סוס טרויאני – חלק ד’, אורית

חלק ד', אורית
ליבה של אורית הולם בה. היא לבושה בשמלת ערב כחולה ועמוקת מחשוף ונועלת נעלי עקב גבוהות. שפתיה בוהקות מליפ-גלוס והיא יכולה לדמיין איך היא נראית לכל גבר ואישה שיראו אותה. אובייקט מין. חפץ לזיין. וזה מה שהיא הערב. חפץ בשביל גונן לזיין.
היא הסכימה בקלות לעשות את בשביל דייבי כאשר ביקש ממנה אבל ככל שחלפו הימים העצבנות והחשש הלכו וגברו בה. דייבי בא אליה באותו לילה, אדון וגברי וחזק כמו בהתחלה, כאשר הוא כבש אותה בראשונה. הוא זיין אותה, ליטף אותה, בעל אותה, דגדג אותה והיכה אותה. בבוקר היא הייתה תשושה וחבולה וחרמנית ומאוהבת. הם התלטפו במיטה וכאשר הוא הזכיר את גונן ומה שרצה ממנה זה היה נראה לה רחוק ופעוט והיא שוב הסכימה בקלות.
הם שוב הזדיינו ודייבי קרא לרוני, לבושה בתלבושת משרתת צרפתייה כדי שתגיש להם ארוחת בוקר במיטה. דייבי אהב לזיין אותה מול רוני והיא, למרות רגשות אשמה שהבליחו עדיין, נהנתה באופן אפל ורע להתבונן בפניו המיוסרות של בעלה כאשר מצצה את איברו של דייבי או שכבה תחתיו, פשוקת רגליים ונשמה, בעודו בועל אותה בכוח והיא קוראת בשמו.
הו, דייבי! תזיין אותי דייבי!
דייבי דיבר עליהם בימים הבאים. עליהם, דייבי ואורית, ומה יעשו בכסף. הוא לא דיבר על אהבה או נישואין אבל הוא לא היה הטיפוס, את זה הבינה מזמן. היא הסתפקה בכך שהוא דיבר עליהם ומה הם יעשו. הם. הם. הם.
זה היה נחמד בעיניה, נחמד מאוד. יותר מנחמד, אפילו.
הטיוטא של הדו"ח התפרסמה ודייבי היה באקסטזה. הוא פרץ אל הבית בוקר אחד אוחז בהדפסה של הטיוטא ששלח לו גונן והסתער עליה בנשיקות.
"זאת הטיוטא…” ה וא מלמל, שפתיו מועכות של שלה. “היא מדהימה…הוא שלח אותה…הוא לא יכול לסגת עכשיו…הוא לא יכול…”
היא לבשה ג'ינס באותו יום ואין לה שום זכרון איך הם נעלמו ממנה אבל בזכרון הבא המכנסיים היו זרוקות על הרצפה והיא הייתה משופדת על איברו של דייבי, והוא עומד ומזיין אותה באוויר כאשר היא אחוזה בזרועותיו הכבירות. הוא היה גדול ושעיר וחזק ופראי והיא נאחזה בו, צורחת ושורטת בעודו מקפיץ אותה כאילו הייתה בובה חסרת משקל ולא אישה מבוגרת. לא היה אכפת לה שבסטודיו רועי שומע אותה וגם שאול מן הסתם. שכל העולם ידע, מצדה.
אחר כך סיפר לה דייבי שגונן התחנן לבוא להתארח אצלהם כבר באותו הלילה אבל הוא, דייבי, התעקש לחכות עוד שני לילות, כדי לתת לו להתבשל קצת.
"את תהיי נחמדה אליו, נכון, בחורינה?” שאל אותה אז דייבי, שניהם שכובים, מאוהבים ומיוזעים, על רצפת המטבח. “הכסף הזה יקח אותנו לאן שתרצי.”
גוש קטן התקשה בבטנה של אורית.
"אבל…למה אני צריכה…לעשות את זה…אם הוא כבר שלח את הטיוטא?” היא הקשתה.
"כי הוא עדיין יכול לסגת .הוא יצטרך להסביר לבוסים שלו למה, והוא לא יראה טוב אם הוא יפרסם דו"ח הפוך לטיוטא, אולי הוא אפילו יאבד את העבודה, אבל טכנית זה אפשרי. זה סיכון שאנחנו לא יכולים לקחת.”
"אתה יודע, אני לא צריכה את הכסף הזה. אני צריכה רק אותך.”
"אני יודע, אבל את צריכה לגור בארמון. ואני רוצה לקחת אותך לטייל בעולם. הבטחתי לך שאני אראה לך את הטאג' מאהל, נכון?“
"רק שנינו, נכון?”
"רק שנינו, בחורינה.”
"אז כן, אני אעשה הכל בשבילך.”
"בשבילנו.”
"כן.”
דייבי היה מאוהב בה כל כך עד שהוא כמעט ולא גילה עניין ברוני. מצחיק אותה שהיא מתחילה לחשוב על בעלה כ"רוני". בדיעבד היא מבינה שהיא קינאה בה לפעמים.
פעם חזרה מקניות ומצאה את רוני לבושה בתלבושת המשרתת שלה, כורעת על ארבע בסלון ודייבי מזיין אותה בתחת. פניה היפות של רוני היו מעוות בכאב אבל אורית זוכרת את הזעם והקנאה שהציפו אותה פתאום.
היא לא רצתה לחלוק את דייבי עם אף אחת אחרת, גם לא עם רוני האומללה. היו לילות שדייבי הלך לישון עם רוני בפיג'מת משי והיא עצמה התקשתה לעצום עין בחדר האורחים. לפחות זה פסק מאז שגונן סעד אצלם: דייבי הפסיק להתייחס לרוני והיה רק שלה. הם רק יקבלו את הכסף ודייבי יהיה שלה. לתמיד.
