לא נוסע לדיסנילנד – חלק ד’

לחלק הקודם
————–
אביב לא חושב, לא מקבל החלטות, לא אומד סיכונים, רק פועל. הוא מחליק במהירות הגדולה ביותר שהוא יכול, הכי מהר שהחליק אי פעם. הג'ינג'י מתקרב אל דניאל, חמישה מטרים ממנה, שלושה, שניים. הוא מרים את ידו הימנית ומכוון אותה אל שולי שמלתה של דניאל שבדיוק מסתובבת אליו, ארשת הפתעה מתחילה להתפשט על פניה. בדיוק אז מתפרק עליו אביב מאחור, הולם אותו אל הבטון ונאחז בו בעודו נופל בעצמו.
"וואו—מה?” מספיק הג'ינג'י לפלוט לפני שהוא נופל והוא ואביב מתרסקים על הרחבה. הוא מתעשת ואז מבחין בילדון הנאחז בו.
"תגיד לי, ת'מפגר?” הוא שואל וסוטר לו בכוח.
"מה קורה כאן?” שואלת דניאל שמחליקה במהירות אל אביב הנופל.
"החרא הקטן הזה נכנס בי.” אומר הג'ינג'י ונעמד על רגליו.
"בוא'נה, הוא ממש נכנס בך!” אומר חברו שמגיע אל המקום ובועט באביב השוכב עדיין.
"הי, תעזבו אותו!” צועקת דניאל.
"מה את מתערבת, יא…” אומר הג'ינג'י.
"לא ראית איך הוא נכנס בו?” שואל חברו.
"תעוף מכאן לפני שאני תולשת לך את האוזניים!” רושפת דניאל ומקרבת את ידה באיום לעבר אוזנו.
"נראה אותך!” אומר הג'ינג'י.
ידה של דניאל עטה לעברו של בעל האפרו אך היא מפתיעה אותו ואוחזת באפו בכוח במקום.
"איי!” הוא צווח והג'ינג'י צועק:
"תעזבי אותו, יא מופרעת!”
"עופו מכאן!” היא צועקת ושניהם מחליקים משם.
"בת זונה!” צורח אחד מהם כאשר הם רחוקים מספיק.
דניאל נותנת יד לאביב ועוזרת לו לקום.
"אתה בסדר?”
אביב מהנהן, מרוגש מכדי לדבר.
"אולי נשב קצת על הטריבונות?”
אביב מהנהן בשנית והם מחליקים אל הטריבונות, שם הם חולצים את מגפי ההחלקה ודניאל מוציאה להם ענבים ושניהם אוכלים מהם בשקט. היא לא מציקה לו בשאלות וכרגע ממילא לו בא לו לדבר, רק להלחם בבכי המתנפח בגרונו. אחרי הכול הוא נפל על המשטח ליד כולם וגם חטף סטירה ובעיטה ורק דניאל הצילה אותו מהם. לא כיף.
"אתה בסדר?” היא שואלת כעבור כמה דקות.
"כן.” אומר אביב, קולו עדיין עבה.
"רוצה להסביר לי מה קרה שם?”
"הם…” הוא שוב נאבק בדמעות. “הם רצו להרים לך את השמלה ולראות אם את לובשת תחתונים.”
"מה?!”
"אני שמעתי אותם. עמדתי שם.”
"אה…” היא מהנהנת ומביטה בו בהערכה. “אז ניסית לעצור אותם?”
"כן.”
"וגם הצלחת, גיבור שלי.” היא אומרת בפשטות ועליבותו של אביב נעלמת כטיפת טל בחמסין. “והם היו הרבה יותר גדולים ממך!”
"לפעמים אני ממש מטומטם.” מודה אביב בעגמומיות.
“איזה חמוד אתה.”
