מסיבת יום ההולדת של פרופסור היימן – חלק א’

בין עשרות כלי רכב המבוססים לצד מכוניתה שלה בפקקי הבוקר, ד"ר רחל היימן בחנה את דמותה העייפה במראה האחורית. עיניים חומות כביצה בהו בה, סוקרות את שפתיה הסדוקות ואת תלתליה התשושים. היא נאנחה, והקישה את הקוד למשיכת הודעות בסלולרי, שנמנם על מרבצו מעל תיבת ההילוכים.
"רוחל'ה, זאת אימא, מה שלומך? אני לא יודעת אם שמת לב, אבל יום ההולדת של אהרון מתקרב,"
את יכולה לקרוא לו 'אבא', אימא, באמת.
"ואני אצטרך את העזרה שלך, כמו בכל שנה. רציתי, כמובן, שתבואו למסיבה שלו. "
'תבואו' אימא? ממשיכה לשתול הנחות סמויות?
"אז זהו, אני יודעת שאת בטח מאוד עסוקה, אז שיהיה לך יום טוב. שלום. להתראות. ביי."
שרשרת הנקישות והחבטות המוכרת הוכיחה לרחל שמערכת החששות והאיבה של אימה למזכירות אלקטרוניות ותאים קוליים לא השתנתה. עוד מסיבת יום הולדת. היא לא הופתעה מההודעה, היא עצמה החלה בשנים האחרונות לספור לאחור לפני המסיבות הללו, שכמו נועדו כולן להציג את ערוות רווקותה בעיני כל. עבור פרופסור אהרון היימן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם, אל"מ בדימוס, הרבה דברים מכובדים אחרים בדימוס וכיום חבר בתריסר דירקטוריונים לאנשים מכובדים בדימוס כמותו, היום הקדוש בשנה היה יום הולדתו. החגיגות נמשכו מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה בבית הגדול בזיכרון יעקב, זרם בלתי פוסק של מלחכי פנכה (חלקם בדימוס), עסקנים בכל הגדלים וידוענים מכובדים אחרים שוטף את הבית, מכלה כמויות אדירות של מזון ושואל את רחלי, הבת הקטנה, למעשיה בימים אלו.
"סיימתי, כן. לא, פסיכולוגיה. קלינית, כן. נהנית, זה מאוד מעניין לעבוד עם אנשים. כרגע ממש אין לי זמן, אבל איך אומרים? הסיר והמכסה, אז אני לא מודאגת, יש לי עוד זמן."
הדוקטור לא הייתה מודאגת, רק אפאתית. מזמן השלימה עם העובדה שהיא כנראה לא מסוגלת לאהוב, שמשהו בה שאחראי על אהבה, אם היה קיים אי פעם, מת. תובנה קשה זו נקנתה בייסורי חקר עצמי רבים, אך בחודשים האחרונים היא חשה שזו האמת, ואין בילתה. הרומן הארוך ביותר שלה היה בן תשעה שבועות, וגם אותו זכרה ללא חמדה. עד לפני מספר שנים הייתה מוטרדת מהמצב, ובחנה את עצמה כמעט באותם הכלים בהם בחנה את מטופליה, אך כאשר לא התקדמה לפתרון הבעיה, וכאשר, לבסוף, הודתה כלפי עצמה שמעולם זו לא הייתה בעיה, זנחה את הבחינה העצמית, שוקעת לתוך עבודתה, בה עשתה חיל. ולא שהיא לא יצאה עם גברים. מדי כמה חודשים נענתה להצעת חברה או קולגה, ויצאה עם עוד קורבן פוטנציאלי, אבל לעתים נדירות היו פגישות המשך, וגם אלו לא הניבו מערכת יחסים משמעותית מעולם. אהבה זה לא בשביל כולם, כנראה.
