השמרטף

השמרטף
מפגש ראשון
תלמה בוכה ואדווה משתגעת. יש איזה רגע כזה שהיא פשוט כבר לא יכולה לשמוע את התינוקת בוכה. יש רגעים שהיא לרגע, לחלקיק שנייה, מתחרטת על זה שהחליטה להביא אותה לעולם לבד, שלא הסכימה להינשא לעמוס, שהלכה בדרך הקשה הזאת. אחר כך היא תשנא את עצמה אבל לפעמים היא פשוט רוצה שנייה שקט. שנייה לשבת. שנייה פיפי. למעשה היא כבר חצי שעה רוצה פיפי.
פעמון הכניסה מצלצל. מי עכשיו, קיבינימט?
תלמה הצורחת עדיין בזרועותיה, היא ניגשת אל הדלת ומציצה בעינית. נער עומד מעבר לדלת, אזניות לבנות באוזניו והוא נע קלות בקצב מוסיקת רפאים. מי זה לעזאזל?
"כן?!” היא שואלת בקול רם. הנער לא שומע אותה, כמובן אך היא לא יכולה לדעת אם אלו צרחותיה של תלמה או המוזיקה באזניות.
היא פותחת את הדלת כדי סדק מבלי לפתוח את שרשרת הבטיחות.
"כן?” היא שואלת. הנער מוציא אוזניה אחת ואומר:
"שלום.”
"כן, מי אתה?”
"אורי…הטכנאי מחשבים…דיברנו בבוקר?”
אוי! עכשיו הכל חוזר אליה. זה היה בבוקר? נראה כאילו…לפני חמישים שנה.
"אה, כן…” היא ממהרת לשחרר את השרשרת. “תסלח לי, פשוט…”
"שטויות, אני רואה שאת קצת עמוסה.” הוא מחייך אליה.
"אפשר להגיד…” אומרת אדווה, מנענעת את תלמה ברכות. הנוכחות שלו קצת מרגיעה אותה, כאילו היא מתביישת לכעוס על הילדה ליד זר.
"אז זה המחשב?” שואל אורי ומצביע על עמדת העבודה שלה בפינת הסלון.
"כן.” עונה אדווה. “מחשב חדש. הכנתי לך דף עם משימות. להתחבר למייל של העבודה שלי, לעדכן דפדפן, להתקין אנטי וירוס, כל מיני דברים.”
תלמה עדיין בוכה. הבכי שלה בא והולך וזה מרגיש כמו להיתקע עם מטרייה בגשם סוחף. המטרייה אמורה לעזור אבל אתה עדיין נרטב ומדי כמה שניות נדמה שזה נרגע אבל מיד הגשם מתחדש במלוא העוצמה.
אורי מתיישב מול המחשב, קורא את דף המשימות בעיון ומתחיל לעבוד. אדווה מנסה להניח את תלמה על מתקן ה"אוניברסיטה" מול הטלוויזיה וללכת להשתין, השלפוחית שלה מתחילה להטריף אותה. אבל ברגע שהיא מתכופפת תלמה צורחת בקול גדול ואדווה מוותרת על הרעיון וממשיכה לאחוז בה, מנדנדת אותה בעדינות. אוזניה הולמות, היא עצבנית והשלפוחית כבר מכאיבה לה ממש. היא מסתובבת בבית, הולכת למרפסת וחוזרת אל הסלון בתקווה שהפעם תירגע קצת התינוקת אבל שוב היא מתחילה לצרוח ברגע שאדווה מניחה אותה על משטח המשחקים. הפעם אדווה לא מוותרת, אם לא תלך לשירותים עכשיו היא תתפוצץ.
"הבכי מפריע לך?” היא שואלת את אורי.
"לא ממש.” עונה אורי מבלי להרים את עיניו מהמחשב.
בייסורי מצפון איומים איומים אדווה מפנה את גבה אל התינוקת הצורחת וממהרת אל השירותים. באופן רגיל הייתה משתמשת בתא אשר בסלון, הקרוב יותר אל הילדה, אבל היא נבוכה שהאורח ישמע אותה ולכן הולכת אל חדרה. כאשר היא מתיישבת על האסלה, מתגברים ייסורי המצפון. למה עזבה את הילדה צורחת? ועוד בחברת זר? ומה הוא יחשוב עליה? בטח יבחין מיד שהיא אם חד הורית. בטח יחשוב שהיא מזניחה את הילדה. אולי היא באמת מזניחה אותה, עוזבת אותה צורחת בסלון.
