מסיבת יום ההולדת של פרופסור היימן – חלק ב’

לחלק הקודם
רחל הופתעה לגלות כי נועם החזיקה קסדה נוספת בתיק השחור ששכן תדיר על מיכל הדלק. היא גם מעולם לא שמעה על קיומם של מכשירי קשר לאופנועים, אך כעת, כאשר החליק האופנוע מערבה לכיוון הים, מצאה שהם שימושיים מאוד.
"איפה להחזיק?" שאלה, מתנודדת כלולב קדימה ואחורה.
"את צריכה להחזיק בשתי הידיות מאחורייך, אבל את יכולה להחזיק במותניים שלי, אם בא לך."
רחל גיששה לאחור, ומצאה את שתי הידיות הכסופות.
"לא מהר, בסדר?"
"זה כל הכיף, אל תהיי שפנה!"
"בבקשה, אף פעם לא הייתי על אופנוע!"
נועם הרפתה מידית הגז, בלימת המנוע המיידית מצמידה את רחל אל גבה.
"אף פעם?"
"אף פעם."
רחל הציצה בראי, וראתה שעיניה של נועם חייכו מאחורי המשקף.
"בתולה, הא? מותק, כשאני אגמור אתך, את כבר תהיי מכורה."
צווחתה של רחל נבלעה בנהמת מנוע ההונדה הרעב שזכה לפתע במנה נדיבה של דלק מנועם, יורה את האופנוע קדימה. הן התקרבו לגשר המתנשא מעל צומת מורשה, תאוצת האופנוע וזווית העלייה מילאו את רחל בתחושת חוסר משקל מפחידה ומרגשת. לפני שהספיקה להירגע, הבחינה שנתיב האופנוע הוביל אותן הישר אל בינות שתי מכוניות שנסעו במקביל. היא הידקה את ברכיה בחוזקה סביב ירכיה של נועם.
"אימא'לה…" היא שמעה את עצמה ממלמלת.
"תפסיקי לפחוד, אני יודעת מה אני עושה." הגיע קולה הרגוע של נועם מהקסדה, והן חלפו במהירות בין שתי המכוניות.
"את משוגעת, את יודעת? את תהרגי את שתינו!" אמרה רחל, אך לא בכעס או בפחד שחשבה שתחוש : תנועותיה הנקיות של נועם שידרו שליטה מוחלטת בכלי.
"נחיה ונראה, לא?"
וירטואוזית ככל שהייתה, הפקקים באזור צומת הכפר הירוק אילצו את נועם לנסוע לאט יותר ואפשרו לרחל להסדיר את נשימתה ולהירגע.
"איזה אופנוע זה?"
"הונדה 750 VFR, למה, את רוצה לקנות?"
רחל לא ענתה, רק חייכה.
"למה את בלי מעיל? תמיד את נוסעת עם מעיל." שאלה כאשר הגיחו בינות לשדות התות של רמת השרון.
"כדי שאני אוכל להרגיש את הציצים שלך בגב. תגידי, יש לך שני כפתורים שם בחולצה, או שאת ממש שמחה לראות אותי?" רחל לא ענתה, המומה. לפניה נועם צחקה במיקרופון ונגעה בבלם היד כדי להאט לרגע את האופנוע, שולחת את רחל המופתעת קדימה, שדיה נמעכים שוב אל מול הגב הצנום שלפניה.
"אויש, שני בונבונים יש לך שם, מאמי. ממש בא לי…" התחילה נועם ולא סיימה.
דממה השתררה בקסדות, מופרת רק על ידי נהמת המנוע ושריקת הרוח.
"תחזיקי חזק, ותלכי בדיוק עם הגוף שלי." צוותה נועם. הן התקרבו לעיקול העלייה על איילון הצמוד למחנה גלילות, בו הכביש התעקל ב 360 מעלות. נועם האיצה את האופנוע, משכיבה אותו לימין כאשר נכנסו לעיקול, רחל נשכבת אחריה.