היום תתחיל לעבוד עם עוד מתמחה. נועם בן-דויד, היא זכרה את השם מהתיק בו עיינה אתמול. היא אהבה להדריך, לחנוך את המתמחים והמתמחות הצעירים ולספוג את התשוקה שלהם למקצוע הקשה, כפוי הטובה. אצל אנשי הסגל הוותיקים, השגרה האפורה והחונקת הקהתה את תער התשוקה, את הדחף לפתור את החידות האנושיות שעמדו מולם, אבל אצל המתמחים, הבוגרים הצעירים שרק החלו להשתלב בסגל המכון, זה כבר היה סיפור אחר. הם השתוקקו למגע עם המטופלים, שואפים לסייע לסובלים איתם עבדו להשתלב בחברה.
היא נכנסה למגרש החניה הקטן של המכון, אוטומטית נוהגת לכיוון החניה השמורה לה. לפתע בלמה את המכונית, חושקת את לסתותיה בכעס : אופנוע אדום ומגודל עמד בחלקה שהוקצתה לה, דמות בקסדה עדיין יושבת עליו. היא צפרה והוציאה את ראשה מבעד לחלון המכונית.
"סליחה, זאת חניה שמורה!" אמרה בחריפות למשקפי השמש הירוקים שהציצו אליו מתוך הקסדה. הקסדה לא ענתה, רק הנהנה, ומנוע האופנוע רעם. נהמה רמה מילאה את החצר הקטנה, והאופנוע החליק כמה מטרים קדימה, טיפס בזהירות על שפת המדרכה, ואז דומם. היא החנתה את מכוניתה ונכנסה למכון, עוקפת את האופנוע שכבר עמד לו שומם.
"בוקר טוב, אדווה!" בירכה רחל את מזכירת המכון, שכבר הייתה טרודה בטלפון, והנהנה בחיוך.
"נועם בן דויד כבר כאן?" שאלה את אדווה. אדווה הנידה בראשה, והצביעה לכיוון חדר המתמחים ללא אומר, לא מחמיצה מילה מהנאמר באפרכסת. לאישה הזו יש חלוקת קשב של טייס אף 15, חשבה לעצמה רחל, פוסעת לכיוון המטבחון. היא הכינה לעצמה קפה בכוס חד פעמית מהמייחם המלוכלך, ופנתה לחדר המתמחים, מתחילה לארגן את סדר היום בראשה.
כאשר פתחה את דלת החדר, עמדה מופתעת. האופנוענית בה פגשה קודם ישבה נינוחה על כורסת הקש המהוהה, אוחזת בספל קפה והישירה אליה מבט סקרן. מבלי לומר מילה, הדוקטור עמדה בדלת, רצף ההפתעות משתק אותה לרגע.
"בוקר טוב. נועם." אמרה המתמחה הצעירה, בעודה מתרוממת ומושיטה את ידה ללחיצה. שערה של נועם היה כתום לוהט והיה קצוץ לאורך מילימטרים ספורים, ממש כתספורת חייל צעיר. חולצת הטי הירוקה שלבשה הייתה הדוקה והבליטה חזה קטן ומוצק. מעיל העור, הכפפות קצוצות-האצבעות והקסדה הצבעונית נחו ברישול על שרפרף סמוך, זרים לחדר.
"בוקר טוב." הגיבה רחל לבסוף. "סליחה, פשוט הייתי.."
"מופתעת. את לא הראשונה." חייכה נועם. "תשמעי, אני מצטערת על הקטע שם בחניה, אני פשוט לא ידעתי.."
"זה בסדר." קטעה אותה רחל, חוזרת לשליטה. "טוב, נתחיל?"
* * *
שגרת עבודתן של רחל ונועם הורכבה מרצף של טיפולים, משובץ בישיבות סגל שונות. הן התראו חטופות מספר פעמים ביום בין טיפולים ובישיבות, אך את עיקר עבודתן המשותפת עשו בפגישות ההדרכה הדו שבועיות בהן הייתה נועם מספרת למדריכתה על טיפוליה ולבטיה. מסיבת יום ההולדת שהתקרבה מילאה את זמנה הפנוי בהכנות, וביחד עם אימה, היא התדיינה שעות עם בעלי שירותי קייטרינג, נגנים ומעצבים כדי לתכנן לאביה את האירוע המושלם, כרגיל.
* * *
"עדיין לא ברור לי למה את חושבת שדיאטה תעזור לו." אמרה רחל.