כאשר היא מסיימת, אדווה שומעת את בכייה של תלמה נחלש מהסלון. ברגע הראשון רווחה יורדת עליה, ברגע הבא מציפה אותה אימה: למה בדיוק הילדה הפסיקה לבכות? המלים "אמא איומה", "פדופיל", "משטרה", “חד הורית" מתערבבות בבלנדר ההיסטרי של מוחה כאשר היא חוצה במהירות את המרחק אשר בין חדר השינה שלה אל הסלון.
אורי עומד שם ומחזיק בתלמה בתנוחה מוזרה. היא יושבת על ידו השמאלית וידו הימנית תומכת בבטנה לבל תיפול. תלמה מחייכת וראשה הגדול זז בתנועות קטנות ולא מדויקות בעודה סוקרת את סביבתה.
"בסוף הבכי שלה כן הפריע לי קצת.” מחייך אורי.
אדווה נרגעת קצת, אבל רק קצת. היא מחייכת אל אורי חיוך מאולץ וניגשת לקחת ממנו את התינוקת, נרגעת רק כאשר זו בזרועותיה. תלמה מתחילה לבכות כאשר היא מחזיקה בה.
“היא אוהבת להסתכל מסביב, כנראה.” אומר אורי. “זה מרגיע אותה.”
אדווה קצת מתרגזת שהנער הזה אומר לה מה לעשות עם התינוקת שלה אבל היא מרוטה מדי מכדי לעשות לו דווקא ומחקה את התנוחה בה החזיק את התינוקת ותלמה נרגעת.
"קצינת מודיעין קטנה.” אומר אורי וחוזר אל המחשב.
"וואו, זה כמו קסם.” אומרת אדווה, מרגישה קצת אשמה על החשדנות שלה מקודם. “מאיפה למדת להחזיק ככה תינוקות?”
"טיפלתי באחים שלי מגיל צעיר.”
"כמה צעיר?”
"שבע.”
"שבע? באמת? איפה הייתה אמא שלך?”
"לא ידעתי תמיד. באה והלכה.”
"מה זאת אומרת?”
"זאת אומרת שלפעמים היא הייתה בבית ולפעמים לא. כשהיא לא, אני טיפלתי באחים שלי.”
"כמה אחים יש לך?”
"ארבעה.”
"ואתה…מטפל בהם היום?”
"לא. הם במשפחות אומנות.” עונה אורי, קולו שטוח, עיניו במסך.
"ואבא שלך?”
"לא מכיר, לא רוצה להכיר.”
"וואו. זה…אמיתי כל מה שסיפרת לי?”
הוא מפנה אליה מבט קר.
"את חושבת שאני ממציא את זה?”
אדווה מסמיקה.
"לא, מה פתאום…פשוט אף פעם לא נתקלתי במשהו כזה…אני חשבתי שאני…לפעמים אני מרגישה שאני מסכנה, אתה מבין?”
"אני לא מסכן.” עונה אורי, קולו קר כקרח דק, על סף שבירה.
"לא…לא הכוונתי שאתה מסכן…וואו, אני ממש עושה מעצמי מטומטמת. פשוט התכוונתי להגיד שלפעמים אני מרחמת על עצמי אבל יש כאלה שהחיים שלהם היו יותר קשים, מבין?”
"כן.” עונה אורי בקול שטוח.
"אז אני מצטערת אם העלבתי אותך, בסדר?”
"אוקיי, אני סולח.”
"רוצה לשתות משהו?”
"מים בבקשה.” הוא עונה לשמחתה. אם היה מסרב היא לא הייתה יודעת איפה לקבור את עצמה. מהרגע הראשון היא הייתה מגעילה אליו, חשדה בו, פקפקה בו ואפילו כוס מים לא הציעה לו. היא מרגישה שהיא אדם איום.
היא חוזרת מהמטבח ומגישה לו כוס מים.
"היא נרדמה.” אומרת אדווה. “אני אקח אותה לחדר שלה.”
"למה?”
"שלא נעיר אותה.”
