סוס טרויאני – חלק ג’, דייבי

חלק ג, דייבי
דייבי יושב בכורסת העור ומעיין במדור הספורט כאשר הוא שומע את הנקישה בדלת.
“הוא בא.” אומרת אורית מהספה, שמץ של מתח בקולה. התהליך שעברה בשבועות האחרונים כמעט הושלם אך עדיין יש בה משהו ישן ושמרני אשר אינו מעט בנוח כאשר רועי בסביבה. לא משנה, הלילה יושלם המהפך.
“את מוכנה?” מוציא דייבי את הסיגר מפיו ונושף לחלל החדר.
“כן.” מהנהנת אורית.
חוץ ממציצות , כבר שבוע ימים שהוא לא נגע בה. למרות שהכאבים בחזהּ לא נעלמו לחלוטין, מזה ארבעה ימים היא מיוחמת כחתולה אך דייבי דוחה אותה בנימוס ובחוסר נימוס פעם אחר פעם. את הייחום שלה הוא שומר להלילה.
“ערב טוב.” אומר בעל הבית כאשר רועי נכנס אל הסלון.
רועי נועץ את עיניו באשתו.
“מה עשית לעצמך?” שואל רועי בתדהמה.
אורית לבושה בחליפת גוף עשויה תחרה לבנה ושקופה כמעט ומתחתיה היא עירומה. חור עגול ממוקם על מפשעתה לזמינות מרבית עבור דייבי. היא נועלת נעלי עקב גבוהות, ושיערה, שהיה חום ערמוני ועשיר, צבוע עכשיו בפלטינה בוהקת. אך גאוותו הגדולה של דייבי הם זוג שדי הסיליקון האדירים הנישאים עכשיו על חזה, מחיר קטן לאורית עבור הזכות למצוץ את איברו של דייבי.
רועי עצמו נראה תשוש ומלוכלך, שפל כתפיים ומובס. בדיוק במקום בו רוצה אותו דייבי. הוא מניח לזוג האוהבים להשלים את השיחה.
"מה זה?” שואל רועי, מחווה לעבר חזה.
“אמרתי לך שאני רוצה להגדיל את החזה.” אומרת אורית.
“זה לא את, זה דייבי.” אומר רועי בכתפיים שמוטות.
“זה אני ודייבי.” מתריסה אורית. "ובעיני זה יפה.”
“חזרת הביתה.” מתערב דייבי וארבע עיניים מופנות אליו.
“כאילו שהייתה לי ברירה.” אומר רועי במרירות, כמעט בבכיינות. נראה לדייבי שהוא בכה בשעות האחרונות.
“אתה תמיד יכול ללכת מכאן ולחפש את מזלך בחוץ.” מחייך אליו דייבי.
דייבי קם מהכורסה ומתקרב אל רועי. פעם הם היו שווים. פעם היה רועי מנהל ויזם וחולם ומנהיג. עכשיו לא. רועי עייף ומובס, דגלו הלבן מונף אל על והוא רק מחפש מישהו שיקבל את כניעתו.
“אתה רוצה ללכת מכאן?” שואל דייבי ומתקרב לרועי. “אתה רוצה לנסות ללוות כסף ממישהו? לנסות להסתיר את הסקנדל?”
רועי נד בראשו לשלילה, אך דייבי ממשיך.
“אתה רוצה לנסות להסתיר את העובדה שאשתך העיפה אותך מהבית והיא מזדיינת עם העובד שלך?”
“לא.” אומר רועי בשקט.
"שיש נגדך תיק על תקיפה?”
“לא.”
“שאיבדת את החברה שהקמת?”
“לא.”
“שסולקת מהבית?”
"לא.”
“שאשתך השתלטה על חשבון הבנק שלכם?”
“לא.”
“אתה רוצה לגור כאן?” שואל דייבי את רועי ברכות וזה מהנהן. דייבי מחייך אליו בחביבות.
“אז תגיד 'בבקשה'.”
“בבקשה.”
“'בבקשה תרשה לי לגור בבית שלי'.”
“בבקשה…תרשה לי לגור בבית שלי.”
“'בבקשה תהיה הגבר של הבית'.”
“בבקשה תהיה הגבר של הבית.”
“בסדר. אני מרשה לך. אבל בבית שלי יש רק גבר אחד, וזה לא אתה. ברור?”
רועי מהנהן.
“יופי. עכשיו לך עם אורית לאמבטיה ותתקלח. אחר כך יש לה כמה הפתעות בשבילך.”
אורית לוקחת שקית נייר ורודה וגדולה עליה מודפס באותיות כסף Victoria's Secret. רועי מביט בשקית בחשש אך אינו אומר דבר וכאשר אורית אוחזת בידו ומובילה אותו אל האמבטיה, הוא משתרך אחריה כמו כלבלב שסרח, זנבו בין רגליו.
דייבי ממתין בדריכות בסלון. הוא מצפה לשמוע צעקות או אפילו קולות של אלימות, אך הוא שומע רק מעט דיבורים בין הגבר והאישה וקולו העמום של רועי משדר רק עצב, לא זעם. מים זורמים ועוד דיבורים. לדייבי נדמה שהוא שומע התייפחויות אך הוא לא בטוח בכך ומעדיף להמתין בסלון ולראות את השלב האחרון בתוכניתו המופלאה מתממש.
כעבור ארבעים וחמש דקות לערך נפתחת הדלת.
ראשונה יוצאת אורית. פניה מוזרים, משולהבים, חיוך עקום על פניה בעודה מתקשה להסתיר את חיוכה. אחריה יוצא רועי.
“וואו.” אומר דייבי בכנות ומתקרב אליהם. “כל הכבוד. אני פשוט…כל הכבוד, אוריתי. מעכשיו,” הוא פונה אל רועי." שמךְ בבית הזה הוא לא 'רועי' אלא 'רוני', ורוני היא אישה, ברור?”
רוני מהנהנת, ראשה מושפל. היא נועלת נעלי עקב וגורבת ביריות לבנות, תחתוני סאטן וחגורת בירית תואמת. לגופה היא לובשת בייבידול סאטן לבן המחמיא לכתפיה הדקות ודייבי מבחין שעל פי הוראותיו, גופה חף משיער מיותר וחלק להפליא. שיערותיה של רוני, שהיו אסופות תמיד לאחור בקוקו הדוק וגברי, עשויות עכשיו בשתי קוקיות רופפות, אסופות באמצעיתן בגומיות ורודות.
דייבי מלטף את ידה והיא מתקשחת, כובשת את מבטה ברצפה. הוא מניח את אצבעותיו מתחת לסנטרה ומאלץ אותה להרים את ראשה. שפתיה בוהקות בגלוס והיא מאופרת בעדינות המבליטה את תווי פניה הנשיים ממילא. אורית גם הדביקה לה ריסים מלאכותיים המעניקים לכל עפעוף שלה גוון חושני, פתייני כמעט. דייבי מוצא את רוני נהדרת.
“את מדהימה.” הוא אומר לה בכוונה מלאה. “את יפייפיה. ואת שלי. בואו.”
דייבי כורך את זרועותיו סביב מותניהן של אורית ורוני ומוביל אותן אל חדר השינה. בדרך הוא גונב ליטוף על ישבנה השרירי, הבתולי, של רוני, וחש באיברו מתקשה. עוד מעט.