הן ישבו בחדר המתמחים, החדר הישן והמתקלף שהוקדש לישיבות הדו-שבועיות של המתמחים והמדריכים. הזיעה שנטפו לעגה למאוורר התקרה העתיק שחרחר וטרטר במאמץ מעורר רחמים להפיג את עומס החום.
"אני לא חושבת שדיאטה תפתור ליואב את כל הבעיות שלו. סכיזופרניה לא נעלמת עם הקילוגרמים, אני יודעת. אבל הוא משתוקק לחברה אמיתית. הוא רוצה לאהוב, ושיאהבו אותו. אם הוא יראה יותר טוב, יהיה לו יותר קל להכיר מישהי. החיים שלו יכולים להיות קצת יותר טובים." החזירה נועם בלהט אותו למדה כבר רחל להכיר. היא נתנה מבט בוחן במתמחה הצעירה, תוהה תוך כמה שנים תיתן למערכת למעוך אותה. האם היה עליה להסביר לה שלחולי נפש אין את כוח הרצון כדי לעמוד במשימות כמו דיאטה? שלפעמים היה עליהם להיאבק בעצמם כדי לצאת מהמיטה בבוקר? ובכלל, "לאהוב?" "אהבה?" לא הסבירו לילדה הזו שאלו מושגים שהמציאו משוררים ופייטנים כדי שיוכלו להתפרנס? היא מצאה את עיניה יורדות במורד צווארה הארוך של בת שיחתה, בוחנת את כתפיה החשופות, המנומשות.
"אני בכלל מאמינה שמראה חיצוני טוב מקרין החוצה." המשיכה נועם לנוכח שתיקתה של מדריכתה. "גם לך לא יזיק, את יודעת?"
"מה?"
"קצת טיפוח, אם יורשה לי להעיר." אמרה המתמחה בזהירות. "תיראי איזה כפות רגליים מדהימות יש לך." היא רכנה מול מדריכתה ואחזה את כף רגלה המסונדלת בידיה.
"אם לי היו כאלה כפות רגליים, הייתי מוכרת את האופנוע כדי שאוכל להשוויץ בהן בסנדלים."
רחל צחקה, שוברת את קרח הפתעתה.
"נו, אל תגזימי."
"אבל לא יזיק לך קצת לק, את יודעת?"
"לק? אף פעם לא שמתי…" אמרה רחל במבוכה, בוחנת את ציפורני רגליה, שנראו לפתע עירומות ומכוערות.
"כדאי שתתחילי." אמרה נועם. "אדום יין יהיה לך מדהים. תגידי, מה יהיה עם החום הזה? מה עם איזה מזגן?"
"אני יודעת?" משכה רחל את כתפיה בחוסר אונים "שלוש שנים מדברים על מזגן לחדר מתמחים, ושום דבר לא זז. ככה זה במחוז שלנו. דרך אגב, נסחפנו קצת, לא?"
* * *
למחרת ניגשה רחל אל המזכירות, אוחזת בידה את יומנה. היו לה עשר דקות עד הטיפול הבא, והיא רצתה לנצל אותן כדי לסגור עם כנר למסיבת יום ההולדת. כאשר התקרבה לעמדת הטלפון, גילתה שם את נועם.
"אז מתי זה אושר? לפני שנה וחצי? את יודעת כמה חם אצלנו בחדר מתמחים? שנה וחצי אתם מחזיקים תקציב של מזגן אצלכם בלי ליידע אף אחד? אני לא מאמינה. טוב, טוב, ברור לי שזאת לא את. הבנתי. ברור. טוב, אז מתי יש כאן מזגן? מה זה? ניראה לך? מה את אומרת? לא, זה לא מספיק טוב. לא, כי אחרי שנה וחצי, אני חושבת שאתם יכולים להתאמץ קצת יותר. יופי. יופי. את גדולה, מאמי, את גדולה. וואלה, אם זה פה עד סוף השבוע, את מקבלת ממני מה שתרצי…וואלה, שיחקת אותה."
נועם הסתובבה, והבחינה ברחל מאחוריה. "יש מזגן." לחשו שפתיה, עיניה נוצצות. רחל חייכה גם היא, נדבקת בהתלהבות הצעירה. נו, לפעמים אפשר לשנות משהו, חשבה לעצמה.