"אני מתה…אני מתה…" היא שמעה עצמה ממלמלת באימה, האספלט רץ מתחתיה, מרחק עשרות סנטימטרים בלבד מפניה. מכונית בודדת נגלתה לפתע בנתיב השמאלי בו נסעו, אטיותה הברורה לעין חוסמת אותו.
אימא'לה! צרחה רחל בראשה. במקום להאט כפי שציפתה, נועם האיצה, מנצלת את העוצמה הצנטרפוגלית שצברה כדי להשכיב את בהמת הפלדה עוד לימין, ונמלטה מהנתיב המסוכן. כאשר חלפו על פני המכונית, היא האטה כדי לבחון מי נמצא מאחורי ההגה.
"נשים." נחרה בבוז, מניפה אצבע משולשת כלפי הנהגת שהזדחלה באדישות בנתיב השמאלי.
כאשר התייצבו על הכביש המוביל דרומה לתוך תל אביב, שאלה נועם:
"פחדת?"
"גם."
"גם? מה עוד?"
רחל צחקקה.
"אני לא מאמינה, כולכן אותו דבר. " אמרה נועם בכעס מעושה. "רק רואות אופנוע, מתחילות להירטב. אל תהרסי לי את הריפוד!"
רחל צחקה כעת בקול גדול, האדרנלין המתפרק בגופה מביא אותה לתחושת היי לא מוכרת, נוסך בה אומץ.
"נו, אז מה בא לך לעשות לי לבונבונים?" שאלה בהתגרות.
"הכל." אמרה נועם. "ה – כול".
* * *
"היי, עברת את מחלף קק"ל!" קראה רחל שצפתה בכביש היציאה לכיוון המחלף נעלם במהירות מימינה.
"זה בסדר, אנחנו לא נוסעות אלייך."
"אנחנו לא?"
"ממש לא. אנחנו נוסעות אלי, לנווה צדק."
נהמתו העצבנית של האופנוע הדהדה בשכונה כאשר נועם נווטה אותו במיומנות בינות לרחובות הקטנים. היא נעצרה ליד דלת כחולה, טיפסה באיטיות מהכביש, והעמידה את האופנוע על פיסת המדרכה הצרה. אישה זקנה חבושת מטפחת ישבה בפתח הדלת בבית ממול, ונועם ניגשה אליה.
"ערב טוב, אסתר!" היא הגבירה את קולה.
"ערב טוב, כפרה, ערב טוב!" ענתה הזקנה בכיוון הכללי בו עמדה נועם.
"מה שלומך?"
"ברוך השם, ברוך השם!"
"יופי, יופי, מה את אומרת על החברה שלי?" היא הצביעה על רחל, שעמדה לידה, מבולבלת.
"ברוך השם!" ענתה אסתר.
"ברוך הוא, ברוך שמו. אנחנו הולכות להזדיין עכשיו, בסדר?" רחל חשבה שהיא מתפלצת למשמע הדברים וסטרה לנועם על גבה, אך האדמונית רק צחקה.
"כן, כן, יופי. תהיי בריאה!"
"תודה על הפירגון, נשמה!" המשיכה נועם את הבדיחה. "אני מצטערת מראש על הרעש, אבל היא נראית לי אחת שצורחת."
"נועם!" נזפה בה רחל בלחישה, מחפשת בור זמין בו תוכל לקבור את עצמה.
"היא כמעט חרשת, כמעט עיוורת, ובטוח סנילית. היא לא תשמע את הרעש שתעשי…" צחקה נועם, גוררת את רחל הנבוכה אל פתח דלתה. "לילה טוב, אסתר!" היא צעקה מבלי לחכות לתשובה.
"נו, את אחת שצורחת?"
הבית היה קטן, נקי אך לא מסודר. חדר שינה גדול תפס את מירב החלל, ורחל ניחשה שהדלתות מסביב הובילו למקלחת ולשירותים. היא צחקה במרירות, למרות מבוכתה.
"עד היום, לא."
"אני מניחה שאני צריכה להראות לך את הבית, וזה, אבל אני מעדיפה להתחיל עם זה…."