“שבי כאן.” מורה דייבי לרוני כאשר הם מגיעים לחדר השינה ומצביע על כיסא האיפור של אורית ורוני מתיישבת בצייתנות, גופה מתוח ונוקשה, פניה היפות מכורכמות.
דייבי נוקש באצבעותיו ואורית צונחת על ברכיה מולו ושולפת את איברו ממכנסיו. הוא מביט ברוני, מתענג על הבעת העלבון והכאב על פניה. עיניו של דייבי עוקבות אחר כל תנועה בפניה של רוני כאשר אורית פוערת את שפתיה ועוטפת את איברו באהבה רטובה. פיה של אורית חם ורטוב ובתקופה האחרונה הוא כבר לימד אותה למצוץ כמו שצריך ולעשות את הדבר הטוב ביותר שאישה יכולה לעשות עם הפה שלה.
“ידעת שהיא מוצצת ככה?” הוא שואל את רוני וזו נדה בראשה לשלילה.
“מממ…” נאנח דייבי בעונג, בטנו משתפלת מעל ראשה של אורית השוקד מתחתיו בתנועות קצובות. קולות מציצה רטובים מהדהדים מהקירות כאשר אורית מתאמצת ומצליחה לבלוע יותר ממנו, ראשה יורד עליו בתנועות בורג עמוקות ומענגות. דייבי קופא על מקומו, גופו נרפה והוא צף על גלי עונג כמו עלה בנחל עצל. הוא לא ממהר, מניח לה לענג אותו בפיה, לפנק אותו. הלילה הזה יהיה ארוך, אין כל סיבה להאיץ אותו.
“עומד לךְ?” שואל דייבי לפתע את רוני.
גם מתחת לאיפור הוא מבחין ברוני מסמיקה ומגחך אליה בקול רם.
“נראה לי שכן…נראה לי שכן. בואי.” הוא רומז לה באצבעו.
רוני קופאת, פניה שילוב של בעתה ומשהו אחר, משהו שדייבי הבחין בו כבר כמה דקות.
“בואי הנה.” הוא אומר בשנית, קולו נמוך, חם, מאיים, מפתה. הוא מאגרף את ידיו הימנית ופרקים מתפצפצים בקול.
רוני קמה מכסאה ונעמדת לידו, עיניה היפות קרועות בבהלה.
“על הברכיים.”
גופה של רוני תשוש, מבועת ומרוגש מכדי להישאר עומד והיא מחליקה בקלות על ברכיה, פניה סנטימטרים מהזין הרטוב הנכנס ויוצא מבין שפתיה של אורית.
“ככה מוצצים.” אומר דייבי, מתרגש למראה שני הראשים היפים מתחתיו. “רוצה לנסות?”
רוני פוערת את עיניה הכחולות.
“רוצה או לא?”
רוני נדה בראשה לשלילה באטיות.
“תנסי, את תאהבי את זה.” אומר דייבי.
“לא.” לוחש רועי, מהופנט לזין העבה והרטוב אשר אשתו מוצצת בשקיקה מולו כאילו לא בעלה לא היה סנטימטרים ממנה. “בבקשה.”
“קדימה, מתוקה.” אומר דייבי. הוא שולף את איברו מפיה של אורית ומקרב אותו אל רוני היפה. “תפתחי את הפה, זה לא יכאב.”
“לא…”
“זה יכול לכאוב אם את רוצה.”
עדיין כורעת תחתיו, רוני מביטה בו בתחנונים, דמעות מתאספות בעיניה הכחולות. מבלי משים, גם שפתיה החושניות נפערות מעט, קורצות לדייבי בהבטחה חשאית והליפ-גלוס שמרחה עליהן אורית שובר את האור באלפי זהרורים עדינים. כתפיה הדקות ורגליה החלקות משלימות לדייבי את התמונה לאישה עדינה ונחשקת וכרגע אין בעולם כולו דבר שדייבי רוצה יותר מאשר לבעול אותה.
“עכשיו.” הוא אומר.
רוני פוערת את שפתיה בהיסוס ודייבי מחליק את איברו הרטוב בינהן ונאנח בקול.
“עכשיו תתחילי למצוץ.” הוא אומר בקול נמוך ומעובה. “ואם אני ארגיש שיניים, את תאבדי שיניים, ברור?”
רוני מהנהנת, הזין עדיין בפיה. היא מניעה את ראשה קדימה ואחורה בזהירות ודייבי גונח.
“את לומדת מהר…יופי…תעשי לי עם הלשון…”
שפתיה החושניות של רוני עוטפות את איברו של דייבי בעודה מוצצת אותו בהכנעה. כמצוותו של דייבי היא גם מלקקת בלשונה את חלקו התחתון של הזין ודייבי מגרגר בהנאה ומלטף את שערה השחור באישור. על פי הנחיותיה של אורית היא גם מנסה ומצליחה להבריג את ראשה על איברו של דייבי, מלקקת ומוצצת בזהירות את אשכיו ומאוננת לו בעודה עושה כן, אצבעות איש ההייטק שלה שלה רכות ועדינות.
"בואי, אוריתי. עכשיו תורך.”
בדקות הבאות מתחלפות אורית ורוני על איברו של דייבי. על פי נקישת אצבעותיו של דייבי מחליפות שפתיה הרכות אורית את אלו של רוני, ולהיפך. לפרקים יונקת זו את אשכיו בעוד רעותה מוצצת את איברו ולפרקים מלקקות שתיהן יחדיו את הזין הבוהק. אם רוני חששה קודם ונרתעה מהעומד להתרחש, לדייבי נראה עכשיו שהיא מוצצת את איברו בשקיקה שאינה פוחתת מזו של הזונה השנייה. בשלב מסוים נמאס לדייבי לעמוד והוא עולה למיטה ונשכב על גבו. שתי נשותיו מטפסות אחריו, נשכבות לצדדיו וממשיכות לענג אותו בפיהן כאילו היה שייח. דייבי בגן עדן.
“אוריתי,” הוא אומר אחרי כמה דקות. “על ארבע.”
אורית מוציאה את הזין מפיה וכורעת על ארבע על המיטה, ראשה שמוט, נחיריה משתוקקים. אצבעותיה חופנות את הסדין בקוצר רוח ודייבי יכול להריח את תשוקתה. כבר כמה ימים היא מחכה שיחדור אליה.
דייבי כורע מאחוריה ואוחז בישבנה. הוא אוחז באיברו ומפשפש בקצהו בין שפתי ערוותה השופעות ואורית נאנחת בקול ומנענעת את ישבנה כמו כלבה מיוחמת.
"צריכה את זה?”
