חיים רק פעם אחת – חלק א’

אני נוסע לכיוון הצומת, מבחין בדאגה בשמיים המשחירים במערב. גשם התחיל לרדת לפני כמה דקות ונראה שהוא הולך ומתגבר. לא שבר ענן פראי ואלים אלא עליה נחושה המתגברת מרגע לרגע של כמות הדפיקות על גג הרכב. מביט בשעון, שמונה ורבע, אני בסדר, לא מאחר. מספיק זמן בשביל לאסוף את רווית בדיוק בשעה שקבענו ולהגיע לסט.
בצומת יש לי ירוק ואני פונה שמאלה, מבחין בה כבר בטרמפיאדה. כאשר אני עוצר לידה, אני מבחין שהיא רטובה כמעט לגמרי ומפעיל אינסטינקטיבית את החימום למקסימום.
"היי אבא!” היא אומרת ונכנסת לרכב.
"הי דנה.”
פאוזה.
אני לא אבא שלה. לה לא קוראים דנה.
אני רונן בן נחמן, שחקן. היא רווית ימיני, גם שחקנית. שנינו משחקים ב"חיים רק פעם אחת", הסדרה ארוכת החיים ביותר בישראל, כבר תשע שנים על המסך שם אני האבא השמרן (קריאת ה“א!-בא!?” שלה זה כבר סוג של קאלט אצל חלק מצופים) והיא הבת חצופה/מתוקה/סוררת שלי.
כשהתחלנו המבקרים כמובן קטלו אותנו והרייטינג לא היה משהו. אבל שרדנו. את העונה השנייה אישרו לנו בטעות שכבר הפכה למיתולוגיה בתעשייה (בחברת ההפקות חתמו על המסמך הלא נכון), הרייטינג קצת עלה ועמרם המפיק יודע להפיק בזול אז יצא שמהעונה השנייה יצאנו לא רע ואחר כך פשוט…נשארנו. רייטניג סביר ועלויות הפקה נמוכות זו עסקה רווחית בסך הכל. אפילו "היי!" הקדיש לנו עמוד שער כסגרנו שבע שנים והייתה מסיבה יפה. היום אנחנו מצלמים ספיישל סיום העונה בצפון למרות שעם מזג האוויר הזה אלוהים יודע איך נצלם בקלעת נמרוד.
סוף פאוזה.
"וואו, אני מתה מקור!” היא נוחתת על כיסא הנוסע באוושה רטובה.
"הפעלתי את החימום, עוד רגע תרגישי יותר טוב.” אני אומר ומשתלב בתנועה. "איך הגעת?”
"היה לי טרמפ מהמושב עד כאן.”
"במכה אחת מעמק הירדן?”
"כן. ספיר לקח אותי, הוא נוסע לחיפה.”
"יצא לך מצוין.”
"כן, אפילו הקדמתי, אז זכיתי בעוד חצי שעת גשם…”
"מסכנה.” אני אומר באבהות אמיתית.
פאוזה.
נכון, אני לא באמת אבא שלה, אבל אחרי תשע שנים אני כבר בתוך התפקיד. עמוק בתוך התפקיד. הכרתי אותה כשהיא הייתה בת תשע. עברתי איתה גיל התבגרות לא פשוט וכאשר היא הייתה חוטפת איזו קריזה על הסט אני הייתי זה שמרגיע אותה. לא שהיו הרבה משברים, סך הכל ילדה טובה, אבל היו כמה. גם לי היו בגילה ואפילו יותר. כאשר נכנס לה איזה ג'וק בראש לפני שנתיים שהיא רוצה להפסיק ללמוד ולהתרכז במשחק, שרה, אמא שלה, התקשרה אלי מיד. היו לי כמה וכמה שיחות עם הבת עד ששכנעתי אותה לחזור ללימודים.
שרה לא תשכח לי את זה, גם ככה היא לא מאושרת מזה שהבת שלה שחקנית. “לפחות יש לה אותך.” היא אומרת לי כל פעם. “כשהיא איתך אני רגועה”. גם סביב הגשר על השיניים היו מלחמות ושוב שרה פנתה אלי ושכנעתי את הילדה. בהגיון, בהומור, בלי לכפות. אז אחרי תשע שנים כאלה טבעי לי לחשוב לא רק כקולגה אלא גם כמו אבא.
סוף פאוזה.
"עוד מעט אני אתייבש.” היא אומרת בגבורה, שיניה נוקשות.
