המטה

כל הדרך מסאטיאגו היא לא הצליחה להירדם. לבה הלם מהתרגשות ומהידיעה שהיא נושאת בידיה את "מטה המזור" את החפץ העתיק של בני המאיה שאמור היה להביא מרפא לכל חולה. היה זה ירון שגילה את האגדה על המטה במהלך לימודיו בחוג לארכאולוגיה של מרכז אמריקה. ירון הנאמן, טוב הלב, שהעריץ את איתן מאז השירות הצבאי. היה זה ירון ששכנע אותה להפקיד את איתן, גופו כבר נגוע כמעט לחלוטין בניוון שרירם מתקדם, אצל הוריו לשבועיים ולבוא איתו לחפש את החפץ, והיה זה ירון, שישב כעת בדממה לידה, נועץ מבט חמור בכיסא שמולו.
היא הרהרה ברצף הבלתי נגמר של רופאים, שאמאנים, רבנים וגזלנים אחרים אותם בקרו בחמש השנים האחרונות. מה לא עשו כדי להציל את איתן, ירון והיא? התכסו בבוץ, צמו, שרפו יונים, שחררו יונים ויותר מכל, חתמו על המחאות. היא כבר הכירה את הריטואל בעל פה: החדר האפלולי, הקול השקט והדרמטי, ההבטחות החלולות, התקווה, ומיד לאחר מכן: האכזבה. האכזבה הייתה הגרועה מכל, וההתרסקויות התכופות עייפו את רוחה, מוצצות ממנה את לשד החיים. בדרך כלל, ירון היה הסקפטי מבין שניהם והיא חדורת התקווה, הנאמנות והאהבה. היא לא הייתה מסכימה לנסיעה הזו, אלמלא התהפכו התפקידים: ירון התמלא בשכנוע עמוק ביכולות המטה המדובר, והתחנן בפניה שתנסה עוד פעם אחת, פעם אחרונה ודי. הוא שטח בפניה הרצאת ממבו- ג'מבו שלמה שעירבה ארכאולוגיה, מיסטיקה וחייזרים לקוקטייל מוטרף אותו הייתה מטיחה בפרצופו בזמן אחר. אך היא הייתה בזמן אחר, אלא בהווה. וההווה שלה כלל בעל המתנוון והולך מיום ליום. בחשכת המטוס, מחשבותיה נדדו שוב לאיתן, הבעל האהוב, המצחיק, הסקסי. היא חשה בכאב מפלח את ליבה, כאב של אובדן מתקרב, מהול בשמחה על מציאת החפץ, על התקווה של להבריא אותו, של לשמוע אותו מדבר, של לחוש בו.
"על זה אל תחשבי, מאמי, עדיף שלא." חשבה לעצמה. על הכל כן, רק לא על הסקס. כבר חמש שנים לא שכבה עם גבר, ולעתים חשה במשא מכביד והולך. לאו דווקא לחדירה התגעגע גופה. היו אלה המגע, החום, הליטופים..
לילה אחד במהלך המסע חלקה עם ירון מיטה משותפת בגלל חוסר בחדרים באכסניה הקטנה, והצליל של בגדיו המחליקים על גופו, החום שקרן ממנו וגבו העירום והשרירי אותו קלטה בחטף, עוררו בה שדים ישנים. בחדר בו נאלצים לחלוק מיטה כמובן שאין מקלחת, ולכן נאלצה להיכנע לעצמה במיטה, לידו, מתפללת שהוא כבר ישן.
אצבעותיה עיסו את הדגדגן הרעב ואת הערווה הלחה ומוחה ניזון בשקיקה מפירורי הזיכרון אותם האכילה אותו, זיכרונותיה הקלושים והעמומים מאיתן, המאהב הנפלא, נגררים אל מזבח הזיכרון. מדי פעם נאלצה לגרש ממחשבתה את דמותו הטרייה והחיונית של ירון, שהזדחלה בערמומיות, ולהמשיך לגרף את מחשבותיה, מחפשת עוד ועוד את דמותו הנקלשת של איתן. עם הפורקן היא פרצה בבכי חסר מעצורים, כואבת את התשוקה, את המוות ואת אובדן דמותו של איתן. ירון התעורר בבהלה והסתובב אליה.