"כן, אתה יודע שכן.” נאנחת אורית. “בבקשה…”
דייבי מביט בעיניה הכחולות של רוני ואז חודר באטיות אל נרתיקה הלוהט של אשתו. מבטה של רוני כואב ופגוע אך לדייבי נדמה שהוא מבחין גם במבט אחר, ביצר אחר, בפניה העדינות. הוא דופק את אורית בתנועות עמוקות ומהירות, מטלטל את ישבנה, ראשה, שדיה החדשים והגדולים. אורית גונחת בקול וקוראת בשמו של דייבי, אצבעותיה חופנות את הסדינים ומתאגרפות לאגרופי חשק. גופה מתנדנד בחרמנות העצורה בה מאז הניתוח והיא שופעת להט סביב איברו של דייבי, ירכיה רטובות וגבה מיוזע. דייבי אוהב להחזיק בה ככה חזק ולדפוק אותה בעוצמה מאחור. כמה שהיא עדינה, היא לא מתפרקת בקלות וככל שהוא יותר פראי איתה, היא משתלהבת יותר. רוני מביטה בהם באותו יגון עדין אך היא מרותקת לנעשה ודייבי מבחין בה מלקקת את שפתיה בהיסח הדעת.
"עכשיו תורך.” הוא אומר לה.
"לא.” היא עונה בבעתה, פוערת את עיניה הכחולות מולו. “לא זה.”
דייבי לא ממש מחכה לשיתוף פעולה מלא. הוא אוחז בזרועה וספק מסובב, ספק הודף אותה על פניה. הוא יוצא מאורית המצווחת במחאה וכורע מאחורי רוני. זרועותיו חזקות והוא אוחז במותניה הצרות, מתעלמת ממחאותיה הרפות, ומעמיד אותה על ברכיה ככלבה. ישבנה של רוני קטן ושרירי והיא מנסה לשלוח את ידה לאחור כאשר היא חשה בראש הזין השמנוני עדיין ממציה של אורית מגשש בפתח האחורי שלה, אבל היא עייפה וחלשה ומבוהלת וכוחה לא משתווה לזה של דייבי. הוא מסלק את ידה כלאחר יד, מכוון את איברו הגדול אל אחוריה ודוחף.
רוני צווחת, קולה סדוק מכאב והשפלה ויאוש. אך היא אינה נאבקת וידה שסולקה משמשת עכשיו כי לייצב את גופה והיא כורעת על ארבע בכניעה מלאה. דייבי נאנח ברכות, אצבעותיו החזקות אוחזות במותניו של הגבר היפה תחתיו והוא מזיין אותו בתחת בתנועות נינוחות ואטיות, בועל אותו בעצלתיים, מבלי למהר. העסק שייך לו. האישה שייכת לו. הבית שייך לו. הכל שלו. התחת החמוד שמתחתיו זה חלק מהעיסקה.
והוא מזיין את התחת. נשימותיה של רוני קצרות ומקוטעות, ההלם והכאב מזעזעים אותה עם כל חדירה. אורית, שבהתחלה צפתה מרותקת במתרחש, מזדחלת עכשיו אל שידת הלילה שלה ומוציאה ממנה בקבוקון נוזל סיכה: גם את ישבנה שלה דייבי אוהב לזיין והיא כבר למודת ניסיון. הפעם הראשונה שלה עם דייבי הייתה דומה לזיון הזה. היא מתיזה נוזל שמנוני על איברו של דייבי וזה מחליק עכשיו בקלות רבה יותר אל ישבנה הדואב של רוני והבעת פניה של זו מתרככת קמעה.
"יותר טוב?” היא שואלת את רעותה-בעלה ורוני מהנהנת, עיניה הכחולות מצועפות דמעות.
"רואים.” מצחקקת אורית. הזין של רוני יוצר אוהל חמוד במיוחד בתחתוני הסאטן שלה.
"חרמנית, הא, רוני?” צוחק גם דייבי ובועל אותה עמוק במיוחד, סוחט ממנה צווחת כאב. רוני לא עונה, אבל איברה נשאר קשה.
"תגעי בו, תראי מה המצב שם.” מצווה דייבי ואורית שולחת את ידה אל הזין. גופה של של רוני נרעד מתחת לדייבי כאשר אצבעותיה העדינות של אורית מפשפשות בין רגליה ונוגעות במוקד השקיקה שלה.
"נעים?” שואל דייבי, אך רוני לא עונה.
"אל תגעי בה.” הוא מצווה על אורית וזו מרחיקה את ידיה.
"שאלתי אם נעים לך כשהיא נוגעת שם.”
איברה של רוני נרעד וגופה נע בחוסר סבלנות. היא מהנהנת בסופו של דבר.
"ילדה טובה.” מחייך דייבי. “את יכולה ללטף אותה.” הוא מורה לאורית וזו מחזירה את אצבעותיה הרכות אל הזין הקשה של רוני.
דייבי ממשיך לבעול את הזונה היפיפייה שלו אך גניחותיה כבר אינן מביעות רק כאב וייסורים וקול חדש ורך מתווסף להם. דייבי משמן אותה בעוד מנה מנוזל הסיכוך ואיברו מחליק אל ישבנה ביתר רכות כעת כאשר ההלם הראשונה חלף והיא כבר מצליחה להרפות את שריריה.
"את אוהבת לקבל בתחת?” הוא שואל את הגבר השני וזו מנידה בראשה לשלילה במרץ, שיערה האסוף בשתי קוקיות מתנדנד מצד לצד.
"אני בטוח.” מגחך דייבי. “בגלל זה עומד לך ככה. בגלל זאת כל כך שונאת את זה. לא נורא: זיונים בתחת זה כמו סושי: זה טעם נרכש. את תלמדי לאהוב את זה.”
רוני גונחת לפתע וגופה נרעד ודייבי מבין שהיא גומרת, משפיכה בניעות עזות בתחתוני הסאטן שלה.
"את גומרת? את גומרת כשאני מזיין אותך בתחת?” אומר דייבי ומגביר את קצב מהלומות האגן שלו בישבנה הקטן. “אני רואה שאת ממש שונאת את זה…”
רוני נרגעת לבסוף ורק נשארת לכרוע, נרעדת ורפויה, בעוד דייבי ממשיך לחגוג על ישבנה הקטן. הישבן שרירי ובוהק מזיעה ודייבי משפד אותו בכוח כאשר הוא מרגיש את השיא שלו מגיח, סוחט אנקת כאב רפה מרועי המובס. דייבי אוחז במותניו של הגבר השני וממלא את התחת שלו בשפיך, אשכיו מתכווצים שוב ושוב באורגזמה מענגת, עד שהוא נרגע לבסוף.
דייבי משתרע על המיטה שלו ואורית, מתורגלת, מסתערת עליו עם מטליות לחות ומנקה אותו במהירות.
"תסתכלי מה היא עושה.” מורה דייבי לרוני וזו מהנהנת חלושות, דומעת ורועדת. “תלמדי ממנה. אם את רוצה להמשיך לגור בבית הזה, כדאי שתלמדי מהר.”
אורית מביאה לו מונטה קריסטו ומדליקה לו אותו ודייבי מתרווח במיטה, מעשן ונינוח. החיים טובים אליו. בימים הוא יעבוד על המוצר ובלילות יחגוג עם אורית ורוני בבית המפואר הזה. העסקה עם תאגיד אלנפילד מתקדמת מהר. בדרך כלל ארגונים כאלה יכולים להימרח חודשים אבל הם כבר רמזו לו שהם מוכנים לקנות אותו תוך שבועות.
