לחלק הקודם
—————
אני מכין כריכים מהלחמניות שנשארו והיא לוקחת את בקבוק היין ושתי כוסות. יש לי מים מינרליים באוטו, אני מזכיר לעצמי, אני לא חייב לשתות יין שוב.
אנחנו נכנסים בשערי הגן הלאומי, נוסעים עד המצודה העתיקה ואז מתחילים לטפס. אני מופתע לגלות מדפי המידע שהמצודה אינה צלבנית כמו שחשבתי כי אם מוסלמית במקור ואנחנו עוברים מפינה לפינה, בודקים בצריחים העתיקים, חוקרים במסדרונות, מציצים בחרכי ירי. בשלב מסוים אנחנו מוצאים חדר מוגן מהרוח ומתיישבים לאכול קצת כריכים. היא שותה יין, אני מים. אחר כך אנחנו ממשיכים לסייר, נעים מזרחה. השיחה זורמת ונינוחה והיא בעיקר מתבססת על רכילות על שאר אנשי הקאסט ואני מגלה לה כל מיני לכלוכים קטנים על אנשים, דברים שתמיד הסתירו ממנה בכלל שהיא "הילדה הקטנה” של הסדרה.
“וואו, איך שנאתי להיות 'הילדה הקטנה', אין לך מושג. כולם מתייחסים אלי כאילו אני מטומטמת.”
אנחנו מטפסים עכשיו לחלקו המזרחי, הגבוה יותר, של המבצר. המדרגות חלקות ותלולות ואנחנו מטפסים בהם בזהירות שלא להחליק, היא ראשונה ואני שני, דרוך לתפוס אותה אם תחליק. צהרי היום עכשיו והרוח והגשם נרגעו, אם כי השמיים מלאים עננים אפורים וסמיכים.
“גם אני הייתי מתייחס אלייך כך,” אני מודה, מתנשף. יש הרבה מדרגות והן תלולות. לאבירים האלה היה יופי של כושר גופני, זה ברור. “אבל לא בגלל…שחשבתי שאת מטומטמת…פשוט בגלל שתמיד הרגשתי שאת…”
“…הבת שלך. זה בסדר, אני מבינה. אוף, חם עם המעיל הזה.”
באמצע הטיפוס היא נעצרת ופושטת בזריזות את המעיל הארוך. היא מביטה סביב ומאתרת סלע גדול כדי שישמש משקולת למעיל וכאשר היא מתכופפת להניח אותו על המעיל לבי מחסיר פעימה.
פאוזה.
היא שוב לובשת חוטיני, אדום הפעם, עם שני פסים לבנים בשני צדי המפשעה. פיסת הבד הקטנה מסתירה בקושי את שפתי ערוותה אשר כמעט מבצבצות מתחת לתחתונים. פס בד אדום ודק מתפנק לו בין פלחי ישבנה. עורה חיוור, מושלם, מנוקדת מעט בנקודות עור אווז מהמגע המפתיע עם האוויר הקר.
סוף פאוזה.
היא מניחה את הסלע שמצאה על המעיל וממשיכה לטפס במדרגות הסלע. אני נקרע בין הצורך לשים לב איפה שאני דורך לבין להשגיח על הסלעים עליהם היא דורכת אך מבלי להציץ לה מתחת לחצאית. רק לא לראות שוב את החוטיני הזה. כמו טייס אני ממש בודק את תחומי האחריות שלי: צעד שלי, צעד שלה, לא להציץ. צעד, צעד, חצאית. צעד…
…והיא מחליקה ומאבדת שיווי משקל…
…צווחה מבוהלת…
…והיא בידיים שלי.
אין לי מושג מה קרה, הידיים זזו הרבה יותר מהר מהמוח. זה אומר שאני אהיה טייס טוב או לא? היא מביטה בי, מופתעת. יד שמאל שלי כרוכה סביב מותניה ויד ימין אוחזת בירכה.
"החלקתי.” היא אומרת.
"כן. בקושי הספקתי לראות מה קרה.”
"גם אני. ואתה תפסת אותי ממש מהר, הא?”
"כן.” אני אומר ומייצב אותה לעמידה. היא נעמדת אבל ידיה עדיין נחות על זרועותי.
"זה היה…מפחיד אבל גם די קוּל. אתה די חזק, אתה יודע?”
"אני…מתאמן.” אני מסמיק. “תודה.”
היא מביטה בי באותו מבט חודר/משועשע בו הביטה בי בצימר והזין שלי שואב את כל הדם מהגוף במאמציו להזדקר.
"יאללה, עד למעלה.” המבוגר האחראי שבי הורס את הרגע.
היא מסתובבת ואנחנו ממשיכים לטפס, לאט וזהיר יותר. יש לי הרגשה שנמצא שם משהו למעלה ואני גם מנחש מה. משהו אני מצפה לו אך גם חושש ממנו.