היא רוכנת אליו לנשק אותו אך תחת שתנשק את לחיו או את מצחו, שפתיה הרכות פוגשות בשפתיו בנשיקה אמיתית ומסעירה ומרגשת. אביב חש בלשונה מול שיניו ופותח מעט את פיו, מאפשר לה להיכנס. לשונה מחליקה בפיו, פוגשת בלשונו שלו ושתיהן יוצאות במחול קצר ומרגש בפיו לפני שהיא נפרדת ממנו בעדינות. אירועי הדקות האחרונות נעלמים כלא היו ואביב נשאר על ענן, ליבו הולם ואיברו קשה במכנסיו.
"תודה.” היא מוסיפה ומחייכת אליו.
"אין בעד מה.”
דניאל מביטה סביב בפארק. חשכה מתחילה לרדת וחלק מהמשפחות והילדים כבר הסתלקו, במיוחד הצעירים שבהם.
"ממש הסתערת עליו בשבילי, הא?”
אביב מהנהן במירב הצניעות שהוא מסוגל לגייס, פניו לוהטים מגאווה.
"איזה מתוק אתה.” היא אומר ומניעה את ירכיה במחווה שאביב לא מכיר. “אני צריכה אותך.” היא מוסיפה ומביטה בפארק בעיון.
"אני כאן.” אומר אביב, לא יורד לסוף דעתה.
“לא, אני צריכה אותך. בוא.” אומרת דניאל, קולה שונה. חד.
דניאל קמה ואוספת את דבריה. אביב ממהר לאסוף את מגפיו והאוכל לתוך התיק ושניהם קמים והולכים לעבר מתקני השעשועים.
מצודה של מגלשות, סולמות וצינורות מחברים מיתמרת מעליהם עכשיו. המתקן חביב מאוד על הילדים הצעירים אך עכשיו הוא נטוש כמעט לחלוטין ודניאל נכנסת לתוך אחד המגדלים בטבעיות, כאילו יש משהו נורמלי באישה מבוגרת הנכנסת למתקן שעשועים עם נער צעיר לעת ערב. המגדל בנוי מכמה קומות המחוברות בינהן בסולמות ודניאל מתחילה לטפס על הסולם הראשון. ישבנה עובר את גובה ראשו של אביב הוא מרים את ראשו אינסטינקטיבית אחריה ולבו מחסיר פעימה כאשר הוא רואה את ישבנה העירום וערוותה החשופה מתחת לשולי שמלתה, שפתי ערוותה הוורודים יוצרים שזיף עסיסי ומזמין. דניאל משפילה את עיניה וכאשר מבטיהם נפגשים אביב ממהר להשפיל את עיניו במבוכה כמי שנתפס בקלקלתו ודניאל צוחקת ברכות ומפטירה:
"חמוד.”
אביב עולה אחריה ומוצא אותה מחכה ממתינה לו כשהיא רוכנת על עקביה. בתנוחה זו שמלתה נאספת בין ירכיה לחזה וערוותה שוב חשופה אליו, כהה ורכה למראה בין ירכיה. דניאל מזדקפת כאשר הוא מגיע ומתחילה לטפס על הסולם הבא ואיברו של אביב, שלא הספיק להתרכך, נרעד בהתרגשות במכנסיו כאשר היא שוב מפנה אליו את עגבותיה העירומות.
"מוצא חן בעיניך?” היא מפנה אליו ראשה ושוב תופסת אותו מביט בה. “תסתכל עלי, אל תשפיל את הראש.”
אביב מרים את ראשו ומביט בה, משתדל להסתכל בעיניה.
"לא, לא על הפנים שלי. תסתכל לי בין הרגליים.” הוא אומרת. “רק תסתכל…בבקשה.” היא מוספה ברכות.
אביב מפנה את מבטו למפשעתה ואנחה רכה נפלטת מפיה כאשר עיניו שוזפות את עירומה כאילו היו ליטוף מוחשי.