"הכל בסדר, ליאת?" שאל, בלבול על פניו.
"לא…" התייפחה. "אני כל כך לבד, ועצובה ומתגעגעת…תחבק אותי…"
הוא היסס לרגע, ואז גהר מעליה וחיבק אותה בגמלוניות, גופו מועך את גופה, מטעים אותה בטעם אליו השתוקקה, מפתה אותה מבלי להתכוון. היא נאחזה בו ופישקה את רגליה מסביבו אינסטינקטיבית, ערוותה העירומה והרטובה נמחצת מול זקפתו המתעוררת בתחתונים. היא נשקה לצווארו, משתוקקת, נכנעת, אך דמותו של איתן מילאה לפתע את מחשבותיו של ירון, מגע ידיו בלילה רחוק ליד שכם כמו בוער בו, והוא נרתע ממנה כנשוך נחש.
"אני..מצטער.." מלמל, והפנה אליה את גבו, מתעטף במהירות בשמיכה. "לילה טוב."
גם היא הפנתה אליו את גבו, ונרדמה תוך כדי בכי חלש.
שאר המסע עמד בסימן אותו הלילה. שניהם היו מודעים לחיית התשוקה האורבת, והתחמקו ממנה ככל שיכלו, נאחזים בדמותו של האיש ההוא, אלפי קילומטרים משם, האיש החלש כל כך שהיה זקוק להם, ואשר לו היו זקוקים גם הם. למרות ניסיונותיהם מדי פעם חשו בחיה השחורה, שמעו את נשימותיה באוזניהם ואת טפיפות רגליה מסביבם. במסע הרגלי בן ארבעת הימים לחורבות הכפר בו עמדו לחפש את המטה, נאלץ ירון לתמוך בה מדי פעם בשבילים הרעועים, ועבור כל אחד מהם מגע גופו של השני היה קשה מנשוא. ריח שיערה החפוף בבוקר, גבו הרחב, שרירי ישבנה מתחת למכנסיים הקצרים, מגע ידיו החזקות בנגיעות אקראיות. החיה הייתה איתם בכל קילומטר מן הדרך, בכל דקה.
החיה כמעט טרפה אותם בצהרי היום השני למסע. השביל בו פסעו היה צר במיוחד וחלקלק מן הגשם. ליאת הלכה ראשונה הפעם, וירון התאמץ שלא לבהות בישבנה המעכס לפניו, עטוי במכנסים קצרים. לפתע פלטה צווחה קטנה והחליקה לכיוונו. לפני שהבין מה קורה התגלגלו שניהם במורד השביל הבוצי ומצאו עצמם שרועים על האדמה, גופו מעל שלה, בין רגליה. חולצתה הופשלה במהלך הנפילה וחשפה את כתפה ואת כתפיית חזייתה העבה. חזה עלה וירד מההתרגשות של הנפילה, ושדיה בצבצו מהמחשוף.
"אני לא יכול לקום..התרמיל.." מלמל בצרידות, והיא רק הנהנה, מייחלת שלא יעלם המשקל הכבד הכובש אותה אל האדמה הרטובה. היא חשה את גופה נרפה, את רגליה נערכות לקראתו, ודוק החל לכסות את עיניה. הוא רכן מעליה, ראשו מתקרב לשלה ביאוש ותשוקה. מבעד למסך שכיסה את ראייתה, היא הבחינה בתנועה במרחק מטרים ספורים מימינה, והתבוננה טוב יותר.
נחש.
"ירון..?" אמרה בפחד. הוא לא ענה, רק נעץ בה מבט מיוסר, נאבק בעצמו.
"ירון, נחש..שם..".