"לפעמים עדיף לתת לילד להתרגל לישון ברעש.” אומר אורי כבדרך אגב. “יותר נוח אחר כך, שהוא לא חייב שקט בשביל לישון.”
אדווה שוקלת את דבריו ומוצאת את ההיגיון בכך. הוא באמת יודע על מה הוא מדבר, לא סתם יצא לו פוקס עם התנוחה של תלמה קודם.
"הממ…יש בזה משהו.” היא אומרת. “אני אנסה.”
אורי גומר עם המחשב אחרי חצי שעה. היא מוצאת שהייתה שמחה לדבר איתו עוד קצת. הוא נראה לה נחמד כאשר היא לא מעליבה אותו וקצת מבאס אותה להיות תקועה עם תינוקת בת שלושה חודשים בבית כל היום. נחמד לה לדבר עם מבוגר, או לפחות מישהו שלא עושה קקי בחיתול. היא משלמת לו ולוחצת לו את היד ומשהו קטן ונחמד עובר בה כאשר עיניהם נפגשות. אחר כך הוא יוצא והיא נשארת לבד, עם מחשב תקין והרבה אפשרויות חדשות לגלות בו.
מפגש שני
הטלפון מצלצל אצל אורי כאשר הוא יוצא מבית הספר ומתחיל ללכת אל האוטובוס לפנימייה.
"הלו?”
"שלום, אורי? מדברת אדווה…תיקנת לי את המחשב בשבוע שעבר…”
"אה…שלום…יש בעיות עם המחשב?”
"לא, המחשב בסדר גמור…פשוט…יש לי בקשה לא שיגרתית…”
"איזו בקשה?”
"אני חייבת לרוץ לעבודה…איזו ישיבה שהבטחתי להגיע…אני בחופשת לידה אבל בכל זאת…זה משהו חשוב…והבייביסטר הבריזה לי ואבא שלי בבלגיה אז…אין לי אף אחד…אתה יכול אולי…אם אתה בסביבה…לקפוץ להיות כמה שעות עם תלמה?”
אורי חושב. בפנימייה יש לו כיתת הכנה לבגרות, אבל את זה הוא גם יכול לעשות לבד, אצל אדווה. והיא לא נראית רע כל כך בשביל אישה בגילה. הוא לא יתנגד לראות אותה שוב.
"בסדר, אני בדרך אלייך.” הוא אומר כעבור כמה שניות. “תוך רבע שעה אני אצלך.”
"יופי, אתה גדול!” היא אומרת. “אני אשלם לך לפי התעריף של טכנאי.”
"סבבה.” הוא אומר ומשנה את מסלול ההליכה שלו.
היא גרה רבע שעה הליכה ממנו אבל הגשם תופס אותו אחרי חמש דקות. מכיוון שתכנן לעלות לאוטובוס אחרי הלימודים לא הביא מטרייה. בנסיבות אחרות היה ממתין מתחת לאחד הבניינים עד שירגע הגשם אבל אדווה אמרה שהיא ממהרת לעבודה, לכן הוא פשוט רץ בגשם, מתעלם מהמים המרטיבים את ראשו ומדביקים את בגדיו לגופו. הטלפון מצלצל מהילקוט אבל הוא מתעלם ממנו. גם בגלל שהוא ממהר וגם כי חושש שאם יוציא אותו הוא ייהרס מהמים. זה לא שיש לו כסף לקנות אחד חדש עכשיו.
כאשר הוא נוקש על דלתה של אדווה הוא עומד בשלולית ומים נוטפים ממנו כאילו היה ענן קטן.
"אוי!” היא אומרת כאשר היא פותחת את הדלת.
"שטויות, זה רק מים.”
"נו, כנס פנימה, אל תעמוד שם!”
אורי ממהר פנימה, מגיר אחריו שלוליות בכל אשר ילך.
"בוא למקלחת, שלא תחטוף לי דלקת ראות.” אומרת אדווה ומובילה אותו אל חדר השינה שלה ואל המקלחת שבתוכה ואורי עומד, רועד, בעודה מכוונת את המים.
"אוקיי, זה בסדר.” היא אומרת לבסוף. "תתפשט וכנס למים מיד.”
"את לא ממהרת?” שואל אורי, פושט את חולצתו הרטובה. אדווה כבר כמעט יוצאת אבל היא מסתובבת ולרגע היא לא אומרת דבר, רק סוקרת את חזהו.
