יהיה בסדר

"אף אחד לא מדבר איתי. אף אחד. כולם נעלמו!” היא עומדת מול החלון בגבה אלי, מביטה בעיר האדישה לסבלה, שלושים קומות מתחת.
היא בוכה. בצדק.
"אל תדאגי.” אני משקר. “יהיה בסדר.”
אני מתבונן בה מאחור. גבה דק וכתפיה צרות. עמוד הצוואר גבוה ובהיר. מחלפות שיערה הזהוב גולשות על גבה. ומעל הכל, חוסר אונים מופלא, האפרודיזיאק המתוק ביותר עבורי, יותר טוב מכל ויאגרה. אין לה מוצא. היא אבודה.
"מאז שהוא הורשע,” היא מושכת באפה. “הכל הלך. הכל. הבנקים עיקלו לי את החשבונות. העוזרות לא באות יותר. היו אצלי הוצאה לפועל, ישי. אצלי! חיטטו לי בקופסאות התכשיטים כמו…חזירים מטונפים.”
אני מגיש לה מטפחת משי והיא מנגבת את אפה ביד עדינה. לרגע היא מסתובבת ולבי מחסיר פעימה. למרות שעיניה נפוחות מבכי ואפה אדום, היא עדיין יפיפה. אף קטן ודק, שפתיים מלאות, עיניים חומות וגדולות. בפעם האלף אני מבין למה השרץ התחתן איתה ברגע שזה היה חוקי. אבל השרץ בכלא עכשיו והיא חסרת אונים.
"תודה.” היא פונה שוב אל החלון, מנסה לשלוט על קולה. "אני צריכה לפנות את הבית בעוד שבוע. אין לי כסף. אין לי עבודה. מה אני יעשה, ישי?”
“אל תדאגי, משהו יצוץ.”
"מה יצוץ? הוא גנב ארבע מאות ששים מליון יורו, ישי. ארבע מאות ששים מליון. איפה הכסף? לאן הוא נעלם?”
אני מניח את ידי הימנית על כתפה הימנית במחווה ידידותית.
"הוא אומר שהוא הפסיד את הכל בהשקעות. אבל אל תדאגי," אני משקר שוב. "אנחנו נמצא מוצא. נגיש עוד ערעור.”
"עוד ערעור? ומאיפה הכסף? אין לי איך לשלם לך. אין לי כסף. אין לי מקצוע, ישי. אני התחתנתי איתו ישר אחרי תיכון, לא למדתי כלום. לא עשיתי כלום אף פעם.”
"בטח יש לך חברים ש…”
"אין כלום, אמרתי לך. אף אחד לא עונה לי לטלפונים.”
הם צודקים כמובן. האנשים שבעלה חייב להם את הכסף מפחידים את כל החברים כביכול שלה. ידי מסיטה בעדינות את שיערה, חושפת את עורפה הבהיר, העירום מתכשיטים.
"יהיה בסדר.” אני אומר ומנשק את עורפה, חש בגופה קופא. אני כמעט יכול לשמוע את מהירות מחשבותיה, מחשבת את אפשרויותיה ומגיעה פעם אחר פעם למבוי סתום.
עבר שבוע מאז גזר הדין, הוצאה לפועל ביקרו אצלה לפני יומיים, חשבונות הבנק עוקלו הבוקר. החברים לא עונים לה לטלפונים, יש לה אימא שתלויה בה ואינה יכולה לעזור לה. היה לה מספיק זמן להבין באיזה מצב היא נמצאת.
"יהיה בסדר.” אני מנשק שוב את עורפה. “אל תדאגי.”
ידי מחליקה בעדינות בין שכמותיה ואז למטה וימינה עד שקצות אצבעותי נחות על צלעותיה.
"הוא הולך לשבת עכשיו בכלא חמש עשרה שנה.” אני אומר בקול נמוך, שפתי מרחפות מעל אוזנה. “הוא הרגיז כמה אנשים שהוא לא היה צריך להרגיז. אנשים שיכולים להגיע אליו גם בכלא. הכי טוב שתשכחי ממנו. אני אדאג לך עכשיו.”
אצבעותיי מחליקות עכשיו עוד קדימה עד שהן נחות מתחת לשדה הגדול, זה שראיתי מאה פעם בבית המשפט בעודה יושבת ומקשיבה לדיונים או אצלם בבית הגדול, כאשר עוד היה להם כסף לשלם לי. תמיד הסתירה את חזה בקפידה בחולצה אלגנטית אך את גודלו לא הצליחה לטשטש.
"ישי…אני עדיין נשואה…” היא ממלמלת. “בבקשה…אל…” אך אני ממשיך.
"ששש…תשכחי ממנו. הוא העבר. תחשבי על ההווה. על העתיד שלך.”
