פיצוי קטן

למה התנדבתי לזה, למה? טוב, לא ממש התנדבתי, אימא די נידבה אותי.
"יש לך אוטו גדול, טלטול ואתה יודע איך החברות שלי…”
כן, אני יודע איך החברות שלה. שיכורות.
מאז שאני זוכר את עצמי, כל יום הולדת שלה זה אותו דבר. בנות "כנופיית הלבבות השבורים" (כמו שהן קוראות לעצמן לפעמים) מגיעות ושותות וצוחקות ושרות ומשתכרות אצלנו במרפסת. ממש מגעיל. אחר כך הן לא יכולות לנהוג הביתה אז הן נשארות לישון ובבוקר הן חוזרות הביתה, מרגישות צעירות ופרועות. הן ממשיכות איזו מסורת שהתחילה כשאמא הייתה בת עשרים ומשהו והן השתכרו ביום ההולדת שלה באיזה פאב בחיפה. כשהייתי קטן אימא הייתה מעבירה אותי לישון אצל סבא, אבל בשנים האחרונות אני נשאר בבית ומסתגר בחדר, מתעצבן ונגעל מהן.
תמיד הן נשארות לישון אצלינו עד הבוקר אבל השנה משהו השתנה. מה? אני. לי יש רישיון נהיגה. אני לא שותה אז אפשר להחזיר אותן הביתה כבר הלילה. אימא מבסוטית מהרעיון שלה ומכיוון שהאוטו שאני נוהג בו הוא שלה, היא הבהירה לי שהיא לא ממש מבקשת כשהיא מבקשת.
המסיבה התחילה בעשר. בהתחלה הן רק אכלו ואז אימא הוציאה את ציוד הקריוקי שלה וגם הבקבוקים התחילו להיפתח. השירים הפכו להיות ברורים פחות ומרוחים יותר עד שלאט לאט הרעש קצת שכך והשירה התחלפה בצחוקים וצעקות של משפטים לא תמיד קוהרנטים. עכשיו כבר אחת וחצי בלילה ואני משחק בפלייסטיישן ומחכה שיקראו לי.
דפיקה בדלת.
"טלטול!”
אני נאנח ומפסיק את המשחק. לעבודה.
"כן.”
אימא נכנסת, לפחות מסוגלת לעמוד. כבר ראיתי אותה במצבים גרועים יותר.
"הן באוטו.” היא אומרת.
“מי באוטו?”
“נטע, נועה ומוניקה. הכנתי לך רשימה עם הכתובות של כולן. יש לך שתי נגלות וזהו.”
על הדף שהיא נותנת לי יש שישה שמות ושש כתובות. יופי, הכתובות מפוזרות יפה בעיר ואין מצב שאני גומר שתי נגלות בפחות משלוש שעות.
"תנהג בזהירות!” אומרת אימא ומישהי מהמרפסת צוחקת בקול גדול.
"תסתמי, פוסטמה!” צועקת לה מישהי אחרת ועוד כמה קולות פורצים בצחוק.
שלוש החברות במצב רוח עליז למדי.
“תנהג בזהירות, טלטול!” אומרת מוניקה.
“תנהג בזהירות, טלטול החתול!” אומרת נטע ושלושתן פורצות בצחוק.
במהלך הנסיעה הן מנסות לשיר את השיר של רחוב סומסום, מקללות את הרמזורים וצוחקות על נדיה השרלילה שמזדיינת בלי לעשות חשבון. את מוניקה אני מוריד ראשונה. היא בסדר סך הכל ורק מתנדנדת קצת אבל הולכת בלי עזרה ונכנסת לדירה שלה שיכורה ומזמרת. אחריה נועה שנראית אפילו יותר בשליטה. היא מברכת אותי בלילה טוב ונכנסת לדירה שלה. הבעיה מתחילה עם נטע.
“אני לא מרגישה טוב.” היא אומרת כשאני פותח לה את הדלת. “אתה יכול לעזור לי?”
אני מוציא אותה בזהירות מהאוטו ואז תומך בה כשהיא כושלת לכיוון הדירה שלה. כשאנחנו מגיעים אל הדלת אני מחטט שלה, מוצא את המפתחות ופותח. כשאנחנו נכנסים אל הדירה היא מתחילה עוד להגיד "אני לא…”
…ומקיאה לי על הרגל.
בא לי להקיא. בא לי לדפוק לה אגרוף. בא לי לבכות. מהברך הימנית ומטה ועל כל הנעל הכל מלא קיא.
“בת של זונה.” אני אומר לה אבל היא אדישה אלי.
“אתה יכול לקחת אותי למיטה?” היא שואלת בקול מרוח.