"תסתכל עלי.” היא מבקשת וידה הימנית יורדת אל בין רגליה. אצבעה מחליקה בעדינות אל הסדק שבין שפתי ערוותה וריחה של דניאל מציף את תא הפלסטיק הקטן כאשר היא מתחילה להניע אותה בתנועות מעגליות מהירות. היא מאוננת! מבין אביב בתדהמה בעודו צופה, קרוע עיניים, במתרחש. דניאל מניחה בעדינות את ראשה על רצפת הפלסטיק של הקומה הבאה, ביד אחת נאחזת בסולם ובשנייה ממשיכה לענג את עצמה מול הילד מתחתיה, עיניה רואות-לא-רואות את התא סביבה.
"קרן!” צועקת ילדה מתחתיהם והמגדל מזדעזע ממהלומות רגליים. “תחכו לי!”
דניאל חדלה במהירות ממעשיה ואביב מביט מטה בחשש. כמה ילדות נכנסו בריצה אל המתקן ומתחילות לטפס בו וכאשר הוא מביט בדאגה בדניאל הוא מוצא שהיא כבר מטפסת על הסולם אל הקומה הבאה, השלישית, והוא ממהר לעשות כמוה.
הילדות מדביקות אותם בצווחות נרגשות בתוך כמה שניות והתא מתמלא בחמש ילדות כבנות עשר והוא ודניאל נלחצים אל דופן התא בעודן מטפסות בזו אחר זו בסולם אל הקומה הגבוהה ביותר. במהומה, אביב חש לפתע בדניאל נצמדת אליו כאשר ישבנה נלחץ בדיוק אל זקפתו הדואבת ולבו מזנק בהתרגשות. היא מניעה בזהירות את אגנה מעלה ומטה ואביב חש בחום הבוקע מערוותה העירומה והרטובה הנלחצת אליו עכשיו, רק שתי שכבות בד דקות מפרידות בינהן.
שתי ילדות כבר עלו וכעת פחות צפוף בתא אך דניאל ממשיכה להצמד אליו, מניעה את אגנה בתנועות זעירות אך מורגשות היטב אצל אביב. לזוועתו היא גם שולחת את ידיה לאחור בתנועה מהירה ודרך אגבית אשר מטרתה, הוא מבין מיד, היא לפשק מעט את עגבותיה ולעטוף עוד יותר את איברו בבשר מפשעתה הלוהט. הילדה השלישית עולה בסולם ודניאל מניעה שוב את ישבנה ואביב מספיק עוד למלמל:
"אני הולך…” ואז מתנשף חרישית ומתחיל לפלוט במכנסיו. ראייתו של אביב מטשטשת לרגע והוא מתאמץ לשמור על שקט בעודו ממלא את מכנסיו ותחתוניו זרע חם, נאחז בדניאל כדי שלא ליפול.
הילדה האחרונה עולה בסולם, אדישה, כנראה, לדרמה הדביקה במכנסיו של אביב וחברותיה מקבלות אותה בצווחות נרגשות, מנסות להחליט על הסדר שבו ישבו כאשר יחליקו למטה ביחד במגלשה.
"גמרתי.” אומר אביב בשקט, נבוך.
"מצוין.” אומרת דניאל ומסתובבת אליו. הבנות גולשות בצווחות נרגשות ושקט משתרר בתא.
"למה מצוין?” שואל אביב.
"כי ככה לא תגמור לי יותר מדי מהר.” היא אומרת וכורעת על ברכיה מולו. כמו ילדה נרגשת הפותחת את מתנת דמי החנוכה שלה, היא מפשילה את מכנסיו ותחתוניו כדי לבחון את המהומה שיצרה וחיוך מרוצה מתפשט על פניה.
"מממ…איזה בלגן…” היא אומרת. איברו של אביב ותחתוניו נוצצים ודביקים מזרע חמים ורטוב עדיין. מבלי להוסיף מלים היא פושקת את שפתיה ולוקחת אותו בפיה, מלקקת ביסודיות את כל השפיך.