"באמת תודה, נשמה. יופי תני לי, אני רושמת. 'גל קור'? ועם מי לדבר שם? אברם. בסדר. תשע – שתיים – אחת – שתיים – ארבע – שלוש – שש. תודה. ביי."
"יש מזגן, יש מזגן, יש מזגן…" זימררה נועם תוך כדי ריקוד, מחייכת במלוא פיה. רחל חייכה אליה בחזרה, מנענעת את אגנה בתנועות מחווה סמליות.
"מה הסיפור?" שאלה ליאת, מרפאה בעיסוק וחברת סגל המכון, שהגיעה למקום.
"נועם ארגנה לנו…" התחילה רחל לומר, אך המתמחה קטעה אותה.
"הפתעה. ארגנתי לנו הפתעה."
"הפתעה? נשמע מעניין." אמרה ליאת בחוסר עניין ופנתה לדרכה.
"גם לי יש הפתעה… בשבילך." אמרה רחל בביישנות, שולחת את ידה אל תיקה.
"בשבילי?" פניה של נועם לבשו סקרנות אמיתית, והיא הפסיקה לפזז. רחל שלפה מתיקה שני בקבוקוני לק לציפורניים, בשני גוונים של אדום.
"הופה! יפה מאוד!"
"טוב, זה לא בדיוק בשבילך, זה למסיבת יום ההולדת של אהר…של אבא שלי, אבל זה…את יודעת, דיברנו על זה אתמול…" רחל השתתקה במבוכה, פניה סמוקים.
"מצוין. נריץ עליהם סיבוב אחרי העבודה?"
רחל הנהנה, מתרגשת פתאום.
* * *
המכון היה ריק לחלוטין בשעת אחר הצהרים המאוחרת, אפילו המנקות הרוסיות כבר סיימו את עבודתן. רחל ישבה על כורסת קש מהוהה, מטופפת ברגליה נעולות הסנדלים בקוצר רוח. היא הבטיחה לנועם שתחכה עד שהאחרונה תסיים להדפיס את הדו"ח היומי שלה, כדי שיוכלו לנסות את הלקים, אך כעת סגרה עליה דממת המכון, והיא חשה מטופשת לנוכח הצפייה המוזרה שמילאה אותה. אולי אגיד לה שאני צריכה ללכת? חשבה. יש לי עוד המון סידורים לעשות…
"יאללה, 'תפשטי." ציוותה נועם שהופיעה לפתע בדלת החדר. רחל בלעה באימה, ליבה מזנק לגרונה.
"מה?" שאלה, קולה צרוד במפתיע.
"סתם, צוחקים אתך. תורידי את הסנדלים." היא נתנה ברחל מבט נוקב אך משועשע. "או שאולי את רוצה שאני אעשה את במקומך?"
"לא, אני יכולה לבד." השיבה רחל במהירות, ליבה מאיץ. הירגעי, מה את נלחצת? שאלה את עצמה. היא פתחה את אבזמי הסנדלים וחלצה אותם, מניחה אותם בצורה מסודרת לצידה.
"איזה יופי של כפות רגליים יש לך. אשכרה מחרמנות." נועם כרעה על ברכיה למרגלות מדריכתה, ישבנה על קרסוליה, אחזה את כף רגלה הימנית, והניחה אותה על גבוה במעלה ירכה שלה.
"אין לך צמר גפן פה, נכון?"
רחל הנהנה.
"טוב, תני לי את המחקים מהשולחן מאחורייך."
נועם שברה את המחקים לחצאים, ותחבה אותם בין אצבעותיה של רחל, מפשקת אותן. לאחר מכן לקחה את אחד הבקבוקים ופתחה אותו.
"תחזיקי חזק. אדום יין מגיע."
היא החלה להבריש את הנוזל בתנועות מדויקות על הציפורן הראשונה. רחל חשה שוב בגל של ריגוש למגע האקראי של אצבעה של נועם על עורה, וזעה בחוסר נוחות בכורסא.
"אל תזוזי, או שאני צובעת לך את כל הרגל." אמרה נועם, מרוכזת במשימה שמולה.