"לא,” היא מתיקה את עיניה ממנו לבסוף. “הישיבה התבטלה…התקשרתי אלייך אבל לא ענית.”
אורי עדיין רועד אבל יש בו חלק שחם לו תמיד והוא מבין את המבט בו סקרה אותו. הוא מתחיל לפשוט את מכנסיו הרטובים ואדווה משתהה כמה שניות לפני שהיא יוצאת מהמקלחת.
"שים לי את הבגדים הרטובים ליד הדלת,” היא אומרת מאחורי הדלת. “שאני אעיף אותם למייבש.”
עירום, אורי מניח את כל הבגדים ליד הדלת ונכנס אל המים. הרווחה פושה בו מיד והוא מתענג על המעבר המהיר מהקור לחום. ידו נשלחת אל איברו בתנועה כמעט אינסטינקטיבית: בפנימיה אין לך הרבה פרטיות ואם מצאת כמה דקות של לבד, עדיף לנצל אותן בשביל להביא ביד.
"הכנת לי את הבגדים?” שואלת אדווה מעבר לדלת.
"כן.” עונה אורי.
הדלת נפתחת ואדווה נכנסת אל החדר. אולי ציפתה שהוא יסגור את דלת המקלחון אבל אורי לא חשב על זה ולרגע ארוך אחד היא רואה אותו בעירום: חזה חלק, בטן משורגת ובשיפוליה משפך שרירי המפנה אל איברו הגדול זקור למחצה.
"אוי, סליחה!” היא קוראת. “חשבתי שסגרת את הדלת…”
היא מסתובבת, לוקחת את בגדיו ויוצאת מהמקלחת. אורי מתקלח בניחותא, מוצא את עצמו מתענג על הידיעה שראתה אותו עירום. הוא לא בתול אבל עד עכשיו שכב רק עם בנות גילו. לא שהוא חושב שיש לחתול אשפתות כמוהו סיכוי עם אישה מסוגה, אבל לפנטז זה בחינם. יש לה גוף טוב לאישה בגילה. היא נמוכה ממנו קצת, משהו כמו מטר שבעים. חזה גדול, אולי זה בגלל ההנקה. שיער חום, מתולתל. מצח גבוה, אף חד ופה קטן ורך למראה. מעניין איך זה לקבל מציצה מפה כזה…
המים נגמרים פתאום ואורי נאלץ לגמור את המקלחת בלי לגמור. הוא מסתבן בזריזות, נשטף ויוצא מהמים. אחר כך הוא לוקח מגבת גדולה, מתנגב, ויוצא מחדר המקלחת אל חדר השינה, המגבת כרוכה סביב מותניו.
אדווה שוכבת על המיטה, שעונה על כרית הנקה גדולה בצורת האות ח'. תלמה שוכבת עליה ויונקת בעצלתיים משד גדול ואדווה מרימה את מבטה אל אורי.
"נגמרו לך המים?” היא שואלת.
"הספיקו בקושי.” מחייך אורי. הוא חש באיברו מזדקר מתחת למגבת אבל לא מרגיש נבוך במיוחד בגלל זה, רק מרוגש. הוא עירום מתחת למגבת, היא חשופת שד לנוכח מבטו.
"פשוט לא בניתי על מקלחת בצהריים, “היא מתנצלת. “הדוּד עבד רק בבוקר.”
"אין בעיה…רוצה לשתות משהו?”
"אתה יודע מה? זה רעיון לא רע.”
"תה?”
"זה כבר רעיון טוב.”
אורי הולך למטבח, מוצא כוסות, תיונים וקומקום ומכין לשניהם תה. הוא חוזר לחדר השינה ומוצא את תלמה מנמנמת על שדה של אדווה.
"יופי של כרית יש לה.” הוא אומר ואדווה מחייכת.
"היא עצלנית, אוהבת לחרופ תוך כדי האוכל.”
אורי נעמד ליד המיטה ושותה את התה שלו בעמידה אך אדווה מחכה שתלמה תגמור כדי לא לסכן אותה עם תה חם.