בלי הרבה עדינות אני לוקח אותה למיטה ומשכיב אותה שם.
“לילה טוב, בת זונה.” אני אומר ויוצא מהדירה שלה, עצבני ומסריח. את הדרך הביתה אני נוהג כועס ומקלל.
“הכל בסדר, טלטול?” שואלת אימא כשאני חוזר הביתה. האווירה בבית שקטה יותר והחברות שנשארו עדיין בהכרה פחות או יותר אבל כבר לא צועקות או שרות, רק משוחחות ומצחקקות מכל שטות, נמרחות אחת על השנייה.
“כן, חוץ מזה שהחברה המזוינת שלך הקיאה לי על הרגל.”
“אוי, מסכן. עוד נגלה אחת ודי.”
“מה?” אני מתעצבן. “אמא, היא הקיאה עלי! אני גמרתי עם זה.”
“לא, אני הבטחתי לרונית, נדיה ושרית שאתה תחזיר אותן הביתה. שלושתן צריכות לקום מחר לעבודה.”
אין מה להתווכח עם אמא. אני הולך לשטוף את הרגל, להחליף מכנסיים ונעליים וחוזר לעבודה.
באוטו יושבות שלוש החברות של אימא במצבי שכרות משתנים. שרית מעולפת לגמרי, נדיה מצחקקת לעצמה וממלמלת שטויות ורונית מדרבנת את את שרית לספר לה משהו על מדריד, קולה שפל וממולמל. מי ראשונה? רונית, אני מחליט.
לפחות הכבישים שוממים ואני מגיע די מהר אליה הביתה. כמו רוב חברותיה של אימא, גם היא גרושה והבית שלה חשוך.
"רונית, הגענו.” אני אומר.
"אחלה.” היא אומר בקול מרוח.
"את יוצאת?”
"לאן?”
"הביתה.”
"אבל רק הגענו, לא?”
"כן, אז אולי תצאי.”
"לאן?”
אני נאנח. זה לא יהיה פשוט. בניגוד לנגלה הקודמת, לאלו הייתה עוד שעה לשתות והן ניצלו אותה היטב.
אני יוצא מהדלת שלי ופותח את זאת שלה ורונית כמעט נשפכת אל הרחוב, רק התגובה המהירה שלי מצילה אותה. בחושך אני נאבק בחגורת הבטיחות שלה ואז מצליח איכשהו להוציא אותה מהאוטו. רונית עומדת בקושי ואני צריך להוביל אותה צעד צעד.
פתאום היא עושה תנועה מהירה ואני שולח יד מאחור, מעל הירך, ומצליח לתפוס אותה בלי שהיא תימרח על המדרגות למרפסת שלה. כשאני נרגע אני מגלה שהיד שלי נמצאת מתחת לחצאית שלה. האינסטינקט הראשוני שלי הוא לסלק את היד משם במהירות אבל ברגע הבא אני פשוט קופא כאשר תובנה מדהימה מבהיקה מול עיני.
למה לסלק משם את היד?
היא הרי לא מרגישה, נכון? אז למי זה אכפת?
הלב שלי דופק במהירות של המחשבות שלי. לרונית יש גוף לא רע בכלל ושדיים ענקיים. אפילו החברות שלה קוראות לה "פרה" כשהן שיכורות. היא חברה של אימא כבר חמש או שש שנים, היא עבדה איתה בעבודה עד שעזבה לפני שנתיים אבל הן עדיין בקשר טוב. מאז שהתחלתי לאונן היה לה מקום של כבוד אצלי, רונית עם השדיים. בתחילת הלילה היא הייתה מקוטלגת בתור בעיה, אבל פתאום אני רואה אותה באור אחר לגמרי.
לרונית יש רגליים רזות ויפות, תחת קטן ושטוח ובטן דווקא לא שטוחה, אבל השדיים שלה בדרך כלל מאפילים על מה שקורה מתחת לחזה. הפנים שלה סבירים, אם כי טיפה פשוטים. היא בטח לא יפה כמו "דודה" נדיה. פאק, גם נדיה אצלי באוטו!
רונית שעונה על העמוד במרפסת שלה. היד שלי זזה בזהירות מתחת לחצאית שלה, אבל היא סתם מקשקשת וממלמלת ולא שמה לב. אני מחכה שהיא תנסה לעצור אותי או משהו אבל כלום. אני תופס אומץ ומכניס לה יד מתחת לתחתונים והלב שלי עף במאתיים קמ"ש כשאני מרגיש את הכוס אמיתי הראשון שלי. חם. שעיר. כוס.