והערב הוא הערב. למרות שדיברו על אירוח, גונן שיכנע דייבי שירשה לו לקחת אותה לדייט. אפילו לא התייעץ איתה, היא חשבה במרירות כאשר דייבי הודיע לה בצהריים שהוא רוצה שתצא עם גונן. אבל היא לא אמרה כלום. רק דייט אחד וזהו, ודייבי שלה.
"הגיע כבר?” שואל אותה דייבי. להפתעתה הוא מקולח ולבוש בבגדי יציאה, מכנסיים שחורים וחולצה כחולה שמדגישה את כתפיו האדירות.
"אתה יוצא?” היא שואלת בפליאה.
"לא ממש יציאה, העיתונאית הזו, תמר. היא מכינה עלינו כתבה גדולה.”
"שוב היא?” מתרתחת אורית. היא לא אהבה את האופן שבו דיבר עליה דייבי. בכלל לא. “חשבתי שהיא כבר גמרה לאסוף חומר.”
"עוד לא.” עונה דייבי בשלווה מרגיזה.
"וזו הדרך היחידה שהיא יכולה לראיין אותך? בדייט?”
"זה לא 'דייט', זה ראיון. ובמהלך היום אני עובד. מה נשאר? הערב.”
"היא יכולה לבוא הנה.” אומרת אורית בלהט.
"זה לא דייט, בחורינה. אפרופו דייט, הנה הדייט שלך מגיע.”
"שלא תעיז לגעת בה!” רושפת אורית, שונאת את עצמה מיד אחר כך. “שמעת?”
"תפסיקי לזיין ת'שכל, זה רק עבודה.”
נקישה נשמעת בדלת ואורית, עדיין נסערת, פותחת אותה. גונן עומד בפתח, אוחז בידו זר קטן של ורדים.
"לא ידעתי…מה מקובל. אני מקווה שהם ימצאו חן בעינייך.” הוא אומר. הוא רחוץ ומסורק אך מדיף אלכוהול. מן הסתם שתה כדי לעודד את עצמו.
"הם יפים.” היא מתאמצת לחייך אליו. “תן לי למצוא אגרטל. בוא, הכנס.”
גונן פוסע אחריה אל תוך הבית ומתבונן סביב.
"בית יפה.” הוא אומר בנימוס גמלוני.
"תודה.”
רועי יושב בפינת האוכל במטבח וקורא ספר וגונן נעצר על עומדו ומביט בו במבוכה.
"ערב טוב.” אומר רועי.
"ערב טוב.” ממלמל גונן.
השתיקה נכרכת סביבה כעניבת חנק ואורית ממהרת למלא מים באגרטל ולהשליך בתוכו את הפרחים.
"אשתך נראית טוב הערב.” אומר גונן ורועי מביט בו כאילו ספג צליפת שוט. גונן מסמיק ונראה שהבין את המשמעות האמתית של דבריו רק אחרי שאמר אותם. אורית מנחשת שהאדיוט רק ניסה להחמיא לרועי בצורה עקומה כלשהיא.
"בוא נצא.” היא אומרת במהירות ואוחזת בידו.
הם נכנסים אל הג'יפ ואורית מריחה מיד את מקור האלכוהול של גונן: בקבוק אומץ נוזלי נח בין הכיסאות. היא כמעט יכולה לדמיין אותו לוגם עוד לגימה אחרונה לפני שנכנס אל הבית.
"המשטרה לא תאהב את זה אם יעצרו אותך.”
"אני לא שיכור.” הוא נעלב.
"עדיין עדיף שתעיף את זה.”
גונן לוגם עוד לגימה ארוכה ומגיש לה את הבקבוק.
"רוצה?”
"לא תודה, אתה בטוח שאתה לא שיכור?”
“לא.” הוא פוסק. "אני יודע לשתות.”
אורית רק נדה בראשה בשקט וגונן מתניע את הג'יפ ומכניס להילוך אחורי. כעבור כמה דקות הם כבר בדרך מחוץ לעיר.
"לאן אנחנו נוסעים?” היא שואלת.
"למסיבה.”
"איזו מסיבה?”
"של חבר שלי.”
"לא היה נראה לי שאתה טיפוס של מסיבות.”
"לא?” הוא נעלב. “אז איזה טיפוס אני נראה לך?”
"חנון.” היא זורקת. לא אכפת לה להעליב אותו קצת.
"ממש לא.” הוא אומר מהר. “למה, בגלל שאני בהייטק אז אני חנון?”
"לא קשור, אתה פשוט חנון.”
"לא כמו דייבי, הא?” עכשיו תורו להכאיב לה, גם אם אינה יודעת בדיוק את מקור הכאב. “דייבי הוא גם בהייטק וגם גבר.”
"אל תדבר על דייבי.” היא עונה במהירות, מוצאת את עצמה כועסת שוב. ה"דייט" שלו עם העיתונאית מרגיז אותה.
"אני עדיין לא קולט אבל איך את ככה מזדיינת עם דייבי מול רועי.”
"זה עניין שלי, לא שלך.”
"העניין שלך זה למצוץ לי את הזין.” הוא אומר, קולו עבה.
היא מביטה בו בתדהמה ומוצאת את עיניו נוצצות, לשונו מלקקת את שפתיו.
"מצצת פעם לדייבי או מישהו את הזין באוטו?”
"לא, השתגעת?”
"מגניב, אז אני הראשון שלך.” אומר גונן. לזוועתה הוא מפשפש במכנסיו ושולף את איברו בנקישות אבזם חגורה.