"זה מדגדג…"
"אז ככה קוראים לזה היום…" סיננה הצעירה. רחל שוב הסמיקה, לא יורדת לשורש דבריה של נועם, אך חשה שהיא גם לא רוצה לעשות כן. היא רק רצתה להשתרע לאחור, ולהפקיר את רגליה לאצבעות המיומנות שליטפו את ציפורניה. נועם סיימה רגל אחת, וקירבה אותה אל פיה.
"מה את עושה?" שאלה רחל במהירות, מרותקת למראה שפתיה של נועם, סנטימטרים ספורים מאצבעותיה, שהבהיקו באדום.
"מייבשת לך."
"אאו, הזווית הזאת…" התלוננה רחל.
"אז תשכבי אחורה ותפסיקי ליילל."
רחל חשקה את שפתיה, אך הניחה לעצמה להתרווח לאחור, מפשקת את רגליה מול נועם מבלי משים.
"גם שאר הרגליים שלך יפות, את יודעת?" עלה קולה של נועם מבין רגליה. אינסטינקטיבית, רחל שלחה את ידיה לחצאיתה, אספה עודפי בד וכיסתה את רגליה ככל שיכלה.
"טוב, זה לא האפקט שקיוויתי להשיג. ניחא." קולה של נועם היה שווה נפש. "יאללה, תחליפי רגל."
רחל הזדקפה בכיסא כדי לאפשר לנועם לעבוד בנוחות, ושוב החסירה פעימה : כף רגלה השניה נחה כזרת ממפשעתה של רעותה אליה הייתה לפתע מודעת באופן כמעט מוחשי. הראש האדמוני הישיר אליה מבט לפתע והיא החווירה בקלקלתה. ללא מלים התבוננו אישה ברעותה, עיניים ירוקות ננעצות בחומות, אך הייתה זו נועם שהשפילה מבטה, חוזרת ללא מילים למלאכתה. היא סיימה את מלאכת הצביעה ללא אומר, הרימה את כף הרגל והחלה לנשוף עליה. תחושת אכזבה עמומה מילאה את רחל כאשר, לאחר מספר דקות, הניחה נועם את רגלה בעדינות, הזדקפה, ואמרה:
"יופי. את יכולה להסתכל."
"איזה יופי." אמרה, קולה מוזר באוזניה.
"טוב, אל תשתגעי מהתלהבות!" אמרה נועם, שמץ של עלבון בקולה.
"לא, זה באמת יפה! פשוט אני לא רגילה, זה הכל…"
נועם לא נראתה משוכנעת, אך עטתה על פניה ארשת אדישה.
"יאללה. נלך?" שאלה.
"נלך."
* * *
"…טוב, טוב. כמה נושאים אדמינסטרטיביים לסיום."
רותי מ', מנהלת המכון התחילה לסכם את ישיבת הבוקר. סביבה, בחצי גורן ישבו הפסיכולוגיות, המרפאות בעיסוק ונתן הפסיכיאטר, משרבטים בשעמום או בוהים בקירות. נועם, לבושה מכנסיים לבנים וגופיה כחולה קטנטנה, ישבה ליד רחל, שלבשה חצאית כחולה שמרנית כהרגלה, וחולצת כפתורים תואמת. כמו שתי ילדות שקיבלו צעצוע חדש, שתיהן היו מרוכזות בציפורניה האדומות של רחל.
"אחרי הרבה חודשים של מאמץ, קיבלנו סוף סוף מזגן חדש…"
חיוך ניצחון קטן התפשט על שפתיה של נועם, ורחל הפנתה אליה את מבטה.
"…שילך למועדון, במקום המזגן הישן שם. את המזגן הישן נעביר לחדר מתמחות, ו…"
"מה זה?" שאלה נועם בחדות.
"סליחה?" שאלה רותי מ', מופתעת.
"נראה לך שאת לוקחת את המזגן שאני ארגנתי, ודוחפת אותו למועדון, שכבר יש שם מזגן אחד חדש?"
