אהלן וסהלן.” הוא חייך ונשף. תלמידות בית הספר שעברו לידינו הביטו בו בחשש אך היו כאלה שנתנו בו מבטים אחרים, סקרניים, בודקים.
“מה שלומך?”
“יותר טוב מאיך שהשארת אותי וברחת.” אמרתי.
הוא הופתע מהישירות אבל התאושש מהר וצחק.
“יאללה, אל תהיה כזה יורם. מה שקרה, קרה.”
“מה שקרה זה שאתה ברחת בלי לקרוא לעזרה.” אמרתי.
“טוב בסדר, מה אתה רוצה?”
“כלום. יש לי שיעור.”
הוא פלט שריקה מופתעת.
“אתה? ממהר לבצפר? מה קרה ל'אני רוצה להיות חופשי'? 'בית ספר מרעיל לי את המוח'?”
“לא יודע.” עניתי בכנות. “אני ממהר לשיעור, אני אדבר איתך…אחר כך.”
“אל תשכח מי החבר שלך באמת.” הוא קרא אחרי.
בבית הספר ניגשו אלי תלמידים ללחוץ את ידי ושאלו לשלומי. לכולם חייכתי בנימוס. את רובם לא זיהיתי, את חלקם זיהיתי בפנים, את מיעוטם בשם. אמיר חיכה לי בכניסה והוביל אותי לכיתה (עוד לחיצות ידיים וטפיחות על השכם) ואל השולחן שלי ושלו.
בשעה הראשונה לימדה רותי, המורה הזקנה למתמטיקה אשר הכירה באופן אישי את יצחק שדה וזכרה להזכיר זאת לכיתה בכל שיעור. אחריה נלמד תושבע"פ, אנגלית ודקדוק. כתבתי הרבה בשיעורים אבל דיברתי מעט. חלק מהתלמידים התבוננו בי בסקרנות אבל רובם התעלמו ממני. בהפסקות ניגשו אלי לשאול מה קרה וביקשו שאפרט איך קרתה התאונה ואיך היה בבית החולים. עניתי כמיטב יכולתי אך הסברתי שהזכרון שלי נפגע מעט. היו שחשבו שאובדן הזיכרון מעניין אף יותר מהתאונה וגם על כך נשאלתי לא מעט. נגה ואמיר לא זזו ממני לאורך כל היום, כאילו שומרים עלי.
בשעה השלישית ראיתי אותה. בקצה הכיתה, בשולחן הראשון, ישבה נאווה. אותה זכרתי, אף אחד לא שוכח את מלכת הכיתה. היא ישבה תמירה וזקופה, שיערותיה החומות גולשות על כתפיים עדינות כמו אדרת מלכות. עצמות לחייה היו גבוהות, עיניה גדולות ושחורות ושפתיה חושניות והיא כולה מודעת לחלוטין ליופיה, מפזרת אותו סביב בנדיבות.
הלב שלי התחיל לרוץ כאשר ראיתי אותה. גם כאשר נזפתי בו שהיא בסך הכל ילדה בת שש עשרה, הוא סירב להירגע. איתן הילד היה חלק ממני עכשיו והוא היה מאוהב בנאוה בשנת 1972. כמו רוב הכיתה, למען האמת. לא שיכולתי לעשות עם זה משהו. נאווה הייתה מוקפת בנערות חצר ובוודאי שלא באה אלי לדרוש בשלומי עם כל ההמונים. בהפסקה לקחה את פמלייתה ויצאה אל החצר וחצרניותיה היו מכרכרות סביבה, כמו אז, כך עכשיו.
את רחל המחנכת פגשתי בסוף היום. היא הגיעה לפני השיעור כדי לדרוש בשלומי. הייתי מוקף בכמה תלמידים כאשר הבחנתי בה מתקרבת והיא ניסתה לפלס את דרכה אלי.
“סלח לי…סלחי לי…” אמרה בקול דק, אך התלמידים שחסמו את דרכה לא מיהרו לפנות לה את הדרך ונדרשו לה כמה רגעים עד שהגיעה אלי.