"אל תעמוד, אתה יכול לשבת על המיטה.” אומרת אדווה. “במיוחד אחרי שהתקלחת…”
אורי יושב על מיטתה, מביט בחזה החשוף למחצה של אדווה. היא, מצדה, לא מנסה להסתיר אותו, למרות שתלמה לא יונקת עכשיו. הוא מרגיש שיש משהו באוויר, איזה משחק, והוא חש שהוא אינו השחקן היחיד על המגרש.
"אז ממתי אתה מתקן מחשבים?” היא שואלת.
"מגיל…שש עשרה בערך. התחלתי בפנימייה ואז מדריכים ביקשו שאתקן להם בבית, והם סיפרו לחברים וככה זה מתגלגל. כסף לא רע.”
אורי מספר לה קצת על החיים בפנימייה, על אמא שהלכה ונדפקה עד שהתאבדה, על הקרב על האחים שלו בו הפסיד וראה את אחיו מפוזרים בכל בארץ. תלמה מתעוררת, יונקת עוד קצת ואז נרדמת ואדווה מניחה אותה בעדינות בעריסה ליד המיטה ואז חוזרת אל כרית ההנקה. היא אוחזת בשדה הגדול מול עיניו של אורי ומכניסה אותו אל חזיית ההנקה כבדרך אגב. אחר כך הם ממשיכים לדבר, נער ואישה על מיטה גדולה, ורק מגבת מפרידה בין המהוגן לפראי.
הזין של אורי עומד מתחת למגבת ואורי רואה איך היא גונבת מבטים מדי כמה רגעים. פטמותיה של אדווה זקורות מתחת לסוודר הרך שהיא לובשת והן קורצות על הגבעות הרכות שמתחת. יש מטר שמפריד בינהם ואורי יודע שהוא יכול לחצות את המטר הזה, אבל לא יודע בדיוק איך. אם ידע לחצות את המטר הזה, היא תהייה שלו, רכה וחושקת, שפתיים רכות ושדיים גדולים והכל. אבל הוא לא יודע איך, לא רוצה לטעות. היא בכל זאת אישה מבוגרת, לא איזה שרמוטה מהפנימייה או מבצפר. אז הם ממשיכים לדבר. על החיים, ועל תלמה, ופנימייה ומחשבים. על הכל, חוץ ממה שהוא רוצה וכמעט כמעט בטוח שגם היא.
ואז מצלצל פעמון.
"הבגדים שלך.” אומרת אדווה, קולה מוזר, מריר כמעט. “המייבש גמר לעבוד.”
גם אורי מבואס כאשר היא קמה מהמיטה והוא מרגיש שפספס ושההזדמנות לא תחזור. הוא צודק. אדווה חוזרת ומגישה לו את הבגדים אך ממהרת להסתלק ומניחה לו להתלבש לבד. כאשר הוא גומר להתלבש הוא יוצא, נבוך מעט, מחדר השינה. מה עכשיו?
"אני חייבת לך על הזמן שלך.” אומרת אדווה.
"שטויות, לא עשיתי כלום.” אומר אורי.
"בכל זאת.”
"לא, נו.”
"בבקשה? אם תיקח את הכסף, יש לי עוד הצעה בשבילך.”
"ואם לא?” מחייך אורי.
"אז גם יש לי. אבל אל תהיה כזה, תיקח את הכסף.”
אורי מתרצה לבסוף ולוקח ממנה את השטרות.
"אז מה הג'וב?”
"נראה לי שאתה יותר אמין ממוניקה שהבריזה לי ואפילו לא טרחה להחזיר לי טלפון או משהו.” אומרת אדווה. “אבא שלי חוזר מחר אחר הצהריים ואני צריכה להחזיר אותו משדה התעופה. אתה יכול לבוא להיות עם תלמה?”
"מחר בערב? חופשי.” אומר אורי.
"יופי.” מחייכת אליו אדווה. המתח שהיה בחדר השינה נגוז, אבל העיניים שלה מביטות בו באופן שונה עכשיו. משהו רך יותר. משהו נעים. הזין שלו שוב מתקשה במכנסיים.
מפגש שלישי
למחרת נוקש אורי על הדלת ברבע לחמש, רבע שעה לפני הזמן שקבעו. אדווה ממהרת לפתוח לו את הדלת, מוצאת את עצמה טיפה מתרגשת לראות אותו ונוזפת בעצמה על השטויות בראש שלה.