הוא עקב אחרי אצבעה וזיהה את הנחש הירקרק. בהלה אחזה בו, והוא זינק מעליה במהירות, סייע לה לקום ושניהם נמלטו במעלה הגבעה ובחזרה לשביל.
הם המשיכו לצעוד בדממה אל הכפר, היא צועדת במהירות כאחוזת דיבוק, מנסה להימלט מתחושותיה בהליכה מהירה, והוא אחריה, מבטו נעוץ ברצועת בד חזייתה המסיבית, שבלטה מבד לחולצה הלחה. אחד הדברים הארוטיים ביותר שמצא ירון בנשים מגודלות חזה היה גודל החזייה, הבד החזק והעבה ותומכות המתכת. הוא ידע שזה אווילי, אבל לפעמים הוא התעורר רק ממראה חזייה גדולה תלויה על חבל כביסה : הכתפיות הרחבות וכיפות הבד האדירות מספרות את הסיפור כולו. במצבו האומלל, פיסת בד עבה על גב דק היה כל מה שהיה צריך כדי לעורר את התשוקה המייסרת.
תחושת רווחה והקלה עצומה אחזה בהם דקות אחדות לאחר שהגיעו ליעדם. מתברר שרשות העתיקות כבר הקדימה אותם במספר ימים, חשפה את כל האתר הארכיאולוגי, ובנוסף את מטה המאיה, מטה הקסמים עליו חלם ירון. במקום הוקם מוזיאון עלוב, ושומר מקומי עגום מבט הופקד על המוצגים. לאחר דין ודברים בין ירון לשומר, הסכים האחרון להיפרד מהמטה תמורת 1800 דולר שכללו גם את ריטואל ההבראה העתיק, סכום שאפשר לו לחיות ברווחה עד יומו האחרון לאחר שיתלונן למשטרת העתיקות על ה"שוד".
עם המטה בתרמיל, התחילו ירון וליאת את הדרך חזרה, לישראל. הם גילו שהמתח שהיה ביניהם התפוגג: עם מציאת המטה, חשו שניהם שהכל יבוא על מקומו בשלום. משהו במקל הקרין שלווה מסוימת. בטחון מסוים. גם ליאת וגם ירון, שנכוו עשרות פעמים בידי מאחזי עיניים למיניהם, חשו שהפעם זה אמיתי.
כאשר התרחקו מעט מהכפר, לא יכלה יותר ליאת להתאפק ופלטה צווחת אושר, מזנקת על ירון הצוחק ומחבקת אותו. ירון החזיר לה חיבוק דובי מפוקק עצמות, מתמלא גאווה על התעקשותו לחפש את המטה, ורוקד איתה ריקוד קטן, טיפשי ומאושר.
את איתן הכיר כל ימי חייו. הוא היה בנם של השכנים ומבוגר ממנו בשנתיים. לאורך כל היסודי והתיכון הגן עליו איתן מפני המציקים והמתנכלים ששזורים בחייו של כל ילד שקט וממושקף, אף כי לא היו חברים של ממש, בגלל פער הגילאים. עם הגיוס, התנדב ירון ליחידה בה ידע שאיתן משרת, והפך לפקודו. היה זה בלילה קר ליד שכם שאיתן הציל את חייו פעמיים בשלוש שעות ומאז התחזקה עוד יותר תחושת החוב שחש כלפיו. ירון לא שכח מעולם את מגע ידיו החזקות של איתן על עורפו ועל ירכו במהלך החילוץ ההוא, ולעיתים כאשר נזכר בהם, חש התרגשות מוזרה. חצי שנה לאחר שהשתחרר איתן משרות הקבע, השתחרר גם ירון, ומאז היה בן בית בביתם של הזוג.
