הכל התחיל ממבט. מבט אחד מילד קטן הרס לי את החיים ובנה לי אותם מחדש. מבט של ילד שהרגע גמרתי לזיין את אמא שלו בתחת. מול העיניים של אבא שלו.
הבעל הוא איש עסקים מצליח יחסית. עסק לחומרי איטום או משהו. אנשים שונים חווים את משבר גיל הארבעים בדרכים שונות, הדביל הזה נכנס לעולם הפוקר והחליט שהכי עושה לו את זה, זה לשחק עם אנשים כמוני, פושעים. אני יכול להבין כמה זה מרגש בשביל אנשים פושרי חיים כמוהו לשחק עם אנשים מסוגי, אבל תמיד מופתע לגלות כמה הם באמת לא מכירים את העולם שלנו. הם חיים בעולם של הסנדק וסופרנוז, של גיבורים מיוסרים ומורכבים שמתחבטים ומתלבטים בין רציחות ומעשי שוד. האמת היא שפושעים הם לא אנשים כאלו, יותר חבורה של חארות פשוטים. הוא שיחק איתנו כמה שבועות, לפעמים הצליח יותר, לפעמים פחות. עד שפעם אחת הצליח לו פחות, הרבה פחות. כל העסק שלו פחות.
בכה. ביקש פריסה של החוב כדי שלא יצטרך למכור את העסק. סירבתי. התחנן בדמעות, כמו ילד. הצעתי לקבל את אשתו כתנאי לפריסה של החוב. נהיה אפור ושוב התחיל לבכות. התחנן שאני ארחם עליו. אמרתי לו שאני אברר לאיזה גן הילד שלו הולך. הפסיק לבכות והלך הביתה.
למחרת בערב לקחתי את רחמים ונסענו אליו הביתה. בית מרשים בשכונה בורגנית, בחוץ ג'יפ ומכונית משפחתית חדשים. גינת טוף, דֶק, מפלים קטנים.
דפקתי בדלת.
אשתו פתחה לי. כשראתה אותי, החווירה. בחורה גבוהה, קצת יותר ממטר שמונים. שיער שחור אסוף בעגבנייה. עיניים גדולות, שחורות, אף בזווית מוזרה, כמעט שבור.
“ערב טוב,” הושטתי לה יד ללחיצה. “איתן.”
“רונה.” היא מלמלה.
“באתי לזיין אותך בתחת. אפשר להיכנס?”
היא נראתה כאילו סטרתי לה ולא ענתה.
“תחכה באוטו.” אמרתי לרחמים ונכנסתי פנימה. הם בדיוק היו באמצע ארוחת ערב. הבעל הדביל ושני ילדים קטנים ישבו ליד השולחן. חביתה, סלט לחם. אוכל בריא. לא בדיוק הדברים שאני אוכל בימים אלו.
“אפשר לשבת?” שאלתי את הדביל.
הוא הנהן.
“אפשר צלחת בבקשה?”
רונה הגישה לי צלחת וסכו"ם. הילדים הביטו בי בשקט ואף אחד לא דיבר. לקחתי חביתה וסלט והתחלתי לאכול.
“איך קוראים לך?” שאלתי את הילד הגדול.
“שי.”
“ובן כמה אתה?”
“חמש.”
“ולאיזה גן אתה הולך?”
“גן הקסם.”
“ואיך קוראים לגננת שלך?”
“יש כמה. שולי ורונה, לא אמא שלי, וענת ושרי.”
“את מי מהן אתה הכי אוהב?”
“את שולי. ואת רונה, שהיא לא אמא שלי. אבל את רונה פחות כי היא תמיד מלטפת לי את הראש.”
"ואתה לא אוהב שהיא מלטפת לך את הראש?”
"לא.”
אחר כך דיברתי גם עם הקטן, בן השלוש. עד סוף הארוחה הייתי חבר של שניהם. גמרתי את החביתה, הסלט, שתי פרוסות לחם, וכוס חלב.
“אתם רוצים שדוד איתן יספר לכם סיפור?”
“כן!”