על הכיפה המזרחית הרוח חזקה יותר אך הנוף המרהיב מפצה על כך ואנחנו מביטים לכל הכיוונים: צפון, דרום, מזרח ואפילו מערב, אל הכיוון ממנו באנו. פעמיים הלב שלי מנתר כאשר הרוח מעניקה הצצות אסורות אל מתחת לחצאית שלה ואלו, ביחד עם צריבת מגע גופה הצעיר בזרועותיי לא נותנות ללב שלי מנוח.
"קר לי.” היא אומרת ונעמדת לידי, צמוד אלי. היא קופצת ורוקדת מקור ומשפשפת את הידיים זו בזו במהירות.
"זאת הייתה טעות להוריד את המעיל.” אני אומר לה בהגיון אבהי.
"טעות? ממש לא. עכשיו אני יכולה לבקש ממך להתכרבל איתך במעיל שלך.”
המעיל שלי גדול. גדול מדי. למעשה הוא היה הגורם לאחת המריבות הגדולות שלי עם נורית לפני שהתגרשנו. היא קנתה לי אותו ליום ההולדת ואני חשבתי שהיא עוקצת אותי על כך שאני שמן. היא נעלבה שאני מזלזל במתנה המושקעת שלה, אני נעלבתי שהיא חושבת שאני שמן. שבוע לא דיברנו. בזה היינו ממש טובים, בלהיעלב ולהיפגע. טוב שהתגרשנו ללא ילדים וחסכנו לעולם דור של נעלבים ופגועים.
אני פותח את המעיל והיא מחליקה פנימה, מניחה לחום לעטוף אותה, המעיל בדיוק בגודל המתאים לשנינו.
"מממ…נעים…”
היא מניחה את ראשה על חזי ואני מחבק את מותניה בגמלוניות בידי השמאלית. ידי הימנית נמצאת באזור הישבן שלה אז אני פשוט מרחיק אותה מגופה בצורה מסורבלת, נזהר שלא לגעת באזורים אסורים.
"אתה יכול לגעת בי, אתה יודע…”
"אני יודע.”
"אתה אבא שלי רק בסדרה, אתה זוכר?”
"כן…זה לא כל כך פשוט.”
"מה לא פשוט?”
"יקירתי, אני אבא שלך כמעט שש שעות ביום חמישה ימים בשבוע במשך תשע השנים האחרונות. זה הרבה יותר ממה שאבות אחרים רואים את הבנות שלהן.”
"ואתה עדיין לא אבא שלי.”
"מבחינות מסוימות, אני כן.”
"מבחינות אחרות אתה לא.” היא אומרת ומניחה יד על זקפתי ואני נושף בהפתעה והתרגשות.
היא נעמדת על קצות אצבעותיה ולוחשת באוזני:
"אתה יכול לגעת בי.”
ההגנות שלי קורסות באטיות ואני מניח את יד ימין על ישבנה, מעל החצאית, חופן אותו בהססנות. הפעם תורה להתנשף בהתרגשות.
"תלטף אותי…אבא.”
היא מרימה אלי את ראשה ושפתינו נפגשות, מחברות אותנו דרך ממשק של רכות חושנית. פיה נפתח ולשוני מציצה פנימה, פוגשת בלשונה. הנגיעה מהוססת לרגע אך ברגע הבא הקצב מתגבר וריקוד פראי מתחולל בין שפתינו, חם ולוהט כמו קיטור כלוא שמתפרץ.
ידה מלטפת את איברי מעל המכנסיים, תנועותיה עדינות אך מדויקות. היא מחליקה בתנועות ארוכות מלמעלה למטה, נוגעת בי רק בכריות אצבעותיה, מאלצת אותי להתחנן אלי בראש שתיגע בי יותר. אני צריך יותר. יותר חזק, יותר רטוב, יותר הדוק. יותר ממנה.
רווית מגביהה מעט את ישבנה ואני מבין את הסימן. ידי אוספת את החצאית בקדחתנות ומחליקה אל מתחתיה, מחליקה על ישבנה הצעיר. היא מפסיקה את הנשיקה וממלמלת באוזני:
"כן…שם…”
בקצה אצבעי אני חש בפס הדק של החוטיני קבור בין פלחי ישבנה הבשל והיא משתנקת לנוכח המגע. אצבעי מחליקה מטה על הפס, מוחלטת ובלתי ניתנת לעצירה כמו קטר על מסילה הנוסע אל יעד ברור מראש בנסיעה שהתחילה לפני תשע שנים כמעט. רווית נאנחת באוזני כאשר אצבעי מגיעה אל התחנה האחרונה ואני חש בשפתיה התפוחות לוהטות מתחת לבד הדק של תחתוני החוטיני.
"שם…אני צריכה…”
את הגבול האחרון בין התלטפות לסקס אני חוצה ללא היסוס או התחבטויות. ידה אוחזת חזק באיברי כאשר אני מחליק את אצבעי אל מתחת לתחתוניה, מוצא חום ולחות מתחת. היא מתרוממת עוד יותר על קצות האצבעות כדי לאפשר לי גישה נוחה יותר ואני מנצל את התנוחה שלה כדי להחליק את אצבעי על הסדק שבין שפתיה, חש בלבה המבעבעת שם כמו מתחת לסלע קדמוני.