לכל אורך הטיסה עבר ירון שוב ושוב על הטקסט הקדום, מוודא שוב ושוב שהבין את הריטואל ויוכל לחזור עליו. למרבה המזל, ירח מלא היה צפוי בישראל ביום הגעתם, כך שיוכלו לנסות את המטה מיד, ללא שהיות. ליאת רק אחזה במטה בחוזקה, חשה בפעימה מוזרה קורנת מן המטה, ממלאת אותה תקווה וחיים. הטיסה, הארוכה בדרך כלל, נדמתה בעיניה כאורכת חיים שלמים והיא החלה להאיץ בדיילות, דורשת במפגיע להאיץ את המטוס. עם הגיעם לנתב"ג, היא התקשרה בהתרגשות להוריו של איתן, סיפרה להם על ההצלחה, והורתה להם להביא אותו לביתם המשותף ולהשאירו שם לבדו, כדי שהיא וירון יוכלו להתחיל בטקס מיד. במונית כבר גברו המתח וההתרגשות על שניהם, והם ישבו בשתיקה, מביטים דרך החלון, מפליטים קללה קצרת סבלנות כלפי נהג איטי זה או אחר שחסמו את הדרך דרומה, לעומר.
"אתה לא יכול לנהוג יותר מהר?" האיצה ליאת בנהג האומלל מדי פעם.
"אני נוסע 130 ואני לא רוצה שישללו לי את הרשיון, גברת." ענה הנהג.
עם הגיעם לביתם של ליאת ואיתן, תחב ירון שטר של מאה דולר לידיו של הנהג ההמום, ובלי לחכות לעודף מיהר אחרי ליאת שפרצה אל הבית כמו רוח סערה. עם הגיעו לפתח הבית, נחרד למשמע צווחה חדה שבאה מכיוון הסלון, הוא זינק פנימה, וראה את ליאת, מחבקת בבכי את איתן הנתון בכסא הגלגלים שלו, ראשו שמוט בזוית לא טבעית.
"הוא לא נושם, ירון! הוא לא נושם!" זעקה.
ירון רץ אל איתן ואחז בצווארו, מחפש דופק.
לאחר שניות ארוכות האפירו פניו.
"הוא הלך, ליאתי. אני מצטער."
השעות הבאות היו מטושטשות עבורם, הכל נדמה להם כמו בסרט איטי ללא קול. הטלפונים למגן דויד אדום ולהוריו של איתן, ניסיונות ההחייאה הכושלים, הנורה האדומה המסתובבת של האמבולנס שהציפה את הסלון בארגמן ופניו האדישות משהו של הרופא המנומנם שקבע את שעת המוות התערבלו זה עם זה, והפכו למקשה אחת של כאב ואובדן. לקראת השעה שלוש, הם מצאו את עצמם לבד בסלון ריק, בו זעק השקט. ירון לא אמר דבר, רק חיפש את מעילו, מתכונן לצאת. ליאת הופתעה למצוא את המטה בידיה, והתבוננה בו במבט מוזר.
"טוב..אני..אה..זז.." מלמל ירון.
הבעת פניה של ליאת הפכה להבעת זעם.
"מקל מאנייק! " צעקה על המטה שבידה "למה אתה טוב בכלל? מה אתה שווה? קיבינימט!!" היא הטיחה את המטה ברצפה שוברת אותו לשניים.
"מקל חרא!! זבל!! מאנייק!!" צרחה בהיסטריה, מרסקת את השברים ומשליכה אותם סביבה. ירון רק בהה בה, חש את עולמו חרב עם הסתלקותו של איתן, האח הגדול שלא היה לו, הגבר החזק ביותר בעולם. ליאת השליכה את רסיסי המטה אל עבר חפצים שונים בבית, צורחת ובוכה תוך כדי.
כאשר פגעה בירון בטעות, המכה כמו העירה אותו מטרנס : הוא ניגש אליה וחיבק אותה בעדינות ובכוח, מרגיע אותה.
"די..די..זה נגמר..עשינו כל מה שיכולנו.."
"אבל זה לא פייר!" היא בכתה, קוברת את ראשו בצווארו.
"אני יודע, אבל אין מה לעשות."
הם עמדו חבוקים דקות ארוכות עד שחש בבכיה נחלש, ואז הרפה את אחיזתו.