“מה שלומך, איתן?” שאלה במבטא אנגלי. בפניה ובקולה היו אותות הזהירות שהפגינו אמא ואבא כאשר דיברו על עמרם. נראה היה שציפתה ממני לתגובה עוקצנית.
“טוב תודה, המורה.” חייכתי בחום ולחצתי את ידה.
רחל הייתה אישה גבוהה לתקופה, והערכתי אותה במטר ושבעים (אם כי הפרספקטיבה שלי הייתה מעט מעוותת, עדיין לא הייתי רגיל לגובהי החדש). שיערה החום היה אסוף ב"עגבניה" מאחורי הראש, היא הרכיבה משקפיים גדולים ומתחתיהן פניה היו פשוטים וחסרי יחוד. אף קטן, שפתיים דקות, סנטר נסוג. כתפיה היו גדולות יחסית אך מה שתפס את עיני היה חזהּ הגדול. הוא היה מוסתר תחת חולצת כפתורים אפורה אך קווי המתאר שלו נראו בבירור. היא לבשה חצאית צמר כחולה ונעלה נעליים שטוחות ובידיה אחזה את קלסר הכיתה.
“שמעתי שאתמול השתחררת מבית החולים וכבר התעקשת לחזור לבית הספר.” אמרה.
“כדי לראות אותך, המורה.” אמרתי וסביבנו צחקו כל התלמידים. חייכתי אליה חיוך חם כדי לאותת לה שלא רציתי ללעוג לה והיא חייכה בחזרה.
“מהחבטה שספג הוא נהיה חרשן, המורה.” אמר יובל, מעורר עוד גל צחוק בכיתה.
“אם מכה בראש הופכת תלמיד לחרשן, אולי אכה את כולכם בראש…” אמרה המורה וחייכה אלינו.
שאר התלמידים נכנסו אל הכיתה והתיישבו במקומותיהם ברעש רב, ממשיכים לדבר גם לאחר שהתיישבו.
“השיעור התחיל.” אמרה רחל אך הרעש שכך רק במעט. “היום יום שני וכידוע לכולכם…אריאל!…כידוע לכולכם ביום שני אנו מקיימים…שרה!..אנו מקיימים שעת חברה ודנים…אורי!…דנים בנושא שהכנתם מראש והוא קרוב ללבכם. מישהו הכין נושא לדיון?”
דממה השתררה בכיתה, אף תלמיד לא רוצה להיות זה שאליו תפנה המורה בשאלה ותדרוש ממנו שיתחיל את הדיון. שקט סמיך כיסה את האוויר, מדגיש את ההמולה ששררה בכיתה ברגעים הקודמים. תלמידים מירפקו אלו את אלו ולחשו :”נו…אין לך רעיון?”…”תגיד כבר משהו…”
“אם אף אחד לא יגיד כלום,” לחש לי אמיר. “היא תתן בוחן במתמטיקה.”
נראה היה לי שהיא מפחדת מזה לא פחות מאיתנו. רחל הביטה בנו בתחינה, מתפללת, מן הסתם, לא להיות המורה המרשעת אשר נותנת בוחן בזמן שיעור חברה.
“אני רוצה להציע נושא.” אמרתי בקול רם. עיניה של רחל התבוננו בי בהפתעה ושאר התלמידים הפנו את ראשם אלי.
“אתה רוצה לדבר על נזקי הנפילה מטוסטוס ללא קסדה?” שאל יובל הליצן וכמה תלמידים התחילו לצחוק.
“לא דיברתי אלייך.” אמרתי לו בקור וצחוקו קפא.
“אני רוצה לדבר על העישון והנזקים שהוא גורם.”
“מאיפה אתה יודע מה גורם העישון?” הפתיע אותי אריאל.
“הייתי שבוע בבית החולים,” אלתרתי. “ושוחחתי על כך עם רופאים ואחיות.”
“רעיון מצוין.” קפצה רחל על הרעיון. “תרצה להתחיל?”
לא הכנתי כלום כמובן אך עשרים שנות הקמפיין נגד עישון של החברה המערבית הותירו בי שלל ססמאות מוכרות. התחלתי לפלוט את מה שזכרתי, מאלתר נושאים תוך כדי דיבור. דיברתי על הנזקים הבריאותיים, על ההתמכרות, על העלות הכלכלית ועל העישון המשני. כאשר גמרתי לדבר, השתרר שקט בכיתה. כולם התבוננו בי בפליאה ואפילו מסכת הסנוביזם של נאווה נסדקה מעט.