"יאללה, 'סתלקו. אני רוצה לחשוב.” הוא אומר. “תגידי לה שתעיר אותי בשבע.” הוא מורה לאורית ושתי הזנונות מסתלקות. כנראה שרועי ינסה לדבר עם אשתו, אבל אורית מאוהבת בדייבי, העגלה. היא לא הולכת להשתכנע בקלות. הוא יחזיק כאן את העניינים, ירשה לרועי לחזור למשרד בימים, יזיין את רוני בלילות ואז ימכור.
הכל דבש. הוא הולך לישון.
דייבי מתעורר כאשר מישהו נכנס לחדר. בחוץ זרחה השמש ורוני עומדת בפתח, לבושה בחצאית תכולה קטנה וגופיה ורודה עם ציור של לב בזהוב מטאלי. שיערה קלוע לשתי צמות והיא מאופרת בעדינות מלבד שפתיה הבוהקות בוורוד. דייבי מתמתח ומתקשה במהירות. כל הכבוד לאורית על הבגדים.
"בואי הנה.” הוא מורה לה. “עלי למיטה.”
רוני מביטה בו באימה אך לא זזה.
"עוד לא שתיתי את הקפה שלי, אין לי הרבה סבלנות. תעלי כבר למיטה.”
רוני עולה למיטה, כורעת רחוק ככל האפשר מדייבי.
"תתקרבי, מתוקה.” מתמתח דייבי, מניח לשמיכה להחליק ממנו ולחשוף את בטנו הגדולה ואיברו הזקור מתחת לתחתוני הפיג'מה.
רוני יודעת שאין לה ברירה. היא זוחלת על ארבע לעברו של דייבי וזה משחרר את הזין מהתחתונים כאשר היא מגיעה אליו.
"תני לי נשיקה.” אומר לה דייבי בקול רך, מכוון את איברו אל פיה. “אני רוצה נשיקה.”
רוני לא נאבקת יותר, רק מביטה בו לרגע במבט עצוב ואז פושקת את שפתיה המשוחות ומכניסה את איברו של דייבי אל פיה הרטוב. דייבי מתנשף ומתפרקד לאחור במיטתו, מניח לה לעשות את עבודתה. צמותיה עולות ויורדות עם הקצב שמתווה ראשה ופניה היפות מאדימות מהמאמץ. איברו מתעבה בפיה ושפתיה מושחות אותו ברוק וכאשר היא מוסיפה גם כמה לקיקות בלשונה דייבי מניח לדגדוג הפושה באיבריו להתפרץ בפיה ברצף התנשפויות רכות שלו.
אחר כך הוא משחרר אותה להתלבש בבגדים נורמליים ונכנס להתקלח. המים חמים, על סף רתיחה, ודייבי מסבן את גופו הגדול ומתענג על הזרם. אין כמו מקלחת טובה אחרי סקס.
כאשר הוא יוצא, רועי לבוש בבגדי גבר והוא ישוב ליד שולחן האוכל. אורית כבר הכינה לשלושתם ארוחת בוקר והיא לבושה בבייבי דול צהבהב, מזמזמת כמו דבורה חרמנית.
"בוקר טוב!” היא זורחת אליו. אורית מתקרבת אליו ומחבקת ומנשקת אותו ודייבי חש ברטיבות שבין ירכיה מתחככת בירכו.
"בוקר טוב.” הוא נוהם ומרחיק אותה ממנו. “יש קפה?”
"כן, אבל חשבתי קודם…” היא חוזרת אליו, שולחת את לשונה אל אוזנו.
"מה, שאני יזיין אותך?” שואל דייבי בקול, נהנה מהבעת כאב קלה על פניו של רועי.
אורית מהנהנת.
"לא שומע.” אומר דייבי.
"כן…אני צריכה אותך…”
"ומה עם רועי?”
"הוא כבר קיבל את שלו היום.” מפתיעה אותו אורית ודייבי פורץ בצחוק רם.
"קיבלת, הא?” שואל דייבי, עדיין צוחק בקול ורועי משפיל את מבטו.
"מצחיקה את.” אומר דייבי. אורית כבר שולחת את ידיה אל מכנסיו והוא שולף אותן משם ללא עדינות מיותרת.
"אנחנו צריכים לעבוד, בחורינה.” הוא נוהם. “ומה עם ארוחת הבוקר שלי כבר?”
"רק איזה קוויקי..?”
"אולי בצהריים, מה עם…”
"…אני אבל צריכה עכשיו…”
"ארוחת הבוקר שלי?!” הוא מרים את קולו וחובט בשולחן.
אורית נבהלת ונרתעת ממנו. היא מגישה לו את חביתת הפטריות העשירה שלו שכבר התקררה, שתי פרוסות לחם, סלט וכוס קפה שחור.
"הקפה קר, קוסאמק.”
אורית ממנהרת אליו ולוקחת את כוס הקפה ודייבי יורה בה מבט קר. אחר כך הוא נפנה אל רועי ואומר:
"אני צריך לעבור איתך על כמה שינויים ששאול ואני עשינו, בעיקר במנגנון הזנת הנתונים. הבני זונה בתאגיד רוצים לדעת שאנחנו במסלול הנכון, הם הולכים לשלוח לנו Due Diligence ביום חמישי הבא. ”
"חשבתי שהפרזנטציה עברה טוב?” שואל רועי, חוזר קצת לעצמו כאשר הם חוזרים לדבר על התוכנה.
"מרחוק זה נראה טוב, תלוי כמה הDD הזה יחפור. גונן מועלם אחד, מכיר?”
"שמעתי את השם.” אומר רועי בפה מלא סלט. “אני חושב שהוא קשה.”
"פאק.” אומר דייבי. “מה עם הקפה שלי כבר, קיבינימט?”
יש מתח בסטודיו כאשר שאול מגיע מאוחר יותר. הוא מופתע למראה רועי אך מברך אותו במבוכה ויוצא ידי חובת "מה העניינים" במהירות האפשרית. דייבי מתדרך אותם. העסק אמנם נראה עובד ואם לא חופרים עמוק מדי הוא אפילו נראה מרשים, אבל מי שיודע איך ואיפה לחפור יכול להרוס אותם תוך זמן לא ארוך.
הוא נושם עמוק ומסלק את הלחץ. יש זמן עד שיגיע הדידי הזה, גונן, ועד שהוא יגיע הם יכולים להתקדם ולהספיק. מה שכן, התיקונים והפיתוחים שלהם יעשו מעכשיו תחת הידיעה שמישהו זר ולא מוכר עומד לבחון אותם בעוד כמה ימים. בימים הקרובים האווירה במשרד קורקטית, לקונית. מינימום סמול טוק וקשקושים, מקסימום יעילות. לכל אחד מהם יש אינטרס שהדידי הזה יתרשם מהם וימליץ לתאגיד לרכוש אותם, והאינטרסים מאחדים אותם בתאוות בצע במקום חיבה, שאפתנות במקום ידידות.
בדרך כלל דייבי ורועי פורשים מאוחר ונרדמים מיד אך כאשר נחה על דייבי הרוח הוא מורה לאורית להלביש את רוני בבגדים סקסיים ומבלה ערב סוער עם שתיהן, דופק אותן בזו אחר זו או אפילו את רוני לבדה. את אורית הוא אוהב לזיין ליד שולחן ארוחת הבוקר, מול עיניו של רועי הלבוש לעבודה והוא רווה נחת אם מצליח להעלות דוק של דמעות בעיניו למראה אשתו המקפצת, פשוקה לוהטת, על איברו של דייבי, קוראת בשמו של דייבי בקול. אורית רוצה לבלות איתו לילה, רק שניהם, אך למעט פעם אחת דייבי לא נעתר לבקשתה.