היא מפתיעה אותי כאשר ללא מלים היא אוחזת בידי ומעבירה אותה כך שהיא נוגעת בה מלפנים. כוונתה ברורה ואני מסיט את החוטיני הצידה, חושף אותה לכף ידי. אצבעי מלטפת עוד פעם אחת את הסדק הרטוב שלה ואז מחליקה פנימה בקלות, הקטיפה הרכה של דפנותיה מברכת אותי בבואי והיא נאנחת ברכות.
היא עוזבת את איברי המאוכזב וידיה אוחזות עכשיו בזרועותי, מייצבות את גופה. אנחנו מתנשקים בשנית ואני, בתיאום מושלם, מחדיר אליה את אצבעי בדיוק כאשר שפתינו נפגשות. היא נאנחת לתוך פי אך הנשיקה נמשכת כאילו לא יכולה להיות מופרעת על ידי שום כוח על הכדור הזה. אני רוצה פתאום לגעת בשדיה אבל האבא שבי מזהיר אותי שבכך אחשוף אותה לרוח הקרה ואני מתאפק.
האמה והקמיצה שלי עכשיו בתוכה והאגודל ממוקמת באופן מושלם מול הדגדגן והיא פוקחת את עיניה בתדהמה כאשר אני נוגע בה שם, פיה נפער. ברגע הבא היא רושפת:
“שם! זה מדהים!” ומסתערת עלי שוב בפיה ואני מענג אותה בשלוש אצבעות.
היא חלקה ורטובה סביב אצבעותיי וגופה הצעיר לוהט מולי, נאחז בי, בוער אלי. בידה האחת היא נאחזת בי, השנייה מפשפשת בחזית מכנסי. היא הולכת להעביר אותנו הילוך.
“אני צריכה אותך.” היא אומרת בפשטות כאשר היא מתירה אבזם החגורה שלי.
אני מביט סביב בזהירות, מבוגר אחראי עד הסוף, אך מלבד כמה עצים ושפני סלע אינני מבחין באיש. כפתור ורוכסן ומכנסי מחליקים במורד ירכי ואיתם גם התחתונים. הזין שלי קשה ופועם והיא אוחזת בו בשקיקה.
רעם נשמע ואני קופץ בבהלה, האיש הקטן והפחדן שבי מבועת לפתע מפחד שנגלינו, שנחשפנו. אך הרעם הוא רק רעם ואחריו מתחיל גשם ואני כבר שולף את אצבעותיי הדביקות ממנה, מזדקף ומתכונן לברוח למקום מסתור, אך היא אומרת בלהט נעורים:
“לא! כאן ועכשיו!”
אני מסתובב ומשעין אותה על החומה העתיקה אשר באופן משעשע למדי נמצאת בדיוק בגובה הנכון לכך. היא פושקת את ירכיה בהזמנה ואני מוביל את איברי אל הלהט שבין ירכיה ושנינו נאנחים ביחד כאשר ראשי מחליק לתוכה. עוד כמה ניעות ואני כולי קבור בתוכה, רגליה הארוכות נכרכות סביבי. הגשם שוטף עלינו, הולם בקרחתי והופך את שיערותיה למפלים חומים ונוטפים. פנינו רטובות ואנחנו מתנשקים, טועמים יין ומים, לשון ואש.
אני מתחיל לשגול אותה עכשיו, תנועותיי עמוקות ואטיות, כאילו מוחי מתעד כל שנייה ברגע המופלא הזה. ידיה מטיילות בגבי, מלטפות, שורטות, נאחזות בעודי נע בתוכה ומנשק אותה. נדמה לי שאבני החומה אינן נוחות לישבנה ואני אוחז בישבנה ומרים אותה מעט. התנוחה הזו מעניקה לי שליטה טובה יותר על החדירה ואני ממשיך באותו כיוון: ידי חופנות בכח את ישבנה ואני מרים אותה באוויר כליל, משופדת על איברי.
“וואו!” היא זועקת. “זה…אלוהים…זה…”
היא נאחזת בי עכשיו בידיים ורגליים ואני מקפיץ אותה עלי. הגשם שוטף אותנו, טיפות פוגעות בנו, נשברות וניטחות בעוצמה לכל הכיוונים ואנחנו רטובים וקרירים מבחוץ, רטובים ולוהטים מבפנים. שוב מתנשקים, שפתיים נצמדות לשפתיים, שיערות רטובות נדחפות אך לא מפריעות, וידי ממשיכות להקפיץ אותה עלי, שנינו בוכנה ענקית של תשוקה בסערה.
בשיא שלנו נדמה כאילו סביבנו פורצת סופת ברקים המחשמלת את העולם כולו, מפסגות ההרים, הים במערב, העצים, הסלעים והחומות העתיקות סביב. היא זועקת באוזני ואני נאנח באוזנה ושנינו נאחזים זה בזה כאשר רעמים וברקים מטלטלים אותנו מבפנים ומבחוץ.