“זה היה…יפה מאוד.” אמרה המורה. “למישהו יש דעה אחרת?”
משה העלה טיעוני נגד על כך שהסיגריה מרגיעה את המעשן ומכיוון שהיא עשויה מעלי טבק, שהם חומרים טבעיים, הרי שאינה מסוכנת. נגה ענתה שיש רעלים רבים בטבע ושהעובדה שדבר מה מגיע מן הטבע אינה ערובה להיותו בריא. במהרה התפתח דיון עירני בכיתה אשר נשאר רוב הזמן בנושא השיחה. כאשר גלשה השיחה לבדיחות קטנוניות ועקיצות אישיות, לא היססתי להתערב.
“יובל, זה לא תורם לשיחה.” אמרתי בקול רם כאשר הוא התחיל להתבדח על נזקי העישון בהריון והעובדה שאמו של יואל מעשנת. יובל התחיל להגיד משהו אבל הבטתי ישר בעיניו והוא השתתק, ממלמל משהו. בניסיונות דומים לדרדר את הדיון טיפלתי באותה נחישות. לכל אורך הדיון הבטתי בנאווה ולשמחתי גיליתי שגם היא מגניבה אלי מבטים. כאשר הפעמון צלצל הופתעו רוב התלמידים ונראה שלכולם היה עוד משהו אחרון להוסיף ומעטים מיהרו לצאת מהכיתה.
רחל שוב פילסה את דרכה אלי ואמרה:
“זה היה…מעניין מאוד, איתן שמאי. הפתעת אותי.”
“לטובה, אני מקווה.”
“אכן לטובה.” אמרה ויצאה מהכיתה.
גם נגה ואמיר ניגשו אלי ואמיר טפח על כתפי.
“אייזן!” אמר.
“מאוד יפה.” אמרה נגה. “מאוד מעניין.”
הבחנתי בנאווה כאשר יצאה מהכיתה. היא הביטה בי בעניין וצל חיוך חלף על פניה.
אחרי בית ספר ליוותה אותי נגה הביתה. שוחחנו על מה שקרה והיא העירה שאפילו נאווה דיברה עלי בהפסקה.
“באמת?” שאלתי.
“כן.” אמרה בקול חדגוני. “שמעתי אותה.”
“היא יפה.”
“הכי יפה בבית ספר.” הסכימה נגה.
“את רוצה לעלות אלי לעזור לי עם השיעורים?” שאלתי אותה.
“בכיף.” אמרה נגה.
אמא רצתה לדעת איך היה בבית הספר ונגה סיפרה לה על שיעור החברה המדהים. אמא התבוננה בי בהפתעה ואז חיבקה אותי חיבוק גדול ואוהב. חיבקתי אותה בחזרה, אשמה ואהבה מתערבבים בי. נגה ואני אכלנו ארוחת צהריים עם אמא ואז פרשנו לחדר שלי, להכין שיעורים.
בהתחלה ניסיתי להתעמק בשאלות ובתשובות. דיפדפתי, חיפשתי בספר הלימוד וקראתי במחברת. אך ככל שחלף הזמן הבנתי שנוח יותר יהיה להעתיק מנגה. כתב ידה היה קריא והיא לא התנגדה כאשר העתקתי ממנה. בהתחלה רק את ראשי הפרקים, אחר כך את התשובות כולן. הסברתי לה שזה רק עד שאשתלט על החומר והיא הסכימה איתי. אחר כך צפינו בטלוויזיה והיא הלכה הביתה ואני הלכתי לקרוא בחדר ולחזור על החומר, נחוש בדעתי שלא להיות מעתיקן יותר זמן מכפי שהייתי צריך. כאשר חזר אבא ,סיפרה לו אמא על היום המוצלח שלי והוא התגלגל אל חדרי ולחץ את ידי בגאווה.
“ישר כוח, בן.”