אחר הצהריים. שלושתם עובדים בדממה כאשר הטלפון של דייבי מצלצל.
"שלום, אפשר לדבר עם דוד אייזנברג?”
"מדבר.” נוהם דייבי.
"מר אייזנברג, מדברת תמר אלקובי מ'כלכלה היום'. קיבלתי את הטלפון שלך משרית בן-יאיר מ'אלנפילד'. אני עורכת כתבה על סטארטאפים מבטיחים ונשמע שיש לכם משהו מעניין מאוד ביד.”
"אני לא מעוניין לדבר על זה.” נוהם דייבי.
"יכול להיות, אבל יש אנשים באלנפילד שהיו רוצים לקבל את החשיפה למוצר שלכם אם הם הולכים להשקיע בכם. אני חושבת שזה יכול להועיל לכם.”
דייבי חושב. הוא ממש לא מעוניין לבזבז זמן פיתוח יקר על איזו עיתונאית מקושקשת אבל יש צדק בדבריה, כתבה טובה יכולה לעזור להם ולשכנע את מי שצריך באלנפילד שהם חברה לוהטת שצריך לקנות מהר.
"בסדר.” הוא נאנח. “מה את רוצה לדעת?”
"אני מעדיפה להיפגש, ברשותך.”
"מה?”
"אני שונאת ראיונות טלפוניים.”
דייבי גונח בקול רם.
"היום אחר הצהריים יהיה לך נוח?” היא שואלת במתיקות.
"למה אחר הצהריים?”
"יש לי דדליין עד מחר בערב.”
הוא שוב מתפתה לטרוק את הטלפון ולשלוח אותה לכל הרוחות אבל מוותר.
"אחר הצהריים יהיה בסדר. לא יותר מחצי שעה.”
"אני מבטיחה.”
הלחץ להספיק משכיח ממנו את השיחה ברגע שהיא נגמרת. את ארוחת הצהריים הוא שולח את שאול להביא ואוכל ליד המקלדת, מפסיק להקליד רק כדי להערות כפות גדושות פטוצ'יני לחיכו. כאשר הוא שקוע כך בקוד, רועי ושאול נזהרים שלא להפריע לו ושולחים אליו שאלות והערות במייל, על אף שהם יושבים מטרים ספורים ממנו. הוא בקושי שם לב לנקישה בדלת הסטודיו ולעובדה שרועי קם לפתוח את הדלת.
למראה העיתונאית דייבי נתלש בפראות מהבעיה עליה הוא טרוד. היא אישה קטנה ויפה והיא לבושה בחליפת מכנסיים כחולה ומחמיאה לגזרתה המיניאטורית. עורה בגון הזית, עיניה שחורות וגדולות ושפתיה עדינות וחושניות.
דייבי מזדקף במהירות מכיסאו וניגש אליה, מושיט את כפתו הגדולה ללחיצה.
"דוד אייזנברג?” היא לוחצת את ידו, כפתה חמימה ויבשה.
"דייבי.” הוא מחייך אליה חיוך גדול. “ואלו רועי ושאול, הם עובדים איתנו. בואי נצא, נשב ליד הבריכה.”
הוא מוליך את העיתונאית לכיוון הבריכה ומחווה לעבר השולחן והכיסאות אשר לידה.
"שבי, רוצה לשתות משהו?”
"מים בבקשה.”
"אוריתי, אפשר מים?” שואג דייבי לכיוון הבית, נהנה הנאה ילדותית מההפתעה על פניה של תמר למשמע קולו הרם. "בואי נתחיל, אנחנו קצת עסוקים.”
"אוקיי,” היא מחייכת ומוציאה פנקס ועט מהתיק. דייבי מחייך חיוך קטן והיא עונה לו בחיוך משלה, חושפת שיניים מושלמות. “כן, אני קצת אולד פשן, כותבת בפנקס. אבל אני כותבת מהר. אולי תתחיל בלתת לי רקע על המוצר?”
דייבי מתחיל לספר לה על השוק ועל הצורך בפיתוח שלהם. להפתעתו היא בקיאה יחסית בחומר ומכירה את המתחרים שלהם והמוצרים שהם מציגים ושאלותיה ישירות ומדויקות. אורית יוצאת מהבית עם קנקן מים וכוסות.
"תודה.” אומר דייבי, אך לא טורח להסביר לה דבר או להציג אותה. היא נותנת בו מבט חודר וחשדני והוא מתעלם ממנה כאילו הייתה משרתת ורק מוזג מים לעצמו ולתמר.
"תודה.” מחייכת אליו העיתונאית ולוקחת את הכוס והוא מתקשה כאשר אצבעותיה נוגעות באצבעותיו.
דייבי ממשיך להתעלם מאורית המתרתחת בשקט מאחוריו עד שזו מסתובבת וחוזרת אל הבית, עקביה נוקשים במחאה וישבנה מתנדנד מתחת לבגד בית קטן ותכול.
"הסברת לי על למה אתה חושב שהמתחרים שלכם חלשים.” ממשיכה תמר כאשר אורית נעלמת.
"לא אמרתי את זה, אמרתי שאנחנו חזקים יותר.” מחייך אליה דייבי.
"אם יהיה לכם כסף להמשיך פיתוח.”
"כנראה שיהיה.”
"אתה מאמין שאלנפילד יקנו אותכם?” מבטה חוקר, סקרן, כמעט רעב.
"אני מקווה שכן. הם מחפשים הובלה בשוק הזה ואנחנו יכולים לתת להם את מה שחסר להם.”
"במה זה תלוי?”
"בכמה דברים, אבל בעיקר בהמלצה של ה Due Diligence שלהם ושיתוף פעולה עם כמה מהנדסים שלהם שאני כבר מכיר. אחר כך זה בעיקר נהלים ורשמיות.”
"וכסף.” מתנוצצות עיניה.
"הרבה כסף.” מוסיף דייבי.
"כסף זה טוב.”
דייבי מהנהן. הוא רוכן אליה מעט ומניח בעדינות את אצבעותיו על גב ידה.
"אולי נמשיך לדבר על כסף בתוך הבית?”
היא מחייכת אליו בלגלוג משל היה תלמיד תיכון גמלוני המנסה לגנוב מבט במחשופה.
"בפעם אחרת.”
"כאשר יהיה לי כסף?”
"זה…רעיון מעניין.” מאחורי משקפי השמש, עיניה ניצתות באש קרה.
"יהיה לי.”
"אני בטוחה.” היא מחייכת שוב ומושכת בעדינות את ידה. “בוא נחזור לראיון, בסדר?”
בהמשך הראיון היא יותר קורקטית ועניינית, אבל דייבי מוצא עצמו נמשך אליה יותר ויותר. הוא מוצא עצמו מספר לה יותר משהתכוון על החברה, על עצמו, על חייו, על הילדות כבן להורים אמריקאיים אידאליסטים בעיירה בנגב, על השירות הצבאי. הוא מחייך כאשר היא מחייכת, מרותק לכל שאלה שלה ועולץ מבפנים כאשר הוא מצליח להצחיק אותה. כאשר הראיון מסתיים הוא מוצא שיש לו עוד כמה דברים לומר אבל מצליח לרסן את עצמו, מודע לבסוף לרוח השטות שאחזה בו. הם לוחצים ידיים והיא נפרדת ממנו בחיוך קל, רומז.