עד שאנחנו מגיעים לצימרים ששכרה ההפקה הגשם הופך להיות לסערה רבתי. שפתיה של רווית כבר מכחילות והיא משתתקת אני מתחיל להיות קצת מודאג. אני מוצא את משרדי הקבלה וחונה הכי קרוב שאני יכול אבל גם ככה נרטב בשלושים המטרים עד הפתח.
"חכי כאן, אני כבר חוזר.”
"כככן…אבא…” היא מחייכת בכחול חיוור.
אני נכנס אל המשרד. גבר ממושקף יושב מאחורי דלפק ומשחק במחשב.
"שלום, אני מ'חיים רק פעם אחת'. האחרים כבר הגיעו?”
הוא מסתכל עלי מוזר.
"הסדרה, בטלוויזיה.” אני מוסיף. אף פעם לא היינו מקום ראשון ברייטינג, לפעמים צריך להזכיר קצת.
"כן, אני יודע, אבל…התקשרו מההפקה שלכם לבטל.”
"מה?!”
"כן, בגלל מזג האוויר. הם אמרו שיקבעו מחדש. לא הודיעו לך?”
"כוס אמק, למה לא הודיעו לי?”
מה עושים עכשיו? יש לי ילדה רטובה וקפואה באוטו ואין לי צילומים. אני מוציא את הטלפון, כבוי. עוד כוס אמק. מפעיל אותו. שלוש שיחות שלא נענו מטלי מזכירת ההפקה ואחת משרה, אימא של רווית. מתקשר אליה מיד, היא בטח מודאגת.
"רונן? איפה רווית?”
"רווית איתי. אנחנו בצימרים איפה שהצילומים היו אמורים להתקיים, אבל כנראה שהם התבטלו.”
"אוי, כבר ממש דאגתי. התקשרו מההפקה להגיד שהצילומים התבטלו, אבל האסטרונאוטית שכחה את הטלפון בבית. אני מתקשרת אליה ושומעת אותו מצלצל אצלה בחדר.”
"טוב, אז אני מחזיר אותה הביתה.”
"שלא תעיז, השתגעת? ראית איזה סופה בחוץ? תשבו שם עד שהכול יגמר.”
"שרה, את מגזימה…”
"אני לא מגזימה, רונן. אתה לא יודע מה הולך כאן בעמק, כזה דבר עוד לא ראיתי. אני ממש מבקשת שלא תיסעו לשום מקום.”
אני נכנע.
"בסדר, נישאר כאן עד שהסערה תחלוף ואז אני מביא אותה ישר הביתה, בסדר?”
"בסדר, אבל אני מחליטה אם הסערה נגמרה או לא.”
"אוקיי.”
"ותגיד לה שתתקשר אלי.”
בגלל הביטול אין מחסור בצימרים פנויים והבחור בקבלה נותן לי את המפתח לצימר הקרוב ביותר. אני כבר אתחשבן עם ההפקה. אני יוצא מהמשרד ונרטב שוב בשלושים המטרים שמפרידים בין הפתח למכונית.
"הבנתי ששכחת את הטלפון בבית.”
"נכון.” היא מתאמצת להתגבר על נקישות שיניה. “דיברת עם אמא שלי?”
"ברור. אז שלך היה בבית, שלי היה כבוי וככה שנינו לא ידענו שהצילומים בוטלו.” אני אומר ומתחיל לנסוע אל הצימר שההוא נתן לי.
"ממ…מה?”
"בוטלו, בוטלו.”
"אזז…מה נעשה?”
"נישאר כאן עד שהסופה תחלוף ואז אני מחזיר אותך הביתה.”
"מה זזזה…כאן?”
"כאן זה אחד הצימרים. רצוי אחד שיש בו מים חמים.”
"רצוי מממאוד.”
אני קצת הולך לאיבוד בדרך אל הצימר ומקלל את הבחור ואת המושב ואת המיזוג באוטו שלא ממש מצליח לחמם אותה. רווית יושבת בשקט ולא אומרת דבר מה שכבר מעיד על מצבה הלא מזהיר. בדרך כלל הבת שלי קשקשנית לא קטנה, אבל למדתי לחבב את זה.
בסוף אני מוצא את מספר 18 ומחנה את הרכב קרוב ככל האפשר אל הפתח אבל בסופה המשתוללת בחוץ גם עשרה המטרים שיש לנו לעבור ירטיבו אותנו מאוד. אלא אם כן…
“חכי כאן.” אני אומר ויוצא החוצה. הגשם מרטיב אותי, קר ורטוב ואלים, ניטח בקרחת שלי, מטשטש את משקפי. אני פותח את תא המטען ומוציא משם מטריה גדולה, פותח אותה ונאבק ברוח. אני מדשדש אל דלת המכונית בצד שלה ופותח אותה והיא מתבוננת בי באומללות.