לאט לאט אנחנו נפרדים. קודם היא הייתה קלילה בין זרועותיי אבל אני כבר לא בן שמונה עשרה וביחד עם המשקל של המים שספגו בגדיה זה כבר מתחיל להיות יותר מדי ואני מוריד אותה בזהירות. אנחנו יורדים, יד ביד במדרגות הרטובות, נזהרים שלא להחליק, מצחקקים, קוראים קריאות אזהרה אחד לשני. בדרך אנחנו אוספים את המעיל שלה שהפך לסמרטוט רטוב וממשיכים מערבה לכיוון הכניסה למבצר, הגשם יורד בכוסות, דליים, נהרות. אנחנו שיכורים, אך אני, לפחות, לא מיין.
באוטו אני מניע ומיד מפעיל את החימום למקסימום למרות שידרשו כמה דקות עד שנרגיש אותו. אנחנו יוצאים מהמתחם ואני ממהר אל הצימר, מנסה למצוא את המהירות המקסימלית בה אוכל לנסוע בלי סכנת החלקה בגשם בשוטף. הבטחתי לאמא שלה. בדרך אנחנו לא מדברים הרבה, גם בגלל הקור והרטיבות וגם בגלל המבוכה שפושה בנו פתאום. הייתה תשוקה והיה יין אבל עכשיו אנחנו שני אנשים עם מערכת יחסית מאוד מוגדרת שפתאום קיבלה תפנית של תשעים מעלות במהירות ואנחנו צריכים להאחז חזק חזק שלא נעוף החוצה.
כאשר אנחנו נכנסים אל המושב רווית שוב חיוורת וכחולה ואני כועס על עצמי שלא חשבתי להביא לה בגדים יבשים. אנחנו יוצאים בריצה מהאוטו ונכנסים אל הצימר ואני מיד מפעיל את המזגן על עוצמה מירבית.
“תכף נתייבש, דנה'לה.” אני מבטיח לה, קצת חרד ואשם.
“למקלחת.” היא נוקשת בשיניה, נדה בראש לעבר הדלת.
“ואללה.”
אני מוביל אותה אל המקלחת ופותח במהירות את המים והיא ממתינה מאחור, רועדת בשקט. כאשר הם חמים ואני ממהר להפשיט אותה אבל היא מפתיעה אותי ונכנסת עם הבגדים אל הזרם.
“כנס עם…בגדים…הם ממילא כבר רטובים.” היא מסבירה אחרי כמה שניות, כאשר המים מתחילים לסלק את הקור מעצמותיה. צודקת.
בכל זאת אני שמרן זקן ומתפשט מחוץ למים ורק אז מצטרף אליה, מבוכתי הקודמת נעלמת. היא נשארת בבגדיה הרטובים, מתענגת על המים הלוהטים ומחבקת אותי כאשר אני נכנס אל המים. מגע בגדיה הרטובים על העירום שלי מוזר לי אבל הסיטואציה מרגשת אף על פי כן.
אנחנו מתנשקים לאט. בתשוקה, אבל ללא חפזון ובהילות.
“אתה מפשיט אותי?” היא שואלת בשלווה.
אני לא עונה ורק מפשיל את הסוודר שלה כלפי מעלה והיא מרימה את ידיה בצייתנות כמו ילדה טובה. אחר כך אני מפשיט את חולצת הטי ארוכת השרוולים. היא מפנה אלי את גבה ואני מתרגש כאשר אצבעותיי אוחזות בקרסי החזייה ומשחררות אותה והחזייה נופלת אל רצפת המקלחון, נשטפת עם המים. היא מסתובבת אלי ואנחנו מתחבקים, מתנשקים, שדיה הצעירים נמעכים מול שערות חזי, מצמררים את שנינו.
לא ממהרים. מתנשקים. מים חמים. יש זמן. שפתיים. חזה. שדיים. מניחים לחום המים לחלחל מבחוץ, להתמזג בחום ההולך ונבנה מבפנים.
זקפתי הולכת ומתעוררת, מתחככת בירכיה. אני כורע ומפשיל ממנה את החצאית ותחתוני החוטיני, מוצא עצמי מול ערוותה הכהה המנוגדת לירכיה הברים. ידי אוחזות בשוקיה מאחור ובעודי כורע כך אני מנשק את פנים ירכיה והיא מתנשפת ומפשקת אותן מעט.
מעודד, אני מנשק עוד נשיקה במעלה ירכיה, מצחי כבר פוגש את ערוותה. באטיות אני מנשק אותה כך, מירך אל ירך, יורד טפח ועולה טפחיים וכאשר אני מנשק לערוותה ממש, ריחה, רוגש ועז, כבר מגיע אל אפי עוד לפני ששפתי נוגעות בשפתיה.
לשוני נשלחת אל ערוותה ופוגשת את הדגדגן הקטן שלה ואני מלקק אותו בסדרת תנועות לשון מהירות, שומע אותה מתנשפת מעלי. ידי אוחזות בישבנה ואני מתחיל ללחך אותה, לשוני מלקקת את דגדגנה ואת החריץ שבין שפתיה, אצבעותיי מפשקות את פלחי עכוזה, מפעילות לחץ עקיף על פי הטבעת שלה. אצבעותיה מחליקות על קרחתי והיא מעבירה את רגלה הימנית מעל גבי, נשענת, פשוקה, על קיר המקלחון.