"בהצלחה לכם.” היא אומרת.
"אנחנו נצליח.”
"אני אשמח לשמוע על ההצלחה שלכם.”
דייבי חוזר לסטודיו אחר כך אבל זקפתו לא נרגעת במהרה. מחשבותיו חוזרות אל העיתונאית שוב ושוב. המפתח אליה, הוא אומר לעצמו, הוא ההצלחה. אקזיט. כסף. אך בחלוף השעות הוא מצליח לשקוע בחזרה בשגרת העבודה. בלילה הוא בועל את שתי נשותיו בעוצמה ולהט פראיים, אך כאשר אורית מנסה לגשש אם הדבר קשור לתמר הוא מבטל את דבריה.
בוקר הביקור של ה Due Diligence מגיע, ופרפרים מרחפים בבטנו של דייבי. הוא אוכל ארוחת בוקר בשקט, מתעלם מרועי ואורית ואז יוצא לסטודיו כדי לחלק מטלות אחרונות לשלושתם. הם מספיקים לסגור כמה באגים ולסתום כמה פרצות לפני שנשמע קול מנוע מבחוץ.
"הנה הדידי.” אומר דייבי בשקט, הולם ליבו מתגבר לרגע.
צעדים נשמעים מבחוץ ודייבי בולע רוק. מישהו נוקש בדלת ודייבי ניגש לפתוח אותה.
גונן מועלם לבוש בחליפה גדולה ממידותיו. הוא גבר גבוה ורזה, שערותיו מדובללות וציפורניו אכולות. העיניים שלו מפחידות קצת את דייבי: כהות וחודרות כמדורות שחורות. משהו קופא לרגע בדייבי, לא יהיה קל לשקר לו. הוא יעלה על כל הטריקים שלהם תוך זמן קצר.
"דייבי.” הוא מחייך ומושיט את היד.
"גונן.”
לחיצתו רפה אך עיניו ננעצות בדייבי וזה לוחץ את ידו של גונן בעוצמה כזו שכאב פושה על פניו ודייבי מבין שהפחד כבר מתחיל להשתלט עליו, שהוא לחוץ ושכדאי שיתעשת.
"אני דייבי, אני הבעלים, רועי הוא המייסד והCEO וזה שם שמצתנע מאחור זה שאול, מנהל הפיתוח שלנו אבל זה הכל שטויות ותארים מטופשים כי בעצם שלושתינו סתם חמורי קוד, נכון?” הוא צוחק וגונן מחייך בנימוס.
"רוצה לשתות משהו?” מציע דייבי. “חם? קר?”
"לא, תודה, שתיתי. אני מציע שנתחיל, בסדר?”
והוא מתחיל, לפתוח להם את התחת.
בשעות הראשונות גונן בעיקר מקשיב ורושם בבלוק צהוב וחדש שהביא איתו. מדי פעם הוא שואל שאלות, בעיקר כדי להבין. אבל גם השאלות הראשוניות הללו מדליקות אצל דייבי נורות אזהרה: הן מעידות על חריפות מחשבה ותפיסה טכנית מהירה. מאוד. תוך זמן קצר אופי השאלות שלו משתנה משאלות הבנה לתהיות לגבי האופן בו פתרו בעיות שונות. דייבי משוויץ בפתרונות המתוחכמים, מטשטש את קיצורי הדרך המרושלים ומחופפים שלהם ומשקר בלי למצמץ לגבי בעיות שעדיין קיימות. הי, אם הבנזונה הזה לא מגלה את הבעיות לבד, הוא לא צריך לגלות לו, נכון?
נקישה נשמעת בדלת ואורית מציצה פנימה. היא לובשת חלוק בריכה שקוף ובגד ים זעיר מתחתיו.
"אתם תאכלו היום או שאני צריכה לגרור אותכם מכאן בכוח?”
"בואי, תיכנסי.” קורא דייבי ואורית נכנסת, נבוכה בעליל. היא לא התכוונה להיחשף כך לעיני שאול והאיש הזה. “זאת אורית, אשתו של רועי והנכס מספר אחד של החברה…”
"גונן.” הוא מושיט את ידו.
גונן מנומס ומאופק, אבל מהזווית בה הוא עומד דייבי מזהה את האופן בו הוא סוקר את גופה העירום כמעט של אורית ומבחין שמבטו מתעכב לשבריר שנייה על שדייה הגדולים.
"אתה רוצה לאכול איתנו צהריים?” שואל דייבי, מקווה בליבו שיסתלק כבר האיש העוכר שלווה הזה.
"אני חייב לזוז.” מתנצל גונן ומחייך אל אורית וזו מחייכת אליו בנימוס נבוך. “אבל אני אבוא מחר להמשיך איפה שהפסקנו. ואני אשמח לאכול אתכם מחר.”
"יופי.” אומר דייבי ללא יופי. “אז אני אלווה אותך למכונית ואביא את האוכל.”
אורית, גונן ודייבי יוצאים מהסטודיו ודייבי מבחין שוב במבטו של גונן, הפעם טובע בישבנה המעכס של אורית. היא לובשת חוטיני זעיר שרק דייבי אמור היה לראות ודייבי יכול לדמיין לעצמו את מבוכתה. מזווית ראשו של גונן נראה שהוא מעריך מאוד את התחת המוצק של בעלת הבית.
עוד לחיצות ידיים, מילות נימוסים, וגונן נכנס למכונית, מניע אותה ויוצא ברוורס. האוויר יוצא מדייבי והוא חש כמו כדורגל מפונצ'ר, גופו חלש לרגע וכתפיו שמוטות.
"אתה רוצה להיכנס ולהביא את האוכל?” שואלת אורית.
נימת קולה והאופן שבו היא מניעה קלות את ירכיה מבהירה לדייבי את הסיבה שיצאה כך מהבית, בניגוד להרגלה: היא חרמנית ורצתה לפתות אותו לאיזה חפוז בצהריים. מאז ביקורה של תמר, אורית להוטה ורכושנית יותר וכאשר ראתה את הג'יפ של גונן כבר הייתה חרמנית מכדי לסגת. כל זה לא יעזור לה, דייבי יותר מדי טרוד בשביל לדפוק אותה עכשיו, הוא מרוכז באיום החדש על התכנית שלו.
הם נכנסים אל המטבח והיא מסתובבת מיד ונצמדת אליו, פיה תר אחרי פיו.
"אני לא הולך לדפוק אותך עכשיו, מאמי.” הוא אומר לה והודף אותה. “אני יותר מדי עצבני.”
"אבל למה..? אני צריכה אותך, דייבי…” היא מתלוננת. “רק קצר…”
"אולי בערב.”
"אבל אני צריכה אותך עכשיו!”
"בערב, נו. תפסיקי כבר.”
"דייבי…”
"אני אגיד לך מה.” הוא מתרכך. “תעמדי שם.” הוא מורה לה על צידו השני של המטבח.