“בואי מתחת למטרייה!”
היא מהנהנת ומנסה בגמלוניות לצאת מהרכב אבל גופה רועד ומסורבל. אני אוחז בידה, מגונן עליה בעזרת המטרייה וביחד אנחנו פוסעים במהירות אל דלת הצימר.
כמה חבל שאת המפתח השארתי במכונית.
אני חוזר בריצה אל המכונית ונרטב, מוצא את המפתחות לצימר ונרטב בדרך חזרה: סוודר, חולצה, מכנסיים, גרביים ונעליים. אולי התחתונים ובתי השחי שלי עוד יבשים, לא בטוח. האצבעות שלי רועדות אבל אני מצליח לפתוח את הדלת ושנינו נכנסים, משאירים שלוליות על הרצפה.
רווית לא ממש מדברת, רק נוקשת בשיניה באומללות ורועדת. אני מוצא את המזגן ומפעיל אותו על 30 מעלות. אוויר קר פורץ מהמזגן ואני מתמלא זעם, למרות שככה זה מזגן בשניות הראשונות. אני יודע את זה אבל בכל זאת מתוסכל מהעובדה שאני לא מצליח לעזור ל"ילדה".
“עוד שנייה זה יתחמם, בסדר?” אני אומר לה, כמעט מתחנן.
היא מחייכת אלי בגבורה ומהנהנת, נאבקת ברעידות.
אני צועד במהירות, כמעט מזנק, אל המקלחת. אני נאבק בברזים, מחכה בחוסר סבלנות שיגיעו המים החמים. המים הקרים זורמים בעצלתיים ולי מתחשק לתלוש את הברזים מהקירות ולחנוק את האחראי כשאני חושב על הילדה הקפואה שלי רועדת בסלון. המים החמים מגיעים לבסוף ואני מייצב את הטמפרטורה לחם פלוס ואז יוצא לקרוא לה.
“יאללה, דנה.” אני אומרת ומוביל אותה במהירות אל המקלחת, סוגר את הדלת מאחוריה.
רק עכשיו אני יכול להירגע קצת, המשבר המיידי על סף סיום. בתור שחקן אני מכוון מאוד פנימה ומוזר לי לראות את עצמי לחוץ וכועס כל כך. אני נחשב לבחור מתון ורגוע ואפילו רווית קוראת לי "דובי 'כפת לי", אז למה הלחץ? בגללה, אני מבין. בגלל שקר לה והיא רטובה ואני אחראי לה. למרות שבעצם לא. היא שחקנית מקצועית ויכולה לדאוג לעצמה, לא? כן, אבל אני עדיין "אבא" שלה. אף פעם לא אשכח את היום שבו היא עיקמה את הרגל בצילומים. היא הייתה אז רק בת תשע וחצי ואמא שלה לא הייתה על הסט. הייתה לה מלווה מטעם ההפקה אבל רווית צלעה ישר אלי, חיבקה אותי ובכתה בין זרועותי. מאז היינו יותר מאשר שני שחקנים על הסט.
“אבא?” קראה רווית מהמקלחת.
“כן!?” עניתי והתקרבתי אל דלת האמבטיה.
“אני…לא יכולה להתפשט…”
“מה?”
דלת האמבטיה נפתחה ורווית הביטה בי, אומללה, על סף דמעות.
“אני בקושי מסוגלת להזיז את הידיים…מרוב קור…לא מצליחה להתפשט…”
הדחף הראשוני שלי היה לעזור לה מיד ולהפשיט אותה, אבל מיד עצרתי בעצמי. אנחנו בכל זאת לא משפחה ואני גבר והיא אישה.
“מה זאת אומרת לא יכולה?”
“לא יכולה…קר לי מדי…אצבעות…לא עובדות..”
רווית היא ילדה של חום, אני יודע, שונאת קור. מושבניקית מעמק הירדן שרגילה לרוץ יחפה במכנסיים קצרים בין מטעי תמרים אבל הקור משבית אותה.
“תנסי שוב, דנה'לה, זה לא מסובך…”
“לא יכולה!” היא אומרת בתחינה, דמעות מתעבות בעיניה.
זה כל מה שאני צריך.