נשימותיה מאיצות והולכות ואני מחליט להגביר את עוצמת העונג: אני מחדיר אצבע אל בין שפתי ערוותה, מוצא אותה חמה וחלקלקה, ולשוני מתמקדת רק בדגדגן. בתנועות מהירות אני שוגל אותה באצבעי כאשר לשוני לא עוזבת את הכפתור הוורוד שלה השולח פולסים של עונג בגופה. בשלב הזה, אני יודע מניסיון רב שנים, לא זזים, לא משנים, לא מתחכמים. מכאן פשוט ממשיכים לעשות בדיוק אותו דבר, כל שינוי רק מפריע.
היא נאחזת בידית המקלחת ושריריה מתקשחים כאשר השיא אוחז בה והאבא שבי מקווה שהידית עגונה היטב לקיר שהילדה לא תיפול ותחליק ותקבל מכה. אגנה נע מעט לפנים ולאחור והיא מתנשמת בקול, כאילו מנסה לנשום יותר אוויר ממה שריאותיה יכולות להכיל.
שרירי מוחים כאשר אני מתרומם לבסוף אבל אני אדיש אליהם לחלוטין, הכאב זניח בגן הקסום הזה.
“זה היה…מדהים.” היא זורחת אלי ואיברי מזדקר בגאווה. אני מנשק אותה והיא מופתעת לרגע מהטעם על שפתי.
“זה הטעם…שלי?”
“כן. מוצא חן בעינייך?”
“הממ…מוזר…אבל…כן…תן לי לבדוק שוב…”
אנחנו מתנשקים בשנית והפעם לשונה נדחקת אל פי ביתר תשוקה. איברי, זקור למחצה, חש בחום שונה מחום המים: להט בין ירכיה. אבל אני מתחיל להתעייף מכל ההתעמלות הזאת וחושש לפשל אם נזדיין עכשיו שוב, בעמידה, תחת המים החמים. יותר גרוע, ההיפוכונדר הקטן שבי מזכיר לי את הסיפורים על בני גילי שלקו בהתקף לב, דום לב, שבץ ושאר מריעין בישין. הפולני שבי מזכיר לי שהעיתונות תעשה מזה מטעמים.
“דני, אני גמור…” אני ממלמל בין נשיקה לנשיקה. “בואי נצא, נתייבש, ננוח…יש לנו את כל הלילה.”
היא מחמיצה פנים ושפתה התחתונה משתרבבת בעצב ילדותי מעושה.
“יאללה, צא.” היא אומרת מיד. “אני צריכה לחפוף את הראש אם כבר הרטבתי אותו.” את הקוד הנשי הזה, אני יודע. לעולם לא אבין או אוכל לשנות.
“אני בחוץ.” אני עונה, מתנגב ויוצא החוצה.
החדר המרכזי חמים ונעים ואני שולף מהתיק שלי חליפת טרנינג ונכנס אל המיטה הנקייה. בעוד כמה דקות היא תצטרף אלי, ריחנית ונקייה, אני חושב ומחייך לעצמי ועוצם עיניים רק לרגע.
“בוקר טוב, דובי דוב!”
אני מופתע למדי כאשר אני מתעורר.
רווית על ידי, לבושה בשמלת ערב ירוקה, וכוס קפה מהבילה על השידה לידי.
“נרדמתי?”
“הייתי מגדירה את זה יותר כ'תרדמת', אבל כן.”
“לא הרגשתי.”
“ישנת.”
“לא הרגשתי בכלל שאני נרדם.”
“העיקר שהרגשת שאתה מתעורר. יאללה, תתארגן על עצמך, יוצאים.”
“לאן?”
"הזמנתי לנו מקום במסעדה כאן באחד המושבים.”
אני באמת קצת רעב.
“כמה זמן ישנתי?”
“שעתיים וחצי. אתה מוכן לצאת מהמערה שלך ולהתחיל להתארגן? הכנתי לך קפה.”
הקפה חם ומתוק, הכי טעים ששתיתי אי פעם, ואני בכלל לא שותה קפה. היא נכנסת לאמבטיה להתארגן, להתאפר, להתא-משהו. היא כל כך יפה כמו שהיא, בשביל מה כל הבלגן?
“אתה קם?” היא קוראת מהאמבטיה.
אני רוטן רטינה דובית ויוצא מהמיטה. נרתיק כלי הרחצה שלי בתיק ואני שולף ממנו את מברשת השיניים ומצחצח שיניים במטבחון. אחר כך אני שולף בגדים יבשים מהתיק פושט את הטרנינג ומתכוון להתלבש.
אני עירום והיא כאן.
הממ…
עירני הרבה יותר אני נכנס אל חדר האמבטיה ועיניה מתרחבות כאשר היא רואה אותי. מבט אחד בפני מבהיר לה את כוונותיי הבלתי תמימות. מבט אל זקפתי מסלק ספקות אחרונים אם היו כאלו.