אורית ממהרת לציית. היא נשענת על השיש ופונה אליו, פניה דרוכות.
"תורידי את החלוק.”
היא פושטת את החלוק במהירות ומשליכה אותו על הרצפה.
"רוצה אותי?”
היא מהנהנת במהירות ומלקקת את שפתיה בציפיה.
"צריכה אותי?”
הנהון.
"זקוקה לי?”
"כן.”
"רטובה?”
היא מהנהנת, משפילה את מבטה במבוכה. אלא הרגעים שבו היא הכי מחרמנת אותו, כשהוא רואה עוד נשאר בה משהו מאורית הישנה, מהרעיה המתוקה של רועי.
"שאלתי אם את רטובה.”
"כן.”
"תראי לי.”
"מה?”
"תראי לי שאת רטובה. תדחפי אצבע.”
"לא…דייבי, די עם השטויות…בוא נעלה למיטה ו…” היא עוזבת את השיש ומתחילה להתקרב אליו.
"שה!” הוא גוער בה. “או שאת חוזרת לשם או שאני יוצא מהבית. יש לי עבודה, אמרתי לך.”
"אוף!” היא מתלוננת וחוזרת אל השיש.
"תראי לי שאת רטובה.”
אורית מסיטה את בגד הים הצידה וריחה מגיע אל אפו של דייבי. בידה השנייה היא מחליקה את אצבעה האמצעית לתוכה, האמה מחליקה פנימה בקלות. אורית נאנחת ברכות ואז מוציא את האצבע ומראה לדייבי.
"הנה, רואה?”
"כן. עכשיו תכניסי אותה שוב ותתחילי לאונן…”
"דייבי, די…”
"שה. אם זה ימצא חן בעיני, אני אתקרב אלייך. אם תרגיזי אותי, אני אתרחק.”
אורית כמעט מתחילה להגיד עוד משהו אבל נמלכת בדעתה. היא נשענת על השיש ומתחילה לאונן מולו, עיניה מצומצמות בשקיקה, שפתיה פשוקות ברעב.
דייבי מחייך אליה באישור. הוא מתחיל להתחרמן אבל החליט מראש שלא לזיין אותה עכשיו. הוא צועד צעד אחד לכיוונה ואורית משתנקת לרגע בהתרגשות וממשיכה לאונן. ביד שמאל היא מסיטה את בגד הים ובימין מחדירה אצבע לעצמה ועכשיו היא נעזרת באצבע מיד שמאל כדי לעסות את הדגדגן. גופה מתקשח ברגע בו דייבי רואה את האצבע פוגשת בדגדגן והיא מלקקת את שפתיה ומתנשפת.
דייבי צועד עוד שני צעדים לכיוונה והאקסטזה שלה מתגברת, בוערת מתחת לפני השטח. אורית מתקשה למקד את עיניה ומבטה נע בין דייבי לבין הר הגעש ההולך ומתרעם בשיפולי בטנה. היא רכונה מעט לפנים בתנוחה שאינה מקושרת באופן מובהק עם מין או תשוקה אלא פשוט התנוחה שנכפתה עליה אם היא רוצה להסיט את תחתוני בגד הים הקטן. והיא רוצה.
"תורידי את בגד הים.” מורה דייבי בשקט ועיניה של אורית מתמקדות ונדלקות בשקיקה. היא נוהמת משהו וממהרת לפשוט בפראות את החלק התחתון, נשארת בנעלי עקב וחזייה בלבד, מצפה לדייבי שיבוא אליה כבר.
"תמשיכי.” הוא מורה לה והבעת הפתעה ועלבון פושה בפניה כאילו סטר לה.
"חשבתי שאתה הולך לשכב איתי.”
"נראה לי שאת מסתדרת יפה לבד. תמשיכי או שאני יוצא. הם בטח מתים כבר מרעב.”
אורית נשענת על השיש ומפשקת את רגליה בהזמנה שלא תיענה הפעם. היא שולחת את ידה הימנית אחורה ומחדירה כעת שתי אצבעות אל הלבה שבין רגליה ומניעה אותן במהירות כמו בוכנה. את ידה השמאלית היא מניחה על מפשעתה ומעסה שוב את הדגדגן, ראשה מסתחרר מצד לצד כמו גיץ במדורה.
דייבי ניגש אליה ומקרב את אגודלו אל פיה. אורית פוערת את שפתיה ויונקת אותו אליה בתאווה, בבושה. גופה שטוף זיעה עכשיו והיא נאנחת ברכות אל אצבעו בעודה שוגלת את עצמה באצבעותיה. חלל המטבח מתמלא באנחות רכות וקולות משגל חלקלקים בעודה מזיינת את עצמה לפקודתו.
"תגמרי.” מורה דייבי בפשטות והבעת פניה של אורית משתנה משקיקה מרוחקת להפתעה, כמי שמשתזף להנאתו בים ולפתע מבחין בגל צונאמי אדיר מתקרב אל החוף. ברגע הבא פוגע בה הגל והיא זועקת בקול, נאחזת בשיש כדי שלא ליפול. דייבי אוחז בכתפה בכוח ומייצב אותה בעודה מתפרקת ומתקשחת מולו, נאחזת בשיש ומאבדת שליטה, מזדעזעת ונאבקת להשאר על רגליה חליפות.
היא עדיין מתנשפת כאשר דייבי מרים את בגד הים שלה מהרצפה ומתחיל להלביש לה אותו. עדיין מבולבלת, היא מניחה לו להלביש אותה בעודה מסדירה את נשימתה.
"איפה האוכל?” שואל דייבי.
היא מצביעה על התנור ודייבי פותח אותו. על מגש היא הכינה צלחות, עוף וסלט לשלושתם. דייבי לוקח את המגש ומגיש לה אותו.
"תוציאי להם אותו.”
"מה? דייבי, תראה איך אני נראית.”
"תוציאי להם אותו!” הוא אומר בקור.
"תן לי שנייה להסתדר…”
דייבי אוחז בזרועה ביד אחת ובמגש ביד השנייה. הוא מוביל אותה אל דלת המטבח, מוציא אותה החוצה ונותן לה את המגש. אורית יודעת שאין טעם להתווכח איתו וללא אומר לוקחת את המגש והולכת אל הסטודיו. דייבי היה מת לראות את הבעות פניהם של שאול ורועי כאשר היא תכנס, שיערה סתור, בגד הים שלה נח ברישול, גופה רועד וכולה מריחה מזיעה וסקס, אבל הוא מעדיף להשאר במטבח, לשתות משהו קר ולחשוב.
הוא מתעלם ממנה כאשר היא חוזרת והיא עולה להתקלח. אחר כך הוא יוצא אל הסטודיו, אוכל את המנה שלו ללא חמדה ואז פונה אל שאול ורועי.
"רועי, שאול, בואו נכין רשימה של כל מה שהדידי יכול למצוא עם רעיונות איך לתקן או להסוות את זה.”