"תראי, נועם, את חדשה פה…"
"הוותק שלי פה ממש לא משנה, יקירתי. הדבר היחיד שמשנה זה שהמזגן הזה מיועד לחדר מתמחים, ואת לא יכולה לקחת אותו."
"מה זה לוקחת? אל"ף, כולנו עובדים פה ביחד, זה לא שאני לוקחת אותו הביתה, נכון? בי"ת, אתן תקבלו את המזגן ה…ראשון מהמועדון."
"אז את זורקת לנו איזו עצם? את הויברטור הישן הזה שלא עושה כלום חוץ מרעש?" רחל התבוננה כמעט בהערצה באנרגיות ששפעו מהאדמונית הקצוצה. "ובשביל מה? בשביל שלרותי ל' יהיה יותר נעים במועדון?"
"טוב, ניסיתי לדבר אתך בצורה עניינית, אבל את לא רוצה להקשיב." העלתה רותי מ' את הטון. "אז אני מנהלת המכון הזה, ואני קובעת לאן ילך המזגן, בסדר?"
"לא, לא בסדר. המועדון לא שייך למשרד הבריאות, אלא למחלקת הרווחה בעירייה. בדקתי. המזגן הזה מגיע מתקציב של המחוז, ולכן הוא לא יכול ללכת למועדון."
רותי מ' השתתקה, מופתעת, נועצת מבטים מזרי אימה בנועם שהחזירה לה מבט נוקב.
"אני אבדוק את זה." אמרה לבסוף, זורקת מבט מהיר ברותי ל', סגניתה הנאמנה שהזדרזה לרשום במחברתה. "זה הכל להיום."
* * *
שבועיים לפני יום ההולדת, רחל יכלה להרגיש כמעט מרוצה. סבב הטעימות השנתי בחברות הקייטרינג התקרב לסיומו, למעט כנר, היו נגנים, והיא סוף סוף הצליחה להרגיע את אימה שמפות בצבע שמנת יתאימו למפיות בצבע טורקיז. חוץ מדייט היה לה הכל. היא התלבטה האם לנסות לגרד איזה ידיד או קולגה למסיבה ולספוג את מבטי ה"כל פעם יש לה מישהו אחר" האלכסוניים, או להגיע לבד, כדי להתמודד עם צקצוקי השפתיים החרישיים מאחורי גבה. נו טוב. היו לה עוד כמה ימים להחליט, למרות שאימה כבר התחילה לנדנד שוב.
* * *
חברת ההתקנות הייתה זריזה באופן מפתיע. שלושה ימים אחרי ישיבת הסגל, ישבו נועם ורחל בחדר המתמחים, המזגן לוחש אוויר קריר מאחורי המדריכה. הן דנו בטיפולים אותם ערכה נועם השבוע, מתמקדות ביואב אבשלום, שכמו הפך לפרויקט אישי של נועם.
"הוא מתקדם יפה. כבר הוריד שלושה קילו." רחל לא הצליחה לעצור נחרת צחוק מריר. את הדיון הזה כבר ניהלו יותר מפעם אחת. היא עצמה האמינה בגישה הריאליסטית. להקל על החולים בדברים הקטנים, הניתנים להשגה. חולמות כמו נועם באו והלכו, בדרך כלל משאירות אחריהן כאב רב ותקוות מנופצות אצל המטופלים.
"ומה אחרי זה, התעמלות?" היא לא הצליחה לעצור את עצמה.
"בוודאי." הטתה נועם את השיחה לאפיק קליל יותר. "יתאים לו אירובי, לא?"
רחל פרצה בצחוק, מדמיינת את יואב אבשלום על משמניו הרבים מקפץ ומפזז בין בחורות חטובות. נועם הצטרפה לצחוק המידבק, ושתיהן חשו הקלה על שהפעם לא יצטרכו ללעוס את העיסה שכבר הייתה להן לזרא.
"את, אה, עושה התעמלות?" שאלה רחל בהיסוס.
נועם הזדקפה והסתובבה, מפנה את גבה אל רחל המופתעת.
"איך התחת?" שאלה, מקפיצה את עכוזיה. תחתוני הטנגה הכהים שלבשה בלטו בבירור מתחת למכנסיים הלבנים. "אחת…שתיים…שלוש…ארבע…שלוש פעמים בשבוע קיק בוקס ויש תוצאות. רואים?"