"חייבים לנקות.” היא מסבירה. “אי אפשר להשאיר אותך ככה.” היא מוסיפה וחוזרת אל הזין. שפתיה עוטפות אותו ברכות והיא מתחילה למצוץ אותו מעלה ומטה במתינות, מתענגת על כל ניעה. איברו של אביב, שלא ממש ירד אחרי שגמר, קשה עכשיו שוב והוא מבהיק חלושות בקרני השמש הבודדות שעוד מגיעות מבחוץ. לשונה של דניאל מלקקת אותו בעודה מוצצת, מפנקת את חלקו התחתון של איברו, מלטפת את אשכיו הצעירים.
"בסדר, זה מספיק.” היא אומרת לאחר מספר רגעים. “בוא נעלה לקומה האחרונה.”
הפעם אביב עולה ראשון. התא הזה צהוב, בדופן אחת שלו פעור חור גדול ועגול המתחבר אל מגלשה כחולה ובשאר חלונות פרספקס שקוף דרכם ניתן לנופף לשלום להורים מודאגים למטה. דניאל עולה אחריו, מציצה בחלונות ואז מביטה באביב במבט בוחן. היא מלטפת את לחיו בחיבה ואז רוכנת אליו ומנשקת אותו.
אביב עדיין לא מיומן כמותה בנשיקות ולשונו מגיבה בגמלוניות ללשונה הפולשת אל פיו אך כאשר הן נפגשות, רעד חולף בגופו. היא אוחזת בראשו ברכות כאילו היה פרח נדיר ושפתיהם נצמדות, שניהם נאחזים זה בזו כמו היו שני האנשים האחרונים בעולם. ידה האחת עוזבת את ראשו ופותחת את כפתורי שמלתה בתנועות מהירות. אחר כך היא אוחזת בידו ומוליכה אותה אל חזהּ והיא גונחת אל פיו כאשר ידו נסגרת על השד. ידה שלה מחליקה אל מתחת לחולצתו והיא מוצאת את פטמתו וממוללת אותה בעדינות ואביב חש בחשמל ניתז בגופו. אף פעם לא חשב שהפטמה הקטנה והמשעממת שלו יכולה להיות מענגת כל כך. הוא מחקה את תנועתה באצבעותיו וראשה נזרק לאחור והיא נאנחת לתוך אוזנו.
"אני צריכה אותך.” היא לוחשת בבהילות קצת מפחידה ומאוד מרגשת. “אני צריכה אותך בתוכי.”
ידה פולשת אל תחתוניו ומוצאת אותו קשה וזקור. היא מפשילה את מכנסיו ותחתוניו מטה בתנועות אלימות, ירכיים, ברכיים, שוקיים, עד שהן נחות על הרצפה. לאחר מכן היא נשכבת אל רצפת התא ומפשקת את רגליה מולו.
"בוא אלי.”
הדם הולם ברקותיו של אביב ולבו פועם כמו הפטישון ההולם של אבא ועוד רגע יבקיע את בית החזה שלו כמו שאבא הראה לו שהוא קודח בבטון. הוא מבוהל אבל מרוגש, חושש ממנה אך משתוקק אליה.
הוא כורע על ברכיו בין ירכיה והיא שולחת יד חמדנית אל איברו ומקרבת אותו אל ערוותה. אביב מתנשף כאשר שפתי ערוותה השעירות מתחככות באיבר הרגיש ביותר בגופו אך הרגע הזה נמשך רק הרף עין ובמהרה ראש הזין שלו כבר בין שפתיה ממש. הוא בתוכה.
"תדחוף.” היא מתנשפת אליו בלחש ואביב דוחף. היא רטובה ולוהטת והוא מחליק לתוכה בקלות והיא נאנחת.
"עוד קצת.” היא מתנשפת תחתיו. “הכל…תן לי הכל…”
אביב דוחף עד הסוף. כל גופו פועם בהתרגשות והדם בוער ברקותיו, כמעט מחריש אותו. נרתיקה מרגיש כמו כפפה הדוקה סביב איברו הצעיר, כפפה רטובה ולוהטת.