"אהלן, הקדמת.” היא אומרת.
"רציתי לתת לתלמה זמן להתרגל אלי.” הוא מסביר. “זה שהצליח לי בפעם הקודמת, לא אומר אוטומטית שגם היום זה יעבוד.”
ליבה מנתר לרגע כאשר עיניו של הנער מתעכבות על הסוודר הוורוד שלבשה. ריקי מהעבודה אמרה לה פעם שהסוודר הזה "מבליט לה” אבל אדווה ענתה אז שהיא סתם מקשקשת. לפי המבטים של אורי, כנראה שריקי צדקה. במקרה היא לבשה את הסוודר הזה ואת החצאית שהיא לא לבשה כבר שלוש שנים. סתם מקריות, כמו גרבי הירך השחורות שמצאה פתאום והחליטה ללבוש בדיוק היום. לפעמים בחורה רוצה להראות במיטבה קצת, מה יש? במיוחד כשהיא נוסעת לשדה התעופה ויהיו שם המון אנשים.
תלמה שוכבת במשטח ההפעלה שלה ומשחקת בצעצועים התלויים מעל ראשה. אורי נשכב לידה בטבעיות ואדווה נמסה למראה החיוך שהתינוקת מזכה אותו.
"אתה יודע, גם לאבא שלי היא לא מחייכת ככה.”
"שטויות, זה עוד יבוא לה.” עונה אורי מהשטיח.
היא נשארת איתם עוד כמה דקות ושמחה לראות שתלמה נינוחה לגמרי בחברתו של הנער.
"אתה…ידע לחתל, נכון?” היא שואלת.
"יותר טוב ממך, כנראה.” הוא אומר בשלווה ונדרשות לה כמה שניות להבין שמן הסתם הוא צודק. “מתי היא אכלה?”
"היא ינקה קצת בארבע. שאבתי חלב ויש במקרר, בבקבוק. אבל אם אתה יכול, עדיף למשוך אותה. אני מעדיפה שהיא תינק ממני…הציצי שלי קצת גדוש.” אדווה מסמיקה כאשר היא אומרת את זה ובינה לבינה נוזפת בעצמה על שהוסיפה את המשפט האחרון.
"אין בעיה, אני אשתדל למשוך אותה. יאללה, סעי כבר, שלא תאחרי לאבא שלך.”
אדווה ניגשת לתלמה ונושקת למצחה ואז, בספונטניות, נושקת גם למצחו של הנער.
"מה..?”
"סתם, כי אתה מתוק.” היא אומרת ויוצאת מהדירה.
הטיסה מתעכבת בארבעים וחמש דקות ואחר כך אבא שלה חייב להיות הבנאדם האחרון שיורד ממנה. אדווה הופכת להיות קצרת רוח ככל שנוקפות הדקות וגם הלחץ בחזהּ מתחיל לגבור. כאשר אביה מגיע לבסוף ומחבק אותה היא נרתעת ממנו, הלחץ בשדיה הופך לכאב של ממש.
“מה קרה?” הוא שואל בדאגה.
“קצת כואב לי…מההנקה.”
"אז מה שלום תלמונת?” שואל אביה כאשר הם מתיישבים במכונית לבסוף. “היא שאלה עלי?”
"בלי הפסקה. היא כבר ממש תינוקת קטנה, לא רימה טיפשה כמו שאתה זוכר אותה.”
"הנכדה שלי היא לא 'רימה טיפשה'”. נעלב יקי, אביה. “הבאתי לה דובי ענק.”
"אני בטוחה שהיא תעריך את זה.” עונה אדווה בסרקזם.
"מה יש לך שאת ככה?”
"מצטערת, אבא. החזה כואב לי קצת, חייבת להניק כבר.”
"טוב, בואי ניסע ישר אלייך הביתה. אני מת לראות אותה כבר.”
"לא, אין לי כוח. מצטערת. תבוא מחר בבוקר, טוב?”
יקי נעלב אבל מנסה שלא להראות את זה, עדיין לא סגור בדיוק על תפקיד הסב במשפחה חד הורית. העולם הזה משתנה לו מהר מדי בשנים האחרונות, במיוחד מאז שאמא של אדווה נפטרה.
"אין בעיה, אדי.” הוא אומר לבסוף. “תתקשרי אלי בבוקר, נצא לאכול ארוחת בוקר ביחד?”