רחל הנהנה במבוכה, השהתה את מבטה לחצי שניה על שרירי העכוז המרקדים מולה, ואז הסבה פניה, נבוכה ומרוגשת במפתיע.
"אה…כן, יופי." אמרה.
"אולי גם את צריכה קצת. לא שאת נראית רע. להפך." נועם הדגישה את המילה האחרונה, תוך שהיא סוקרת את מדריכתה מכף רגל ועד ראש, ורחל שוב חשה באותה התרגשות מוזרה. "אבל את יודעת, כדי לשמור על מה שיש."
"קיק בוקס? זה קשור למכות, לא?"
"האמת היא שאני לא בטוחה שזה יתאים לך. את עדינה כזאת." את המילה עדינה הגתה נועם ברוך, כאילו יש לה משמעות נסתרת עבורה. "אבל אולי שחיה?"
"אולי." אמרה רחל בטון לא מחייב. "אבל ממילא אני לא יכולה לזוז עכשיו. הצוואר שלי קצת תפוס. זה תמיד קורה לי כשאני יושבת קרוב מדי למזגן." התנצלה.
"וואלה? פנית לאדם הנכון." אמרה נועם, ונעמדה לצידה. "זוזי קדימה עם הכיסא."
"מה את הולכת לעשות?"
"מה את חושבת? לשחרר לך את הצוואר."
"לא, לא צריך, מחר אני אבוא עם חולצה ארוכה יותר ו…"
"נו!" פקדה נועם בחוסר סבלנות, ורחל גררה את כיסאה כחצי מטר קדימה. האדמונית השתחלה מאחוריה והניחה את ידיה על הכתפיים הנוקשות.
"שחררי." ציוותה ברכות, ורחל הרגישה איך כתפיה נרפות. נועם התחילה לעסות את צווארה, מרפה ולוחצת, מסובבת ומועכת, אך אף פעם לא חזק מדי או חלש מדי. כבר מזמן חילקה רחל את עוצמת המגע של גברים לשניים. 'ידי האבן' הגמלוניים, מגעם כבד, לעתים מחוסר רגישות, ולעתים מתוך תפיסה מעוותת ש"זה מה שבחורות אוהבות", ואחיהם הרגישים בעיני עצמם, 'ידי האטרייה הלחה'. נועם נגעה בה בדיוק כמו שצריך. בדיוק איפה שצריך.
"נעים…" שמעה את עצמה אומרת, קולה הזוי מעט.
באיטיות הזיזה את ראשה מצד לצד, מתענגת על תחושת הכאב המתפוגג ומוחלטות המגע של רעותה. הידיים טיפלו כעת בכתפיה, מניסות את הקשיחות ששררה בהן, מזרימות חום לשרירים הקרים והדואבים. לישה, ומעיכה, חפינה ולחיצה, גם כאשר הגבירה נועם את עוצמת אצבעותיה, הכאב היה מענג וגם כאשר הפחיתה, הליטוף ריגש אותה.
"תפתחי עוד כפתור, קשה לי לעבוד ככה." קולה של נועם היה מעובה מעט, נשמתה כבדה יותר באזני האישה היושבת. באצבעות רועדות, הצליחה רחל לפתוח את הכפתור העליון, חושפת את כתפיות חזייתה השחורה ואת חלקם העליון של שדיה הגדולים לעיני הצעירה האדמונית.
"יש לך הרבה חזיות שחורות?" שאלה נועם, הבל פיה קרוב לאוזני רחל.
"רק את זאת… קניתי אותה לא מזמן…"
"מתי?"
"אתמול." ענתה רחל, מסמיקה.
"אתמול." חזרה נועם אחריה, ידיה גולשות בעדינות אל תוך חולצתה של מדריכתה, כריות אצבעותיה מעסות את חלקם העליון של שרירי החזה. רחל עצמה את עיניה, אוטמת את עצמה לסערת רגשותיה נשכה את שפתיה, עונג שלא חשה מעולם מתחיל לבעבע בין רגליה.