“פעם היה איש…”
“איך קראו לו?” שאל הקטן.
“אה…איציק.”
“לאבא שלי קוראים איציק.”
“אז איציק בסיפור מאוד אהב לשחק. הוא אהב לשחק עם אנשים טובים, אבל יום אחד הוא החליט לשחק עם אנשים רעים.”
“למה?” שאל הגדול.
“לא יודע. אולי נמאס לו לשחק עם אנשים טובים. אולי הוא חשב שהוא יותר גבר ככה. לא יודע.”
“ומה קרה?”
“איציק הפסיד במשחק.”
“והוא נפסל?”
“לא בדיוק. האנשים הרעים רצו לקחת לו הכל.”
“מה זאת אומרת הכל?”
“הכל, הכל. הבית, המכונית, המקרר, הטלוויזיה, הכל.”
“גם את הצעצועים שלו?”
“גם את הצעצועים. הכל.”
“אז מה הוא עשה?”
“הוא הגיע להסדר עם האנשים הרעים. הם יזיינו את אשתו בתחת וככה הוא יוכל לשלם להם קצת בכל פעם. סיפור יפה?”
שני הילדים הנהנו כדרכם של ילדים שלא מבינים ורונה השתנקה בקול.
“יופי, אז תלכו לישון, אני צריך לדבר עם אבא ואמא.”
הדביל לקח את שני הילדים לחדר ואני בחנתי את הסחורה. לא דוגמנית, קצת רזה וארוכה מדי לטעמי עם ציצים קטנים וכתפיים גדולות. היא עמדה במטבח, שמוטת כתפיים, ולא ידעה מה לעשות עם עצמה.
“תראי לי את התחת.” אמרתי והיא הסתובבה. הפתעה נעימה, הוא נראה מוצק ועסיסי.
“הוא מזיין אותך בתחת? בעלך?”
“לא.”
הדביל חזר ונכנס אל המטבח, מביט בי בעליבות.
“לחדר שינה.” אמרתי, ושניהם הובילו אותי לחדר השינה.
"אתה רוצה לשלם לי עכשיו או פריסת חובות לשלוש שנים?”
"פריסת חובות.” אמר הדביל בלי להביט בי או באשתו. קיוויתי שהוא יגיד את זה.
אחד הדברים שאהבתי בעסק שלי זה לזיין בחורות שלא רוצות. לא אונס, אבל סקס כמו מטבע עובר לסוחר: תשלום חובות, בקשה לטובה, פיצוי על פשלה או עלבון. תמיד אהבתי סקס, אבל אני חושב שבשבילי סקס היה סוג של מלחמה. ואני אוהב לנצח.
בשיא האדישות פתחתי את המכנסיים והפשלתי את התחתונים. השיא בקטעים האלה הוא השניות האלו, שבו האומללים מבינים שזה באמת הולך לקרות, שכל האוויר החם שיצא להם מהפה קודם הולך להפוך את המציאות שלהם להרבה יותר איומה ואין להם שום דבר לעשות נגד זה.
לא אמרתי מילה, רק רמזתי לה לבוא אלי. היא התקרבה כאילו אני קבר פתוח, העיניים שלה קרועות בבהלה.
"על הברכיים.”
היא חצי כרעה, חצי קרסה מולי, מביטה בזין הזקור למחצה באימה, שולחת בי דגדוגי עונג מתוקים. הסתכלתי על הדביל, גם הוא נראה כאילו הוא על סף דמעות.
"לעבודה.” אמרתי והיא התחילה.
מציצה חרא זאת מציצה חרא אבל פה רטוב ולוהט יש לכל בחורה ודוגרי לא חיכיתי פה למציצה כמו שאני אקבל אצל הבחורות במכון של סמדי או משהו. כמו בוכנה ישנה היא הזיזה את הראש שלה קדימה ואחורה על הזין שלי והשפתיים הרכות שלה השאירו שובל רטוב ובוהק על הזין, שכבר היה זקור לגמרי. אם הבחורה יפה, אין מציצה רעה והבחורה הזאת הייתה יפה למרות האף המוזר שלה. לא מיהרתי לשום מקום, עמדתי שם בחדר השינה של בני הזוג והנחתי לבעלת הבית למצוץ לי את הזין, להתרגל טעם שלו, להתרגל לגודל שלו.