נועם חבקה אותה מאחור, הבל פיה מענג את אוזנה השמאלית של רחל . רגע האמת צץ במהירות כאשר שפתיה של הצעירה נישקו את עורפה וצדי צווארה, מעפילות לאוזנה, שם פלשה אליה לשון סקרנית.
תשוקה, כמיהה ופלא הציפו אותה, מוצצות לפתע את כוחה של רחל, והיא נשענה לאחור על נועם, שקלטה אותה בזרועותיה החזקות ללא קושי. מטר הנשיקות העדינות נמשך לאיטו, שולח צמרמורות מהתנוך אל כפות הרגלים, משערות הראש אל קצות האצבעות. כמו הייתה רחל בובת סמרטוטים מגודלת, סובבה אותה האדמונית על צירה, השעינה אותה על הדלת ואחר החלה מלטפת את שערה בעדינות, מתבוננת בעיניה ברוך. הייתה זו האישה המבוגרת מבין השתיים שפישקה שפתיה וקירבה את פיה אל עבר זו של רעותה, מניחה לצעירה לגלות את פיה בלשונה החקרנית.
"תגעי בי." ביקשה רחל לאחר ששפתיהן נפרדו. נועם, שאחזה את גווה בידה השמאלית, ליטפה את הפנים הרעבות שמולה.
"לא שם." אמרה רחל בפשטות, מחככת את אגנה בתנועה קלה אל מול ירכה השרירית של הצעירה. היא חשה את יד מרימה את חצאיתה, ואז אצבעות אוחזות בבד התחתונים.
"ברשותך." אמרה נועם, קורעת ממנה את הבד הדק, והיא חשה את חום האצבעות כמו שורף את חשיפותה הרעבה. גניחה נפלטה מפיה כאשר החלה נועם לעסות את מפשעתה, מרחפת על פני הדגדגן לפרקים ומלטפת אותו, ודמעות הקלה החלו לשטוף את פניה. בשתי ידיה חיבקה את אהובתה הצעירה, מתרפקת על כתפיה בעוד האצבעות יד ימין המחוננות של הצעירה מענגות אותה על וליד, בפנים ומאחור.
"נועם אני…" החלה רחל לומר, חשה בהתכווצויות בתוך נרתיקה. "זה…אוי…זה…"
נועם חשה בהתפרצות המתקרבת, והגבירה את קצב תנועותיה, נאלצת כמעט להלחם באגן שמולה. עיניה של רחל היו עצומות, נחיריה מורחבים והיא התנשפה בכבדות, חשה באורגזמה המתקרבת ומאיימת כמעט להטביע אותה בעוצמתה.
"הנה זה…הנה זה…זה בא…נועם…זה כאן…" רחל החלה לצווח, סדרת צווחות קטנות שמלאו את החלל הקטן בעודה מניעה את אגנה בפראות ממש. נועם סלקה את ידה הימנית, מניחה לאהובתה המבוגרת להתחכך בפראות בירכה, בעודה חופנת את עכוזיה הגדולים בידה החזקות ותומכת בה. הצווחות שככו לאיטן והפכו ליבבות, עד שנרגעו ונשימותיהן הכבדות התמזגו. נועם ליטפה את שערות רחל שהתרפקה עליה, מניחה את ראשה על כתפה. לאחר שאזרה מעט כוח, הרימה רחל את ראשה והישירה מבט אל נועם, פניה שטופות דמעות ושערה סתור.
"תודה." אמרה. נועם חייכה בתשובה.
"את בסדר?"
"את צריכה לשאול?"
"קודם לא הראיתי לך את הבית. מה את מעדיפה, קפה או למיטה?"
רחל הישימה עצמה כאילו סוגיה כבדת משקל עומדת על הפרק, והשתהתה.
"קחי אותי למיטה." ציוותה כנסיכה מפונקת.