"יאללה, תמצצי לי.”
"תגיד לי, ירדת מהפסים? אנחנו באמצע נסיעה!”
"לא ירדתי ולא פסים.” הוא אומר בביטחון מוגזם. “דייבי אמר 'הכל כלול' אז יאללה, תמצצי.”
"'הכל כלול'?” היא שואלת בתדהמה.
"זה מה שהוא אמר.”
אורית המומה ומזועזעת למרות שבעצם, היא מבינה, אין לה סיבה לזה. היא התחייבה לדייבי לצאת עם הקריפ הזה ואף שזה לא נאמר, ברור סקס הוא חלק מהעסקה, אם לא העסקה.
"אנחנו נעשה תאונה.” היא אומרת, מבינה מאוחר מדי שבכך נתנה לו את הסכמתה.
"אני אסע בזהירות.” הוא עונה במהירות ועובר למסלול הימני.
דממה צמיגית משתררת במכונית אך אורית מבינה שהיא הבטיחה זאת לדייבי ושהיא עושה את זה בשבילו. בשבילם, הוא הבטיח לה. גונן מניח יד על עורפה אך אינו מפעיל לחץ, אצבעותיו רק רומזות לה בעדינות.
זה בשבילם. היא ודייבי.
היא מניחה לידו שכבר הפכה חסרת סבלנות להוביל אותה אל איברו ולתחוב אותו אל פיה ומעליה היא שומעת אותו נאנח. שפתיה עוטפות אותו, רכות ולוהטות והיא חשה בגופו מצטמרר. איברו גדול במפתיע והוא ממלא את פיה, קשה ופועם ברעב.
התנוחה בה נמצאת אורית אינה מיטבית למציצה אך היא משתדלת כמיטב יכולתה. ראשה עולה ויורד על איברו ופיה משאיר אחריו שובל חם ורטוב של רוק הבוהק חלושות בפנסי הדרך המהירה. גונן נאנח ומניח יד על ראשה והיא מפתיעה אותו בליקוק מהיר של חלקו התחתון של איברו, סוחטת ממנו גניחה רמה. אצבעותיה מוצאות את אשכיו והיא חופנת אותם מעל המכנסיים ואז מועכת בעדינות, כפי שלמדה לענג את דייבי, הגבר שלה, ונשימתו של גונן מתרססת מעליה.
ראשה הבלונדיני עולה ויורד, בוהק בפלטינה שלו באפלולית השוררת בג'יפ. גונן מעולם לא זכה למציצה מדהימה כזו ועוד מאישה יפה כל כך ואורית מקווה שיגמור מהר לפני שהם עושים תאונה. היא לוחצת את ראשה מטה בעוצמה, תוחבת את איברו של גונן עמוק יותר אל לועה, כמעט עד גרונה הצר, הפועם. כמקצוענית אמיתית היא מלקקת את איברו בעודה משופדת עליו כך כבולעת חרבות.
אחר כך הכל קורה מהר.
גונן מפתיע אותה ומבלי שתרגיש פיה מתמלא פתאום בשפיך חם. היא מנסה להסיג את ראשה אך גופו של גונן קשה בריגוש שמטלטל אותו וידו על ראשה נועלת אותה מבלי משים באותה תנוחה, איברו ממשיך להשפיך בפיה. ברגע הבא היא מבחינה מזווית עינה באורות כחולים ואדומים מציפים את חלל המכונית ויבבת סירנה אחת קורעת את האוויר.
"אוי ואבוי!” אומר גונן באימה. “קומי! קומי!”
אורית נחפזת לקום ומבחינה לזוועתה בג'יפ משטרתי הנוסע במקביל אליהם. השוטר הקרוב אליהם מאיר בפנס רב עוצמה אל תוך הג'יפ וברור לה לחלוטין שאינו יכול שלא להבין את פשר ההזדקפות שלה מעל מפשעתו של גונן.
"ג'יפ, תעצור בצד!” נשמע קול ברמקול.
"אוי ואבוי!” מיילל גונן וממהר לרדת לשוליים בחדות כזו עד שלרגע נדמה לאורית שהוא מאבד שליטה על הרכב.
אורית וגונן יושבים מבועתים וקופאים ברכב, שתי ארנבות שנלכדו בפנסי מכונית דוהרת.
שוטר צץ בחלונה של אורית. גדול ומלא, שיערו מתולתל וגבותיו עבותות, כמעט מחוברות זו לזו ועל תג השם שלו כתוב 'איתי רומם'. הוא נוקש על החלון. גונן מתבונן בו, משותק מאימה, ואורית פותחת לו את החלון.
"מסיבה, הא?” אומר השוטר ומרחרח באוויר. “או-אה, מה שתית?”
"כלום.” ממהר גונן לענות.
"לא שאלתי אותך, מה אתה קופץ?” שואל השוטר. “ואת, יכולת לנגב את השפיך מהפנים לפני שאת מדברת איתי, לא?”
פניה של אורית מתלקחים מבושה וידה נשלחת אל פניה אך השוטר נובח עליה:
"לא!”
היא קופאת בבהלה והוא אומר:
"אני רוצה שעוד מישהו יראה אותך. שלא תעיזי להעיף את זה. שימי!” הוא קורא לעבר רכב המשטרה. “אלכס! בואו, בואו.”
דלת נפתחת וצעדים כבדים חורקים על החצץ שבצד הדרך. שני פרצופים חדשים מופיעים בחלון עכשיו לצדו של השוטר הראשון. אלכס, כתוב על תג השם שלו. שם המשפחה סבוך לה מדי בשביל לקלוט.
"קלטו 'תשפיך על הפרצוף שלה.” אומר אלכס. “אמרתי לכם שהיא ירדה לו שהארתי עליהם.”