"או, אלוהים…” היא נאנחת. דניאל מניחה לשניהם כמה רגעים להתרגל לפני שהיא מפצירה באביב:
"עכשיו תתחיל להכניס ולהוציא…תזהר לא לצאת עד הסוף.”
"למה?”
"סתם, כי זה מבאס להכניס אותו אחר כך. לא משנה…תדפוק אותי…בבקשה.”
אביב מתחיל להניע את אגנו קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, סוחט אנחות עונג רכות מהאישה פשוקת הרגליים תחתיו. באפלה ערוותה היא לא יותר מאשר גוש כהה ולוהט והוא צופה, מרותק, באיברו המחליק ויוצא ממנה. אם יש גן עדן, הרי הוא כאן, בקומה הגבוהה ביותר של מגדל המגלשות.
"זה טוב לי…” נאנחת דניאל. “כמה שזה טוב לי…הייתי צריכה אותך…”
התא הקטן מתמלא קולות משגל רטובים, מהלומות אגן רכות ואנחותיהם של אביב ודניאל. ריחה של דניאל מדגדג את נחיריו של אביב ומתערבב בריח זיעתם ואביב נשען על ידיו, ממשיך לשגול את האו-פר הגונחת מתחתיו. היא מחבקת את עורפו של הילד וידיה מחליקות לאטן במורד גבו עד שהן חופנות את שני כדורי עכוזו הקטנים והיא מושכת אותו אליה בתאוותנות מתגברת.
"תן לי…יותר מהר…” היא ספק מצווה, ספק מתחננת ואביב מגביר את ניעות האגן שלו, ממלא את חלל התא באוושות משגל חלקלקות.
השיא שלו מגיח לפתע ללא אזהרה, בוהק ומשכר ומטלטל וגופו הצעיר מתקשח בין רגליה בעודו מתחיל לפלוט לתוכה את זרעו.
"אל תפסיק!” היא צווחת ואביב ממהר להמשיך לשגול אותה, חש באשכיו מתכווצים לתוכה פעם אחר פעם. העונג שלו כבר מתחיל לשקוע אך היא ממשיך לשגול אותה במרץ, מבין על פי קולה המתגבה שאל לו לעצור. שדיה מרקדים תחתיו וראשה נע מצד לצד בעודה מטפסת מעלה עד שהיא מתנשפת בחדות וחובקת אותו בכוח ואביב חש בגופה המיוזע נרעד רעידה עמוקה ועזה בעודה מתנשפת בסדרת נשיפות קצרות וחדות.
"וואו.” היא ממלמלת לאחר כמה רגעים. היא רכה ומסופקת עכשיו ואביב שוכב עליה, ראשו על שדה, רגליו בין רגליה הפשוקות. “זה היה…וואו.”
"נכון.” אומר אביב, לבו פועם עכשיו בשלווה שלאחר מעשה כביר.
"לא ככה חשבת שתאבד את הבתולים, נכון?”
"האמת היא…שאף פעם לא חשבתי בכלל על לאבד את הבתולים.”
"באמת?”
"באמת.”
"אני שוכחת לפעמים כמה אתה ילד.” היא נאנחת. “תגיד לי..אני מרגישה מה שאני חושבת שאני מרגישה?”
"כן. מה אני יכול לעשות?” מתנצל אביב, איברו מתחיל להתקשות בין רגליה.
"טוב, אז לא כאן.” פוסקת דניאל ורומזת לו בעדינות שיקום. “בוא ניסע הביתה.”
הפארק דומם ואפל כאשר הם יוצאים ממגדל המגלשות ורק שאון שחקני הכדורסל והכדורגל עולה מרחוק. יד ביד ושותקים הם הולכים אל הכביש שם עוצרת דניאל מונית ומריחים מזיעה וסקס הם מגיעים הביתה כעבור חצי שעה.
"ארוחת ערב?” שואלת דניאל.
"כן בבקשה!” עונה אביב בהתלהבות. מרוב ההתרגשות של השעות האחרונות, כבר שכח כמה הוא רעב ועכשיו נדמה לו שיוכל לאכול שור.
"אני מכינה, אתה עורך ומפנה.” אומרת דניאל.
לארוחת הערב הם אוכלים שניצלים שאמא השאירה במקפיא וסלט שאביב חותך.
"דניאל?” שואל אביב בעודו לועס. “יש לך…חבר? כאילו…חוץ ממני…זאת אומרת…אמיתי…”
"לא.” עונה דניאל ופניה מתקדרים באחת, כאילו הגיפה תריסי ברזל.
"היה לך?”
"כן.”
"ומה קרה?”
"אולי תרד ממני?” היא אומרת בחדות.
אביב המום ומבוהל מתגובתה. הוא רק רצה להיות מנומס, הוא לא רצה לחטט או לפגוע.
"אני מצטערת.” אומרת דניאל ומעיפה מבט אינסטינקטיבי כמעט בחלונות הפונים לרחוב. “זה נושא קצת רגיש, בסדר? סליחה שהתפרצתי עלייך, אוקיי?”
"סולח.” עונה אביב. "סליחה שהצקתי.”
"טוב, אני…מסריחה. ואני…הולכת להתקלח. וגם לך לא יזיק, ידידי הצעיר והמסריח. מה שאני מציעה הוא שנפגש כאן ונחליט איך להמשיך את הערב, בסדר?”
אביב נכנס אל המקלחת ומגלה להפתעתו את איברו זקור למחצה. ההתרגשות של התא במגדל המגלשות חוזרת אליו ומוחו כמו מתקשה להאמין שהוא באמת שכב עם אישה מבוגרת ויפיפייה כמו דניאל. באצבעות מסובנות הוא אוחז באיברו ומשפשף אותו ברכות עד שהוא משפיך באנחה רכה ואז נפנה למקלחת של ממש. דניאל יוצאת אחר כך, לבושה בחלוק רחצה ושיערה צנוף במגבת.
"הרבה יותר טוב.” היא אומרת ברווחה.
תשושים הם מתפרקים מול הטלוויזיה ואביב מוצא להם סדרת משטרה בה ניתן לבהות בלי לחשוב יותר מדי. הם צופים בטלוויזיה מבלי לדבר עד שדניאל שואלת.
"איך אתה מרגיש עכשיו ביחס למתמטיקה?”
"מה?”
"מעניין אותי. אני רוצה לדעת איך אתה מרגיש ביחס למתמטיקה, למבחן המיון. אתה מרגיש יותר טוב, יותר בטוח?”
"כן, בטח.”
"נראה לי שאתה גם נהנה קצת, לא?”
אביב מהסס לפני שיענה. הוא לא שמע מעולם על ילד בגילו שיודה מרצונו החופשי שהוא אכן נהנה ממתמטיקה.
"אל תדאג, אני לא אגלה לאף אחד…” היא מחייכת.
"כן…קצת.”
"חננה.” אומרת דניאל ומצחקקת.
"גיחי.” עונה אביב, קצת נעלב.
"אני סתם מתלוצצת איתך. המתמטיקה היא יפיפייה."
"לא כמוך.”
"שתוק, חנפן. תחשוב על זה: גם על המאדים וגם בסין וגם לפני מליון שנים וגם בעוד עשרים אלף שנה, כל תרגיל שפתרת היה יוצא אותו דבר.”
"אז?”
"המתמטיקה היא מוחלטת. טהורה. לא כמו בני אדם שאומרים לך ככה ועושים ככה. היא כמו טיפת טל טהורה שאי אפשר ללכלך. אם תראה את היופי הזה, תתאהב בה.”
אביב חושב על דבריה ומבין שיש בהם משהו, אם כי רחוקה הדרך בין זה לבין ממש לאהוב מתמטיקה.
"בסדר, אבל יש הבדל בין ליהנות מהתרגילים לממש לאהוב מתמטיקה.”
"באמת?” מרימה דניאל גבה.
"נראה לי…כן. ואת…את אוהבת מתמטיקה?”
"מה אתה חושב?”
"שכן.”
"נכון, ובגלל זה התחלתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה.”
"וגמרת?”
"לא.” מקדירים שוב פניה של דניאל.
אביב מבין שאל לו להציק בכיוון הזה.
"איפה למדת?” הוא שואל, אם כי תשובתה תהיה חסרת ערך לגביו מכיוון שאינו מבין באוניברסיטאות דבר וחצי דבר. הוא עוד מסובך עם רשמה לבית ספר תיכון.
"בחיפה.”
"ו…נהנית?”
"היה כיף.” היא נאנחת ומביטה בתקרה. "ממש כיף.”
"אמרת שהייתם בשליחות בדנמרק.” מתאמץ אביב לשנות את הנושא, ריחם של מוקשים עולה באפו. “איך היה?”
דניאל מחייכת בחיבה לנוכח הניסיון הגמלוני.
"הייתי מאוד קטנה. אני זוכרת שהיה מאוד קר. אני זוכרת תחנת רכבת וגם את גן הילדים שלי.”
"היית רוצה לבקר שם שוב?”
"לא ממש. אני מניחה שיש ארצות שמעניין אותי לבקר קודם. פרו למשל וכל דרום אמריקה. איפה אתה היית רוצה לטייל?”
"דיסנילנד.” אומר אביב במהירות. “מאז שהייתי ילד רציתי לבקר בדיסנילנד.”
"מאז שהיית? אתה עדיין ילד…” היא מחייכת אליו ומושיטה את ידה ללטף את לחיו. המחווה פותחת את חלוק הרחצה שלה ועירומה מתגלה מתחת מסעיר ומרהיב. דניאל רוכנת אל אביב לנשיקה והוא פוגש אותה בשפתיים רכות, לשונותיהם מרגשות זו את זו. ידו של אביב נשלחת בהיסוס אל גופה של דניאל והוא חש בעורה מצטמרר. אצבעותיו אוחזות בשדה וממוללות בעדינות את פטמתה כמו שהראתה לו והיא מתנשמת בריגוש.
"בוא למיטה.” היא לוחשת לו ומלטפת את גבו.
יד ביד הם קמים מהספה והיא מובילה אותו לחדר השינה של הוריו, שם היא פושטת את החלוק והמגבת ועומדת מולו עירומה ונהדרת. היא מתיישבת על המיטה ומסמנת לו לבוא אליה ואז מפשיטה ממנו את מכנסיו הקצרים, התחתונים הקטנים וחולצת הטי, משאירה אותו עירום וחלק ומשתוקק.
דניאל נשכבת לאחור במיטה הגדולה ומפשקת את רגליה בהזמנה. מבעד לתלתליה השחורים מבחין אביב בסדק הצר והוורוד המייחל אליו עכשיו.
"בוא אלי.” היא אומרת ברכות, אצבעותיה מתוות סימני תשוקה במפשעתה.
המזרון שוקע מעט תחת משקלו של אביב כאשר הוא מדדה אל בין רגליה על ברכיו. היא מפשקת את עצמה לקראתו ביד אחת ובשנייה אוחזת באיברו ומובילה אותו אליה. דניאל מחככת את ראש הזין הרגיש של אביב בסדק הרטוב שבין ירכיה ושניהם נאנחים בעונג. בדקות הבאות היא ממשיכה לאונן כך, משתמשת באיברו של אביב כדי לעורר את מפשעתה, עיניה עצומות ושפתיה הרכות פשוקות. שילוב המגע של תלתליה המקורזלים והסדק הצר והלוהט מרגש את אביב ושולח הבזקי ריגוש מקצה איברו.