“תרימי ידיים.” אני מורה לה והיא מצייתת. אני מפשיל את הסווטשרט הרטוב שלה מעלה ומשליך אותו על הרצפה. מתחתיו יש חולצת טריקו ארוכת שרוולים וגם אותה אני מקלף ממנה, הבד הספוג מקשה עלי את המלאכה. ידי מתחככות בטעות בשדיה הנתונים בחזייה אבל אני נשבע שבאותו הרגע אין לך שום משמעות אירוטית.
“מכנסיים.” הוא מצווה ואני מהסס רק לרגע אבל לא מתווכח.
אצבעותיי נאבקות עם הכפתור העליון ואז עם הרוכסן. אני מוריד אותו עד למטה אבל המכנסיים ההדוקים ממילא, כמעט דבוקים לרגליה. אני כורע כדי להשיג מנוף ואז מקלף אותם ממנה בעדינות אך בכוח עד שהיא נשארת בתחתונים וחזייה בלבד. כאשר אני מיישיר את מבטי אני מבחין פתאום בשערות ערוותה הכהות דרך תחתוניה הרטובים והשקופים. אני בולע חזק ונעמד.
“יאללה, למקלחת.” אני מצווה אבל היא מסתובבת עם גבה אלי. כמנהג בנות דורה היא לובשת חוטיני ורוד והחוט נבלע בין שני פלחי ישבן חיוורים אך מלאים ועגולים להפליא.
“לא יכולה להוריד את החזייה ככה.” היא אומרת בפשטות.
אני ממצמץ כמה פעמים כי המתח שבסיטואציה מתחיל לנחות עלי, גם אם לא לגמרי. כדי לגמור עם זה כמה שיותר מהר אני שולח את ידי אל קרסי חזייתה ופורף אותם באצבעות רועדות, לא רק מקור. היא משליכה את חזייה אל הרצפה וממהרת לקלף מעצמה את תחתוניה ואני ממהר להסתובב, לא לפני שאני קולט את כל חריץ ישבנה ורמז של שפתי אפרסק וורודות.
“תודה, אבא!” היא צועקת כאשר אני סוגר את הדלת מאחורי. “וואו, איזה מים! איזה כיף!”
טוב, משבר אחד נפתר. כדי לא לחשוב על שדיים, ישבנים ורמז של שפתי ערווה אני מתחיל לתכנן את הצעדים הבאים. אנחנו צריכים לאכול. אני צריך בכל זאת לדבר עם ההפקה. אני צריך לדבר עם שרה, אמא-של.
טלפון ראשון לטלי, מזכירת ההפקה. היא מעט אגרסיבית ונוזפת בי שהטלפון שלי היה סגור, חוששת שאני רואה בה אשמה אבל מתרככת כאשר אני לוקח את האשמה על עצמי. לגבי הצימר, היא תדבר עם עמרם המפיק ויאשרו לנו צימר, היא מבטיחה לי בנדיבות נדירה. אחר כך טלפון לשרה. הילדה בסדר, קצת נרטבה אבל בסדר. היא מודאגת קצת, מכירה את הרגישות לקור של ביתה אבל אני מרגיע אותה שרווית מתקלחת במים כמעט רותחים ברגעים אלו ממש. היא משביעה אותי שלא ניצא משם עד שהיא, שרה, תאשר את זה ואני מבטיח לה שאני לא אעשה שטויות.
“אני מצטערת שאני ככה, רונן.” היא אומרת.
“שטויות, זאת דאגה הגיונית.”
“לא, אני מצטערת שאני מפקפקת בך. אתה יודע שאני סומכת עלייך, נכון?”
“די, שרה, אני מסמיק…”
“לא, ברצינות. אני יודעת שאיתך הילדה בידיים טובות ואני מצטערת שנשמעתי קודם כאילו אני מפקפקת בך.”
“תודה שרה. אנחנו נהיה בסדר, אני מבטיח.”
“אני יודעת. תמסור לה שהתקשרתי ושתתקשר אלי, בסדר?”
“כן, אם היא תצא אי פעם מהמקלחת…”
“אל תבנה על זה…” צוחקת שרה. “להתראות.”
“אמא?” שואלת רווית מאחורי ואני מזנק בבהלה. רווית צוחקת.
“לא אמרתי לך שש מאות ששים ושש פעם 'אל תפחידי את אבא הזקן שלך?'” אני שואל והיא מצחקקת שוב כשאני משתמש במשפט מהסדרה.