"בגלל זה הוא נסע ככה בזיגזגים?” שואל השוטר שימי, תימני שרירי ורחב.
"לא, בגלל שהוא שיכור.” קובע איתי, פניו מתעווים בהתחלה של כעס. “נוסע לו שיכור במכונית העשירים שלו עם זונה שמוצצת לו, חושב שהוא מלך העולם, הא?”
"לא, אני…”
"צאו, צאו מהאוטו.” אומר השוטר שימי בקול קשה.
"זה לא…” מתחילה אורית להגיד אבל שימי מתפרץ:
"צאו מהאוטו!”
גונן פותח את דלת המכונית ויוצא מהרכב ואורית יוצאת גם היא. מכוניות חולפות פניהם בשעטה, הבהקי רעש אפרפרים בנוגה הכתום של פנסי הדרך. שלושה זוגות עיניים ננעצים בה כאשר היא נעמדת על האספלט בצד הג'יפ של גונן והיא מרגישה עירומה כמעט לעיניהם: היא לבושה בשמלת ערב חושפנית שהייתה אמורה לגרות את גונן אבל כעת היא משדרת סקס זמין לשלושת השוטרים ושדיה הגדולים, בוהקים בכתום, כחול ואדום, חשופים כמעט לחלוטין במחשוף העמוק המסתיר רק מעט מעל הפטמות.
"וואח וואח וואח.” אומר שימי. "תעמדו עם הידיים על הג'יפ.”
שלושת השוטרים מסתודדים בינהם בקול נמוך.
"אני לא יכול שיפתחו לי תיק במשטרה.” מיילל גונן בשקט, גבריותו המזויפת נעלמה. “אני לא יכול…אני מת מפחד…אני מת…לא יכול…”
"עכשיו תראה.” פונה אליו שימי ומניח יד חברית על כתפו. “ברור לכולנו שנהגת שיכור, שזה, בגדול, שלילה ומאסר. אבל…יש מוצא בשבילך.”
שימי מוליך את גונן כמה מטרים לכיוון רכב המשטרה, הרחק מאורית. הם משוחחים כמה רגעים ולבה של אורית הולם בפראות. מהמעט שלמדה את גונן, הוא רחוק מלהיות כריזמטי או בעל תושייה, איך הוא יוציא אותם מהתסבוכת הזו? הפחד שואג בעורקיה כמו סופת קרח, הולם באוזניה ומרעיד את רגליה והיא נאבקת רק להישאר יציבה על הג'יפ.
שימי לוחץ את ידו של גונן ומחייך אליו ואז מביט בה במבט רעב. הוא מתכופף אל תוך הרכב, מחליף כמה מלים בקשר ואז מכבה את נורות המשטרה הכחולות אדומות.
בטנה של אורית מתכווצת בבהלה, זה לא סימן טוב.
השוטר מתקרב אליה ונעמד מאחוריה ואורית מבחינה בגונן המתרחק עוד יותר משתי המכוניות, מפנה אליה את גבו. הבהלה והסקרנות כמעט מתפוצצים בה והיא עומדת לשאול אותו מה קורה כאשר שימי כורע מאחוריה ומניח את שתי ידיו על רגליה במחווה של חיפוש נשק או חומרים מסוכנים.
"עשיתי דיל עם החבר שלך,” הוא אומר, ידיו עולות במהירות במעלה רגליה, ברכיה, ירכיה, אוספות את שמלתה בדרכן מעלה. ידו שתולה בין ירכיה והוא ממשיך ואומר, שפתיו מאחורי אוזנה: “אני לא אבדוק אותו בדיקת 'ינשוף' והוא לא יראה שום דבר שהולך לקרות כאן…”
ידו של השוטר מחליקה אל מתחת לתחתוניה הזעירים של אורית וגל של זעזוע הופך את בטנה, מאיים להפוך לבחילה של ממש.
"את…שייכת לנו עכשיו, הקליינט שלך לא יעיד נגדינו. השאלה היחידה היא אם את הולכת להלחם בנו, בשלושתנו, או שאת הולכת להיות נחמדה. את רוצה את זה בטוב או ברע?”
השוטר לא ממש מחכה בקוצר רוח לתשובתה ואצבעו האמצעית פולשת לתוכה, מתחילה להרעיד אותה מבפנים. הוא לוחץ באגודלו על פי הטבעת שלה, מאיים בינתיים מבלי לחדור.
"אתה רוצה לענות לי?” הוא שואל בשקט, בסבלנות. אצבעו מגבירה בינתיים את הלחץ על פי הטבעת שלה ודמעות חמות של השפלה וחוסר אונים ממסכות את העולם סביבה, מערבלות אותו לעיסה מלוכלכת של אורות פנסים כתומים וגושי מכונית אפורים ומהירים.
"שתיקה כהודיה, הא?” הוא אומר ומפעיל עוד לחץ אחרון. נשימתה נעתקת מבושה כאשר אגודלו פולשת אל ישבנה.
הוא בתוכה.
אורית משתנקת ונאבקת בבכי. חדירות אנאליות אינן דבר זר לה מאז שדייבי נכנס לחייה. למעשה, על אף שעדיין התביישה מהאקט ונהגה למחות למחות ברפיון, היא חוותה לא מעט אורגזמות פראיות כאשר איברו של דייבי מפלח את ישבנה.
אבל לא ככה.