“תעלי על המיטה.” אמרתי אחרי כעשר דקות. “ותעמדי על ארבע.”
נראה שהפה והברכיים כבר כאבו לה, כי היא מיהרה להזדקף על רגליים קפואות, מתנודדת מעט. היא טיפסה על המיטה ונעמדה על ארבע, ראשה מושפל.
עליתי אחריה וכרעתי מאחוריה. הפשלתי לה את המכנסיים ההדוקים והתחתונים, מתפעל לרגע מהתחת המפואר שנחשף תחתי. הוא היה ישבן עגול ומוצק של אישה המתאמנת קבוע במכון כושר. כדורי העכוז היו שזופים למעט משולש חיוור בחלקם העליון והיו עגולים ובולטים כל כך עד שפי הטבעת היה חבוי לחלוטין בינהם. נעמדתי על המיטה מעליה
"תן לי את הקרם הזה.” הוריתי לדביל והצבעתי על צנצנת קרם פנים יקר למראה שנחה על שידת לילה לצד המיטה. פתחתי את הקרם ומרחתי כמות נדיבה על הזין. זה היה קריר, שמנוני ונעים.
ואז חדרתי אליה, בום!
בלי אזהרה, בלי להגיד מילה, כמו נחש מכיש ירדתי ודחפתי את ראש הזין לתוכה. אינסטינקטיבית, מהפחד, היא ניסתה לכווץ את פי הטבעת אבל זה רק הגביר את הכיף. דחפתי ודחפתי והיא התנגדה והתנגדה אבל כעבור כמה שניות ראש הזין שלי הצליח להבקיע את הטבעת האנאלית שלה והיא צרחה בפחד וכאב.
"ששש..!” מלמל בעלה בפחד, חושש, מן הסתם, להעיר את הילדים.
רונה גיששה אחר כרית ואז משכה אותה אליה ונשכה אותה ארוכות בעודי תוקע את התחת שלה. החזקתי בכדורי העכוז הגדולים ושיקעתי את הזין בינהם בתנועות מתונות ונינוחות. רונה המבועתת לא השכילה עדיין להרפות את פי הטבעת שלה וזו הסבה לי לחץ מענג, מעודן שבעתיים בגלל קרם הפנים היוקרתי. החדר התמלא בלחישות החלקלקות מהתחת שלה, בחריקות מיטה עדינות ויבבותיה המיוסרות של רונה אשר עדיין נשכה את הכרית בכוח. כעבור כמה דקות גמרתי ומילאתי את התחת שלה בשפיך חם.
קצר ותכליתי, אבל זה היה יותר העברת מסר מאשר סקס. רונה עוד בכתה כאשר ירדתי ממנה אבל לי זה לא היה אכפת. הכנסתי את הזין למכנסיים והסתובבתי לצאת.
דלת חדר השינה הייתה פתוחה לכדי סדק וכאשר פתחתי אותה ראיתי שם את הילד הגדול, שי, מציץ במתרחש. המבט שלו זיעזע אותי.
הוא לא הביט בי בפחד, כפי שהייתי רגיל, אלא במבט של תיעוב, כאילו ראה ג'וק או קקה של כלב. כאילו אני כלום. לא פושע מפחיד, לא איתן שכולם מתים מפחד ממנו, סתם אפס. פתאום הרגשתי שכל מה שהייתי, כל המעמד והכוח וההישגים שלי הכל זה כלום. הרגשתי שאני סתם חרא–איש שמפחיד אנשים וחכם על חלשים. אני פושע וזה לא מגניב וחזק אלא אדם שחי בתחתית הסולם. בביוב. הרגשתי כמו עשן. כמו זלזל. כמו גרגר.
אני לא זוכר איך יצאתי מהבית, לא זוכר מה אמרתי לרחמים, לא זוכר איך הגעתי הביתה. אני כן זוכר את העיניים של הילד. עד היום אני זוכר את העיניים של הילד.
