וולקנסקי וסימון

וולקנסקי וסימון יושבים באיסוזו הגדולה באזור התעשייה, מתצפתים על המחסן בחורה עוברת, לועסת סמבוסק וסימון אומר שהוא רעב. "רעב וחרמן", הוא צוחק. החברה שלו בבחינות הסמכה בשבועיים האחרונים אז היא כל הזמן לומדת עם חברות וכשהיא באה הביתה אז היא קרועה מעייפות והאמת היא שגם לפני זה היא לא משהו במיטה. וולקנסקי לא עונה כלום, רק ממשיך להשקיף על המחסן.
"איזה דיסקים הם מזייפים?" מתעניין סימון, אבל וולקנסקי רק מושך בכתפיים בלי להוריד עיניים
מהדלתות הגדולות. סימון מקווה שזה ריטה כי הוא מת עליה.
דלתות המחסן נפתחות וואן לבן יוצא החוצה. גבר לבוש בג'ינס, טי שרט והרבה ג'ל סוגר את הדלתות והרכב נעלם בחריקת צמיגים. וולקנסקי מניע ומתחיל לעקוב אחריו.
הם עוקבים ממרחק בטוח אחרי הואן באזור התעשייה, מתפתלים בין מוסכים, מסגריות ומסעדות פועלים. לאחר עשר דקות אומר סימון שהם כנראה נוסעים לכיוון ראשון, ווולקנסקי מהנהן. מול סוכנות סוזוקי יוצאת פתאום משאית מובילת מכוניות מהרחבה, חוסמת את הרחוב ומפרידה בין שתי המכוניות. וולקנסקי צופר בכעס אבל המשאית מצפצפת עליו תוך כדי נסיעה לאחור.
"קיבינימיאט" הוא נוהם.
עד שהמשאית מסיימת לתמרן ומפנה את הרחוב, הואן נעלמת. שניהם יושבים בג'יפ, מהרהרים בשקט עד שוולקנסקי אומר "בוא נחזור למפעל" ומסובב את ההרכב.
הם חוזרים לאזור התעשייה, חונים מול המפעל. הדלתות הראשיות נעולות, אך ממילא הם לא רוצים לעשות בלגן, אז הם מקיפים את הבניין כדי לחפש כניסה אחורית. יש דלת נעולה וחלון קטן מאחור, אבל וולקנסקי לא יצליח לטפס בלי עזרה. סימון עושה לו סולם גנבים למרות שהוא קטן בגוף, ווולקנסקי מטפס אל
החלון ומגלה שהוא עדיין נמוך מדי.
"תדחוף אותי." הוא מורה לסימון, וסימון דוחף את הידיים מתחת לישבן של וולקנסקי ודוחף, עד שהוא מרגיש את המשקל נעלם מעליו. "סימון, לא כל ההומואים אוהבים שממזמזים להם את התחת." נוהם וולקנסקי, ונעלם בחלון לפני שסימון, סמוק ונפעם, מספיק לענות.
לאחר כמה דקות נפתחת הדלת, ושניהם נכנסים פנימה. האולם מלא בצורבי תקליטורים תעשייתיים ומכונות להדפסה על דיסקים וסימון מתחיל לצלם כדי להגיש הוכחות ללקוח. וולקנסקי מסתובב באולם,
מחפש רמזים למיקום הנוכחי של התקליטורים. שתי מיטות שדה ניצבות בחדר צדדי קטן, מעידות על העבודה הרבה של הזייפנים לפני החגים. סימון אומר שהן מזכירות כמה הוא עייף וחרמן ווולקנסקי מסתכל עליו באלכסון, מודד אותו מלמטה למעלה.
טלפון מצלצל ממקום כלשהוא באולם, ומזכירה אלקטרונית עונה בצפצוף. "יוסי שלום, אה…, מדברת רווית מפרחי אשדוד, אה…, רק רציתי ליידע אותך שהזר שהזמנת נשלח לרחוב הרצל 30, עבור ליאת. הב א נייס דיי, ביי."
סימון מציע שיסעו לכתובת הזאת, מה יש להם להפסיד? ולמה שהליאת הזאת תפתח להם את הדלת, שלא לדבר על לספר לנו איפה יוסי והדיסקים? וולקנסקי מקשה. לחוקרים פרטיים היא לא תפתח, אבל לשוטרים כן. וולקנסקי מהסס, כי זה כבר לשחק באש מבחינת הרישיון וגם עבירה פלילית. סימון מזכיר לו שהלקוח ישלם להם 20000 שקל לפני הוצאות על הג'וב הזה. וולקנסקי נוהם משהו ומהנהן.