כמו סחורה בשוק. נבגדת על ידי הגבר שאמנם יצא איתה כדי להתרברב בה ולזיין אותה, אבל בכל זאת היה אורח בביתה ואכל על שולחנה. גונן עדיין מפנה אליה את גבו כאשר השוטר פולש גם אל בין שפתי ערוותה ומחדיר אליה שתי אצבעות ואוחז בה כעת בין רגליה בשלוש אצבעות כאילו הייתה כדור באולינג. ידו הפנויה נחה על ירכה ומחליקה מעלה במעלה בטנה עד שמגיעה לשדה הימני הגדול והיא חשה בו חופן אותה בעדינות מפתיעה.
"ווא ווא ווא!” אומר שימי. “מה יש לנו פה…איזה מחלבות…גדולות השדיים שלך…”
שני השוטרים האחרים מתקרבים אליה גם, על פניהם חיוכים זאביים. השוטר אלכס מקרב את אגודלו אל פיה.
"אוהבת למצוץ?” הוא שואל, אגודלו נלחצת אל בין שפתיה. “תתחממי עם זה, יש לי עוד בשבילך.”
אורית פושקת את שפתיה בכניעה ואגודלו פולשת אל פיה החם.
"יופי…” הוא מחייך אליה בעידוד. “עוד.”
מישהו צוחק ואורית מתחילה להניע את ראשה לפנים ולאחור על אגודלו של השוטר. זרים פולשים עכשיו לכל חוריה, דמעות גולשות במורד לחייה, חסרות תועלת כמו הדייט שלה המתחבא לו כילדון נפחד עד שיעבור הזעם. אין תועלת בתחושות הכעס או ההשפלה: הם הולכים להשתמש בה, בזה אחר זה, עד שיתעייפו וימאסו במשחק.
ידיים מוצאות את רוכסן השמלה והיא שומעת אותו מאווש מטה עד אמצע גבה בערך. אחר כך אצבעות גסות נאבקות בקרסי חזייתה הלבנה, הסקסית, אשר לבשה כדי לשמח את דייבי דרך גונן ובמהרה נעלמת גם הגנה קלושה זו והופכת לכתם בהיר הבוהק חלושות מבעד לדוק דמעותיה. ידיו הגדולות והמיובלות של איתי חופנות עכשיו את שדיה, מועכות אותן ללא עדינות, צובטות את פטמותיה. היא מייללת אל אגודלו של אלכס וגל חדש של דמעות מציף את עיניה, אך יבבתה רק גוררת צחקוקים סביבה. לא יהיו רחמים הלילה.
בקרקוש חגורה, אלכס שולף את איברו ממכנסיו וזה מזדקר כלפיה בנחש לעגני.
"יאללה, לעבודה.” אומר לה שימי והודף אותה מטה, מקפל אותה כמו האות רי"ש לעבר איברו של חברו. אורית חשה שהיא עומדת ליפול ונאחזת אינסטינקטיבית במותניו של אלכס. תנוחה זו מביאה את ראשה סנטימטרים מאיברו הזקור של אלכס וזה אוחז בזין ומכוון אותו אל עבר פיה. היא מהססת, שוקלת לשבריר שנייה אם יש בה אומץ להיאבק, ואלכס, חסר סבלנות, סוטר לה סטירה סמלית ונרגזת על ראשה. אורית פוערת מיד את שפתיה, מתירה לו בחוסר ברירה לחדור אל גם העדן הרטוב והחם אשר בפיה.
למצוץ היא יודעת. בקורס המזורז שהעביר לה דייבי בשבועות האחרונים היא למדה כמעט כל מה שאישה יכולה לדעת על האומנות שבלענג גבר בפיה. פעם, בעולם אחר, מומחה אחד אמר בתוכנית בוקר שמחקרי פוסט טראומה הראו שאנשים ששרדו טראומה במצב נפשי טוב הם אלו שיזמו ופעלו ולא היו פסיביים. אם היא יוזמת, היא לא קורבן. אם תצליח לשקוע במציצה תוכל לחסום מעט את חווית האונס הקבוצתי שהיא עוברת.
תחת שתשקע לתהומות יאוש היא מתחילה לפעול, ידיה ופיה מתעוררים לחיים בתנועות מוכניות אמנם, אך לפחות היא פועלת. היא נאחזת במותניו של אלכס ומשפדת את ראשה על איברו באגרסיביות, דוחפת את גוש הבשר במורד לועה, בואכה גרונה, עד שכולו כמעט נקבר בפיה העמוק. אי שם מעליה היא שומעת אותו גונח בהפתעה.
ידיים, כנראה של שימי, מפשילות את שמלתה מעלה ותחתוני החוטיני העדינים, התואמים לחזייה, נחשפים לאוויר הצונן. הידיים מפשיטות ממנה את את פיסת הבד הקטנה והלילה מנשק את ערוותה המגולחת למשעי. ראש זין רטוב (מרוק כנראה) מפשפש בחוסר סבלנות בין שפתי ערוותה ואורית יודעת שהשלב הבא באונס מיד מתחיל. היא עדיין מתאמצת בדיכוי רפלקס הפליטה שלה, איברו של אלכס ממלא את חלל פיה ואפה תחוב בשערות מבושיו, כאשר היא חשה בראש הזין מחליק לתוכה, כובש אותה בתוך מספר שניות.
בדקות הבאות אלכס והשוטר השני (שימי? איתי? האם זה משנה בכלל?) דופקים אותה מלפנים ומאחור, כמו הייתה מילוי עסיסי בסנדווי'ץ. בשלב מסוים ניסתה להעניק לאלכס מציצה קצת יותר מתוחכמת אך הוא אחז מיד בראשה הזהוב בשתי ידיו והדף את איברו לפנים, למטה, עמוק לתוך פיה הלוהט. אורית הבינה מיד שתחכום הוא לא שם המשחק כאן ושהבריון פשוט נהנה לזיין את הפנים שלה ורק הייתה אסירת תודה לדייבי שכבר הכין אותה לצורת משגל מוזרה זו ושאינה צריכה להתנסות בה לראשונה עכשיו, מאחורי הניידת, בעודה נאנסת על ידי שלושת השוטרים.