לא ישנתי באותו לילה. בכלל. רציתי להשתכר אבל לא בא לי על אלכוהול. סמים אני לא עושה כבר חמש עשרה שנה. הסתובבתי בבית עם העיניים של הילד תקועות בי כמו מסמרים בעיניים וחשבתי על עצמי, חשבתי על החיים שלי. גבר בן חמישים שמשחק בשוטרים וגנבים, בלי ילדים, בלי אישה, רק מפגרים כמו רחמים ואבנר ומשלוחי זונות וסמים ופרוטקשן. מה תהיה התרומה שלי לעולם אחרי שאמות? כלום. להיפך, הלוואי וכלום. כשאני אמות ילחמו פושעים צעירים על העסקים שלי ועל על הטריטוריה שלי והמנצחים יוכלו להרוס את החיים לאנשים נורמליים שרק מנסים לחיות. המורשת שלי זה פשע ואלימות. ערימת חרא גדולה.
בכיתי.
אני לא זוכר את עצמי בוכה. לא כשאבא מת מהתקף לב, לא כשגיליתי שאמא לא מתקשרת עם העולם, לא כשסיפרו לי שתמר אחותי נפלה לסמים. תמיד הייתי קשוח. ברזל. אם משהו כאב לי, התנתקתי ממנו. אבל עכשיו הכל התפרק. אין לי עבר, אין לי הווה והעתיד שלי זה פשע ואלימות.
לקראת הצהרים הגיע אבנר לקחת אותי לסיבוב הרגיל. לבדוק את העסקים. בחור צעיר ושאפתן אבנר. עד אותו בוקר הערכתי את זה אצלו. חריף. מהיר. לא קפריזי. חסר עכבות. התלבשתי ונסעתי איתו, אבל הייתי מרוחק, לא דיברתי הרבה.
ביקרנו איזה בעל מכולת חדש שהתחיל לשלם לנו בחודש הקודם. הוא התחיל עכשיו להתלונן שיקר לו הסכום שאני דורש. אבנר התחיל להתחמם אבל אני פתאום אמרתי:
“תוריד עשרים אחוז עד שהמצב יסתדר.”
“תודה, איתן.” הוא אמר. “באמת תודה.”
"מה?” שאל אבנר.
לא עניתי לו.
“הכל בסדר, אבא?” שאל אבנר באוטו. הם קוראים לי אבא, בשביל הכבוד.
“כן. לא. לא ישנתי הלילה.”
“בגלל ההוא בעירייה? תן לי לטפל בזה, אבא. אני מתחנן.”
“לא בגלל ההוא בעירייה, בגלל איפה שהחיים שלי הולכים. החיים שלי בג'ורה, אבנר.”
הוא הביט בי מוזר. הוא הכיר אותי עצבני, מטורף, חרמן, עצלן. הוא לא הכיר אותי מפוקח. וזה הפחיד אותו.
“מה עובר עלייך, אבא? יש לך…המחלה?"
"אין לי סרטן, אבנר.” יש אנשים שלא מסוגלים להוציא את המילה הזו מהפה שלהם. “אני בסדר בגוף. הנשמה, אבל…אני לא יודע…”
"אתה רוצה שאני יסדר לך איזה צ'כית? אני מכיר איזה מכון…”
“…לא, זה לא זה. זה שכל מה שאנחנו מתעסקים איתו זה חרא. סחיטה זה חרא, אנחנו לוקחים כסף של אנשים שעובדים קשה בשביל זה.”
“אבל אבא, אם אנחנו לא ניקח מהם יבוא דוד אנגלשטיין ויקח. זה מה שאתה רוצה? הצרפתי ההומו הזה?”
“אני לא מדבר על מי ייקח פרוטקשן, אני מדבר על למה בכלל לקחת.”
“כי אנחנו יכולים.” אמר אבנר.
“אבל אנחנו לא צריכים.”
“לא? אז ממה נתפרנס? נלך לעבוד במשרד?”
“אולי.”