"רעיון מצוין, אבא.” היא מפייסת אותו.
שדיה של אדווה כמעט מתפוצצים כאשר היא חוזרת לבסוף הביתה, בשעה וחצי איחור. לאכזבתה היא מוצאת את אורי יושב ליד שולחן האוכל ומכין שיעורים ותלמה לא נראית בשום מקום.
"אהלן, איפה תלמה?”
"מצטער, לא הצלחתי למשוך אותה.” מתנצל אורי. “היא הייתה עייפה ורעבה אז רחצתי אותה והאכלתי אותה בבקבוק מהמקרר. היא נרדמה לפני עשר דקות.”
"זה בסדר.” אומרת אדווה באומץ, שדיה פועמים. “אני רק אלך לשאוב קצת לפני שאני מתה מכאבים.”
אדווה מזדרזת לחדר השינה, פורפת את כפתורי חולצתה תוך כדי הליכה. משאבת החלב נחה על שידת הלילה שליד מיטתה והיא חולצת את שדה הימני, מחברת את הפיה אל הפטמה, לוחצת על כפתור ההפעלה ו…כלום. היא בודקת במהירות את החיבורים, את השקע, את החוט החשמלי. הכל תקין, חוץ מהמכונה.
"פאק!” היא אומרת בקול רם. “פאק! כוס אמק! מכונה מסריחה.”
"הכל בסדר?” שואל אורי מהסלון.
"לא. הכל לא בסדר. המשאבה החליטה להתפגר לי ואני מתה מכאבים.”
"את…רוצה שאני יבוא לראות?”
"אתה יכול? כן, בבקשה.”
אורי נכנס לחדר השינה ואדווה לא טורחת לכסות את שדיה.
"כשאני לוחצת על הכפתור זה אמור לשאוב אבל…לא יודעת…זה לא עובד.”
אורי לוקח את המשאבה ומסתכל עליה בעיון. הוא מציץ מכל הכיוונים, מנסה להחליף שקע אבל כלום. המכשיר מת.
"היא גמרה את כל הבקבוק?” שואלת אדווה. אולי יש סיכוי שתלמה עוד קצת רעבה.
"כמעט הכל…כן.” אומר אורי, אומלל למראה.
"פאק…זה כואב…” היא אומרת, דמעות כאב מציפות את עיניה.
אורי מביט בה במבט נחוש ואז מתיישב לידה על המיטה.
"אורי, מה אתה עושה?” היא שואלת, עיניה נפערות.
הוא אוחז בשדה הכבד בזהירות ומקרב אותו אל פיו.
"יונק.” הוא עונה. שפתיו עוטפות את פטמתה והוא מתחיל לינוק ממנה.
“אורי, אני לא חושבת ש…אוהה…”
הגודש בחזה נחלש במהירות ואיפה שהיה כאב פועם יש עכשיו רק…נעימות. היא מתחילה לומר עוד משהו אבל מוותרת ועוצמת עיניים, מניחה לו לפוגג את הכאב. אורי לא משחק, הוא פשוט יונק ממנה במהירות ואדווה נאנחת ברכות כאשר ההקלה מפעפעת משדה השמאלי לשאר גופה.
“השני…” היא ממלמלת אחרי כמה רגעים ומגישה את השד השני לאורי.
אורי נשכב לידה מצדה השני של המיטה ומניח לה להוביל את שדה השני אל פיו. היא שוב נאנחת ברכות כאשר הוא מתחיל לינוק את הלחץ משדה ואת מקום הכאב תופסת הקלה ונעימות.
ידו של אורי נחה בהתחלה על ברכה במחווה תמימה עד כמה שאפשר בסיטואציה שכזו אך היד מחליקה עכשיו למעלה. פיו עדיין יונק ממנה כאשר היד עולה מעל הברך ובין הירכיים. אדווה יודעת שהיא צריכה להדוף אותו, מה שקורה עכשיו זה לגמרי לא במקום מאלף ואחת סיבות אבל פעמוני האזהרה נשמעים כהדים קלושים בסערה המתחוללת בה והיא פשוט מניחה לו לעשות בה כרצונו.