השוטר שמאחור הולם בה בכוח, משפד את גרונה עמוק יותר על איברו של אלכס. היא מתאמצת עכשיו לגנוב נשימות חטופות, שומעת אותו במעומעם נושף בעודו גומר במרץ, ידיו אוחזות בישבנה בכוח. זין אחר חודר אליה כעבור כמה שניות אך לה אין זמן להתרכז בכך, כי אלכס מתחיל סוף סוף לגמור, ממלא את גרונה בשפיך חם וסמיך אותו היא בולעת בחוסר ברירה, משופדת כמו שהיא על הזין הגדול. אלכס אוחז בראשה וממלמל ברוסית, גופו נרעד, והיא בולעת אותו פעם אחר פעם עד שהרעד שוכך.
אלכס שולף את איברו הנרפה מפיה ומתרחק ממנה ואורית, נבעלת עדיין מאחור, נאלצת להישען על רכב המשטרה כדי לשמור על שיווי משקלה. לסתותיה כואבות ופיה משופשף ומגורה והיא אסירת תודה על המנוחה היחסית שיש לה עכשיו. בסקרנות מרירה היא מביטה לאחור, רוצה לדעת מי הוא האונס אותה עכשיו. השוטר איתי. היא מחזירה את פניה לפנים ומשפילה את ראשה. ידיו של השוטר איתי חזקות והוא מושך אותה מעט אחורה עד שהיא מאבדת את אחיזתה ברכב שלהם וכעת היא תלויה רק בידיו המייצבות אותה כדי לשמור על שיווי משקלה, אך הוא עומד במשימה בכבוד וכחלוף הדקות היא חשה בביטחון משונה, קומי כמעט, ביכולתו לשמור עליה שלא תיפול. כמו איזה מבחן אמון בדינמיקה קבוצתית מהגהינום.
אחר כך הוא גומר, בלי שהיא שמה לב כמעט. רגע אחד הוא עוד דופק אותה, מיוזעת, שדיה מתנדנדים כמו שתי משקולות סיליקון מוזרות וברגע הבא היא מרגישה שהפסיק והוא רק שומר עליה שלא תיפול. אורית מזדקפת, שריריה כואבים מהתנוחה הספורטיבית, הסרעפת לוחצת מהמאמץ ונשענת על על ברכיה, כפופה ומתנשפת, שפיך מזרזף על ירכיה, זיעה צורבת את עיניה.
"עוד פעם.” אומר אלכס, איברו זקור למחצה.
"שוב עומד לך?” צוחק שימי. “מה אתם אוכלים שם, יא אללה שלכם. זה הוודקה, אני אומר לך.”
"מה וודקה, מי וודקה?” רוטן אלכס, לא באמת כועס. “אני לא שותה בכלל.”
"מה שתגיד, בכל מקרה, עכשיו תורי שוב.”
"אפשר ביחד, למה לריב?” אומר אלכס. “בואי, סוקה.” הוא פונה לאורית ורומז לה להתקרב אליו.
היא מתקרבת אליו בחשש, גופה עדיין כואב. אלכס אוחז במותניה בקלות ומניף אותה באוויר עד שמפשעתה מעל איברו.
"אוו! עכשיו אני!” מוחה שימי.
"רגע, בנאדם. אפשר ביחד. חכה רגע. תכניסי אותו.” הוא מצווה.
אורית כבר עברה את שלב ההתנגדויות והיא תרה אחר איברו, מוצאת אותו ומחדירה אותו לתוכה לאחר כמה ניסיונות, חשה בו מתקשה בין אצבעותיה הרכות. השוטר מרים אותה באוויר, זרועותיו החזקות מתחת לרגליה והיא נאחזת בו לבל תיפול אחורה.
"בוא, שימי.” אומר אלכס ללא שמץ מאמץ בקולו. “אפשר ביחד, אמרתי לך.”
"מה?”
"מאחורה. תן לה מאחורה.”
"ואללה.” אומר שימי בתערובת של השתאות והערכה.
ליבה של אורית מזנק בבהלה כאשר היא חשה בגופו של השוטר שימי מאחוריה. אינסטינקטיבית היא מסתובבת אליו והוא מגחך אליה, איברו כמו אלת שוטרים בידו. קור פושה בה כאשר ראשו הקשה פוגש את החור הזעיר שלה והיא גונחת בקול כאשר הוא מבקיע את דרכו לתוכה, נאחזת בגופו השרירי של אלכס כאילו תמצא בו מזור או נחמה.
תנועותיהם מוזרות ולא קצובות בעודם בועלים אותה, האחד מלפנים והשני מאחור. גופותיהם השריריים מועכים אותה, נדחקים לתוכה, קוברים אותה. ריח של מדים וזיעה ודמעות וסיגריות ממלא את אפה ופניה נקברים בחזהו הרחב של אלכס. שנים אחר כך, לעתים בזמן ריגוש קיצוני, יחזור אליה הרגע הזה והיא תתפוצץ כמו פצצת מימן, מקצות האצבעות ועד שערותיה שנדמות לה לפעמים כאילו הן מחושמלות וסמורות כשל חתולה בוערת, ציפורניה שלופות, עיניה אדומות, ניביה חדים ושיניה חורקות בעודה חושקת את לסתותיה כדי להכיל את העונג האלים שמאיים לקרוע אותה. אבל זה בעתיד ובהווה שלה אין עונג רק תבוסה והשפלה ואנחות גברים זרים וכניעה וצייתנות ושפיך.
ואז הכל נגמר כמו מים מספונג'ה שזורמים דרך פתח הביוב.
היא בג'יפ של גונן עכשיו, לבושה בסמרטוטי בגדיה. יש לה חור בזכרון בגודל של מכתש רמון. איפה הניידת? אין רכב מאחוריהם, זה רק היא וגונן וכאבים בכל מיני מקומות בגוף וריקנות.
גונן אומר משהו אבל היא מתעלמת ממנו. הוא מדבר שוב אבל ההברות שלו לא מתחברות לשום דבר שבא לה לשמוע.
"תסתום.” היא מקרקרת. “אם אני אשמע אותך מצייץ אני אהרוג אותך. פשוט ככה.”
היא באמת לא שומעת אותו יותר. להפתעתה במכתש רמון האפל שבבטנה נדלק פתאום אור קטן, כמו מדורה רחוקה. היא עשתה את זה בשביל דייבי. בשבילה ובשביל דייבי. גונן ימליץ לבוסים שלו לקנות את החברה ודרך כל הגהינום יצמח משהו טוב.
הג'יפ נעצר והיא מבינה שהגיעה הביתה. גונן כנראה עדיין מפחד ממנה והוא לא אומר שום דבר כאשר היא יוצאת, מדשדשת ברגליים חלשות ועקבים גבוהים ומתחילה לגרוס את חלוקי הנחל שעל הכביש בדרך אל הבית.
יש אור במטבח כאשר היא נכנסת ורוני יושבת שם, לבושה בסט קטן ולבן ועדין, מאופרת לסקס וקוראת בספר.
מבטיהן נפגשים ונדמה לאורית שרוני רוצה לשאול אותה, להציע לה, לחבק אותה. אבל רוני כבר לא בעלה והיא כבר שייכת למישהו אחר ומה שיש בינהם כרגע זה עצב, לא קשר.
"איפה דייבי?” היא שואלת לבסוף, בלי להתקרב.
"עוד לא חזר.”
כעס ניצת בה, מפזר מעט את ערפל ההלם שבמוחה.
"מה עוד לא חזר?”
"לא חזר.” עונה רוני.
"אבל הוא אמר שזה רק ראיון.” אומרת אורית, בקושי משתלטת על זעמה. “שזה רק…קשור לראיון הזה. אז למה כל כך הרבה זמן?”
"לא יודעת.” עונה רוני, לשון הנקבה שגורה בפיה גם כאשר דייבי אינו.
"אני מתקשרת אליו.” מודיעה אורית וצועדת בנקישת עקבים רועמת אל הטלפון שלה.
"איפה אתה?” היא שואלת כאשר דייבי עונה. לא בצלצול הראשון. גם לא ברביעי.
"אנחנו בדרך הביתה. איך היה?”
"נפלא.” היא רושפת בארסיות. “שלושה שוטרים אנסו אותי.”
"ו…גונן יצא מרוצה?”
"מה?! זה מה שחשוב לך?”
"סליחה, את בסדר?”
"כן. סך הכל כן.”
"אז איך יצא גונן? מרוצה? נהנה? הספקתם..?”
"כן, 'הספקנו'. מצצתי לו ואז שלושה שוטרים עצרו אותנו. הם הפחידו את האפס הזה ואמרו לו שהוא לא ראה כלום ואז הם…” דמעות חונקות את גרונה.
"הם פגעו בו?”
"לא.” מצליחה אורית להגיד לפני שקולה נשבר. “מתי אתה מגיע?” היא שואלת בעליבות.
"אנחנו כבר מגיעים. חמש דקות.”
אורית מנתקת את השיחה.
דמעות מתעבות על חלונותיה לפתע ולפני שהיא מבינה מה קורה היא פורצת בבכי, פתאום זקוקה לו כל כך. עד עכשיו הייתה גיבורה ליד גונן, השוטרים ורוני ואפילו בתחילת השיחה עם דייבי הצליחה להחזיק מעמד ועכשיו הכל מתפרץ, כל החרא, כל השיגעון והחולניות של השבועות האחרונים, כל הבית משוגעים הזה שהבית שלה והחיים שלה הפכו להיות. די. היא רוצה שזה יגמר כבר. היא רוצה לעוף מפה עם דייבי, עם או בלי הכסף, להשאיר את רועי/רוני והחלומות שלו שהפכו לסיוטים שלה מאחור ולפתוח דף חדש ונקי וחלק.
"אנחנו בדרך הביתה.”
מי זה אנחנו לעזאזל?
"אנחנו כבר מגיעים.”
דמעותיה של אורית מתייבשות מיד. האדם היחיד איתו נפגש דייבי הערב זאת העיתונאית הזונה הזו, תמר. “אנחנו" זה דייבי ותמר? ולמה הוא מביא אותה בשעה כזו? התשובה מתפשטת בתודעתה כמו זפת רותחת, לוהטת ודביקה ושחורה. לא יכול להיות. דייבי לא יעשה לה את זה. לא לה. לרועי כן. לגונן כן. אבל לא לה. אותה הוא אוהב. הוא לא יפגע בה ככה, “אנחנו" זה דייבי ומישהו אחר. גונן? כנראה. הוא נפגש עם גונן והוא מביא אותו הביתה. הם בטח יהיו רעבים. היא תתקתק להם איזה קיש.
ניגשת למקרר. כרוביות, גבינת קצ'קבל. מגירת תבניות, תבנית פיירקס. חוזרת למקרר. שמנת מתוקה. ביצים. סכין גדול. קרש חיתוך מעץ. היא מחממת את התנור ומתחילה להכין בצק.
"מה את עושה?” שואלת רוני.
"עוד מעט הם יבואו.” עונה אורית, לשה את הבצק. “הם בטח רעבים.”
"מי זה הם?”
"לא יודעת. דייבי ו…גונן.”
"גונן? באחת בלילה? מה הוא יעשה כאן?”
"לא יודעת. שקט.”
"אולי כדאי שתחליפי בגדים ותשטפי פנים. את נראית נורא.”
"לא. אני צריכה לבשל.”
חותכת את הכרובית. מוציאה בצלים. חותכת. חותכת. שמה מים לבשל את הכרובית וחוזרת אל הבצלים.
קרקוש מפתחות נשמע בדלת ואורית מזנקת ומסתובבת במהירות. דייבי נכנס, על זרועו הימנית תלויה העיתונאית הזונה, תמר. תמר לבושה בשמלה קטנה ושחורה המדגישה את קווי המתאר של גופה הגמיש מתחתיה.
"ערב טוב, בחורינה!” אומר דייבי בחיוך גדול. “דיברתי עם גונן. הוא קצת מעורער ממאורעות הערב אבל הוא הבטיח לי שהדו"ח הסופי שלו ישלח עוד הלילה. זהו. אפשר להגיד שהעסקה על סף חתימה.”
"מה היא עושה כאן?” שואלת אורית, חרשת לדבריו. שדה ראייתה מצומצם עכשיו והדבר היחיד אותו היא רואה, שומעת ומריחה זה השרמוטה הדבוקה לדייבי שלה.
"היא…היא רצתה להכיר אותנו.” מחייך דייבי ולזוועתה של אורית מנשק את העיתונאית בלהט, ידו מלטפת את ירכה.
"היא עפה מכאן עכשיו.” מתאפקת אורית.
"אוי, נו.” אומר דייבי ומתקרב אליה, מתנודד מעט. “בואי נעלה למעלה…את, ואני, ותמר ורוני…ונחגוג קצת…”
"נראה לך שאני במצב רוח לחגיגות?” שואלת אורית. ההיסטריה מבעבעת ורותחת מתחת לקרום הדק של שליטתה העצמית ודייבי דורך על הקרום הזה בגסות שיכורה. “אתה יודע מה עבר עלי? תעיף אותה מכאן עכשיו! אתה שלי! הבטחת שנהיה ביחד!”
"נראה לך?” שואל דייבי ומגחך. “תראי איך את נראית…עם הציצים האלה והתלבושות האלה…נראה לך שאני אהיה של מישהי שמזדיינת עם גבר אחר מול העיניים של בעלה? זאת האישה שתהיה אם ילדי? את שרוטה לגמרי, בחורינה…”
"זה מה שאתה ביקשת!” היא רושפת, שואגת, זועמת. שפתיה חשוקות, אצבעותיה מתהדקות סביב משהו בידה, עיניה מצטמצמות.
"האמת? לא חשבתי שתסכימי.” מושך דייבי בכתפיו ומגחך לעבר תמר. זו מחזירה לו חיוך ואורית מבינה לפתע שבמהלך הערב הוא ישב עם הזונה הקטנה הזו וסיפר לה כמה נמוך הוריד אותה, איך הרס את ביתה, את בעלה, את חייה.
להב הסכין פוגע בעורק הצוואר של דייבי הרבה לפני שהיא מבינה שיש לה בכלל סכין ביד. דייבי מביט בה בתדהמה, החיוך נמחק משפתיו ושולח יד לעצור את זרם הדם אבל ידה עולה ויורדת שוב, הפעם על חזהו. דייבי איש גדול וחזק אבל הטירוף הפורץ ממנה מתגבר על כוחו ההולך וניתז על רצפת המטבח. היא שומעת צרחה אבל אינה יודעת אם זאת היא או תמר. דייבי מנסה הדוף אותה אבל ידה ממשיכה לעלות ולרדת, לעלות ולרדת, עד שידיו נחלשות כידי איש זקן והוא אינו מצליח להזיז אותן כלל.
* * *
רועי יוצא מהמקלחת וסוקר את גופו בראי. לא רע. בחודשים האחרונים העלה שמונה קילוגרם, רק של שרירים. יש סימנים כחולים וחומים באזור החזה שלו, אבל הוא אוהב אותם ולא מתכוון להפסיק להתאגרף, גם אם רחמים המאמן רמז לו שאחרים לא ששים להתחרות נגדו בקרבות אימון. שילכו להזדיין.
ההנהלה של אלנפילד קצת נבהלו כאשר שמעו על מותו של דייבי אבל הוא ותמר הצליחו לשכנע את השוטרים שהיה כאן התקף טירוף מקרי ומוזר ותמר דיברה עם כמה אנשים וכל הסיפור לא עשה יותר מדי כותרות. אלנפילד השתהו עוד כמה שבועות אבל בסוף השתכנעו והוציאו את המיליונים וקנו את החברה, רוב הכסף מגיע הישר לכיסו של רועי. לא מעט קרנות הון פנו אליו בשבועות האחרונים עם הצעות מעניינות ופניו הופיעו בשערי עיתונים ומגזינים בכל העולם, והוא נמצא כעת בפריחה מקצועית ואישית. מדהים כמה מהר אפשר לשכוח את העבר כאשר ההצלחה מחייכת אלייך.
"אתה בא?” נשמע קול נשי מחדר השינה. אותו חדר שינה ממנו גורש על ידי אשתו הנמצאת בכלא עכשיו והמאהב השטני שלה.
הוא מחייך לעצמו.
רועי יוצא מחדר האמבטיה, יבש ונינוח וחרמן. במיטה ממתינה לו תמר, לבושה בחלוק סאטן שחור, ערוותה מציצה בין רגליה, מנצנצת במיצי תשוקה.
————-
סוף.