המבט שלו השתנה עכשיו. הוא ניסה להבין אם אני סתם עובד עליו או שזה באמת.
“'תה צוחק עלי?”
“לא.”
שתקנו שנינו ואבנר נסע למסעדה, שם היינו צריכים לסגור טריטוריות עם כמה אתיופים שבעצם עובדים בשביל עובד הרומני. אבנר החנה את האוטו.
“אני אחכה לך כאן.” אמרתי.
“מה?”
“תסגור מה שאתה רוצה. לא בא לי להתעסק עם זה עכשיו.” שמעתי את עצמי אומר. זה הרגיש מוזר. זה הרגיש טוב.
“אז..?”
“אז תסגור מה שאתה רוצה. אני סומך עלייך.”
אבנר נתן בי עוד מבט מוזר ויצא מהמכונית. אחרי כמה דקות יצאתי גם אני. יצאתי מהאוטו והלכתי לי.
עליתי על האוטובוס הראשון שעצר ונסעתי. ירדתי אחרי שלוש תחנות. הלכתי. הלכתי סתם. הסתכלתי על אנשים. אנשים רגילים, שנאבקים בחיים שלהם. פעם חשבתי שהם נמלים קטנות וחסרות חשיבות, אבל עכשיו ראיתי שבעצם כל אחד מהם בונה משהו, גם אם זה קטן. הדבר היחיד שאני בונה זה מגדלים עצומים של חרא ודם. בעבר ראיתי בהם פחדנים אבל צריך הרבה אומץ להתמודד עם חיים של שגרה וחוקים ותקנות ולא לעשות כל הזמן מה שאתה רוצה. צריך הרבה אומץ לאחריות.
אני בורח. גם מאחריות.
תמיד ברחתי. מהכל, לא רק מאחריות. ברחתי מבית הספר והרסתי לעצמי את הלימודים. ברחתי מהבית והרסתי בזה את המשפחה. ברחתי מהצבא ודפקתי לעצמי את הסיכוי לקריירה נורמלית. ברחתי וברחתי ועכשיו יש לי סיכוי אחרון להפסיק לברוח.
אני אפרוש. הבנתי פתאום. אני אאבק בעבר שלי ואפרוש. אני אפסיק לברוח.
הסתכלתי סביב. כמה רחובות מכאן היה לי מכון ליווי, המכון של סמדי. אני הולך לסגור אותו, התרגשתי. אני הולך למכון, משחרר את הנערות האומללות שנחטפו עבורי ממזרח אירופה וסין וסוגר אותו.
המכון היה בבניין ישן, בשתי הקומות העליונות שקניתי ושיפצתי. דפקתי בדלת ומישהו הציץ בעינית. הדלת נפתחה.
“איתן!” חייכה אלי סמדי, זונה זקנה אך עדיין יפה שעובדת איתי כבר עשרים שנה. “מה קורה? חרמן קצת?”
“אני סוגר את המכון.”
“מה?”
לא עניתי לה. ניגשתי אל הדלת הראשונה שראיתי ופתחתי אותה. גבר שמן כבן גילי זיין סינית צנומה על מיטה אדומה.
“עוף מפה.”
“מה? אבל שילמתי!”
“עוף מפה!” שאגתי ותפסתי כיסא. הוא נבהל, יצא מהנערה והתחיל להתלבש בחפזון. סמדי אחזה בזרועי ויללה משהו אבל אני לא שמעתי, המשכתי אל הדלת הבאה.
תוך כמה דקות רוקנתי את כל החדרים. שני צעירים ניסו להתחכם וחטפו מכות עד שנרגעו. כאשר גמרתי, מצאתי את עצמי בחדר הכניסה, מוקף בעשר צעירות מבוהלות וזקנה אחת.
“איפה הפדיון?” שאלתי את סמדי.
“אני לא גונבת אותך, איתן! נשבעת לך ביקר לי!”
“אני יודע. תביאי לי את הכסף.”
סמדי הסתלקה וחזרה עם קופסת קרטון קטנה, רועדת מפחד.