"גם לא הראיתי לך את הבית," נועם הניפה את רחל כחתן המוביל את כלתו מעבר למפתן. "וגם לא הצעתי לך קפה. אני מאוד מקווה שאת לא הולכת לספר על זה להורים שלי." מספר צעדים הפרידו בין הדלת למיטה, ולאחר שחצו את המרחק, הניחה אותה נועם בעדינות על גבה.
"אני יודעת? את לא מאוד מנומסת, את יודעת. אולי לא תהיה לי ברירה…"
"במה זה תלוי?" נועם עמדה למרגלות המיטה, מודדת את אהובתה השרועה במבטים רעבים, וחיוך ריחף בזויות פיה.
"זה תלוי במה שתתני לי…"
"תנוח דעתך, מאמי. אני אתן לך."
"הבטחות, הבטחות…" התגרתה בה רחל, מפשקת את רגליה הארוכות בתוך החצאית.
נועם לא השתהתה. היא כרעה על ברכיה בין הירכיים שמולה, וקירבה את פיה לירך, מרימה את עיניה לפגוש באלו של רחל, שעקבה בשקיקה אחריה. באיטיות מכוונת, החלה לנשק את ירכיה של רחל, נשיקות אטיות, מרפרפות. מדי פעם עצרה וליקקה בשקדנות אזור מסוים, אך שמרה מרחק משיח המפשעה המקורזל של רעותה. רחל הייתה סבלנית בהתחלה, אך עד מהרה החלה לנסות לכוון את הדגדגן הרעב אל הלשון המרקדת מסביבו. בתנועות אגן שהיו קטנות ואקראיות בהתחלה, אך מדויקות ותובעניות יותר ככל שהעמיקה בה תהום השקיקה בין רגליה, היא ניסתה לשבור את הרעב, אך הלשון הזדונית התחמקה ממנו בעקביות.
"נו…" התחננה לבסוף. "בבקשה…"
"בבקשה מה?" חייכה אליה נועם ברשעות מבין ירכיה.
"שם…שם…"
"תראי לי איפה…אני לא יודעת איפה זה 'שם'." היתממה נועם. רחל שלחה יד מהירה אל עבר הכפתור שעמד, אדום מזעם ותסכול.
"איך זה נקרא, תזכירי לי?"
"דגדגן…זה נקרא דגדגן…"
"ללקק לך את הדגדגן?" שאלה נועם, חורצת לשון מתגרה. רחל הנהנה במהירות.
"תגידי את זה."
שרידי מבוכה פתאומית מילאו את האישה המבוגרת. למרות מה שעברה בשעה האחרונה, היא התקשתה להוציא את המלים מפיה. נועם נטלה את ידה של רחל בידה, פישקה את אצבעות האמה והקמיצה, ושלחה ליקוק מהיר, מתגרה במפשעה שבינהן. רחל הזדעזעה ונשפה, ושלחה את ידה שלה אל בין ירכיה. בעדינות אך בנחישות, סטרה נועם על גב כף היד המתקרבת.
"טסק…טסק…טסק…" היא צקצקה בלשונה. "תגידי את זה, או שנלך לישון בלי ארוחת ערב…"
"תלקקי לי את ה…דגדגן." אמרה רחל בקושי. כעת, משעזבו המלים את פיה והשמיים לא נפלו על ראשה, אמרה אותן שנית, מתגרית מהאיסור שהיה חבוי בהן. "תלקקי לי את הדגדגן, נועם…"
נועם לא היססה לרגע, ובתנועות איטיות שהתגברו מרגע לרגע, החלה ללקוק את סביבת הכפתור החבוי שמולה. הלשון ריחפה בדיוק מעל, הקצה נוגע – לא נוגע בנקודה הרגישה.
"תרדי לי…תלקקי לי…"
בלי לגעת ממש, הלשון המיומנת ריחפה סביב הדגדגן, מלטפת את סביבתו מכל צדדיה. מדי פעם ליטפה את שפתי הערווה, ועד לפי הטבעת הגיעה, אך רוב הזמן נשארה ממוקדת באותו אזור אליו כיוונה אותה רחל ביבבות קולניות.