הבחורה צועקת מי זה אחרי שוולקנסקי דופק על הדלת כמו גורילה על ספידים, וסימון עונה שהם שוטרים. היא צועקת מה קרה וסימון עונה שיותר טוב שלא יצעקו שכל השכנים שומעים. בסוף היא פותחת את הדלת וישר אומרת שהיא בקושי מכירה את יוסי דר ולא מתערבת לו בעסקים. סימון נותן לה נאום רצוף במלים
"הפרת זכויות יוצרים", "שותפות לדבר עבירה", "כלא נווה תרצה" ו "מלקקות שטיחים" ואחרי שלוש דקות של צעקות היא נותנת לו כתובת של וילה ב"בנה ביתך" ששם הם אורזים את הדיסקים.
סימון ממש מתלהב בדרך לווילה. וולקנסקי שכר אותו רק לפני חודשיים ונמאס לו להתעסק רק עם עובדים שמתחרעים על מכוניות של הליסינג או מוכרים תלושים של ארוחת צהריים. אם הם יצליחו עם הלקוח הזה, הם יעלו רמה בחקירות תעשייתיות, ויתחילו לשחק במגרש הארצי. ממש עומד לו הזין מכל העסק, הוא אומר.
"גם לי." אומר וולקנסקי, ונועץ עיניים בסימון. סימון מסמיק, מרגיש איך הפנים שלו מתחממות.
הם מגיעים לווילה. גדר חיה גבוהה מקיפה אותה ויש בה רק שני פתחים, שער קטן ושער לחניה. ואן לבן חונה ברחוב. בלי לצאת מהמכונית הם רואים את האינטרקום עם המצלמה מעל השער וסימון נאנח ואומר שהתרגיל עם השוטרים לא יעבוד הפעם.
"טוב שיש לנו החזר הוצאות." אומר וולקנסקי ומכוון את האיסוזו לשער של החניה. הוא משלב לראשון, לוחץ על דוושת הגז ובצרחת צמיגים, עץ ומתכת מכריע הג'יפ הגדול את שער החניה. וולקנסקי וסימון יוצאים מהרכב ומתקדמים במהירות בחצר הירוקה לכיוון הבית. דלת שירות קטנה מובילה פנימה. וולקנסקי מנסה
אותה, מגלה שאינה נעולה והם נכנסים פנימה, לתוך חדר שירות קטן. קול גבר נשמע ממקום כלשהוא בבית, מבטאו צרפתי בבירור. חדר השירות מוביל אל המטבח אך כשהם נכנסים אליו, קופאים שניהם.
הגברתן שראו קודם לכן סוגר את דלתות המפעל יושב על כיסא במטבח, תפוח נגוס בידו האחת, אקדח מכוון אל וולקנסקי בידו האחרת. שניהם מרימים ידיים ונעמדים, מחכים שבעל האקדח יאמר דבר מה. הוא מתבונן בהם מספר שניות ואז קורא ליוסי. הטלפון מצלצל ובעל המבטא הצרפתי עונה. הוא מופיע במטבח, מדבר אל הטלפון האלחוטי שבידו, ובעל האקדח מעיף בו מבט שואל.
לרגע הזה חיכה וולקנסקי. הוא מזנק אליו, קורע את האקדח מידיו ושניהם נופלים על הרצפה. אגרופים ניתכים ומרפקים ננעצים בסופת מהלומות אנושית על הרצפה, בעוד סימון צופה בהם בסקרנות ויוסי ממשיך את שיחת הטלפון. לפתע הוא נרעש, מנתק את השיחה, ומנסה נואשות להסב את תשומת לבו של בעל האקדח במיל., בקריאות "אנדריי" ו"ז'נדרם" נרגשות. אנדריי, שעדיין מעורבב לחלוטין עם וולקנסקי,
מתעלם מצעקותיו של יוסי. הוא מתרחק בזחילה, ומתרומם בקושי לעמידה.
וולקנסקי מתרומם אף הוא, חולצתו קרועה לחלוטין ושרירים המזיעים בוהקים מתחת לשיירי הבד. הוא מתקדם אל אנדריי כמו אל מלחמה קדמון, אגרופיו הגדולים הקמוצים, ולאחר שהוא חוצה את המרחק בינהם הוא חובט בו בפטיש ידו פעם אחת בבטן ופעם שנייה בסנטר ואנדריי קורס על הרצפה.
"תן לי הולך!" מילל יוסי במבטאו הצרפתי הכבד. "לא בית כלא!" וולקנסקי מתחיל להגיד להגיד לו שלא אכפת להם ממנו אבל סימון מתפרץ לו לדברים וצועק על יוסי שהוא הולך לכלא עד סוף החיים שלו. יוסי מתחיל לבכות. "אני לשלם לכם! עשר אלף יורו! לא כלא, בבקשה!" סימון שואל אותו איפה הכסף, ויוסי,
עדיין בוכה, אומר לו לבוא אתו. וולקנסקי מתחיל להסתובב בינתיים בבית ומוצא עשרות ארגזי דיסקים בסלון חף מרהיטים. אחרי כמה דקות חוזרים סימון ויוסי, סימון מחזיק ביד מעטפה עבה, חיוך מרוח על שפתיו.