“רונן לא!” היא אומרת כאשר אני מחבק אותי, נצמד אליה בעירום.
אני מנשק את צווארה, עורפה, נושף בעדינות על אוזנה.
“אנחנו נאחר…” היא מתעקשת. “צא מכאן.”
אני ממלמל משהו חרמני אבל העקשנית חוזרת שוב על דבריה:
"אני לא רוצה לאחר.”
גררר…
אני עדיין מרגיש מעט אשם על כל הקטע בינינו לכן אני מוותר ויוצא מהאמבטיה במרירות כבושה ומתלבש בעצמי. היא מחייכת אלי חיוך מתוק כאשר היא יוצאת לבסוף והמרירות אשר באה עם הדחייה מתפוגגת. שוטף פנים, נועלים את הצימר ואנחנו יוצאים למסעדה.
זה אמצע השבוע והיום היה סוער לכן המסעדה ריקה כמעט מאנשים ומצוות. המארחת, מושבניקית מבוגרת כבת חמישים, פוערת את עיניה בתדהמה כאשר היא מזהה אותנו. אנחנו לא מלכי הרייטינג, אבל המעריצים שלנו הם נאמנים ואדוקים והיא אחת מאלו, אני מבין את זה עוד לפני שאמרה מילה.
"אני לא מאמינה! אמנון ודנה!” היא אומרת ומצחקקת, פונה אלינו בשמות הדמויות שלנו. “וואו, איזה כבוד! איזה קטע!”
המסעדה קטנה ואינטימית והקירות עשויים מלבנים אדומות המשרות אווירה חמימה. אש בוער בקמין גדול ותמונות תלויות על הקירות. לשמחתי הם לא מצאו לנכון לקשט את השירות במחרשות וקילשונים ישנים כדרכם של מסעדות אותנטיות לפעמים. המלצרית מובילה אותנו לשולחן הטוב ביותר ליד האח, נותנת לנו תפריטים, פולטת עוד איזה "שיואו" ונעלמת.
"למה לא תיקנת אותה לגבי השמות שלנו?” אני שואל את רווית.
היא מושכת בכתפה.
"אנחנו יכולים להגיד להם את זה אלף פעם, בשבילם אנחנו תמיד נהיה דנה ואמנון, מה מעניינים אותם רווית ורונן?”
אני צוחק. הילדה חכמה.
"כן, באמת קשה להם להפריד. מה איתך, את לא חושבת על עצמך כדנה?”
"אתה צוחק עלי? אני חיה כדנה. אני חושבת כדנה. אני פאקינג דנה. זאת רווית שהולכת לאיבוד לפעמים.”
המלצרית חוזרת, עדיין נרגשת בעליל.
"איפה אשתך, אם יורשה לי לשאול?” היא שואלת.
מכיוון שאני גרוש כבר שנים, ברור לי שהשאלה מופנית לאמנון ולא לרונן.
"נשארה בבית. כואב לה קצת הראש.”
היא מחייכת אלי בהבנה.
"אני לא מבינה לפעמים…” היא לוחשת בקול, שהילדה לא תשמע. “איך אתה…היא קצת נודניקית, לא?”
"זה הכל מאהבה.” אני אומר ברצינות והיא מהנהנת בהסכמה. מזווית העין אני מבחין ברווית מתאפקת שלא לצחוק ונזהר שלא להסתכל עליה.
"זה נכון, יש הרבה דרכים להראות אהבה. יש לך אמא מקסימה.” היא אומרת לרווית ומחייכת אליה בפטרונות.
"תודה.” מחייכת אליה רווית בחזרה.
"אתם כבר יודעים מה אתם רוצים להזמין? רוצים המלצות?”
אנחנו מזמינים והיא מעיפה בנו עוד מבט מעריץ ומסתלקת. רווית מצחקקת.
"יותר גרועה מהרוב, זאת.” היא אומרת.
"כן, אבל תכבדי אותה. קל לזלזל בה, אבל האנשים האלה משלמים לנו משכורת.”
"אתה צודק, אבל הם עדיין מצחיקים.”
"מה שנכון, נכון. אני תמיד נדהם מזה כל פעם מחדש. היא יודעת שאני לא רונן ואת לא דנה, אבל היא מעדיפה לא לראות את זה. היא רואה מה שהיא רוצה לראות: את הבת היפה והאבא מהטלוויזיה.”
"את הבת והאבא המושלם מהטלוויזיה.” אומרת רווית.
"ממש מושלם.” אני אומר, גלי אשם מציפים אותי ומלהיטים את פני.
המלצרית, עדיין לא לגמרי רגועה, מביאה לנו את הפסטה ולמשך כמה רגעים אנחנו לא מדברים אלא מתרכזים באוכל. הפסטה טובה. חמה וחושנית נגד החורף בחוץ אבל קלה כמו גשם ראשון ולא משרה כבדות בוצית. היין מהווה קיר מעולה לטעמי הפסטה להדהד עליו ואני מרגיש אותו שר בעורקי, מחייך אותי, מרגיע את מה שצריך להרגיע ומסעיר את מה שצריך להסעיר. אני אשתה רק כוסית אחת ואחר כך מים. אני עוד צריך לנהוג בחזרה.