רגע הניצחון מגיע כאשר ידי חופנות בזהירות את שדיה הגדולים והיא לא מתנגדת. ידי מרימות אותם מעט, משקלם הרב מאיץ את הדם בעורקיי. אני משחק בהם, חש בחומם, מלטף את חזייתה מעל השמלה. היא קפואה אך פאסיבית, משמעות דברי מחלחלת אליה בעודי מתענג על המלונים הנפלאים שלה מעל בד השמלה. עוד מעט הם יהיו שלי ואוכל להשתעשע בהם כאוות רצוני, אבל אני רוצה יותר מאשר משחקי שדיים. אני רוצה אותה, את כולה, כאן ועכשיו.
"יהיה בסדר, אל תדאגי.” אני ממלמל באוזנה ומנשק את התנוך הקטן, המעוטר בעגיל יהלום. ידי עוזבות עכשיו את שדיה ויורדות למטה, לשמלתה, ואני ממשיך לדבר, לרגע לא לא מפסיק לדבר, מיומן בדיבורים אחרי שנותי הרבות בבית המשפט.
"אני אשכור לך דירה נחמדה ויפה.” אני אומר, ידי אוספות את שמלתה מעלה: קרסוליים, ברכיים, ירכיים. “אני אתן לך תקציב נדיב. אני לארג'…כל הבעיות הכלכלית שלך יעלמו…יהיה בסדר…באמת…”
הבכי שלה חוזר. לא היסטרי, רק קטן ועצוב כזה, כמו של ילדה קטנה. אני מתרגש כמו שחקן בפרמיירה עם עליית המסך כאשר בד שמלתה עולה וחושף את תחתוניה השחורים וישבנה המושלם. בעלה רצה אותה בובת מין וכנראה שיש לה רק לנז'רי בארון הבגדים התחתונים: היא לובשת עכשיו תחתוני משי שחורים ויוקרתיים אשר יושבים כמו כפפה על טוסיק קטן ומעוצב. אני מתפעל לרגע ואז מפשיט ממנה את התחתונים בזהירות כמו ילד מסודר שפותח את מתנת יום ההולדת שלו תוך שאני ממשיך לדבר:
"תגורי שם בשקט ובשלווה. תוכלי להגיד לכולם שהוא השאיר לך קרן קטנה לשעת חירום. החברים יחזרו. אני אעשה לך מנוי חדש לספא ולקאנטרי. הכל יהיה כמעט כמו קודם…”
הזין שלי קשה בערך מהרגע שהיא נכנסה למשרד ועכשיו אני משחרר אותו בתנועות מהירות תוך כדי דיבור. גופה מתקשח כאשר היא שומעת את קרקוש אבזם החגורה, את אוושת המכנסיים והתחתונים המחליקים מטה. אני נעצר לרגע ומושח את ראש הזין בהרבה רוק, מקרב אותו אל הסדק שבין רגליה ואז חודר. נשימתה נעתקת לרגע ובמשנהו היא ממשיכה בבכייה החרישי ואני ממשיך לתאר את חייה העתידיים בוורוד וזהב בעודי בועל אותה מאחור, ידיי על מותניה.
"תראי שהכל יסתדר בסוף לטובה.” אני אומר, מתענג על כוס צר והדוק. “הבית יהיה קצת יותר קטן אבל זה גם פחות כאב ראש…תאמיני לי…”
סוף סוף אני משתתק ומתרכז רק בפרס היפיפה שלי. אדוות רצות על ישבנה עם כל ניעה שלי בתוכה ושדיה הגדולים מרקדים לפי הקצב שמתווה אגני. היא תהיה שלי בשנים הקרובות, ברבור יפה וחסר אונים שכמותה. היא תמצוץ לי את הזין כאשר אבקש ואני אזיין אותה בכל תנוחה שאי פעם דמיינתי לעצמי. היא תרכוב עלי ותשכב מתחתי וכאשר אני ארצה, אעמיד אותה על ארבע ואזיין אותה מאחור כמו כלבה, אפילו בתחת. המחשבה על ישבנה הקטן והמוצק והזין שלי בתוכו מטריפה אותי ואני גומר באחת, מתנשף בהתרגשות בעודי ממלא אותה שפיך.
אחר כך אני מחבק אותה ויוצא ממנה, מסדר את מכנסי ומסדיר את נשימתי.
“רוצה לשתות? משהו חריף אולי?” אני אומר שוב לגבה הרוטט בבכי חרישי. "יהיה בסדר. תאמיני לי.”

Print Friendly, PDF & Email

10 thoughts on “יהיה בסדר”

  1. אהבתי מאד!
    אבל קצר לי, קצר לי מידי…
    ודי כבר עם כל הבכי בסיפורים שלך, שיחייכו קצת, שיסתנוורו.
    לבכות צריך כשבאמת צריך, ואז יש לזה אפקט.

      1. אני בספק שמישהו כותב טוב כמו דור, אבל אם אפשר לקשר ביננו מבחינתי סבבה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *