לא נוסע לדיסנילנד – חלק ה’

לחלק הקודם
————–
אביב לא שש להחליק ממנה כאשר הוא כבר קשה למחצה אבל הוא לא הולך להתווכח איתה. להפתעתו דניאל נעמדת על המיטה על ארבע, גבה פונה אליו.
"ילד-ילד, אבל לא יזיק אם תלמד לדפוק כמו גבר.” היא אומר, מפנה אליו את ראשה. “כרע מאחורי.”
אביב מנסה אבל הוא נמוך ממנה בהרבה והזין שלו בקושי מגיע לאמצע ירכיה.
"אוקיי, ננסה משהו אחר.” אומרת דניאל, קולה רך וסמיך כדבש. “תעמוד מאחורי…כן…ועכשיו תתכופף עלי…בדיוק…”
היא שולחת את ידה לאחור ואוחזת באברו ואז מובילה אותו אליה. אביב עומד מאחוריה בברכיים כפופות ונאחז במותניה, מחפש את שיווי המשקל שלו על המיטה הקפיצית. דניאל מפשקת את רגליה ככל שתוכל עד שאגנה יורד לגובה מפשעתו של אביב והיא חשה באיברו מפשפש בין שפתי ערוותה.
"יופי…תיכנס אלי…” נאנחת דניאל. “אני צריכה אותך שוב…”
אביב אוחז במותניה בזהירות, ליבו מאיץ בעוד איברו שוקע לתוכה. הוא נע לפנים בתנועות מדודות ודניאל נאנחת ברכות בכל פעם שאגנו פוגע בשלה. גבה הצר קמור מתחתיו והוא מביט בהערצה על כל חוליה בעמוד השדרה שלה, כל נקודת חן קטנה, כל אגל זיעה. ראשה של דניאל מורכן ושערה מרקד בקצב המתון שמתווה אגנו של הילד הבועל אותה מאחור.
אביב מתכופף, כמעט שוכב, שולח את ידיו לפנים ומוצא את שדיה של דניאל, חש בגל של רטיבות המציף אותה. הוא ממשיך לשגול אותה בעודו כורע מאחור, אצבעותיו העדינות מטפלות בשדיה, כפות רגליו נותנות לו את תמיכת הנגד הדרושה לו כדי לחדור עמוק אל מוקד התשוקה, הלהט, הריגוש.
הדקות חולפות ושניהם ממשיכים לענג ולהתענג, דניאל על ארבע, אביב מאחוריה. הוא שולח את ידו הימנית למטה במורד בטנה עד שהוא מוצא את שערות ערוותה והיא נאנקת כאשר אצבעו מוצאת את הדגדגן שלה. הוא מתחיל לעסות אותה בעדינות, כפי שראה אותה עושה לעצמה וגופה המיוזע נדרך תחתיו, טעון בהבזקי ריגוש חדשים ובוהקים.
"או, אלוהים, ילד…מה אתה עושה לי…מה…אתה…עושה לי…”
אביב מרגיש בה מתרוממת אל השיא שלה מתחתיו ודחף גברי מתעורר בו בתנוחה החדשה הזו. בעתיד הוא יבין את הקסם הפרימיטיבי של התנוחה, אבל עכשיו הוא פועל לפי אינסטינקט: ידיו אוחזות עכשיו במותניה בכוח והוא מגביר את הקצב שלו כמו בספרינט, בריצת שלוש מאות מטרים בשיעור התעמלות, כמו בפעם ההיא שהשיעור התעכב ויצא שהוא ורועי אבשלום התחרו כשכל בצפר יצא להפסקה. הוא הרגיש אז שכל העולם מסתכל עליו וקרע את עצמו, נתן מעצמו את הכל ועד הסוף וככה הוא מרגיש עכשיו, נאבק לשמור על שיווי משקל, על להמשיך את קצב האגן, להתעלם מצריבת הזיעה בעיניים, להמשיך לדפוק את האישה המדהימה הזאת שבגלל טעות מוזרה בסדר הדברים של העולם מרשה לו לזיין אותה ככה. קודם היא ביקשה ממנו "לדפוק" אותה, עכשיו הוא מבין את משמעות המילה באמת.
הם גומרים ככה, בפיצוץ, בזיעה בעיניים ועל הגב ובכל מקום, בצעקות, באצבעות שמאגרפות את הסדינים, באצבעות כף הרגל שמתקמרות, בחיבוק גדול וגוף רועד, בהתנשפויות ונשיקות ולחישות. וליטופים. הרבה ליטופים.
אחר כך הם מסתובבים ופונים זה אל זו ומתחבקים וכך נרדם אביב, בין זרועותיה, בין רגליה, בין שדיה, שפתיה מנשקות את פדחתו.
אביב מתעורר באמצע הלילה ממשהו.
הוא בחדר של אבא ואמא! למה? לפתע הוא מבחין בגופה העירום של דניאל לצידו וליבו מחסיר פעימה מיופייה, מוחו עדיין ספקן לגבי ההתכנות אירועי של ליל אמש. הוא מסתובב על צדו, ראשו נשען על ידו, ובוחן בעיון את גופה באור הקלוש מהרחוב.
דניאל שוכבת חצי על צידה כאשר גבה אליו. שדיה זקורים בתנוחה זו והוא יכול להבחין בעטרותיה, חסרות צבע באפלה, היוצרות עיגול מושלם על שדיה. מותניה קמורים ועגולים ומובילים אל ישבנה העגול והמזמין ובינהן האפלולית המרגשת של ערוותה. לפני כמה שעות הכל היה שלו.
כמו ילד שלוחש לאמא בשקט בשקט כדי שלא תתעורר, אביב רוצה לגעת בדניאל אך גם חושש להעיר אותה. הוא מתקרב אליה בזהירות, הכי קרוב שיוכל מבלי לגעת בה ולפתע קופא כאשר הוא חש באיברו הנוגע במפשעתה החמימה מאחור. חשמל מרעיד את איבריו ואיברו מתקשה בתוך שניות עד שהוא נח, קשה וזקור, בואכה נרתיקה.
אביב לכוד. הוא אינו יכול להביא את עצמו להתרחק ממנה אך גם אינו רוצה להעיר אותה. הוא עדיין מתייחס לכל הדברים המופלאים שקרו בינהם כמתנה שדניאל הסכימה בנדיבותה להרעיף עליו והוא חושש להרגיז אותה פן תיקח את מתנותיה. אך יצרו מתעורר ובוער בו ומבלי לחשוב הוא הודף מעט מעט את אגנו לפנים.
כך טוב יותר. ירכיה ומפשעתה סוגרות עליו בלחיצה רכה ומענגת ולכמה רגעים הוא שבע רצון.
אך השלווה בחלציו ממהרת להתפוגג ואביב מוצא עצמו מניע את אגנו לאט לאט, כדי שלא להעיר את דניאל. קול בתוכו קורא לו לחדול מכך אך הוא שבוי בתנועה האטית והקסומה וממשיך לנו קדימה ואחורה בין רגליה. לאט ובשקט כדי שלא להעיר אותה, אך מבלי לעצור.
"מממ?” ממלמלת דניאל פתאום. היא שולחת יד אל בין רגליה ומזדעזעת לגלות שם זין. “אלכס? מה? אביב, מה אתה עושה?” היא מסתובבת אליו, ערה לחלוטין.
"מצטער, אני פשוט התעוררתי ועמד לי אז רק התקרבתי אלייך ו…”
"התחלת לזיין אותי?” היא שואלת, כועסת בעליל. “לזיין מישהו בלי ידיעתו זה אונס, ברור?”
"כן.” אומר אביב, מבוהל ונעלב. “אני מאוד מצטער.”
"לילה טוב לך.” אומרת דניאל בחדות, מפנה אליו את גבה וחוזרת לישון.
ליבו של אביב הולם בו בפראות ולחייו בוערות בחשכה. הוא נשאר ער עוד שעה ארוכה, זועם על עצמו, מרגיש דחוי ותינוקי. הוא ידע שהוא לא צריך לעשות את זה. הוא לא אידיוט, רק…תינוק. היה צריך ללכת לשירותים, לאונן ולחזור לישון. למה הוא תמיד חייב לקלקל לעצמו הכל? למה? היא צודקת. זה באמת היה אונס והוא חתיכת זבל קטן וטיפש שמגיע לו ללכת לכלא.
אביב ממשיך להתהפך חסר מנוחה מצד לצד עד שהוא מחליט שעדיף שבכלל לא ישנו ביחד. הוא יורד בזהירות מהמיטה וחוזר אל חדרו. מיטתו מקבלת אותו ביתר חמימות והוא נרדם כעבור זמן קצר.
"בוקר טוב!” מעירה אותו דניאל ואביב פוקח עיניים מיד. מה קרה אתמול? זה היה חלום? לא חלום? הם שכבו ואז ישנו ביחד ביחד ואז…הוא מסמיק.
"בוקר טוב.” הוא ממלמל, אבל וחפוי ראש.
"בוקר טוב.” היא מחקה את פרצופו החמוץ בלעג טוב לב. “מה הפרצוף החמוץ? בגלל אתמול בלילה?”
"כן. תשמעי, אני חשבתי על זה הרבה,” הוא פותח בכובד ראש. ”ו…אני ממש מצטער…”
"רד מזה, לא יכולת לדעת.” היא חותכת אותו. “רק אל תעשה את זה יותר, בסדר?”
אביב מהנהן.
"יש לי…רגישות…לזיונים שלא הסכמתי להם.” היא אומרת, קולה מתקרר ומתקשה. “לא יכולת לדעת.” היא מוסיפה.
"אני מבין. ו…מצטער. לא הייתי צריך.”
"יופי, אני שמחה שאנחנו מבינים זה את זו. עכשיו בוא לאכול, יש לנו עוד הרבה עבודה היום.”
כאשר אביב מדשדש אל המטבח הוא מוצא שם קערת דגנים עבורו אך לדניאל אין צלחת.
"את לא אוכלת?” הוא שואל בעודו מתיישב.
"הבוקר אני מעדיפה…חטיף בריאות.” עונה דניאל.
למרבה פליאתו של אביב היא מתכופפת מתחת לשולחן האוכל ואביב רואה שהכיסאות זזים בעודה זוחלת את דרכה אליו. לפתע הוא חש בידיה בשני צידי מכנסיו, מושכות את המכנסיים מטה והוא ממהר להזדקף כדי להקל עליה את המלאכה. מכנסיו מופשלים מטה והוא נאנח ברכות כאשר פיה הלוהט נסגר על איברו.
"תמשיך לאכול.” מורה לו דניאל מתחת לשולחן ואביב מתאמץ להחזיר את הכף אל החלב ולמלא אותה דגנים.
אביב לא יכול לראות את ראשה אבל שפתיה הרטובות עוטפות אותו ברוך והוא נאנח.
"אתה אוכל?” שואלת דניאל מתחת לשולחן.
"קצת קשה לי להתרכז…”
"בוא נשחק משחק: בוא נראה אם תצליח לגמור לאכול לפני שאתה גומר לי בפה.”
"אין מצב…”
"אם תצליח, אולי נשחק בזה גם מחר.” אומרת דניאל ואביב חש שוב בשפתיה עוטפות אותו ברטיבות. הוא ממלא את הכף דגנים וחלב ומכניס אותה לפיה ומוחו מקרין לו עכשיו בצבעים חדים את איברו, בוהק וזקור, מחליק אל פיה של האו-פר שלו. הוא בולע בקושי וממלא את הכף במנה נוספת בעוד קולות מציצה רטובים ממלאים את חלל המטבח.
"קודם את הדגנים, כן?” אומרת דניאל מתחת לשולחן, מתנשפת מעט.
"זה לא קל.” עונה אביב, מתנשף יותר ממנה.
הוא משתנק כאשר פיה חוזר לעטוף אותו ממהר לגמוע את תוכן הכף. הריגוש גואה בו והוא חושש שלא יוכל להחזיק מעמד, לכן הוא משנה את האסטרטגיה: בתנועות מהירות, גסות ומרושלות הוא מתחיל להעיף את תוכן הצלחת אל פיו. המאמץ החדש מניב לו רווח כפול: הוא מתחיל לחסל את מנת הדגנים, והריכוז הכרוך באכילה החפוזה מסיח במעט את דעתו מהאו-פר שלו המוצצת את איברו מתחת לשולחן, יונקת אותו ומלקקת את אשכיו בחמדה. לשונה מלקקת את איברו, גרונה הלוהט סוגר עליו בתנועות בורג.
עוד שלוש כפות…שתיים…אביב ממלמל משהו לא קוהרנטי ועיניו נעצמות בעודו מתחיל להשפיך בין שפתיה של דניאל. הוא נושך את הכף בכוח, חש בזרעו ניתז בחלל פיה ובמעומעם מרגיש אשם מעט כי כמה פתיתי דגנים צפים בשכבת חלב דקיקה בצלחתו. ברגע הבא נשכח האשם כאשר צמרמורת עונג נוספת מטלטלת אותו למגע פיה היונק את הטיפות האחרונות מאיברו.
אביב משתרע לאחור בכיסא, ליבו הולם ועיניו מתאמצות לסלק את הכוכבים משדה הראיה שלו. הכיסאות שוב זזים מתחת לשולחן ודניאל מגיחה, מיוזעת וסמוקה, גיחוך גדול מרוח על שפתיה.
"ניצחתי.” היא אומרת כאשר היא מציצה בצלחת הדגנים שלו, סנטרה בוהק מתערובת של שפיך ורוק.
"מה שנכון, נכון.”
אחרי ארוחת הבוקר הם עוברים, במה שהפך כבר לשיגרה, אל הסלון.
“ההורים שלך חוזרים הלילה.” היא מציינת. אביב חש בבטנו מתכווצת.
“כן.”
“אתה שמח? מתגעגע?”
“אני מתגעגע אלייך יותר.” הוא אומר ברוב רגש.
“אני עוד פה.”
“אפילו שאת עוד פה.”
היא נאנחת.
“אין מה לעשות. אני לא יכולה להישאר כאן.”
“למה לא?” שואל אביב בלהט.
“כי…ההורים שלך לא יאהבו את חלק מהדברים שאנחנו עושים.”
“אז אנחנו יכולים להפסיק!”
“אתה אולי יכול, אני לא בטוחה כל כך…” היא מחייכת אליו חיוך שועלי. "כמה תרגילים עוד נשארו לך?”
“את משנה את הנושא?” מבין אביב. אמא תמיד נוזפת בו כשהוא עושה את זה.
“לחלוטין. כמה?”
"ארבעים. מחר אני גומר את הכל.”
"אני חושבת שאתה יכול לגמור הכל היום?”
"מה? אני עושה עשרים ביום, מה ארבעים פתאום?”
"אמרת שאתה נהנה לפתור, לא?”
"…וכנראה זאת הייתה טעות.” מודה אביב בפרצוף חמוץ.
"אז אני אגיד לך מה. אם אתה גומר את כל הארבעים היום בלי אף טעות, אני…אתן לך פרס מיוחד.” היא אומרת ומניחה אצבע מפתה על שפתה.
למרות שגמר כמה דקות קודם, איברו של אביב מתחיל להתקשות מיד אבל מוחו מתעקש.
"לא יודע…” הוא מחמיץ פנים. “ארבעים תרגילים? זה המון…”
"אתה קשוח, ילד.” היא נאנחת. “תעשה את זה וגם אני משחררת אותך מההתערבות שלנו.”
"ואני לא אהיה המשרת שלך?”
"היה לך כל כך גרוע?”
"לא, אבל…סינג'רת אותי. אני לא אוהב שמסנג'רים אותי.”
"כן, אני משחררת אותך. אם אתה גומר ארבעים תרגילים בלי טעות.”
"אוקיי.” מסכים אביב ללא חמדה.
דניאל מתקרבת אליו ורוכנת מאחוריו. ניחוח שיערה ממלא את אפו ושדה השמאלי נח על כתפו.
"כדאי לך לגמור את התרגילים האלה.” היא אומרת, הבל פיה מצמרר את עורו. ”הפרס שלך יהיה…מהנה.”
דניאל עוזבת את הסלון, מנדנדת את ישבנה בהתגרות ונעלמת לחדר השינה שלה ואביב נשאר עם כמות איומה של תרגילים ותחושה שלמרות הכל היא עבדה עליו. למרבה ההפתעה הוא בכלל לא מרגיש מחורמן, רק מבואס. גם ארבעים תרגילים וגם היא עוזבת. הוא לא נלהב במיוחד.
אחרי חצי שעה הוא מבין שהוא מתקדם לאט מדי, ושנתן לבעסה להאט אותו והוא משתדל להגביר את הקצב אבל בלי לחפף.
"מתקדם?” שואלת דניאל בנונשאלנט ואביב מרים את ראשו מהמחברת. היא עירומה לחלוטין מלבד סנדלים ומשקפי השמש שלה נחים על ראשה. בידה היא אוחזת ספר, כוס שתייה ובקבוקון קרם הגנה. נשימתו של אביב נעתקת והוא בולע רוק אינסטינקטיבית. החופשיות שבה היא מתייחסת לעירום לידו מרגשת אותו יותר מהכל. יותר מרגליה הארוכות, מסבך השיער במפגש בין ירכיה, משדיה הזקופים, מכתפיה הצרות. היא ניצבת שם בטבעיות כאילו זה טבעי לאישה יפה להסתובב בעירום ליד ילד כמוהו.
"אביב?” היא שואלת בשמץ חיוך.
"כן…כן…מתקדם.” הוא עונה לבסוף.
"יופי.” מחייכת דניאל ויוצאת.
כמו סיזיפוס אביב מטפס עכשיו במעלה הגבעה, מגלגל במאמץ סלע כבד של תרגילים. דמותה של דניאל העירומה בחוץ בוהקת בו כמו שמש הזורחת בתוך ראשו וזקפתו מכאיבה לו ומענגת אותו בעת ובעונה אחת. השמש קופחת על ראשו ונדמה שמשקלו של הסלע הולך וגובר תחת שיפחת. הוא כופה על עצמו להקפיד בפתרון התרגילים, בודק כל אחד מהם מההתחלה לסוף ואז מהסוף להתחלה, מוודא שהם טובים ונכונים. דניאל אמרה שתקפיד על זה.
לאט לאט ומעט מעט הסלע הולך וקטן והוא מתקרב אל ראש הגבעה. מזג האוויר נעים יותר כאן וככל שהוא מעפיל הוא חש מדי פעם במשבי רוח צוננים מקררים אותו ומשיבים את כוחו. עוד חמישה תרגילים. עוד שניים. תרגיל אחרון ודי.
אביב קם מכסאו מרוגש אך רגוע במפתיע וניגש אל החלון, מציץ על דניאל הנחה בחוץ על כיסא הנוח. שוכבת על גבה, עירומה ומרוחה כבר בקרם הגנה. משקפי השמש על עיניה והיא קוראת בספר, רגליה פשוקות מעט בהזמנה נינוחה.
אביב מתפשט, משהו רעב ונחוש מתעורר בו עכשיו. הוא פושט את מכנסיו, תחתוניו וחולצתו ואז יוצא החוצה.
השמש, חמה ובוהקת, מכה בו כאשר הוא יוצא מהבית אך אביב ממילא מופעל עכשיו על ידי חושים אחרים ולא נסמך ממש על חוש הראיה. דניאל, פשוקה ורכה וזמינה, ממתינה לו והיא שלו. הוא גמר את התרגילים ועכשיו היא שלו.
"אביב…או אה!” היא קוראת, מסיטה את הספר. “כל זה בשבילי?”
אביב מהנהן ומתקרב אל כיסא הנוח, אל בין רגליה, נכון לעלות עליו ולשקוע ברכות האינסופית שלה.
"איפה התרגילים? אני רוצה לבדוק אותם.”
"קודם ה…פרס.”
"זה לא עובד ככה, אתה יודע. תביא את התרגילים.”
"אבל…”
"התרגילים.”
אביב ממלמל במרירות ומדלג אל הבית, איברו הזקור מתנודד לפניו כמו זנב חמור מגוחך.
"הנה.” הוא מגיש לה וניגש שוב אל חלקו הקדמי של כיסא הנוח.
"לא לא לא.” היא מניעה את אצבעה לשלילה. “קודם נבדוק. אמרנו שום טעות, זוכר?”
"די, נו!” הוא מתלונן. “בבקשה!”
"לא. סדר זה סדר.” היא מתעקשת ומתחילה לעבור על התרגילים. אביב עומד לידה, עירום וקשה ודביל, ממתין שהיא כבר תגמור לבדוק אותם ויוכל לשקוע בין ירכיה.
"יופי…יופי…” היא ממלמלת בעודה בודקת את התרגילים. “יופי…בסדר גמור…טוב מאוד” היא מדפדפת ” …יופי…אתה ממש רוצה, הא?” היא שואלת אותו.
"ממש ממש.” ממהר אביב לענות, ליבו מקווה, הדם שוצף בעורקיו.
"אז אני אגיד לך מה. אתה יכול לאונן בזמן שאני בודקת, בסדר?”
"מה?!”
"תאונן לידי.”
“מה פתאום?!” הוא מתבייש. למרות מה שעשו כבר ועוד יעשו, הוא מתבייש באוננות שלו.
"בבקשה…אני רוצה לראות.”
"באמת?”
"כן. תאונן לידי כשאני בודקת, בסדר? הנה, אני אעזור לך.”
דניאל רוכנת לעברו ומכניסה את הזין הזקור אל פיה. אביב גונח והיא נסוגה, משאירה את איברו רטוב מרוקה. הוא לא מהסס יותר ומתחיל לאונן, איברו קרוב אל ראשה.
"זה בסדר…פה…טעית? לא, התבלבלתי…תמשיך לאונן, זה מקסים…גם את זה פתרת טוב…יופי…יופי…”
ידה של דניאל מחליקה במורד בטנה עד שהיא נחה בין ירכיה השזופות, מלטפת את עצמה קלות. דמו של אביב גועש למראה אצבעותיה המלטפות את הדגדגן שלה נינוחות וזרמי עונג מחשמלים את גופו, אצבעותיו נעות על איברו ומרגשות אותו גלים גלים. ריחה מגיע אל אפו או שהוא מדמיין את זה אך הריח, אמיתי או דמיוני משלהב אותו עוד יותר, מעורר בו זיכרונות מסעירים מהימים האחרונים והוא נאנח.
"אני…” הוא מרגיש את זה מגיע פתאום.
"תגמור עלי.” היא מצווה ברכות ומסמנת לו להתקרב אליה. “על הפנים שלי.”
אביב גונח ונתז שפיך ראשון ניתז ונוחת על פניה של דניאל, על מצחה ומשקפי השמש שלה. אצבעותיה מגבירות את הקצב בין ירכיה והיא שומטת את מחברת התרגילים, נסחפת במערבולת הפרטית שלה. הוא ממשיך להשפיך עליה עוד פעם, פעמיים ושלוש פעמים, זרעו ניגר על אפה, משקפיה, שיערה ושפתיה. דניאל נאנחת אנחה רכה וגרונית ומקשיתה את גבה, אצבעותיה מרקדות. היא אוחזת איברו זב הזרע של אביב ומושכת אותו אל פיה ללא עדינות, מוצצת אותו ונאנחת אליו, אנחותיה גבוהות וחנוקות.
היא נרגעת ולא נרגעת כמה רגעים אחר כך. איברו של אביב לא לגמרי רפוי והיא אומרת לו בקול גרוני:
"בוא אלי, ילד. בוא אלי.”
אביב מפשפש באיברו בין שפתיה הפועמות, אך הדבר מסובך יותר כאשר הוא זקור רק למחצה. רטיבות חמה מקדמת את פניו כאשר הוא מצליח להידחק אליה וההתרגשות שבחדירה מפעימה עוד דם אל איברו, מזקירה אותו כמעט לקשיות מלאה. דופנותיה סוגרים עליו עכשיו, חלקים ולוהטים ומלטפים וצמרמורת עונג מרעידה את גופו. הוא מתחיל להניע את אגנו בין ירכיה בהתרגשות אך דניאל מניחה את ידיה על ישבנו הקטן ואומרת ברכות:
"ששש…אל תזוז…”
"בכלל?”
"בכלל.” היא עונה, עיניה עצומות. “רק תשכב עלי, בתוכי. בלי לזוז.”
אביב נח בין רגליה של דניאל, ראשו על שדיה.
”אתה גורם לי להרגיש בטוח.” היא אומרת בשקט והיא מלטפת אותו בעדינות.
"כן?”
"כן.” היא מהנהנת. “אתה נעים ונחמד. אתה רגיש. אתה לא חתיכת חרא מופרעת כמו…כמו גברים אחרים. אתה גורם לי להרגיש בטוח.”
"תודה.” אומר אביב בהיסוס, מקווה שזו המילה הנכונה.
הם נשארים לשכב כך עוד כמה דקות, דוממים ושלווים. איברו של אביב קשה בתוכה אך הוא מכבד את בקשתה שלא לזוז וממילא נהנה מהזיון הקפוא, הלוהט בדרכו המיוחדת.
"יאללה, ניכנס הביתה? חם לי מדי ואתה עוד שנייה מתחיל להישרף.” היא אומרת לבסוף.
אביב מחליק מתוכה בצייתנות אך בחוסר רצון ושניהם קמים מהכיסא. הם נכנסים הביתה ודניאל מובילה אותו אל המקלחת, פותחת את המים ושניהם נכנסים פנימה.
המים הזורמים עליהם הם הקול היחידי הנשמע בדקות הקרובות. יש תחושה של סוף באוויר ושניהם רציניים יותר, שקטים יותר, מתרגשים יותר. דניאל לוקחת את הסבון ומתחילה לסבן את אביב מהרגליים ומעלה ואיברו זקור לחלוטין כאשר היא מגיעה אליו. היא מעניקה לו נשיקה חטופה וסיבון וממשיכה לסבן אותו, שדיה מתחככים בחזהו וגבו באופן מענג. כאשר היא עומדת, היא מתכופפת אליו והם מתנשקים ללא אומר, שני בני אדם המרגישים את הקשר שלהם עומד להשתנות ולאו דווקא לטובה. מלים לא יעזרו עכשיו, זה הזמן דווקא לשתיקות ונגיעות וליטופים.
עכשיו תורו של אביב לרחוץ אותה וגם הוא מתחיל מהרגליים ועולה למעלה. לפי הדוגמא שנתנה הוא לא מתעכב יתר על המידה על מפשעתה אך אצבעו המרחפת שם חשה בחום הפורץ מהסדק שלה. המעמד הזה מיוחד ואביב מרגיע את חוצפתו ורק ממשיך לסבן אותה, בטן, שדיים, כתפיים וזרועות. הם מתנשקים שוב.
“יש עוד משהו שאני רוצה לנסות איתך.” היא אומרת ברצינות אך צל של חיוך חוזר לעיניה. “חכה כאן.”
דניאל יוצאת לרגע מהמקלחת, מחטטת באחד הארונות ואז חוזרת, אוחזת בשפופרת וזלין בידה. היא מורחת כמות נדיבה על איברו הזקור של אביב ואז מפנה אליו את גבה וכורעת מעט עד שגובה האגן שלהם משתווה כמעט.
ידה של דניאל נשלחת אחורה והיא אוחזת באיברו של דניאל. להפתעתו היא מקרבת את ראש הזין דווקא אל פי הטבעת שלה.
“דניאל,” הוא מזהיר אותה. “זה לא…”
“זה בדיוק זה…” היא עונה ומחדירה את ראש הזין אל תוך הטבעת האנלית שלה. “חכה רגע…”
דניאל נשענת על דופן המקלחת ומתרכזת מעט ואז אומרת:
“עכשיו תתחיל לזיין אותי. לאט ובזהירות בבקשה.”
אביב לא בטוח שהרעיון כל כך מוצא חן בעיניו. זה בכל זאת…התחת שלה. אבל הוא מציית ומניע את אגנו קדימה ואחורה בתנועות דפיקה אטיות.
“אתה מזיין אותי בתחת עכשיו.” היא מפנה אליו את ראשה ואומרת בקול מרוגש. “נעים?”
“כן.” מודה אביב. “מוזר אבל…נעים גם.”
הרתיעה הראשונית שלו שככה והוא מניח לתחושות החדשות לזרום דרכו, מוצא אותן נעימות, גם אם שונות מאלו המוכרות לו. דניאל לוקחת את ידו ומנחה אותה אל בין רגליה עד שהיא נחה על הדגדגן שלה, אותו כבר למד אביב להכיר. אביב מבין את המצופה ממנו ומתחיל לאונן לה, חש מייד בלהט בוקע מהסדק שבין רגליה ודניאל משתנקת בהפתעה וריגוש.
“אם עושים את זה בפראות…או עם זין ענק…” היא מתנשפת. “…זה יכול להיות מאוד כואב…אבל ככה…זה…נ-ע-י-ם ל-י.”
היא אוחזת בידו השנייה ומניחה אותה על שדה ואביב מתחיל לעסות אותה בעדינות. מים ניתזים על שניהם, מבהיקים אותם כשני פסלי שיש מרהיבים, פסלים של תשוקה וחיוניות, חושניות ורוב רגש. איברו של אביב מחליק אל ישבנה של דניאל, הישר אל בין צמד הכדורים המושלמים של עכוזה. שעונה על קיר האמבטיה היא לוהטת בין אצבעותיו של אביב המעסות את מפשעתה ופטמותיה זקורות בידו.
“תחבק אותי.” היא מבקשת, מורה, ואביב מציית. הוא מחבק אותה מאחור בשתי ידיו, איברו נדחק לתוכה עד הבסיס.
“זה טוב…זה טוב…זה טוב…” היא נאנחת.
דניאל אוחזת בכוח בברז האמבטיה וצמרמרות עזה מרעידה את גופה.
“בוא אלי.” היא מבקשת ומלטפת את אשכיו מתחת למפשעתו. אביב חש בכל המתח העצור בו מתפרץ בבת אחת וכמו קשת אדירה הוא מתפרץ לתוכה, איברו פולט אל מעמקי ישבנה. דקות ארוכות הם עומדים תחת המים ומתנשפים, עד שהם נרגעים, מתנקים וסוגרים את המים.
אחר כך הם מתנגבים ויוצאים אל הסלון עירומים כביום היוולדם. דניאל יוצאת עירומה מהמקלחת ואביב מחרה-מחזיק אחריה, נינוח יותר בעירום שלו ושלה. כאשר המזגן כבוי ודלת הסלון הפונה אל החצר האחורית פתוחה הבית נעים וחסרונם של הבגדים אינו מורגש יתר על המידה. הם צופים בטלוויזיה, קוראים משחקים בפלייסטיישן ומדברים.
הם מדברים הלימודים, על מתמטיקה, מורים ומרצים, משחקי מחשב, מוסיקה וסרטי קולנוע. שכובים על השטיח בסלון היא מלטפת את שיערו ומספרת לו אנקדוטות מילדותה בדנמרק אבל בחום הישראלי קשה להבין את הקור הסקנדינבי. אביב רוצה ולא רוצה לדבר עליהם ועל ההורים החוזרים הלילה, מרגיש את הנושא אורב ומתקרב אליו כמו דוב ביער. בסוף הוא פולט פתאום:
“ומה יהי איתנו אחרי שההורים שלי יחזרו?”
“איתנו?”
“כן, איתנו. מה, זה היה כלום? סתם?”
דניאל נאנחת.
“אני לא יודעת.” היא אומרת ומלטפת את שיערו. “אני לא חשבתי. פשוט…זרמתי, אתה מבין?”
“בסדר.” הוא מתעקש. “אבל מה יקרה כשהם יחזרו?”
“אני אחזור הביתה.” היא אומרת בעצב.
“…זהו?”
היא מהנהנת.
“לא, זה לא מקובל עלי. לא יכול להיות!” הוא אומר בהתרגשות. “אני או…”
דניאל סותמת את פיו בנשיקה, לשונה חושנית ולוהטת בפיו. אביב נלחם בה עוד רגע אך במשנהו נכנע ומחזיר לה נשיקה. ידה מלטפת את מבושיו ומוצאת אותו כבר זקור למחצה. הוא מחזיר לה במחווה דומה אך היא יבשה מדי לטעמו.
אביב שוכח לחלוטין את סערת הרגשות שלו ונסחף עם הסיטואציה הנוכחית. אף שמעולם לא עשה זאת הוא מחליט לאלתר: הוא מפסיק את הנשיקה ומנשק את סנטרה ואז גולש במורד צווארה. נשיקותיו מגושמות אך חינניות ואף שהוא מחטיא את נקודות הריגוש המרכזיות שלה, הוא שומע את קצב נשימתה מואץ וידיה נחות באישור על ראשו.
הוא מתעכב כמה רגעים על שדיה, אצבעותיו החמימות אוחזות בשדה הימני הוא מלקק ומנשק את הפטמה שלה, המזדקרת בין שפתיו. תוך שהוא שואל מהטכניקות שהיא מפעילה על איברו כאשר הוא בפיה, הוא מלקק את הפטמה בעודה בפיו, מוציא ממנה אנחת עונג וליטוף נרגש.