היא לבושה במגבת לבנה בלבד ונראה שבעלי הצימר אינם נדיבים במיוחד: המגבת חושפת את רוב ירכיה ואת חלקם העליון של שדיה.
“יאללה, רוץ להתקלח, גם אתה לא ממש יבש.”
האמת היא שהיא צודקת, רק שהייתי כל כך עסוק שלא שמתי לה לזה. אני נכנס אל המקלחת ומתחיל להתפשט מבגדי הרטובים.
“צריך עזרה?” היא שואלת מעבר לדלת, משועשעת מעצמה בעליל.
“לא, תודה!” אני עונה ונועל את הדלת ליתר בטחון.
נעליים, גרביים רטובות, מכנסיים ספוגים, חולצה וסוודר. אני מסיר את התחתונים ונכנס אל המקלחת, שמח על כך שהאדים מטשטשים את גופי בראי: אני דובי 'כפת-לי לא רק באופי. למרות דיאטה מתמשכת וביקורים קבועים בחדר הכושר אני עדיין עגלגל, גם אם בכושר סביר. החזה והכתפיים שלי שעירים בהרבה מהמקובל במקצוע שלנו והקרחת שלי היא כבר פחות תוצאה של גילוח יומי ויותר מכניעה גורפת של שיער ראשי. המצחיק הוא שכשקיבלתי את התפקיד הקרחת הייתה דרישה של ההפקה שלא אהבתי, אבל היום זה כבר בא מעצמו. לפחות בשמפו אני חוסך.
אני גומר להתקלח ומתנגב במגבת השנייה ואז מבין את הבעיה: הבגדים שלי רטובים לחלוטין וכל מה שיש לי זו מגבת אחת. איך אני אמור לצאת מכאן לעזאזל? הבגדים היבשים שלי במכונית, הגשם נמשך ואני לא אבקש מהילדה לצאת להביא אותם. כוס אמק, למה אני כזה מטומטם לפעמים? אני מחליט לצאת לבוש רק במגבת, לקחת את המטרייה ולרוץ אל האוטו, לקחת את התיקים ולחזור.
“תסתובבי!” אני אומר לה, פותח את דלת חדר האמבטיה לכדי חריץ.
“למה?”
“כי אני לבוש רק במגבת. אני אצא החוצה להביא את הבגדים. עכשיו תסתובבי.”
“יורד גשם.”
“זה ייקח רק שנייה.”
“טוב, אתה מוכן לצאת משם ולא להציץ כמו מוישה אופניק מפח האשפה?”
אני מוציא חצי גוף. רווית שוכבת על המיטה הגדולה וצופה בטלוויזיה. המזגן מורגש עכשיו ומזג האוויר בחדר נעים ויבש.
“יופי. עכשיו, אתה לא יוצא כי יורד גשם. אחרי שיגמר הגשם, נדבר שוב."
ילדה עקשנית. אני חוצה במהירות את המרחק מחדר האמבטיה אל דלת הצימר אבל זו לא נפתחת. אני מנסה שנית אבל היא תקועה. אני עומד ליד הדלת נבוך ודביל, מרגיש עירום וחשוף.
"נעלתי את הצימר והמפתח עלי.” אומרת רווית במתיקות. “ידעתי שתנסה את זה. עכשיו אתה מוכן להיכנס לחדר ולהירגע? האוכל עוד מעט יגיע.”
“איזה אוכל?”
"הזמנתי ארוחת בוקר, היא צריכה להגיע בכל רגע.”
אני עדיין עומד ליד הדלת, נבוך ומובס.
“נו, אל תעמוד שם כמו אידיוט. בוא תשכב לידי, זה אחלה סוויטה.”
אני מבין שהיא ניצחה הפעם וניגש בזהירות אל המיטה, מתיישב בחצי תחת על הצד הרחוק ממנה.
“מה את רואה?”
“ערוץ הקניות.”
“מה?”
“אין כמו לצפות בקשקשת הזאת כדי לנקות את המוח, תאמין לי.”
אני צופה בטלוויזיה ומנסה להירגע. יש משהו בדבריה. הביטחון המוחלט שבה המציגים מדברים על הקשקושים חסרי הערך שהם מוכרים משעשע בהתחלה אבל אחר כך משרה איזה נמנום על המוח. עיני מתגנבות מאליהן אל רגליה הארוכות, הפרוסות על המיטה לידי, עירומות וחלקות. אני נזכר בתחתוניה הקטנים הנמצאים כרגע בחדר האמבטיה והעירום שלה מכה בי כמו סטירה. ערוותה עירומה מתחת למגבת, לא יותר ממטר ממני. אני לא מעז להביט למעלה יותר ומגלה במבוכה שהזין שלי מתחיל לעמוד מתחת למגבת המהווה גם ככה כיסוי עלוב למדי לזקפה.
“אל תיראה כל כך אומלל.” היא אומרת ואני נאלץ להביט בה.
לא להסתכל לה על השדיים. לא להסתכל לה על השדיים. היא כמעט הבת שלך, אדיוט.
“זה היה יכול להיות גרוע יותר.” ממשיכה רווית. “זו הייתה יכולה להיות לאה.”
לאה היא אמה בסדרה ואשתו של המפיק, אשתי בסדרה. אישה גועלית וקרה שאף אחד לא אוהב והסצנות איתה נחשבות לעונש שבדרך כלל נופל בחלקי או בחיקה של רווית.
“בת פולין האחרת?” אני שואל ורווית צוחקת, פעמונים ממלאים את חלל החדר.
“ככה אתה קורא לה?”
“כן, פולניה מגעילה. יש לה פנקס מלא במה עשה לה כל אחד ומתי ומה היא חייבת לכל אחד ומה חייבים לה. היא זוכרת כל פרגון שפרגנה לך, תאמיני לי. וזה לא בא לה בקלות.”
נשמעת נקישה בדלת ואני נזעק. מילא רווית, אבל אני לא שש שאיזה שליח יראה אותי ככה עם המגבת על המותניים.
“את פותחת?” אני שואל בדאגה.
“אתה לא הולך להתפרץ החוצה לגשם, נכון?”
“נשבע.” אני אומר וממהר לאמבטיה.
היא קוראת לי כעבור כמה רגעים. על השולחן יש מגש ועליו כלי אוכל, סלט, גבינות, יין, מיץ תפוזים, חביתה ולחמים טריים. רוק ממלא את פי. אנחנו עורכים במהירות את השולחן ומתיישבים לאכול זה מול זה.
בדקות הראשונות אנחנו רק אוכלים, שנינו רעבים ואני גם קצת נבוך. הרעב נרגע קצת אחרי שאנחנו מחסלים את החביתות ואני מתחיל לעבוד על הלחמניות. בדרך כלל אני מתנזר ממלכודות כאלו, אבל הפעם אני לחוץ מדי והלחם הטרי מרגיע אותי. גם רווית עוברת ללחמניות, מעמיסה על הלחמניה שלה חמאה וריבה בלי בושה ויסורי מצפון.
“עדיף מאשר יום צילומים.” היא אומרת בין ביס לביס.
“את לא אוהבת את זה? את המקצוע?”
היא חושבת.
“אוהבת, אבל נחמד לפעמים לשבור שגרה, לא?”
“כן.” אני מסכים. אם כי הייתי מעדיף להיות לבוש יותר. היא לוקחת את בקבוק היין, פותחת אותו ומוזגת לעצמה חצי כוס.
“רוצה?”
עירום ושיכור איתה בצימר? עדיף שלא.
“לא, תודה.”
“זה מה שרצית לעשות?” היא מתעניינת, לוגמת מהכוס. טיפה יחידה של יין אדום מחליקה במורד סנטרה העופרי והיא מנגבת אותה בגב ידה. “ז'תומרת סדרה כזאת וקצת פרסומות? לא חלמת יותר…גדול?”
“כנראה שכן, כשהייתי צעיר יותר. אבל היום אני אוהב את זה, את יודעת? משכורת בטוחה ולא רעה, עבודה קבועה. מדי פעם פרסומות, סרטי סטודנטים, תפקיד קטן באיזה פיצ'ר. אני מתפרנס מלהיות שחקן, כמה אנשים יכולים להגיד את זה?”
“אני מניחה שאתה צודק.” היא אומרת בכובד ראש. “למרות שאני כן חולמת גבוה.”
“לדעתי שאת יכולה להגיע רחוק. רחוק מאוד. אפילו להוליווד.”
“אין מצב, אני לא מספיק יפה בשביל הוליווד.” היא אומרת בחדות.
אני מופתע.
“את בחורה יפה, גם אם לא בלונדינית.”
“יש לי תחת ענק ואין לי ציצי כמעט והאף שלי גדול מדי.”
עכשיו אני נדהם ממש.