"יאללה, עוף" נוהם וולקנסקי על יוסי, וזה מיילל שהוא בעצם גר שם ולאן הוא ילך? "עוף מכאן! תחזור מחר." שואג עליו וולקנסקי והוא נעלם. " 20000 שקל ועוד 10000 יורו. לא רע." מגחך סימון וניגש לטלפון לחייג ללקוח. "לפני שאתה מתקשר, יש לנו איזה ענין לא סגור…" אומר וולקנסקי ומתקרב לסימון.
"איזה ענין?" סימון שואל ומתחיל לסגת אחורה.
וולקנסקי מתקרב אליו והוא נסוג עד שנתקע בקיר.
"העניין של החרמנות שלך." וולקנסקי אומר לו, ונשען על הקיר, כולא את סימון בין ידיו השריריות. "העניין של זה שלמרות שאתה יודע שאני הומו אתה כבר שבועיים לא מפסיק להגיד לי כמה אתה חרמן. רק היום שלוש פעמים. הסמבוסק של ההיא מחרמן אותך. המיטה במפעל מחרמנת אותך. הכסף מהלקוח
מחרמן אותך. אתה יודע מה?"
"מה?" שואל סימון, מתנשף קצת.
יד ימינו של וולקנסקי מתיישבת על המפשעה של סימון, וזה קופץ לרגע, אך לא מסיר משם את
היד. וולקנסקי מקרב את שפתיו לאוזנו של סימון. "אני חושב שאני מחרמן אותך." הוא לוחש ומתחיל ללטף את הזין של סימון דרך המכנסיים.
סימון נושך את השפה התחתונה, ובולע רוק.
"אני חושב שאתה חושב לך 'מעניין איזה גודל הזין של וולקנסקי'". אצבעותיו של וולקנסקי פורמות את כפתורי המכנסיים של רעהו אחד אחרי השני בעודו לוחש לסימון. "'מעניין כמה הוא חם, כמה הוא
קשה'…"
וולקנסקי מביא את כף ידו אל פיו, ומלקק אותה בתנועות אטיות ומתגרות. לאחר שהיא רטובה כדבעי הוא מחזיר אותה מטה. סימון גונח כאשר האצבעות הרטובות פולשות אל תחתוניו, אוחזות באיברו, ומתחילות לאונן לו.
"חשבת על הדברים האלה פעם?" וולקנסקי שואל, אצבעותיו מעסות את סימון, וזה מהנהן באטיות, עיניו עצומות, מתמכר לעונג.
"כמה הזין שלי גדול?" סימון מהנהן."כמה הוא קשה?" הנהון. "איזה טעם יש לו?"
עיניו של סימון נפתחות בתערובת של התרגשות ובהלה. וולקנסקי מניח את שמאלו על צווארו של סימון, אגודלו מלטפת את לחיו. בידו הימנית הוא לוקח את ידו של סימון ומניח אותה על זקפתו. "תפתח" הוא אומר. סימון מהסס רק לרגע, אך אצבעותיו הרועדות מצליחות להוריד את הרוכסן. וולקנסקי מחייך אליו חיוך חם, מעודד.
"רד על הברכיים" הוא מצווה בשקט.
הפעם עיניו של סימון מבוהלות יותר וההיסוס נראה בהן בבירור.
"אתה יודע שאתה רוצה את זה." קובע וולקנסקי. "אתה רוצה לכרוע ברך מולי. אתה רוצה לראות אותי עומד גבוה מעליך."
סימון מהנהן באטיות אך מספר רגעים חולפים עד שלבסוף הוא כורע על ברכיו, מתרפק על ירכיו השריריות של וולקנסקי, המלטף את שערותיו באישור. הוא נשאר בכניעותו מספר דקות, מתבשם בעוצמתו של וולקנסקי ואז מזדקף על ברכיו, מפשיל את התחתונים שמולו ולוקח את הזין הגדול בפיו.
מעולם לא חשב שלזין יש טעם טוב כל כך. מעבר לטעם הבשרי העדין, החום והקשיות של וולקנסקי מוסיפות לאיבר ניחוח יחודי, מסעיר. הוא מחזיק את הזין בפיו כמה רגעים, סופג את המרקם העדין והגודל המרגש, אז מתחיל להניע את ראשו מעלה מטה, מניע את לשונו לצדדים כדי להעניק לזין בפיו מגע מושלם.