רונית ממלמלת משהו ואני נבהל ומסלק את היד מהתחתונים שלה אבל ברגע הבא היא מצחקקת לעצמה ונשענת על הקיר ליד דלת הבית שלה. האור מפנס הרחוב נופל עכשיו על החזה שלה ואני נמשך אל השדיים שלה כמו מי שהולך בשינה.
בלי לחשוב, האצבעות שלי פותחות מעצמן את כפתורי החולצה הירוקה שלה ועם כל כפתור נחשפים עוד ועוד משדיה האדירים בחזייה לבנה. בסוף החולצה כולה פתוחה ורונית עומדת, שעונה על הקיר, עצומת עיניים ושפתיה נעות בשקט, מן הסתם משוחחת עם עצמה.
הלב שלי שוב מתחיל לרוץ כשאני מתקרב אליה בזהירות ונוגע בשדה. אין תגובה. הוא ענק, גדול כמעט כמו חצי הראש שלי. אני חולץ אותו בזהירות מהחזייה, מבוהל מהאפשרות שהיא תתעשת פתאום אך שבוי במשהו גדול ממני. באפלה אני מבחין בכתם הכהה של העטרה שלה ובמרכזה פטמה. בלי לחשוב אני מכניס את הפטמה לפה ומוצץ קצת. רונית נאנחת או ממלמלת.
רכב חולף ברחוב ואני נבהל פתאום, הפחד מכבה את החרמנות. אני מזדרז להלביש אותה, מחטט בתיקה עד שאני מוצא את המפתחות ומכניס אותה אל הבית. באור הקטן שהשאירה בסלון אני מנווט אותה אל חדר השינה שלה ומשכיב אותה על המיטה. אני מתבאס לעזוב אותה שם ככה על המיטה, הייתי משחק איתה עוד, אבל יש עוד שתי נשים שצריכות להגיע הביתה באוטו.
כאשר אני חוזר אל המכונית הלילה כבר לא מדכא כמו קודם אלא זורח באלף אפשרויות איומות ונפלאות. תוך כדי נהיגה אני משחזר את הרגעים הקסומים במרפסת של רונית, את מגע הכוס שלה, את השדיים הגדולים, את הפטמה שלה בפה שלי. וואו. רונית. וואו. שדיים. פאקינג וואו.
"דודה" נדיה היא לא באמת דודה שלי. היא זכתה לכינוי הזה כי היא החברה הכי ותיקה של אימא ואני זוכר אותה בערך מהיום שאני זוכר את עצמי. שתיהן היו עולות חדשות מטשקנט ומאה פעם שמעתי איך שכשאימא ראתה אותה היא חשבה שיש לה פנים של בובה. במיוחד השפתיים.
שפתיים. המממ…
שלא תעיז.
למה לא?
כי היא תתעורר תוך כדי וגם אם לא, היא תריח בבוקר.
אתה לא חייב לגמור לה בפה, רק…לנסות איך זה.
שלא תעיז!
אבל הרעיון כבר שם ואני מנהל קרב נסיגה נגדו בכבישים שקטים ואפלים. בדירה של דודה נדיה הייתי הרבה פעמים בעבר. הילדים שלה גדולים ממני, הגדול כבר גר לבד, הקטנה בצבא. אני עוצר את המכונית מתחת לבית, מתורגל קצת יותר במאבק בחגורות בטיחות בלילה, ואז מוציא את דודה נדיה. הי, אני מרגיע את עצמי. בטח הבת שלה חזרה מהצבא. אולי לא יהיה כלום וזהו.
אני משכיב אותה על המיטה שלה, סורק את הבית שלוש פעמים כדי לוודא שהבת שלה לא מתחבאת איפשהו ואז נועל את דלת הכניסה, חירש למצפוני המייבב. הבית ריק והפנטזיה המופרעת שלי הולכת להתממש.
נדיה לבושה בחליפת מכנסיים סגולה וכשהיא מעולפת ככה היא באמת נראית כמו מלאך בובתי או בובה מלאכית. השיער שלה הוא הילה של תלתלי זהב העוטפים את הפנים הבהירים שלה. יש לה אף דק, עיניים כחולות (כאשר הן פקוחות) ושפתיים רכות וחושניות.
"נדיה.” אני אומר לה בשקט. “תפתחי את הפה.”
אין קול ואין עונה.
"נדיה,” אני מגביר את הקול קצת.”את שומעת אותי?”
הנהון רפה.
"תפתחי את הפה.”
נדיה פותחת מעט את הפה והלב שלי מזנק. כדי להיות בטוח אני מכניס לתוכו את האגודל שלי. תמיד אוכל לטעון שזה בטעות או משהו. לתדהמתי השפתיים שלה נסגרות על הבוהן והיא מתחילה למצוץ אותה ברפיון. הו, מאמא.