וכך התחילה שגרה חדשה. תוך כמה ימים למדתי את שמות כל התלמידים והמורים, את מערכת השעות והתחלתי להשתלט על החומר. על רובו לפחות. מתמטיקה הייתה, כמו תמיד, הנקודה החלשה שלי. משוואות בשני נעלמים, גיאומטריה, גרפים, אלו לא הצליחו להסתדר לי בראש. כמה שלא ניסיתי, תמיד מצאתי עצמי מעתיק את השיעורים מנגה, אחר הצהריים או בכיתה ממש.
את עמרם פגשתי פעם נוספת, הפעם אחרי בית ספר. הוא חיכה ליד השער, מעשן ומרוצה מעצמו כפי שזכרתי אותו. עשרות תלמידים יצאו מבית הספר ורובם העדיפו לשמור ממנו מרחק ועברו למדרכה השנייה מזו שעליה חנה.
“הי, חבוב!” קרא לי כאשר הבחין בי. באותו יום הלכתי הביתה לבד מפני שנגה נפגשה עם אחותה הגדולה ויצאה מהשער השני של בית הספר.
"אהלן.” אמרתי בלי להתקרב אליו. מסביב שמעתי מלמולים מהוסים.
הוא רמז לי באצבעו להתקרב אליו.
“אני ממהר הביתה.” אמרתי. “יש לי שיעורים.”
“בוא הנה אומרים לך.” אמר בפחות חביבות.
“אני זז.” אמרתי והמשכתי ללכת.
שמעתי אותו מקלל ואת הטוסטוס מניע וניחשתי את הצעד הבא שלו, אנשים מסוגו מגיבים באופן דומה כאשר נדמה להם שמעליבים אותם ליד כולם. הוא שילב הילוך והאיץ את הטוסטוס לכיווני, מין הסתם כדי לבעוט בי, לדרוס אותי או להתנפל עלי. לא התכוונתי להניח לו לעשות שום דבר מאלה.
אמנם הייתי קטן וחלש ממנו אבל מאחורי היו שלושים שנות אלימות וגופי ידע מה לעשות עוד לפני שהמוח היה מודע לכך. תיק בית הספר שלי היה בידי וכאשר שמעתי את הטוסטוס מתקרב, זינקתי במהירות הצידה והלמתי בו בתיק הגדוש בספרים.
עמרם המופתע ספג את התיק בפרצוף, איבד את השליטה על הטוסטוס והחליק על הכביש. הגלגל המשולב בהילוך פגע במדרכה והכלי השתעל וכבה בנקישה רמה. סביבינו עמדו כל התלמידים והביטו במתרחש בתדהמה. ניגשתי אל עמרם ההמום. הוא עכשיו רק ילד מסכן בן שבע עשרה שניסה לעשות קצת דאווינים והושפל ליד כולם. קצת ריחמתי עליו.
“אנחנו לא חברים יותר.” אמרתי לו. “אל תפנה אלי יותר אף פעם, מבין?”
מבטו של עמרם היה רווי שנאה. חולצתו הייתה קרועה, הסיגריות שלו היו פזורות סביבו וזרועו העליונה משופשפת.
“ברור?” שאלתי, מתקרב אליו באיום. אצל אנשים כאלו חייבים להעביר מסר ברור מאוד, אחרת הם לא מבינים.
הוא הנהנן.
“שלום.” אמרתי והלכתי משם. רחש דיבורים מהוסים ליווה אותי ושמעתי את עמרם מנסה להניע את הטוסטוס ולא בהצלחה.
למחרת בבוקר כל בית הספר דיבר על המקרה. כולם הביטו בי בעיניים מעריצות ורבים התקרבו, לחצו את היד וטפחו על השכם.
“הראית לבריון הזה.”
“נמאס מהאלימות של הפושטקים.”
“כבר אי אפשר ללכת ברחוב בשקט.”
אפילו נאווה התקרבה אלי ואמרה בשקט:
“שמעתי על המקרה שלך אתמול עם הפושטק הזה.”
“שטויות.” הסמקתי. “כל אחד היה עושה אותו דבר.”
“לא כל אחד, איתן.” אמרה וחזרה למקומה, מעכסת קלות בחצאית בית הספר שלה. במכנסיים הקצרים שלבשתי נעמד לי הזין.