שפתיו גולשות במורד חזהּ והוא מנשק ברגש את טבורה. הפעם היא מתקשחת וצחקוק פורץ מפיה ועל אף חוסר נסיונו הוא מבין שזה לא הזמן לדגדוגים. שלוש-ארבע נשיקות למטה, שפתיו כבר פוגשות את ערוותה הסמיכה ודניאל, שופעת ולוהטת, מפשקת את רגליה בהזמנה תובענית.
ילדים לומדים מהר ואביב כבר יודע היכן נמצא הדגדגן שלה. לשונו פוגשת את הנקודה הרגישה ודניאל משתנקת מריגוש, גופה מתקשת וזע מצד לצד. אביב פותח בליקוק מהיר ומתגבר בהחדרת אצבע אל הנקיק הצר שלה, מניח לעצמו לזרום עם הקצב שמתווות נשימותיה וידיה המלטפות את שיערו, דורשות מראשו, מתחננות אל פדחתו. ירכיה של דניאל פשוקים אליו לחלוטין והיא מעניקה לו גישה לכל סודותיה הלוהטים, הריחניים.
“די.” היא מצווה. “בוא אלי כבר.”
אביב לא זקוק להזמנה נוספת. הוא מעפיל עליה, מוצא אותה רטובה ושוקקת. שפתיהם נפגשות בכוח, בלהט של אבדון המרחף מעל ראשם ואגנו מתחיל לנוע בתוכה במהירות. תנועותיו של אביב נחושות ועזות והוא מחבק אותה בעוצמה כאילו שאם יאחוז בה חזק מדי לא יצליחו כוחות המציאות לקרוע אותה מזרועותיו. רגליה של דניאל נכרכות סביב רגליו וגם ידיה מאמצות אותו לתוכה במחווה של תשוקה המסרבת גם היא להכיר בפרידה הממשמשת ובאה.
בגלל הפרשי הגבהים בינהם הם צריכים להתאמץ כדי להנשק בתנוחה הזו. דניאל מגביהה את אגנה ומקשיתה את גבה וצווארה עד שפניהם צמודות שוב והם מתנשקים בשנית, מחשמלים זה את זו בלהט, בפראות.
דניאל, עדיין שכובה מתחתיו, מעבירה את רגליה מעבר לידיו של אביב עד שהן נוחת על כתפיו. אביב מניח לה לעשות כך וכאשר הוא ממשיך בסערה הוא מבין ההגיון שבתנוחה חדשה זו: איברו מעמיק לחדור עכשיו לתוכה ונראה שהוא מענג אותה עכשיו בדרכים בהם עוד לא התנסו. גופה של דניאל שטוף זיעה עכשיו ובוהק באור השקיעה המגיע מדלת החצר האחורית, זוהר באלף גוונים של זהב. עיניה עצומות עכשיו ופיה פעור מעט, חושף שורת שיניים מושלמות. אין יופי גדול מזה בעולם כולו, הוא חושב, ובצער מעורב בהתעלות הוא מבין שכפי הנראה לעולם לא יראה יופי כזה בשנית.
אחרי השיא הם שוכבים בסלון שעה ארוכה מבלי לומר דבר. הלהט שבער בו קודם על עזיבתה הצפויה חלף והפך להשלמה מרירה. דניאל מלטפת את ראשו ואביב מבין שפעם היה נלחם וצועק ומוחה על הפרידה הצפויה ועכשיו הוא נאלץ להבין שכרגע אין היא יכולה להשאר ושהם חייבים להפרד. לבינתיים לפחות.
מחשיך כבר כאשר הם קמים מהשטיח. אביב מכין ארוחת ערב קלה והם יושבים ואוכלים מול הטלוויזיה, משתדלים לא לדבר על דברים מכאיבים יותר מדי.
אבא ואימא חוזרים מאוחר בלילה. אביב ודניאל שכבו באותו ערב בפעם האחרונה בחדר השינה כאשר דניאל מכסה את המיטה במגבות שהולכות לכביסה כדי להסתיר סימנים מרשיעים. אביב ישן טוב באותו לילה ובבוקר הוא מתעורר לקול אחיו המקשקשים בסלון.
הוא מתלבש במהירות ומזנק החוצה, נישא על גלי געגועים וסקרנות לראות מה קיבל. אבא ודולב עומדים בסלון הוא מסתער על אבא בחיבוק אדיר וזה מחבק אותו בחזרה ושניהם מתחבקים ברגש רב, דולב מצטרף לחגיגה. הם נפרדים כעבור כמה רגעים ואביב מנגב את העיניים ואבא מבחין בזה אבל לא אומר כלום או מחייך. שניהם מבינים, אבל בלי לדבר. אמא מגיעה אחר כך ואצלה הברז הדמעות נפתח חופשי בלי התאפקויות ובלי כלום. למרבה הפאדיחה גם אביב לא מצליח וגם לו בורחות כמה דמעות.
שי הקטן נרדם אבל אבא הולך להכין ארוחת בוקר ואמא מראה לו מה שהביאו לו. בגדים לא מכוערים בכלל, שני משחקים לפלייסטיישן וגם בקר לפלייסטיישן שאביב לא ראה כמוהו בכלל.
"מה זה?”
"ראינו את זה בחנות וזה היה מגניב.” צועק אבא מהמטבח. “אמרתי לאמא שאנחנו חייבים לקנות את זה.”
"מעניין בשביל מי קנינו את זה…” עונה אמא בחיוך דק ואבא צוחק.
דניאל מופיעה בפתח, לבושה כבר ומאורגנת.
"בוקר טוב, חמודה. אני שמחה לפגוש בך פנים אל פנים סוף סוף.” אומרת אמא. “מה שלומך?”