אני נותן לה סטירה קטנה ואז עוד אחת. היא לא מתעוררת. עכשיו אני לא חושב יותר. אני מוציא את הזין מהמכנסיים, מוציא את הבוהן ומכניס את הזין. לזוועתי העיניים שלה נפקחות לרגע והלב שלי מזנק אל מחוץ לחזה ודרך הגרון. לרגע מבעית אחד עיניה פקוחות כך ואני קופא ולא זז, לא מדבר, לא נושם, הזין שלי בתוך הפה שלה. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל ברגע הבא אישוניה מתגלגלים למעלה והיא שוב עוצמת את עיניה. הזין שלי, שירד מעט בשניות הבהלה חוזר להזדקר בפיה וכנראה מעורר בה שוב את המציצה כי ברגע הבא הדודה נדיה, בעיניים עצומות, מתחילה למצוץ לי את הזין.
גם בתול כמוני יודע שזאת לא מציצה-מציצה. היא כמעט מעולפת ולא קולטת בכלל מה קורה איתה, אבל בכל זאת הראש שלה זז קצת קדימה ואחורה, השפתיים הרכות שלה זזות טיפה על הזין שלי ואפילו דפנות הפה נמשכות מעט פנימה בזמן שהיא מוצצת. יש אור חלש ממנורת הלילה שלה והיא נראית כל כך יפה ושלווה ככה כשהיא מוצצת לי את הזין תוך כדי שינה. מעולפת או לא, הפה שלה לוהט ורטוב.
הסיטואציה הזאת כל כך מטריפה ומחרמנת אותי שאני גומר צ'יק צ'ק. למרות שהבטחתי לעצמי שאני אגמור בחוץ, כשני מרגיש את זה בא אני לא יכול להכריח את עצמי לצאת ואני פשוט פולט לה בפה כמויות של שפיך שלא חשבתי שיש לי. כשאני קם ממנה בסוף כל הסנטר שלה בוהק ונוצץ.
וואו, אני נדהם מעצמי. מה עשית, יא…גבר? חולה? מלך? פסיכופט?
אני מפחד להשאיר סימנים וניגש אל האמבטיה. שם אני מוצא מגבונים וחוזר לנגב אותה כמה שאני רק יכול. השראה מבהיקה בי פתאום ואני נזכר בפרק של "המגן" שראיתי פעם. אני ניגש אל המטבח, מוצא וודקה במקפיא, מוזג כוס ומגיש לה לשתות. היא שותה קצת מתוך שינה ואני מרגיע את עצמי שהטעם שלה וודקה ישטוף את טעם הזרע שלי מהפה שלה. לילה טוב דודה נדיה.
אם קיוויתי שאני אהיה רגוע יותר אחרי נדיה, ההיפך הוא הנכון. ככל שאני מצליח להיות אני נהיה פסיכי יותר והתובנה של מה אני הולך לעשות עכשיו עם שרית מפחידה ומדהימה אותי. אני אפילו לא מנסה להלחם בעצמי, זה כל כך חזק ממני. אין בעיה מוסרית או פחד להיתפס, יש רק שרשרת של בעיות טכניות שמשהו קר ומחושב שבתוכי מאתר ופותר במהירות.
יש לי ג'יפיאס בראש והוא בונה לי מסלול. תחנה ראשונה, בית מרקחת. לפני כמה חודשים אימא אמרה משהו על זה שהוא פתוח גם בלילה ועכשיו אני נזכר בזה. אני חונה מול בית המרקחת, מוודא ששרית עוד נושמת ואז לוקח את הארנק ויוצא.
אף פעם לא קניתי קונדומים אבל אני מוצא אותם במהירות. אין לי מושג מה לקנות אז אני בוחר את זה שכתוב שהוא משומן ודק. המוכרת מביטה בי במבט הכי מקצועי שהיא יכולה לגייס עבור בחור צעיר שמגיע באמצע הלילה לקנות קונדומים. משלם ויוצא.
התחנה הבאה היא כביש השירות שמוביל מאחורי בית הספר. הוא מתעקל בין עצים וצמוד למגרשי ספורט אז לפי הניחוש שלי הוא אמור להיות שומן בשעה הזאת. אני לא זוכר את עצמי נוסע ממש, אבל פתאום אני שם, מתחת לעצי הצפצפה. חושך. שקט.