"ואתה? אתה מצליח להתנתק מאמנון?” שואלת רווית אחרי ששנינו נרגעים מעט מהרעב.
"בגדול, כן. אל תשכחי שאני עושה עוד דברים…”
"לא כמוני.” היא אומרת במרירות מסוימת.
"את עוד צעירה, את תעשי עוד דברים. בכל מקרה, בדרך כלל אני יודע להפריד, אבל לפעמים אני תופס את עצמי אמנון כשאני לא על הסט.”
"לפעמים אתה רואה בי דנה? הבת שלך?”
"כן, ברור. מה, זה חדש לך?”
"לא ממש. אני הרבה פעמים רואה בך אבא שלי.”
"לא מפתיע, אחרי הכל…”
"כשזיינת אותי היום התחושה הזאת הייתה ממש חזקה.” היא אומרת ואני משתתק כאילו סטרה לי. “שכאילו…שאתה אבא שלי.” היא מוסיפה.
אני מביט בה בתדהמה. העיניים הירוקות שלה מביטות בי עכשיו, פגיעות כל כך, יפות כל כך. היא מודעת לחלוטין למה שאמרה וצריכה ממני חיזוק, לא שיפוט. לא יודע מה להגיד על דבר כזה לכן אני רק מניח יד על ידה והיא לוחצת אותה, אצבעותיה העדינות אסירות תודה על המחווה.
"גמרת לאכול?” היא שואלת, קצרת רוח מעט. “אפשר לזוז?”
וואו וואו וואו. עוד לא נולדה האישה שתעמוד ביני לבין קינוח.
"חשבתי על קינוח…” אני מתגונן.
היא מתכופפת את התיק הקטן שלה, שולפת משהו ומניחה אותו על השולחן מולי. כאשר היא מסלקת את ידה אני רואה שאלו הם תחתוני חוטיני שחורים.
זאת אומרת שהיא…
"את לא..?”
היא נדה בראשה לשלילה, מגחכת בניצחון למראה התדהמה על פני. אוקיי, נולדה האישה שתמנע ממני קינוח.
עושה בראש חישוב מהיר של החשבון. משאיר בשטרות בערך חמישים אחוז יותר. אנחנו קמים, משאירים את השטרות על השולחן ומסתלקים מהמסעדה.
גשם התחיל בחוץ. הנה המכונית שלי. איפה השלט? בכיס. המכונית מצפצפת והאורות מהבהבים בברכה. אנחנו בפנים, אני במושב שלי והיא בשלה. מתנשקים. הלשון החצופה שלה בפה שלי, מציתה בי אש. טעם של יין על השפתיים שלי, שלה. השמלה שלה פתוחה והיד שלי נחה על שד צעיר וחמים. אני מעסה את השד והיא נאנקת אל תוך פי. היד השנייה שלי תרה אחר ההבטחה אשר בין רגליים והיא מקיימת את דיברתה: מתחת לשמלה ובין הירכיים אני מוצא אותה עירומה ושעירה ושוקקת. ידי האחת מעסה את שדה, השנייה בין שפתי ערוותה והיא מנשקת אותי בלהט, בתשוקה, ביאוש.
ידיה אינן בטלות ממעש ואני חש בהן פעילות על המפשעה שלי עד שהיא מתחילה להפשיל את מכנסי למטה בתובענות. אני נעתר לה ומרים את ישבני וברגע הבא היא מסלקת את ידי ממנה ועטה על איברי, שפתיה רכות, רטובות, לוהטות. אלוהים.
היא מתחילה להעלות ולהוריד את ראשה על הזין שלי ועוד גל עמום של יסורי מצפון נשבר באחורי תודעתי ואני מבין שזהו אמנון המביט בבתו היפה מוצצת את איברו. אני מצליח להתנתק מהזווית הזו ומתענג ללא רגשות אשם מהתחושה העילאית של הרכות של פיה, הליטוף הרטוב של לשונה. תנועותיה גמלוניות ובוסריות מעט אך לי זה לא משנה עכשיו כלל. אני מתרווח לאחור במושב, מחליק אל תוך הפינוק שהיא מעניקה לי. בחוץ לילה וגשם, בתוך המכונית גן עדן רך ומסעיר.
ואז אני מבחין במלצרית.
היא עומדת בחוץ, אוחזת מטרייה בידה האחת וצלוחית בידה השנייה. העודף שהשארתי היה כנראה רב מדי מכדי שתוכל להניח באופן טבעי שהוא כולו טיפ עבורה והיא יצאה להחזיר לנו את הכסף שנותר. כעת היא עומדת, קרועת עיניים, ומביטה בילדה היפה ביותר בטלוויזיה מוצצת את איברו של האב המושלם. לרגע אני רוצה להירתע ולהפסיק את המציצה, להתכסות בפני העיניים הזרות, אך ברגע הבא אני מחליט ללא שום הגיון שלא לעשות כלום. אם אני מבצע חצי גילוי עריות, מה זה קצת מציצנות בשבילי? מבטי פוגש את מבטה של המלצרית המסכנה בעוד בתי מהטלוויזיה מענגת אותי בפיה הצעיר.