“יש לך תחת מקסים, חזה חמוד והאף? מאיפה הבאת את הקשקוש הזה? יש לך אף בסדר, רחוק מלהיות 'ענק'. את יודעת מה הבעיה שלך? שאת מסתובבת ליד יותר מדי מנותחות ולכולן יש אף פצפון כי 'אמא שלך' במרכאות, הגברת לאה בת פולין האחרת שולחת את כל מי שהיא יכולה לניתוח פלסטי אצל אותו מנתח, הקצב הזה שעובד עליה כבר חמש עשרה שנה. מי אמר לך שיש לך אף גדול?”
“לאה…” היא אומרת במבוכה.
“בת זונה…” אני מסנן והיא פוקחת עיניים. “סליחה, אני לא התכוונתי…”
“…לקלל ליד הבת שלך?”
“משהו כזה.”
“אתה זוכר שאני לא באמת הבת שלך, נכון?” היא מישירה אלי מבט וחלק מהכוונות שבמשפט הזה מחישות את הדם בעורקי ומזקירה את הזין שלי.
“לפעמים אני שוכח.” אני מודה. “זה כבר כל כך הרבה שנים, מאז שהיית פצפונת.”
“אני כבר לא ילדה קטנה.” היא אומרת ומביטה בי באותו מבט. אוקיי, אני צריך יין. אני מוזג לי כוס ושותה לגימה אחת וגם היא מרוקנת את הכוס שלה.
“גם לי היא הציקה.” אני משנה את הנושא.
“מי, בת-פולין-האחרת?” היא מצחקקת.
“כן. שאני אוריד את השערות.”
היא מביטה לרגע על ראשי הקרח.
“לא, לא שם. על החזה והגב.”
“אה…” היא מבינה את טעותה ומצחקקת שוב.
“לא, למעלה אין בעיה.” אני מסביר.
“למה באמת גברים מגלחים את החזה זה כל כך…הומואי.”
“באמת? חשבתי שזה מגעיל נשים. החבר שלך…איתי…הוא חלק בחזה, לא?”
“אל”ף. הוא כבר לא חבר שלי. יצאנו כמה חודשים ועכשיו אנחנו מגיעים ביחד לאירועים רק לצורכי יחצנות. בי"ת. הוא באמת מגלח אבל זה די יאקי בעיני.” כוס היין השניה שלה נעלמת לאיטה ואני תוהה אם זה טוב כל העסק הזה שהיא משתכרת לה כאן.
“אז את יוצאת איתו…סתם?” אני מופתע קצת, אולי גם מאוכזב. חשבתי שהיא אמיתי יותר.
“אני לא מאוד גאה בזה.” היא מודה. “אבל זה הביזנס. יש לו כמה אחרות שהוא מזיין, איתי זה רק אירועים. זה טוב לשנינו, הוא יותר מפורסם ממני. למה, זה נראה לך בעייתי?” היא מביטה בי בכנות, מחפשת את חוות דעתי.
“הוא יודע שאת לא…אוהבת אותו?”
“ברור, אמרתי לך, זה ביזנס לגמרי. הוא החבר שלי בסדרה אז שנינו מרוויחים שרואים אותנו ביחד, הצלמים מתים עלינו. אבל איך שהם חותכים גם אנחנו נפרדים. הוא לכוס התורן שלו, ואני…לא.”
“אהבת אותו?” אני שואל, כנראה בהשפעת היין.
“אהבתי? לא יודעת. הוא היה כבר מפורסם כשהוא הגיע בעונה הקודמת ולי זה מאוד החמיא אז נסחפתי. מהר מאוד הבנתי שהוא קצת…”
“…דביל?”
“התכוונתי להגיד שטחי, אבל דביל זה גם טוב. כל היום 'מה אכלתי' ו'מה את אוכלת' ו'מה מרחתי' ו'מה קניתי'. אתה יודע שגם למטה הוא…”
“הוא מה?” אני לא מבין.
“מגלח…” היא מצחקקת.
“איך את יודעת?” אני שואל בטיפשות.
“אמרתי לך שאני כבר לא ילדה קטנה.”
הפה שלי מתייבש ואני לא אומר כלום, רק מהנהן. אולי אני גם אומר "אהה.” אולי לא.
“בכל מקרה, אני חושבת שגברים שעירים זה יותר סקסי. אני יכולה לגעת?” היא שואלת ונעמדת.
“מה?!” אני מתפלץ. “לא! מה פתאום! דנה!”