בתנועות אטיות הוא מגיע מהכיפה הגדולה עד חצי הדרך, ואז חוזר. עכשיו עוטפות שפתיו את הזין מבחוץ, והוא מחליק מטה לכיוון האשכים. הזין כה גדול, עד שיש לו מקום למצוץ מבחוץ את חלקו התחתון, ולעסות את חלקו העליון בידו.
וולקנסקי יוצא ממנו לפתע, ניגש אל ארגז דיסקים גדול ונשען עליו, איברו הגדול זקור בהזמנה, וסימון זוחל אליו במהירות. הפעם הוא נוטל את הכיפה בפיו, עוטף בידו את בסיס הזין ומתחיל לאונן לגבר הגדול בתנועות מהירות תוך כדי מציצה, ווולקנסקי גומל לו בליטוף ראשו ובגניחת שביעות רצון. תנועות ראשו הופכות מהירות יותר וידו היא ויברציה מהירה על בסיס הזין כאשר וולקנסקי הודף אותו בעדינות ואומר "לך תביא מהאמבטיה שמן תינוקות או וזלין."
ברגליים רועדות סימון קם. הוא מוצא את חדר האמבטיה אך כל ארונות התרופות ריקים.
"אין שם" הוא מודיע כאשר הוא חוזר לסלון "אני אחפש במטבח."
וולקנסקי מחייך באישור, חזהו הרחב עירום, זקפתו ניצבת הכן. המקרר ריק למעט כמה תפוחים וחצי שקית צ'יפס במקפיא, והוא מתחיל לחטט בעצבנות בארונות, עד שהוא מוצא בקבוק שמן זית גדול. כמו פסל שיש גדול וולקנסקי ממתין בסלון בסבלנות . סימון מגיש לו את הבקבוק ביד רועדת ואז רוכן על ארגז גדול, מניח
ידיו על ישבנו ומפשק אותו, מגיש אותו כמינחה בהכנעה.
וולקנסקי נעמד מאחוריו ושופך כמות נדיבה של שמן על הישבן המוצק שמתחתיו. לאחר שהאזור מבהיק משמן הוא מניח את ראש הזין הגדול על פי הטבעת ומתחיל לשפשף מעלה מטה. הוא רוכן מעט, שולח את יד שמאלו מטה, אוסף את הזין הזקור של סימון ומתחיל לאונן לו.
"אני צריך אותך בפנים…" מבקש סימון לאחר מספר דקות.
וולקנסקי מזדקף, ושופך עוד כמות נדיבה של שמן. "תפתח" הוא אומר, וסימון מפשק את עכוזיו כמיטב יכולתו, מתענג על הלחץ העקיף שמפעליה המתיחה על הטבעת האנלית. וולקנסקי מניח את ראש הזין על פי הטבעת של סימון וחודר.
"אאחחח…" סימון זועק מכאב אך ממהר להוסיף "אל…תפסיק…" וולקנסקי ממשיך לדחוף פנימה, והכאב שוכך מעט לאחר שהראש נבלע בין העכוזים שמתחתיו. הוא מתחיל לזיין את סימון בתנועות קצובות ומהירות וזה גונח בכאב ועונג עם כל אבחה. הזין הנעוץ בתוכו נדמה לו כמו בול עץ לוהט בהתחלה, אך הכאב הולך ושוכך. וולקנסקי גם לא מקמץ בשמן וממשיך לסכך את אזור החדירה הופך את הבשר הגברי למבהיק וחלקלק. הוא אוחז בגבר המתכופף תחתיו, והולם בו מאחור בתנועות אטיות ועמוקות, מוציא בכל פעם כמעט את כל איברו ואז נועץ אותו פנימה מחדש.
יד משומנת אוחזת את איברו הזקור של סימון והוא גונח כשוולקנסקי מתחיל לאונן לו, עדיין מזיין אותו מאחור. הוא מזדקף על קצות אצבעותיו ואז נשען לאחור, מתרפק על הגבר הגדול. את ראשו הוא מטה לאחור וכאשר לשון פוגשת לשון ופיות רעבתניים נפגשים שניהם מתפוצצים. נתזי זרע נפלטים מאיברו של סימון הכלוא בין חמש אצבעות משומנות וגופו נרעד פעם אחר פעם. וולקנסקי מהדק אותו אליו ביד שמאל, זרעו ניתך אל תוך שותפו בפעימות עונג עמוקות. הרעידות מוצאות אותם מתנשקים בפראות, סימון מניח לרעהו המגודל לחמוס את פיו ולשונו הארוכה מדלגת על שיניו, דורסת את לשונו שלו. לאחר שניות ארוכות הם נפרדים, מתנשפים.
"תתקשר ללקוח." אומר וולקנסקי ומתחיל לרכוס את מכנסיו. סימון מניח את ידו על היד הגדולה, עוצר אותה ואומר "אולי…נתקלח קודם?"