"בוא אלי.”
הוא לא צריך הזמנה נוספת. דניאל כבר מוכנה אליו לחלוטין והוא מחליק אליה בקלות במספר ניעות עד שאיברו קבור לחלוטין ברטיבותה. הוא נרגש ולוהט כולו אך פחות המום מכפי שהיה בגן השעשועים ולמרות ההתרגשות הרבה הוא מתפנה לסקור את גופה הפשוק תחתיו.
עיניה של דניאל עצומות קמעה אך הן נתונות בו, סוקרות אותו בערגה ורכות. שפתיה המלאות בוהקות ומזמינות, שולחות בו גל של ריגוש כאשר הוא נזכר ברכותן. ראשה מעוטר בהילת תלתלים רכה כענן ותחתיו, שקועות בסדינים, כתפיה הצרות והחלקות. שדיה מלאים וזקורים ובקצותיהם עטרות קטנות וורודות המקיפות את פטמותיה הכהות מהם רק במעט. בטנה של דניאל שטוחה ושרירית ובשיפוליה שער ערוותה הכהה, המכשף אותו בכל פעם מחדש. ירכיה של דניאל פשוקות ובינהן עולה ויורד אגנו שלו, איברו בוהק ממיציה.
דניאל שולחת את ידיה ואביב מניח לה למשוך אותו אליה, גופו נח על שלה. בגלל הפרשי הגבהים בינהם ראשו נח בין שדיה והוא אוחז בשדה ומוביל את פטמתה אל פיו. דניאל נאנחת בקול כאשר הוא מתחיל למצוץ את עטרתה, לשונו מלקקת את הפטמה, והוא ממשיך לשגול אותה בקצב מהיר.
ידיה של דניאל נחות עכשיו על כדורי ישבנו החלקים והקטנים ואצבעותיה חופנות את עכוזו הצעיר בתאוותנות. השראה מתעוררת באביב והוא מתאמץ גם הוא להגיע אל ישבנה אך לו הדבר קשה יותר והוא נאלץ להקשית את גבו עד שידיו מצליחות לחפון את פלחי ישבנה המיוזעים, הנדמים אדירים בגודלם עבור ידיו הקטנות. כמו ראי מול ראי השיא שלהם מגיע, ריגושה מזין את תשוקתו והזיקוקים המתפוצצים בין רגליה כאילו מפעפעים דרך העור אל חלציו של אביב ומשם כמו פס של חומר נפץ מתפשטים בכל גופו של הילד.
אביב מתמוטט על חזהּ של דניאל וכמה דקות שניהם מתנשפים ללא אומר.
"וואו.” הוא אומר לבסוף.
"בהחלט וואו.”
דניאל מלטפת את ראשו של אביב בחיבה והוא מתכרבל בין שדיה.
"אני שמח שרינה שלום שברה את הרגל.”
"מי?”
"המורה הפרטית הראשונה…זאת שאת החלפת.”
"אה. לא נראה לך שאיתה היית גם..?”
"איכס!”
דניאל צוחקת.
"עד כדי כך?”
"אפילו יותר. וגם אם היא הייתה יפה, היא לא יכולה להיות יפה כמוך, כי את הכי יפה בעולם.”
"אתה יודע, יותר קל להאמין למחמאה מגבר כשהזין שלו לא בין הרגליים שלי…”
"לא, ברצינות. את האישה הכי יפה שראיתי בחיים.”
"תודה, חמוד.”
"ואני מרשה לך לקרוא לי ילד, אבל רק לך.”
דניאל מנשקת את פדחתו של אביב והוא מתקשה בתוכה.
"עוד פעם?” היא מתרעמת, משועשעת.
"הי, אמרת את זה בעצמך. אני ילד חרמן.”
"אז אני אצטרך לנצל את זה עד הסוף.” היא אומרת. “קום ממני, בוא תלמד משהו.”
————-
לחלק הבא