“הנה, זה הכל! נשבעת! אם מישהו גונב אותך זה אבנר, לא אני!”
ספרתי את הכסף. חצי ממנו נתתי לסמדי, את השאר שווה בשווה לאחרות.
“קחו את הדברים שלכן ועופו מכאן. תני את הדרכון למי שיש לה דרכון ולמי שלא, תעלי אותה על מונית לאן שהיא רוצה. הכי טוב לשגרירות של המדינה שלה. המכון הזה נסגר.”
היו עוד יללות ושאלות ותחינות אבל אחרי רבע שעה המכון ננעל. מבחוץ. בדרך למטה זרקתי את המפתח לביוב.
* * *
אנשים מסוגי לא שומרים רשימות, הכל בראש. רשימות זה מסוכן. העסק שלי היה בינוני, לא גדול מדי, לא רוצה לדרוך ליותר מדי עיתונאים ושוטרים על הבהונות. לא רוצה להיות מפורסם, מי שמכיר, מכיר. מי שלא, לא. הכרתי את כל העסקים שלי באזור גם בלי רשימה. לקחתי מונית והתחלתי לעבור אחד אחד. את מי ששילם פרוטקשן, שחררתי. את תחנות הסמים רוקנתי ואת החומר שרפתי. את המכונים נעלתי.
הטלפון לא הפסיק לצלצל: אבנר. רחמים. שמעון. אחמד. יונתן. סרגיי. לא עניתי לאף אחד. יכולתי לדמיין את הבהלה שלהם כשהם התחילו לקלוט מה עושה "אבא". חייל שיש לו מפקד טוב יסתער אחריו לתוך הגיהינום. מלח שסומך על רב החובל שלו יפליג איתו לעומק המצולות. אבל אם המפקד משתגע, העולם של החייל נחרב. זה, כנראה, מה שהרגישו החיילים שלי אותו אחר הצהריים, האחרון בחיים הקודמים שלי.
לקראת חצות הייתי באזור הפיצוציה של ינון. בחור שמשלם לי תמורת הזכות לפתוח באר מאולתר בחצר האחורית של הפיצוציה שלו. בליינים שבאים למועדונים קונים אצלו אלכוהול איכותי בזול ואז כבר מתחילים את הערב שלהם מתודלקים במקום להישחט במחירים של המועדונים.
כשהתקרבתי לפיצוציה ראיתי את הרכב של אבנר. נעצרתי.
בצהריים ניסיתי להסביר לאבנר מה אני עושה. מה עובר עלי. הוא לא הבין. האם הוא יבין עכשיו? מה אגיד לו בדיוק? מה אגיד לו שישמע לו הגיוני, שיוכל לפקוח את עיניו, שיבהיר לו שכדאי גם לו לעזוב את החיים האלה לפני שידרדר עמוק כמוני?
הסתובבתי.
לא ידעתי בדיוק מה לומר. איך לשכנע. איך לא לגמגם ולהיות ברור וחד. התחלתי ללכת, מתרחק מהפיצוציה, מהרכב של אבנר, משאלות קשות.
הירח הציץ עכשיו בין העננים, מלא ובהיר בלילה. הלכתי לקראתו, זה ממילא היה בכיוון הבית שלי. ככל שהלכתי הרגשתי שהלב שלי מתמלא אור, שהמשקל יורד ממנו. לא ידעתי בכלל כמה הרבה סחבתי עד שלא הורדתי את זה ממני. הלכתי אל הירח, לא סטיתי לא ימינה ולא שמאלה, ישר אליו. אני לא מבין גדול באסטרונומיה אבל אני מוכן להישבע שבמשך חצי שעה הלכתי רק לקראתו והגעתי בדיוק הביתה. שום ענן לא הסתיר אותו. שום בנין, עץ או שלט פרסומת. רק אני והירח.
כאשר הגעתי הביתה הייתי בנאדם שונה קצת, כאילו דבק בי מעט אור כסוף וצונן ונקי. הארגון שלי חי עדיין אבל בקרוב ימות ואני אצא לחיים חדשים. לדעתי שחררתי באותו זמן שני שליש מהנקודות. עדיין היו לי חיילים אבל מחר אפגוש אותם. אסביר להם. אראה להם את הטעות. אתחיל דרך חדשה. אקים עסק.