אבל היא כבר מקיפה את השולחן ועומדת לידי. ידה הקטנה נחה על כתפי, מחליקה על השערות שלאה המטומטמת רצתה כל כך שאני אסיר.
“מממ…נעים…” היא מגרגרת, מתעלמת ממני.
“דנה, לא, נו!” אני הודף אותה בעדינות, מפנה אליה את גבי. אבל התנועה שלי חפוזה, מסורבלת, לא מדויקת וידי מתירה בטעות את הקשר של המגבת שלה ולזוועתי אני מרגיש בשדהּ בכף ידי: עטרה, פטמה והכל.
היא צווחת, יותר צוחקת מכועסת וממהרת לאסוף את המגבת והטלפון שלי מתחיל לצלצל פתאום. רווית מתרחקת ממני ומרימה את הטלפון וגל אשמה מציף אותי כאשר היא אומרת:
“הלו אמא.”
אנ מסדיר את חלצי ומבוכתי ומביט החוצה. הגשם נחלש מעט ורווית השאירה את המפתחות בדלת ואני מנצל את ההזדמנות. אני יוצא החוצה בזהירות ורץ, יחף ועירום למחצה למכונית. שם אני לוקח את שני התיקים ומתחיל לרוץ בחזרה אל הצימר. בדרך אני מרגיש בקשר סביב חלצי הולך ונחלש ואני מתפלל שיחזיק מעמד עד שאגיע אל הבקתה והוא אכן מחזיק…בדיוק עד הדלת. לחדר אני נכנס עירום, זקור למחצה, תיק בכל יד. רווית מביטה בי כאשר אני נכנס ועיניה נפערות בהפתעה. האוזניים שלי בוערות במבוכה.
אני לוקח את התיק שלי ונכנס אל המקלחת, נועל את הדלת מאחורי. אני בורר לי בגדים יבשים, מקבל בברכה את ההגינות שהם מחזירים לי, כרטיס החזרה שלי לעולם השפיות. ג'ינס, חולצת כפתורים, אפודה, תחתונים (מעולם לא הרגשתי אסיר תודה כל כך לחתיכת בד פשוטה כמו עכשיו), מכנסיים ואני בנאדם. רגיל.
“…יאללה, אמא. כן, עוד לא נרגע כאן. כן…אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו…כן…כמו אבא שלי, ברור. מה שהוא יגיד…אני ילדה טובה…לא, אני לא אעשה לו צרות. מבטיחה. יאללה, אמא, להתראות. כן, אני אעדכן אותך. נשיקות לתמי. ביי.”
“למה אמרת לה שעוד לא נרגע כאן?”
“כי לא בא לי לחזור הביתה.”
“הבאתי לך את התיק.” אני אומר בתחושת נצחון קלה. “את יכולה להתלבש.”
“יופי.” היא אומרת ללא חמדה. היא לוקחת את התיק ונכנסת לחדר האמבטיה ואני מודה לאלוהים שאין לה חשק להתלבש מולי.
“מה נעשה עכשיו?” אומרת מחדר האמבטיה. “נשכב על המיטה ונראה טלוויזיה?”
על המיטה? איתה?
“לא, בואי נצא לטייל.”
“לאן?”
“קלעת נמרוד זה לא רחוק. אפשר לנסוע לטייל שם.”
כשהיא יוצאת מחדר האמבטיה נשימתי נעתקת. היא לבושה בבגדי תלמידת הית הספר שלה מהסדרה, אבל היא עשתה להם משהו. החצאית המשובצת שלה מגיעה עד אמצע ירכיה, חושפת מעט מעורה הבר ומעט מתחת היא לובשת גרבי צמר שחורים המגיעים כמעט עד קו החצאית. מעל היא לובשת חולצת כפתורים ומעליה סווטשרט של תיכון רום, התיכון הפיקטיבי מהסדרה. את שיערה הערמוני, העשיר, היא אספה בקשת ופניה היפים חשופים, בוהקים באנרגיה. איריס המלבישה לא הייתה מאשרת את זה, זה ברור.
“יאללה, נסענו?” היא שואלת ומסתחררת על עומדה וחצאיתה מסתחררת עוד כמה סנטימטרים, ממש עד מתחת למפשעתה.
“זה לא…חשוף מדי?” אני מתלונן.
“אתה לא אבא שלי…” היא מזכירה לי, משועשעת מעצמה.
“יהיה לך קר.”
“אני אקח איתי גם מעיל ארוך.”
אני מושך כתפיים בתבוסה. לפחות יש לה מעיל.
———————
לחלק הבא