"שם! שם!" דרשה רחל, ירכיה נסגרות לאיטן סביב הראש האדמוני, ידיה מתנחשות בשערות הקצרות. נועם התאמצה להדביק את האגן המרדן, שריקד אחוז תזזית. היא נאבקה בירכיים שסגרו עליה בעוצמת אורגזמה מתקרבת.
"נועם!" צווחה רחל. "נועם!"
נועם כבר לא השתמשה בפיה או אצבעותיה כדי לענג את אהובתה. בסדרת תנועות קצרות, מהירות וחזקות שגלה עצמה רחל על הפה והסנטר שבין ירכיה, מתעלמת מהסובב אותה. גל עווית ארוך מלווה בכמה קצרים אחריו המחישו לנועם את עוצמת ההתפוצצות שחשה רעותה, והיא המתינה עד שישככו הרעידות כדי לזחול אליה, ונישקה אותה על ברכות. רחל הופתעה לרגע מטעם שפתיה של נועם, אך לאחר מספר שניות מצאה אותו מעורר.
"מממ…הטעם הזה…" היא החלה להניע את אגנה לכיוון זה של הצעירה.
"אל תגידי לי שאת מתחממת שוב! הרסת אותי, וומן." רטנה נועם בצחוק, ורחל צחקקה. "נו, איך היה לאבד את הבתולים?"
"נפלא." התרפקה עליה רחל, מניחה את ראשה על החזה הקטן. הן שכבו בדממה מספר דקות, נועם מלטפת את הראש המתולתל שבחיקה.
"אולי תתפשטי כבר?" הציעה נועם לאחר מספר דקות בהן היו מחובקות. רחל לא ענתה.
"אל תגידי לי שאת מתביישת…" חוסר התגובה של רחל דיבר בקול רם.
"תקשיבי לי!" נועם הפנתה בעדינות את פניה של רחל אל שלה. "למה את חושבת שהתחלתי אתך? בגלל השכל שלך?" רחל צחקה, אך לא נראתה משוכנעת.
"את כוסית, בסדר?"
"באמת?"
"באמת – באמת."
"יש לי תחת גדול." פלטה רחל במהירות, מסבה מבטה.
"יש לך תחת גדול, וחזה גדול. את אישה. בואי למערה שלי! אוג! אוג!" נועם טפחה על חזה, ורחל פרצה בצחוק, ואחר התרצתה והחלה לפרום את כפתורי חולצתה.
"הלו! הלו! מולי! תני שואו!" היא צוותה, אך רחל הנידה בראשה.
"זה שאני עושה את זה באור זאת הפשרה היחידה שמקובלת עלי." נועם לא אמרה דבר, ורחל הניחה את חולצתה בצד המיטה, ושחררה את קרסי החזייה, משחררת את שדיה הגדולים, הזקופים במפתיע.
"וואי, וואי, אני מתה!" התעלפה נועם, גד ידה נצמד למצחה במחווה תיאטרלית מוגזמת. רחל שוב צחקה, קילפה את חצאיתה, ונשכבה על חזה של נועם "המעולפת", מתענגת על המגע של עירום בעירום.
"בעצם את הבתולה מבין שתינו." אמרה לפתע רחל לאחר מספר דקות של ליטופים איטיים ומענגים, מזדקפת על מרפקיה כדי לבחון את נועם.
"מה זאת אומרת?" התרעמה האדמונית.
"היית פעם עם גבר?"
"לא." אמרה נועם בתיעוב.
"אז את בתולה!" צחקה רחל. נועם נתנה בה מבט רציני למחצה.
"עוד פעם את פולטת את השטות הזאת, ואני מזיינת אותך!"
"בתולה, בתולה, בתולה!" התפוצצה רחל מצחוק.
"ככה, הא? אל תגידי שלא הזהרתי אותך." היא התגלגלה לצד המיטה, חיטטה בשידת הלילה, ואחר התגלגלה בחזרה, אוחזת חפץ שחור מאורך, ממנו השתלשלו רצועות.