"מצוין. תודה.”
"איך היה הילד?”
"זה ילד זה?” מחייכת דניאל ואמא מרצינה:
"לא אמרת לי שהוא עשה לך בעיות.”
"בדיוק לזה התכוונתי, הוא לא התנהג כמו ילד. ממש נהניתי ללמד אותו מתמטיקה.”
"נהנית?” שואלת אמא בספקנות.
"כן.” מחייכת דניאל. “ילד חריף, קולט מהר ו…אוהב מתמטיקה.”
"אני לא אוהב מתמטיקה.” אומר אביב במהירות.
"אני דווקא חושבת אחרת.” אומרת דניאל. “יש שיפור דרמטי בהישגים שלו ובמבחנים האחרונים שערכנו הוא הוציא 100 עגול.”
"באמת?!” מתפלאת אמא ומביטה באביב בהערכה. “על זה מגיעה לך נשיקה.”
היא רוכנת ונושקת ללחיו של אביב וזה מסמיק. מדניאל הוא קיבל הרבה יותר.
"כל הכבוד, בן.” אומר אבא מהמטבח.
דניאל מספרת לאמא גרסה מסוימת של אירועי השבוע האחרון ואביב הולך למטבח לעזור לאבא. כולם מתיישבים סביב שולחן פינת האוכל וסיפורים נרגשים עפים מצד לצד. אמריקה, דיסנילנד, טיסות, לגור לבד ואפילו על הקטטה עם שני הפרחחים ברחבת ההחלקה מספרת להם דניאל (בגרסה מצונזרת) ואבא מחייך אל אביב בהערכה.
"יפה מאוד, בן.”
"מה יפה מאוד?” מתרעמת אמא. “יכולת להיפצע!”
"אויש, מירי. הוא לא תינוק.”
"הוא עדיין היה יכול להיפצע.” מתעקשת אמא. “אבל אני גם גאה בך. אבל שלא תעשה את זה שוב, שומע?”
"שומע, שומע.” מהנהן אביב, מסמיק מגאווה.
אחר כך ממשיכה ארוחת הבוקר בסיפורים וההורים שותים הרבה קפה כדי לשבור את הג'ט לג ואביב מרחף מאושר על המתנות שלו וזה שהכול חזר להיות כמו קודם, עד שהוא חושב על דניאל.
הכאב הזה לא ממש עוזב אותו. כשדניאל עוזבת, בצהרים, הוא מתעסק עם הפלייסטיישן בשביל לא לפרוץ בבכי לידה אבל היא קלטה את הדמעות בעיניים שלו. אמא חושבת שההתנהגות הלא מנומסת שלו היא רק מבוכה. בלילה הוא מרשה לעצמו לבכות חופשי במיטה ובלילה הוא חולם חלומות כואבים. אף פעם לא ידע שיש כאב כזה, שהפרידה אכזרית כל כך.
* * *
"מה קרה, אביבי?” שואלת אמא. עברו יומיים מאז שחזרו ואצל אביב התחיל לנבוט איזה רעיון. הם יושבים עכשיו סביב שולחן ארוחת הערב, הקטנים כבר גמרו לאכול וקמו מהשולחן ורק הוא וההורים נשארים לשבת.
"כלום.”
"בכל זאת? אני רואה שמשהו מעסיק אותך. אני אמא שלך.”
"עלה לי איזה רעיון…קצת…עזבו.”
"דבר, נו.” אומר אבא.
"חשבתי אולי, אם זה בסדר מבחינתכם, לנסות להתקבל לתיכון 'אמירים' במקום ל'בן גוריון'.”
"אמירים?” מתפלא אבא. “אבל עם הציונים שלך…”
"אני מסוגל ליותר, לא? זה לא מה שאתה תמיד אומר?”
אבא מסתכל על אמא והיא מחזירה לו מבט.
"אתה עדיין תצטרך עזרה.” אומרת אמא.
אביב יודע שזה הרגע החשוב ביותר.
"אפשר למצוא מישהו…" הוא אומר בשיא האדישות שהוא מצליח לגייס. "בסוכנות הזאת שמצאתם את זאתי. מישהי כמו דניאל.”
"אני לא רוצה מישהי כמו דניאל, אני רוצה את דניאל.” אומרת אמא לאבא ולאביב מתחשק לקפוץ מהכיסא מהתרגשות אבל הוא מצליח לסתום את הפה ורק למלמל משהו.
"מה, יש בעיה?” שואל אבא.
"היא…קצת קשוחה מדי.” הוא אומר.
"שטויות, לא יזיק לך מישהי שלא תתן לך לסובב אותה על האצבע.”
"דניאל גרה בצפון, הנסיעות יצא לה יקר מדי.”
“לא אם היא תעבור לגור כאן.” אומר אבא.
“כאן? איפה כאן?” שואל אביב למרות שהוא כבר יודע את התשובה.
“ביחידה של סבא.” אומר אבא ומסתכל על אמא.
“כבר מזמן אמרתי לך שצריך לשפץ אותה.” היא מחזירה לו.
“נכון. תראי, אפשר להביא אותה הנה, שתהיה כאן כל היום, שיהיה מי שיקח את הקטנים מהגן ומבית הספר והיא גם תלמד את אביב. אנחנו יודעים שהיא יודעת להביא תוצאות, לא?”
“אני גם אוכל למשוך קצת יותר בעבודה.” מהרהרת אמא בקול רם. “זה עדיף על צהרונים ונראה לי שהיא מסוגלת להשליט כאן קצת סדר ומשמעת. זה לא רעיון רע כל כך.”
אבא ואמא מביטים זה בזו ונראים מרוצים. גם אביב.
————–
סוף (?)