"לאן אתה הולך?" שאלה.
"אה..הביתה.."
"אל תלך לשום מקום." צוותה עליו "תחבק אותי."
ירון חידש את אחיזתו בגופה הדק והיא התכרבלה בגופו הגדול, מוצאת בו נחמה. ידיה שהיו מונחות על חזהו, החלו ללטף אותו.
"ליאת, מה את עושה?" שאל ירון. היא לא ענתה. ידה הימנית החלה לפרום את כפתורי חולצתו.
"ליאת, בבקשה, תפסיקי.." ביקש ירון, קולו על סף דמעות. גופה הרועד בישר לו שגם היא בוכה, אך אצבעותיה סיימו לפרום את כפתורי חולצתו, והחלו משחקות בשיער חזהו ובפטמותיו. הוא חש את עצמו מתקשה במהירות, ועשה ניסיון אחרון.
"ליאת, די הוא..הוא כאן..הוא לידנו..הוא רו.." תחנוניו של ירון נקטעו כאשר הצמידה ליאת את שפתיה אל שלו, לשונה חודרת אל פיו, מרקדת בו. שניהם חשו את התפרקות המתח האדיר שהיה עצור בהם. אין ספור תקוות, אכזבות וגעגועים התמזגו אל נקודה אחת בזמן, אל סלון אחד, בבית אחד בישוב דרומי אחד. בוכים ומשתוקקים, הם התנשקו בלהט, ידיהם מרחפות זה על גופה של זו. הוא אחז בחולצתה, וקרע אותה בתנועה חזקה אחת, שולח את הכפתורים מקפצים אל רצפת הסלון. ידיו מצאו את קרסי חזייתה, ולאחר מאבק בן מספר שניות, שחרר את חזה הגדול. הוא חפן שד אדיר ממדים אחד, והחל לנשקו, לינוק את הפטמה הוורודה, וללקק את העטרה הרחבה. ליאת גנחה באקסטזה, והגישה לו את שדה השני, שתבע תשומת לב גם הוא. היא נאחזה בכתפיו של ירון, בעוד הוא חופן את שדיה, מלקק, מנשק ויונק בתערובת של עדינות ועוצמה.
לאחר מספר דקות, מלמלה ליאת:
"בוא אלי..בוא אלי, ירוני..". ירון לא איבד רגע. הוא אחז אותה, ונשא אותה אל חדר השינה, ועמד להניח אותה על המיטה.
"לא..לא כאן..אני לא יכולה כאן..בוא למטבח" לחשה.
הוא ניגש איתה אל שולחן האוכל, חולף בדרך על פני כסא הגלגלים של מפקדו המת. בתנועה מהירה, הוא מחה את פני השולחן, והפיל את כל כלי נוי שהתרסקו על הרצפה. הוא הניח את ליאת על גבה על השולחן, שחרר את חגורתו והפשיל את מכנסיו ותחתוניו בתנועה יחידה. ליאת לא בזבזה זמן אף היא, ובתנועה מהירה הגביהה את ישבנה וקילפה את מכנסיה ותחתוניה, חושפת את ערוותה הבוכייה.
למשך שנייה או שתיים הם הביטו זה בעיניה של זו, מחפשים אישור ואומץ למה שעמדו לעשות. שניהם חשו שהמעשה שעמדו לעשות גובל בבגידה, והאשמה השתקפה בעיניהם.
"זה מה שהוא היה רוצה.." קרקרה ליאת בצרידות, דבריה בקושי משכנעים אותה.
"נכון.." שיקר ירון בתגובה.
הם עדיין היססו, נועצים מבטים אשמים ורעבים זה בזו.
ירון נע ראשון. הוא מיקם את איברו בפתח החריץ הרטוב, ונכנס, סוחט ממנה יבבה. הוא נתן לה מספר שניות להתרגל אליו, וכאשר חש ששריריה נרגעים, החל לנוע. תנועותיו היו מהוססות בתחילה, יסורי המצפון עדיין מאיטים אותם, אך לאחר מספר פעמים הוא חש ברעב המתעורר בה, והחל להאריך את תנועותיו. שדיה הגדולים רטטו ורקדו עם כל תנועה שלו וידיה ליטפו את עורפו.