"מה זה?" שאלה רחל.
"זה…" נועם הזדקפה על ברכיה, חוגרת את איבר הסיליקון. "זה יואל."
"יואל?" התפוצצה רחל מצחוק. "יואל! יואל!" היא נשכבה על גבה, מנענעת ברגליה מרוב צחוק, ונועם הצטרפה לצחוק. כאשר ראתה שרחל לא נרגעת, אמרה:
"נו, אולי די?"
"יואל! תזיין אותי, יואל!"
"מה כל כך מצחיק, סתם שם דבילי…" רטנה נועם.
"לדוד שלי קוראים יואל." הסבירה רחל אחרי שנרגעה. "את צריכה לראות אותו : גניחט. ממושקף. מגמגם."
"אחלה מצחיק. יאללה, תעמדי על ארבע, אני אראה מה זה בתולה."
רחל הייתה עדיין משועשעת כאשר נעמדה על ארבע, אך נועם הייתה להוטה והיא ממילא חשה שהלילה הכל הולך. נועם פישקה אותה באצבעות מיומנות, הניחה את ראש הסיליקון בערוותה הרטובה, והחלה לשגול אותה בתנועות קצובות.
"מממ…לא זכרתי שזה כל כך טוב…" אמרה רחל לאחר מספר רגעים.
"איך אני…?" שאלה נועם בהיסוס לא אופייני.
"האמת..?"
נועם עצרה, מבטה מודאג.
"לא עושים את זה בדיוק ככה. את עושה את עם הגב, זה צריך לבוא מהאגן."
"ככה?" ניסתה נועם באופן אחר.
"מממ..נחמד, אבל לא. את רוצה שאני אראה לך?"
"את ממש לא הולכת לזיין אותי." אמרה נועם במהירות. רחל השתהתה, מופתעת מהתגובה.
"בסדר, אולי רק תעמדי, ואני אראה לך בלי…יואל." אמרה בקול רך לאחר מספר שניות. נועם היססה.
"אני הלכתי די הרבה צעדים לקראתך בשעות האחרונות. תעשי צעד קטן אחד לקראתי? בבקשה?" ביקשה רחל.
"למה זה כל כך חשוב לך?"
"כי נראה לי שכשתדעי שאת עושה את טוב, תיהני הרבה יותר."
נועם חשקה את לסתותיה, נעמדה על ארבע, ורטנה:
"הגישה הטיפולית שלך ללא דופי, דוקטור היימן. יאללה. תני לי את זה."
"את מחזיקה את התחת ככה…" רחל אחזה בישבן הקטן באצבעותיה הארוכות. "ואז…ככה, עם האגן…" היא הדגימה את תנועת החדירה מאחור, אגנה פוגע בעכוז השריר שמולו. "הבנת?"
נועם הנהנה והן התחלפו, רחל בקושי מתאפקת מלחייך לנוכח להיטותה של נועם לעזוב את התנוחה בה הייתה. היא הניחה כרית מתחת לאגנה, שילבה את ידיה, והניחה עליהן את ראשה, ישבנה מורם.
"את בהחלט תלמידה מזדיינת…" התפנקה רחל. תנועותיה של נועם היו מדויקות יותר, וכל מהלומה שלחה אדוות עונג באחוריה. רעיון הבליח בה.
"את מעשנת?" שאלה לפתע.
"פה ושם. תגידי, אנחנו מזדיינות, או שאנחנו באמצע טיפול?" שאלה נועם.
"עישנת פעם תוך כדי?" התעקשה רחל.
"מה?"
"אני פשוט חושבת שאת תיראי מאוד…חזקה…בתנוחה הזאת עם סיגריה דולקת בפה."
הפגיעה הייתה מדויקת. נועם קמה ממקומה, ניגשה לשידה ושלפה משם קופסת מרלבורו לייטס. היא הציתה את הסיגריה, ושאפה עמוקות.
"מממ…את כבר נראית כמו…" רחל נשכה את שפתיה בהפגנת ערגה, ונענעה את ישבנה. "בואי, בנזונה קשוח אחד."