אני יוצא מהמכונית ונוגע במכסה המנוע. חמים, לא חם. שרית שפוכה לגמרי במושב האחורי ואני משחרר את חגורת הבטיחות שלה. הפעם אנחנו לבדינו כאן ואני לא ממהר ואני דוחף לה אצבע בין הרגליים כדי לבדוק את מצב ההכרה שלה. אין הכרה.
שרית היא שמנמונת אבל לא שמנה ממש. יש לה פרצוף חמוד עם לחיים גדולות ואף כפתור מתוק. היא לובשת חצאית ומגפיים והירכיים שלה בהירים באפלולית של המכונית כשאני דוחף לה אצבע לכוס השמנמן שלה.
“שרית, את שומעת אותי?” אני שואל, אצבעי עדיין בכוס השמנמן שלה. אין קול ואין עונה. “אני הולך לזיין אותך עכשיו, בסדר?”
שתיקה כהודיה ואני מוציא אותה מהרכב ואז סוחב אותה אל קדמת המכונית. אני משכיב אותה על מכסה המנוע ומפשיל את החצאית שלה למעלה. התחת שלה גדול ולבנבן והיא לובשת תחתונים בהירים ופשוטים, אותם אני מוריד באטיות, נזהר שלא לקרוע. הירח מציץ מאחורי ענן ומנשק את ישבנה הדשן והחיוור בקרן אור רכה. אני הולך לזיין אותך, שרית.
הזין שלי שוב זקור וקשה ואני מלביש את הקונדום כמו שהראו בסרטונים בשיעורי חינוך מיני. ראיתי מספיק פורנו בחיים כדי לדעת איך היא בנויה שם למטה ואני מפשק אותה ביד ימין. ביד שמאל אני מקרב אליה את ראש הזין וחודר.
גן עדן.
קונדום או לא קונדום, היא לוהטת והכוס שלה זה הדבר הכי טוב שהרגשתי בחיים. אני מחזיק את התחת הגדול שלה ומתחיל לזיין אותה באטיות, גם כדי לא לגמור מהר וגם כדי לא להעיר אותה. שרית לא זזה בזמן שאני נכנס ויוצא ממנה והיא פשוט שוכבת, מרוחה, על מכסה המנוע, פשוקה ונבעלת ונוחרת. אני פותח לה בזהירות את התחת ומציץ בסקרנות בחור שלה. אם היה לי יותר אומץ גם הייתי מזיין אותה בתחת. אני שולח יד זהירה ונוגע לה שם והחור מתכווץ בביישנות.
למרות שאני מזיין אותה לאט זה עדיין מדהים. אולי בגלל שאני מזיין אותה לאט. קפיצי המכונית חורקים קצת עם התנועות שלי וקולות רטובים מגיעים מהכוס שלה. נדמה לי שהיא גם נרטבת אבל זה יכול להיות הדמיון של בתול צעיר וחרמן. הרגליים שלה, שמנמנות ובהירות, נעות עם כל חדירה שלי והמגפיים הכהים מתנופפים כמו דגלים המאותתים לעולם שאני כבר לא ילד.
כשאני הולך לגמור אני לא נאבק בזה אלא רץ עם זה, מרגיש את זה, נותן לזה לזרום בתוכי מקצות הרגליים ועד קצות האצבעות. אני מתנשף בשקט, עדיין נזהר, ואז יוצא ממנה באטיות.
עכשיו אני דווקא ממהר, זה מטומטם להיתפס עכשיו. אני מעיף את הקונדום אל מאחורי השיחים, מתלבש ומלביש לה את התחתונים. אחרי שאני מושיב אותה בחזרה במכונית הלב שלי מתחיל לחזור לקצב נורמלי. הסכנה מאחורי.
שרית עדיין שפוכה כאשר אני חונה ליד הבית שלה. אני מעמיס אותה, פותח את הדלת ומוצא, להפתעתי, שמרטפית ישנה על הספה בסלון. היא מתעוררת כשאני נכנס.
“אה…שלום…זאת שרית.” אני אומר לה ומוביל את שרית לחדר השינה. “היא שיכורה.”
“אה…אוקיי…” היא אומרת בביישנות. “אתה חושב שאני יכולה ללכת עכשיו?”
“כן, זה בסדר.”
“אני אבוא מחר לקחת את הכסף.”
“סבבה.”
השמרטפית ואני יוצאים מהבית. דווקא חמודה, נראית לי בת שש עשרה או משהו. גשר. צמות בלונדיניות.
“את גרה רחוק?”
“עשר דקות הליכה.”
“רוצה שאני אקפיץ אותך הביתה? יש לי מכונית.”
“תודה.”
“טל.” היא אומרת.
“טל.” אני עונה ושנינו צוחקים.