"ירון..בוא אלי.." ליאת עצמה עיניים, משתדלת שלא לראות אותו.
היא חשה את האגן החזק, הבריא, הולם בא, ותשוקתה הוכתמה בעצב, עצב על האיש שלא יחווה זאת יותר, שלא יבוא אליה יותר, שלא יראה אותה מטפסת במעלה הפורקן לעולם. ירון גהר מעליה וחבק אותה, פניו קבורות בצווארה, דמעותיו מרטיבות אותה, בעוד גל האובדן פוגע בשניהם בו זמנית.
"איתן.." נקרע לפתע ליבה של ליאת.
"איתן.." בכה ירון את שם מפקדו, בעודו בועל את אשתו הרעבה, רגליה הארוכות והשזופות עוטפות אותו, ידיה מחבקות ושורטות את גבו העירום.
שניהם אחזו זה בזו בעוצמה, מחבקים את החיים, שונאים את עצמם, מייחלים לזה שלא היה איתם. הם האטו לרגע, ואיתן התרומם על מרפקיו, ליטף את שיערה, והתבונן בפניה היפים, שטופי הבכי. לפתע הפך מראה פניו לבלתי נסבל עבורה, וגל תיעוב כלפיו וכלפי עצמה הציף אותה, שונאת את מעשה הבגידה שלהם, את הרעב.
"תהפוך אותי!" צוותה.
"מה..?"שאל בפליאה.
"אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך. תהפוך אותי, קיבינימט." צעקה עליו.
מבלי לצאת ממנה, הוא התרומם, הפך אותה על בטנה, והחל לנוע.
"תדפוק אותי כבר!" האיצה בו, והוא ציית.
שפתיו של שולחן העץ היו מרובעות, ותחושת הכאב שחשה עם כל מהלומה ליבתה את להבת העונג והשנאה.
"תן לי כבר, יא הומו!" קיללה אותו בשפתיים קפוצות. דבריה פגעו בו כמו ברק, מזכירות לו דברים שרצה לשכוח, עובדות שרצה לקבור.
"הומו, הא?" שאל בזעם, מגביר את הקצב, הודף את ירכיה את שפתי השולחן שחתכו בבשרה. אדוות ריחפו בישבנה, וגבה התכסה זיעה. ליאת היתה קרובה לשיא, הכאב, האובדן השנאה והתשוקה מציפים את כל הווייתה. ציפורניה שרטו בשולחן בעוד ידיו החזקות אוחזות בה, זיעה מלוחה ניגרת לעיניה. ידיו לפתו את שדיה המרקדים, אצבעותיו מועכות את הפטמות ללא רחמים, משדרות בה גלי כאב ועונג.
"איתן.." זעקה לפתע, מקשיתה את גבה. גלי אקסטזה, פורקן ובכי זעזעו את גופה פעם אחר פעם והיא החלה למלמל רצף הברות חסר פשר, כאשר שמו של בעלה המת ניתז מפיה מדי מספר שניות.
"איתן!!"
"איתן!!"
"איתן!!"
התערבו זעקותיו בשלה כאשר הגיע גם הוא לפסגה, חודר אליה עמוק יותר ויותר, אצבעותיו לופתות אותה עד ששינו מצבען. זעקותיהם וגניחותיהם התערבו ונחלשו עד שהפכו לבכי אחד, קורע לב.
לאחר דקות ארוכות, יצא ירון ממנה, שפוף כתפיים ואומלל. ליאת התרוממה אף היא, מביטה בו בתערובת של כאב ואשמה. הם התלבשו בדממה וירון פנה אל הדלת.
"טוב, אז, להתראות." אמר, אך שניהם ידעו ששיקר.