נועם הצטמררה. היא טיפסה למיטה במהירות, פישקה את רחל, וחדרה אליה באבחה אחת, אוחזת בישבן הגדול בשתי ידיה, הסיגריה נעוצה בפיה ברישול.
"את יודעת איך את נראית עכשיו?" רחל סובבה אליה את מבטה.
"איך? תגידי!" בקשה נועם בלהיטות, הולמת באהובתה בתנועות קצרות ומדויקות.
"כמו…איזה…חתיכת…בנזונה…שלא אכפת…לו מכלום…" נראה היה שכל מילה נוחתת כמקבת על מסמרי תאוותה של נועם, והיא החלה להגביר את הקצב. רחל שלחה יד הססנית בין רגליה, תרה בסקרנות אחרי הערווה האדמונית. הגוף הצעיר מאחוריה הצטמרר כאשר פגשו אצבעותיה את הנקודה הרגישה, ונועם החלה להתחכך ביד שבין ירכיה, תוך שהיא שוגלת את אהובתה הכורעת מתחתיה.
"קחי את זה…קחי זין…" סיננה נועם מבין שפתיה הקפוצות, ורחל הרגישה את הריגוש שחשה רעותה מממלא גם אותה. איבר הסיליקון נכנס ויצא חליפות, אך המגע שלו לא עורר אותה כמו האקסטזה בה הייתה נתונה נועם. היא הרגישה שהאדמונית מתחילה להחמיץ את קצב המהלומות, מתרכזת יותר בירכיה שלה מאשר באקט החדירה, אך עובדה זו רק גירתה אותה יותר.
"את כל כך…קשוח… קשוח ומאנייק…" היא ניסתה, מתרגשת לראות שכל מילה פוגעת. אדוות ריקדו בינות לפלחי העכוז הגדולים, ושדיה התנדנדו לכל עבר תחת מטר המהלומות של נועם שהתקרבה במהירות לפורקן.
"הנה…הנה…מאמי…" גנחה לפתע נועם, נועצת עצמה עמוק יותר, נשכבה על רחל וחיבקה אותה בעוצמה, מניחה לגלי הפורקן לשטוף את גופה. עוצמת התחושה של אהובתה הדביקה גם אותה, ורחל גמרה בעוצמה תחת הגוף המיוזע שהיה שרוע עליה.
* * *
הן התעוררו לאחר כעשרים דקות, וקמו להתקלח בתורות. נועם יצאה מן המקלחת, מדיפה ניחוח פשוט ונקי, לבושה בתחתוני בוקסר בלבד מצחצחת את שיניה.
"אה אי איאיאך." אמרה בצער, הקצף בולע את מלותיה.
"מה?"
"אי לי אישבילך. איברשת." היא הצביעה למברשת אותה אחזה בידה. "אאי איתן אך א שלי."
"לא צריך." חייכה רחל חיוך ממזרי. "יש לי בתיק."
נועם שטפה את פיה בכיור המטבחון הקטן, ופנתה אליה.
"אני מבינה שאת תמיד מסתובבת עם מברשת שיניים בתיק…"
"למה תמיד? שבוע."
"שבוע?" התפלצה נועם.
"את עובדת נורא לאט." הסבירה רחל כבדרך אגב, החיוך לא עוזב את זוויות שפתיה.
* * *
לפרק הקודם
הטלפון הסלולרי של רחל טרטר בחדר שטוף הבוקר. נועם התעלמה ממנו, מכסה את אוזנה בכרית, וחשה את רחל יורדת מן המיטה בזהירות.
"בוקר טוב, אימא…אויש, לגמרי שכחתי…נו, אז תבחרי לבד פעם אחת, לא יקרה כלום…כי היה לי דייט…דייט –דייט, כן…האמת? נפלא…" נועם חייכה מתחת לכרית. "כן, תכירי, תכירי…במסיבה…את יכול לקרוא לו 'אבא', את יודעת?"
———————-
סוף