בשיעורים המשכתי את אותו הקו משיעור החברה. מבחוץ הייתי תלמיד כמו כל התלמידים אך מבפנים הייתי מבוגר קצר רוח ולא הייתה בי סבלנות רבה לפטפוטים סביבי. בראיה שלי, באתי לבית הספר בשביל ללמוד, להוציא תעודת בגרות ולרכוש מקצוע שיפרנס אותי באופן הגון בחיים החדשים האלו. לא באתי להתלוצץ ולפטפט, בוודאי שלא בשיעורים. לא היססתי להעיר לתלמידים שהפריעו לי, אדיש לעקיצות נגד ילדותיות בסגנון "לקקן", “חנפן" וכדומה. כאשר העוקצים הבינו שאני אדיש אליהם ושאינני מתחנף למורים, הם נרגעו מעט. בנוסף, תלמידים רציניים נוספים חשו מעודדים מהיוזמה שלי ופעלו גם הם להשתקת המפריעים. כמובן שאחרי התקרית עם עמרם להערות שלי נוסף משנה תוקף, צל מרומז של אלימות סמויה אשר היסה גם את הליצנים העקשנים ביותר.
כל המורים הרוויחו מהסדר החדש בכיתה אך המרוויחה העיקרית הייתה המחנכת החדשה, המורה רחל. לראשונה מזה שלושה חודשים שהיא הצליחה להעביר שיעורים ללא הפרעה. ברגע שנכנסה לכיתה ראיתי שהיא תרה במבטה אחרי ורווחה מילאה את פניה כאשר הבחינה בי. נראה היה אפילו שהיא רואה בי מגן מפני התלמידים הפרועים והקולניים. עד שחזרתי מבית החולים, הבחינו כל התלמידים בחולשתה וגם תלמידים רגועים יחסית הרשו לעצמם להתיר רסן אצלה.
יום אחד פנתה אלי רחל אחרי השיעור וקראה לי לחדר המורים אחרי הלימודים. המורים הביטו בי במבטים נוקבים כאשר נכנסתי אל מקדשם אך אני התעלמתי מהם וניגשתי הישר אליה.
“שלום ,איתן. אני שמחה שבאת.”
“ביקשת לדבר איתי.”
“כן…רציתי להתייעץ איתך בקשר למשהו.”
“בקשר למה?”
“רציתי לדבר איתך על עינת, חברה של נאווה.”
“מה הבעיה?”
“עינת היא תלמידה מבריקה אבל בשבועות האחרונים היא מידרדרת בלימודים, ולא ברור לי למה. תהיתי…אולי יש לך רעיון?”
עינת הייתה אחת מנערות החצר של נאווה, בחורה חכמה שהתנהגה כטיפשה כדי שתוכל לחסות בצילה של המלכה.
“אני חושב שהבעיה אינה עינת.” אמרתי. “הבעיה היא הצמידות שלה לנאווה. אם תפרידי בינהן, הבעיה תיפטר.”
“למה אתה חושב שזה שהן חברות פוגע בלימודים של עינת?”
“כי עינת לא רוצה להראות שהיא חכמה ליד נאווה.”
רחל התבוננה בי בפליאה.
“אולי אתה צודק.” אמרה. “לא חשבתי כל זה. אתה ילד…חכם מאוד.”
“תודה.” אמרתי בפשטות והבטתי בעיניה במבט גלוי וישיר. היא הסמיקה והשפילה את עיניה.
“עוד משהו?”
“לא, תודה.” אמרה.
“להתראות.” אמרתי ויצאתי משם.
נגה חיכתה לי מחוץ לחדר המורים וסיפרתי לה על השיחה שלי עם המורה.
“הפכת להיות יועץ למורים ומלך הכיתה.” היא אמרה. “מלך בית הספר ממש.”
“אל תגזימי.” אמרתי, אבל בליבי חשבתי שיש משהו בדבריה. ולמלך כמוני מגיעה מלכה…ישבנה המעכס של נאווה הופיע מול עיני והזין שלי
התמתח במכנסיים.
—————–
לפרק הבא