לא השליתי את עצמי, חלקם בטח ירצו לחזור לפשע, אבל חלק לא. לאלו אציע עבודה. עבודה נקייה. עבודה בונה.
הלכתי להתקלח ויצאתי נקי יותר ממה שאני זוכר את עצמי אי פעם. למרות שלא אכלתי ארוחת ערב, נשכבתי על המיטה ונרדמתי כמו תינוק.
* * *
בבוקר התעוררתי רענן. חד. השעה הייתה שמונה, לא שעה שאני רגיל להתעורר בה, אבל זינקתי מהמיטה. היו לי הרבה דברים לעשות היום, לא רציתי לישון עד הצהריים. התלבשתי, הכנתי לעצמי טוסט במטבח שלא השתמשתי בו חודשים, מזגתי לעצמי תה וישבתי לחשוב על הדברים שאעשה היום ומה בדיוק אגיד לחיילים. ניגשתי לספרייה שלי והוצאתי ספר אקראי. רודף העפיפונים. פעם הייתי קורא הרבה, למה הפסקתי? התיישבתי לאכול תוך כדי קריאה, מתכונן מנטלית ליום החשוב הזה.
אחרי שגמרתי את ארוחת הבוקר שלי, שטפתי את הכלים ויצאתי מהבית. כאשר נעלתי את הדלת הרגשתי שמישהו עומד מאחורי. הסתובבתי באינסטינקט של פושע זקן, אבל נרגעתי מיד. זה היה רק אבנר.
“חיכית הרבה זמן?” שאלתי .”למה לא…”
אבנר הרים את ידו, הוא אחז אקדח. בלי לומר מילה הוא לחץ על ההדק פעמיים. הרגשתי את המכות בבית החזה. שמעתי את הרעמים. הרחתי את ריח אבק השריפה וריח הדם, הדם שלי. עפתי לאחור ונפלתי על הרצפה ואבנר הסתובב והסתלק במהירות.
הלב פרפר את פרפוריו האחרונים ועצב אדיר מילא אותי. לא על חיי שנגמרו, ממילא למדתי לתעב אותם ביממה האחרונה לחיי. העצב היה על כך שלא הצלחתי לסגור את העסק שלי וכעת אבנר כנראה ישתלט עליו. התאבלתי על הטעויות האיומות שעשיתי בחיי וכעת לא אוכל לתקן. על כך שהחמצתי את ההזדמנות שלי לחיות חיים אמיתיים ובסוף כן הותרתי אחרי רק מורשת של דם ואלימות. אילו רק הייתה ניתנת לי הזדמנות שנייה.
————-
לפרק הבא
התחלה מבטיחה.
דור אתה מדהים ,את סיפוריך אני קוראת בשקיקה .
המשך כך ,כל הכבוד .
אהבתי
זה לא אתה , את דור נוב אני קורא כבר 5 שנים
אולי אולי אתה מתבגר ורואים את זה על 3 הסיפורים האחרונים שלך
אבל כן זה מרגש
תודה
למה פתאום דרושה סיסמא כדי להכנס. האמת לא איכפת לי, הבעייה שאני לא מוצא היכן נרשמים.
לא הצלחתי להכנס לפרק הבא
דוחה!!!
אם הפרק הזה נכתב מתוכך, אתה גדול.מעריכה
התחלה מצוינת לסיפור מצוין.
ובקריאה עשירית שמתי לב שכתבת תמר במקום דפנה
אתה ריתקת אותי לילות שלמים.
מה זה הסיפורים המעולים האלה? לא רק מבחינה ארוטית אלא גם גם עלילתית ואיך שהם כתובים. אם 50 גוונים של אפור הצליח למה אתה לא הופך את הארוכים שלך לספר? מוציא מקבץ סיפורים? אתה אומן בכתיבה ובלי קשר לכמה שחרמנת אותי
מקווה לראות את המהדורה המודפסת