ברגע הבא המלצרית מסתובבת ובורחת עם הכסף והמטרייה וכמה שניות אחר כך נפסקת המציצה.
"תעבור למושב האחורי.”
אני שחקן, ואני מתפרנס בין היתר מאינטונציות. באינטונציה הזו אני לא יכול לטעות: זו היא דנה, לא רווית. דנה שדורשת מאביה לעבור למושב האחורי כדי שתוכל לרכוב עליו. אבל זה לא הזמן לניתוחים מעמיקים, אני מציית, נאבק במושבים ובמכנסיים המופשלים ומצליח לאחר שניות ארוכות של התנשפויות להתיישב במושב האחורי והרחב. זה היה קומי אם לא הייתי חרמן כל כך.
דנה צעירה, גמישה ורזה ממני וכהרף עין היא כבר עלי. שפתינו נפגשות, טעם היין מתערבב עם הטעם הבשרי של הזין שלי. אצבעות רכות אוחזות באיברי, להט רטוב של שפתי ערווה, מספר ניעות של אגנה ואני בתוכה. חמה. רטובה. חלקלקה.
שדיה בפני כאשר היא מתחילה להניע את אגנה מעלה ומטה, משפדת את עצמה על איברי הזקור, הרטוב ממיציה. שדיה בפני ואני מוביל אחד מהם אל פי, מלקק ויונק את העטרה והפטמה.
"הו…אבא…” היא נאנחת. אני רושם לעצמי הערה שאם זה יימשך בינינו (ובבקשה, אלוהים, תעשה שזה יימשך!) אני אצטרך לבקש ממנה להפסיק עם זה, אבל עכשיו אנחנו נסחפים, כל אחד עם העונג שלו, לבד בתוך היחד המדהים הזה שלנו, הנס המתרחש על המושב האחורי של המכונית. הלילה אני אהיה אבא שלה אם זה מה שהיא רוצה. הלילה דנה בתי הפיקטיבית יכולה לרכוב על הזין שלי עד שישברו מתלי המכונית.
אני מניח אחת על כל אחד מפלחי ישבנה המושלמים ומפשק את ישבנה, מפעיל לחץ עקיף ומענג על פי הטבעת שלה. דנה נאנחת מיד ואני חש בגל חדש ולוהט של מיצים מציף אותה והיא מגבירה את מהירות תנועותיה עלי. היא נאחזת בידיות הבטיחות אשר מעל לחלונות, מייצבת את עצמה בעודה דופקת אותי בכוח, בפראות כמעט. אני מרפה מישבנה ולא נוגע בה יותר, מניח לה לזיין אותי במהירות הרבה ביותר שהיא יכולה. שהיא צריכה.
הצורך שלה מתפוצץ בתנועות עזות ועמוקות, באנחות גרוניות, בטלטול שלי ושלה ושל המכונית כולה. היא זועקת בשמי, אך אני לא יודע בדיוק באיזה שם קראה לי מכיוון שאני מתפרץ לתוכה מיד אחריה, נאחז בגווה הדק כטובע בקרש. היא עוזבת את הידיות ומחבקת אותי בכוח, ידיה ורגליה נלפתות סביבי, שלא אעזוב אותה לעולם.
הגשם ממשיך לטופף על גג המכונית בעודנו מתחבקים ונרגעים לנו זה בזרועות זו. מתלטפים. מתנשקים. מותחים את הרגע הזה, שלא יגמר. גילי יותר מכפול מגילה ויש בינינו מערכת יחסים מקצועית שצריך לשמור עליה. הבטחתי גם לאמא שלה שאשמור עליה, מה שקורה בינינו עכשיו זה נחשב? המון שאלות, המון חששות, המון אהבה.
——————
סוף
מדהים, כיוון חדש ומסקרן בסיפורים שלך.
אסור – מותר , איזה כייף של סיפור.
בחלק הראשון היא מגולחת לא??
אני נודניק הא..
אבל סיפור נפלא .. סור .. מותר .. אהבתי
מהחלק הראשון: " כאשר אני מיישיר את מבטי אני מבחין פתאום בשערות ערוותה הכהות דרך תחתוניה הרטובים והשקופים". בקיצור, לא מגולחת. תודה, בכל אופן .
צודק טעות שלי כנראה גם הטלפון אוליי הגיל השפיע על הזיכרון..
מדהים,
כתמיד.
תמשיך עם זה.
דור אחד היפורים הנהדרים שלך, לא עובר אל חוק מוסרי רגיל ורשום. אבל כלכך אסור.
בגלל שלא עובר , איך נ ה נ ת י יי…
נורא קשה לי עם מה שעובר.והכפיה.וכשזה סוג של עבירה לא חמורה, הכתיבה שלך לוקחת אותי לגמרי..
איך התגעגעתי לסיפור.
הגשם הרוחות והקור גרמו לי לחפש אותו שוב.
תודה