"איזה ריח נהדר יש לשמפו שלך." אמרה נועם, מבלי להאט. "אפשר להריח?"
"בבקשה." גרונה של רחל היה יבש, והיא חשה עצמה מייחלת, אף כי לא רצתה לדעת למה. האף הקטן התחכך בעור קרקפתה, שולח צמרמורות עונג בגווה כאשר שאפה נועם את הריח הנקי. היא חשה את האף הקטן מנשק בעדינות את אוזנה, וליבה זינק כאשר ממרחק מילימטרים ספורים אמרה נועם:
"אני יכולה להסניף את הריח הזה כל היום…"
מה עוצר אותך? מילאה המחשבה לפתע את ראשה של רחל, אך היא לא אמרה דבר, רק קיוותה ללא ידוע, מייחלת שהרגע לא ייגמר לעולם.
"רחל? יש לי את הדוחות שביקשת." התפרצה לפתע אדווה, והן שתיהן זינקו ממקומן. אדווה מזכירת המכון השתמשה, לשמחתן, בתחתיות בקבוק עראק בתור משקפיים וגם כך הייתה קצרת רואי ונראה היה שלא הבחינה במתרחש.
"יופי, תודה." אמרה רחל, ונטלה את הדוחות.
"יופי של מזגן יש לכן כאן. שמעתי שהפסדתי קטע רציני אז בישיבה." היא חייכה לנועם, שחייכה בחזרה חיוך מאולץ.
"טוב, תיהנו, ביי. אה, נועם?" היא נעצרה. "ההורים של יואב אבשלום כאן? הם אומרים שאת צריכה לשבת איתם?"
"שיט!" טפחה נועם על מצחה. "אני כבר באה."
מבוכה סמיכה מילאה את האוויר כאשר נשארו שתיהן בחדר, מארגנות את התיקים והדוחות להן הזדקקו לשארית היום.
"תראי, אני מתנצלת…" אמרה נועם, לפתע קטנה מסורבלת. "פשוט…"
"שש…" היסתה אותה רחל, קולה רגוע. "זה בסדר."
"זה בסדר?" שאלה נועם. "את בטוחה?"
"בסדר גמור." השיבה רחל. "יותר מבסדר." הוסיפה, מחייכת.
* * *
כאשר יצאו השתיים מן המכון באותו ערב, היה מגרש החניה ריק, כל הסגל והמטופלים כבר עזבו.
"להתראות." אמרה רחל, ונכנסה למכוניתה. נועם, השתהתה מסיבה כלשהי, פושטת את מעילה במקום ללבוש אותו. רחל סובבה את המפתח בחריץ, אך מלבד יבבות סדורות של המתנע, לא התעורר המנוע לחיים. היא ניסתה שוב, המתינה מעט, ואז שוב, אך ללא הועיל. ריח דלק מילא את האוויר.
"יש בעיה?" נועם התקרבה למכונית. רחל הבחינה שידיה היו שחורות מלכלוך, אך לא ייחסה לכך חשיבות.
"לא יודעת." אמרה רחל, מבולבלת. "לא הייתה לי שום בעיה בבוקר. אני צריכה להגיע הביתה… חייבת להתקשר לכמה שירותי קייטרינג שדיברתי איתם היום…"
"אז אולי אני אקפיץ אותך? צהלה זה בדרך שלי."
"את יכולה להציץ במנוע אולי?" אמרה רחל, תחינה מתגנבת לקולה.
נועם הנהנה, ורחל שחררה את נועלן מכסה המנוע. המכסה נפער, אך לאחר מספר שניות נסגר שוב.
"אני לא רואה כלום." אמרה נועם בקול נחרץ. "את באה?"
"אני אנסה להתקשר לגרר, בסדר?" קולה של רחל היה כמעט נואש. "את יכולה לחכות איתי?"
"אני ממהרת היום. סורי." נועם פנתה ללכת ורחל מצאה עצמה בוהה בישבן הקטן והשרירי, מרקד לו בקלילות במכנסיים הלבנים עד שקיפות.
"חכי!" היא כמעט צעקה, ונועם נעצרה על עומדה. "אני באה!"
———————
לחלק הבא