היא נבוכה לרגע כאשר ידו מחליקה בין ירכיה ונוגעת בתחתוניה. לא בגלל שזה אסור או לא ראוי, היא כבר מעבר לנקודה הזאת, אלא בגלל שהיא מתפדחת שיראה כמה היא רטובה. זה מצחיק, מאז שהתייאשה מעמוס היא משכנעת את עצמה שסקס זה קשקוש שהמציאו בשביל למכור בשמים אבל עכשיו ההדחקה מצליפה בה כמו גומייה שנמתחה יותר מדי. זו כבר לא "הקלה" או "נעימות": מה שרץ לה עכשיו בוורידים זו חרמנות בריאה.
אורי מקלף ממנה את התחתונים והרגליים שלה נפשקות אליו מאליהן. היא רוצה אותו. בתוכה. עכשיו. הוא גוהר מעליה, מקרב את איברו הזקור אל מפשעתה וחשמל מבהיק בה כאשר הוא נוגע בה שם, בין השפתיים הרטובות. אורי אוחז בראש הזין ומפשפש כמה פעמים בין שפתיה, מושח עצמו במיצי הברוך–הבא שלה, ואז מסתכל בעיניה במבט וחודר.
אדווה מספיקה שוב להתפדח מכמה שהיא רטובה כאשר הוא מחליק אליה וקובר את הזין הנחמד שלו בתוכה בשתיים–שלוש ניעות, אגנה מתרפק בערגה על אגנו.
"אויאלוהיםזהטוב…” היא ממלמלת בעוד הבחור מתחיל לדפוק אותה בתנועות קצובות. יש לו קצב טוב, עמוק ומהיר אבל לא פרוע או חסר שליטה. מוזר, הייתה מצפה שבפעם הראשונה אחרי שנתיים היא תרצה לקחת את זה לאט ועדין, אבל מה שמתחולל עכשיו במיטה שלה זה ההיפך מלאט וגם ממש לא עדין. המיטה חורקת עם כל מהלומה של אגנו ואגרופיה של אדווה מוצאים את השמיכה והיא נאחזת בה, כאילו מפחדת שלא ליפול מרכבת ההרים המטורפת שמצאה עצמה עליה.
אורי נזהר שלא לגעת בשדיה, הוא מניח שהם עדיין רגישים למרות שינק מהם את רוב החלב. הוא נשען על מרפקיו בעודו נועץ את איברו בין רגליה הפשוקות, מתענג על כל סנטימטר של נרתיקה הרטוב. חה. לפני יומיים הוא חשב שאין לו שום סיכוי עם מישהי כמוה והנה היא מעיפה את הרגליים באוויר כמו השרלילות על המזרונים באולם ההתעמלות. גאוות ניצחון ממלאת אותו והוא נותן בה עוד אחת, עמוקה יותר ואדווה צווחת בהתרגשות, רגליה פשוקות בברכה, שפתיה פעורות קמעה, עיניה עצומות, רואות פנימה בלבד.
ואז הוא גומר. כמו טיפת מי קרח שמתחילה לזלוג במורד עורפו, השיא מתגבר כמפולת שלגים ופורץ לתוכה בעודו ממשיך לדפוק אותה בתנועות מהירות וקצובות. כמו חשמל סטטי הריגוש שלו מזנק אליה ובתוך שניות היא מעפילה גם היא, רגליה סוגרות על אגנו בחמדנות, ידיה מושכות את גוו עמוק לתוכה, אגנה יונק אותו פנימה בערגה. כעבור רגעים אחדים הגל חולף ושניהם נרגעים ונשכבים במיטה, מתנשפים.
אורי מרגיש נבוך ראשון.
"אני…צריך ללכת.” הוא אומר. “תודה.” הוא אומר ומתחרט על זה מיד. תודה על בדיוק?
"כן.” היא אומרת, נבוכה גם כן, אך פחות ממנו. היא עדיין מרחפת בזוהר שאחרי הסקס ולא ממש רוצה שהוא ילך אבל קצת מתביישת לבקש שיישאר. בגבו אליה הוא ממהר לחפש את בגדיו ולהתלבש ודווקא החיפזון הזה הוא שמעורר בה את המבוכה סוף סוף והיא מתכסה בשמיכה.
"טוב, אז…להתראות.” הוא מסתובב אליה לבסוף ואומר.
"להתראות.” היא אומרת ומקווה להתראות.