הם מקרבים כיסאות ורועי מתחיל לרשום את ההערות שלהם. הלוח, שהתחיל נקי ולבן, מתכסה במהרה בעוד ועוד באגים ופגמי תכנות ועיצוב שעלולים להפיל אותם. צדו השני של הלוח, שאמור להכיל את הרעיונות איך לטפל בבעיות, לבן הרבה יותר מהצד של הבעיות והרעיונות שעולים בו יקרים מבחינת זמן וכוח אדם. שאול ורועי מנסים להעלות עוד פתרונות אבל אלו מופרעים ומסוכנים מדי ותמונה שחורה עולה מהלוח הלבן. לבסוף הם מחליטים להתמקד רק בבעיות שיש סיכוי שיצליחו לפתור עד מחר.
שעות אחר הצהריים מתארכות אל תוך הערב ודייבי מבקש מאורית להכין להם ארוחת ערב קלה. הם אוכלים בשקט את הכריכים עם הקפה השחור וממשיכים לעבוד, מקלידים הרבה ומדברים מעט ככל שהלילה הולך ומעמיק. שאול פורש ראשון, באחת בלילה, רועי נשבר לקראת שתיים ודייבי נשאר לעבוד עד שלוש וחצי. כאשר הוא גומר הוא ניגש אל הלוח ומוחק משם חמש בעיות, אבל רבות מדי נשארו בשחור. אורית ישנה במיטה כאשר הוא נכנס ולשמחתו היא לא מתעוררת. מבלי להתקלח הוא עוצם את עיניו ונרדם מיד.
בבוקר הוא מתעורר בקפיצה. השעון ליד המיטה מראה תשע וחצי ודייבי מבין פתאום לזוועתו שהוא השאיר את כל הבעיות כתובות על הלוח שחור על גבי לבן לעיונו של גונן.
הוא מזנק מהמיטה, מתלבש בחפזון ויורד למטה. אורית לבושה במכנסונים שקופים והדוקים וגופיה תואמת והיא יושבת במטבח ופותרת סודקו.
"בוקר טוב, רוצה…” אבל דייבי כבר יוצא מהמטבח.
הוא נרגע לרגע כאשר הוא מבחין שהג'יפ של גונן לא חונה בחנייה.
"הדידי התקשר להגיע מתי הוא בא?” הוא שואל ללא הקדמה אחרי שנכנס אל הסטודיו.
"לא.”
"רועי, תרשום באיזה קובץ את מה שכתבנו על הלוח ואז תנקה את הלוח, הדבר האחרון שאני צריך צריך זה שאנחנו נכתוב לו שחור על גבי לבן מה הבעיות שלנו.”
אחר כך הוא מתקשר לדידי. הוא עוד לא בדרך אליהם, אבל יש לו פגישה בתל אביב ואז הוא יגיע.
רועי מעתיק את הכתוב למחשב ודייבי מתחיל להירגע. הוא מברר את ההתקדמות של רועי ושאול, בודק מי תקוע ומי מחכה למי ואז מתעדף את הבעיות ומחלק משימות, התקשורת בינהם עניינית ולקונית. מעט מלים מדוברות, מינימום הברות. המתח בין דייבי ורועי מורגש והוא משפיע כנראה גם על שאול, והמתח של הדידי שיושב להם עכשיו על הראש וכולם מבינים מה על כף המאזניים, בטח לא עוזר.
כאשר דייבי מרגיש שכולם מבינים את מה שיש להם לעשות היום הוא מתחיל לעסוק במשימות שלו. הוא מתחיל אבל מוצא שהוא מתקשה להתרכז. הוא מפחד מגונן. פוחד ממה שהוא מייצג. הוא חייב לנטרל אותו, להבטיח שהוא ימליץ לקרן להמשיך את תהליך הרכישה איתם ויפוגג כל חשש אם התעורר כבר.
הטלפון של דייבי מצלצל. גונן על הקו ולבו של דייבי מנתר בהתרגשות וחשש. לא יוכל להגיע הבוקר, אולי אחר הצהריים זה בסדר? בסדר גמור, הוא אפילו מוזמן לארוחת הערב. גונן צוחק ואומר שזה לא הכרחי אבל דייבי מתעקש פתאום, זרע רעיון נובט בו. הוא מזמין את גונן לארוחת ערב ליד הבריכה. גונן לא מתחייב.
אחרי השיחה עם גונן, דייבי קם ויוצא אל הבית. אורית שרועה בכורסת הטלוויזיה וקוראת בספר. היא לבושה עדיין בחליפה השקופה שלבשה בבוקר ושדיה הגדולים נלחצים אל מול בד הגופייה. למרות שהוא לחוץ בגלל המכירה וגונן, מראה רגליה השזופות, הפשוקות להן בעצלתיים, מעורר אותו והוא ניגש אליה, נעמד ליד ראשה.
"לא הספקתי להגיד לך בוקר טוב הבוקר.” הוא אומר, קולו נעים וחם.
אורית מביטה בו בהפתעה, זהירות בעיניה. הוא לא היה נחמד אליה במיוחד בימים האחרונים.
"אז…בוקר טוב.” הוא מחייך. “את סולחת לי?”
"שטויות, ראיתי שמיהרת.” היא נמסה מיד, מחייכת אליו.
אורית מניחה את הספר על הרצפה אבל לא מתיישבת זקוף אלא להיפך, שוקעת עוד בכורסה, רגליה הארוכות מתפשקות מעט. למרות הדרך הארוכה שעברה היא עדיין לא מצליחה לבקש ממנו באופן ברור שיזיין אותה ותמיד מעדיפה לרמוז לו.
דייבי מגחך אליה ומתכופף כדי ללטף את ירכה מבחוץ והיא מתנשפת.
"נעים?”
"כן.” היא אומרת, עיניה כמעט מתגלגלות בחוריהן. “כבר הרבה זמן לא עשינו את זה…לבד…בלי…רוני…”
"את לא אוהבת לראות אותי מזיין אותה?” שואל דייבי, ציפורניו שורטות בעדינות את ברכיה.
"אני…קצת קנאית…” נאנחת אורית. ריחה מגיע אל אפו של דייבי, מכשף אותו, מסיח את דעתו, אבל הוא לא הולך לדפוק אותה עכשיו. “כבר הרבה זמן ש…”
"לא הלכנו לישון ביחד? לא דפקתי אותך לבד? רק שנינו?”
"כן…” היא מתנשפת, אצבעותיו מרחפות על חלקן הפנימי של ירכיה.
"אני מצטער על זה, בחורינה. הייתי כל כך עסוק בזמן האחרון שלא שמתי לב אלייך מספיק. את סולחת לי?”
"אתה יודע שכן. אני אוהבת אותך.”
"רוצה אותי הלילה?” הוא רוכן אליה, פיו מילימטרים מאוזנה, אצבעו חשה בחום שבין רגליה.
"הלילה?..אני רוצה אותך עכשיו…”
"עכשיו אני חייב לזוז…”
"לא! דייבי!”
"…אבל הלילה אני שלך, בסדר?”
"דייבי!”
"אני מצטער, בחורינה. אני חייב לזוז. אבל יש לי בקשה קטנה.”
"אוף איתך!”
"את יכולה לעזור לי במשהו?”
"כן.”
אורית לא מאושרת מהרעיון שלו. בכלל לא. אבל הוא ידע מראש שהיא לא תסרב לשום דבר שידרוש ממנה אם יפזר על זה הבטחתו מעט פירורי אהבה ורמזים לעתידם המשותף. היא חמוצה וסרבנית בהתחלה אבל בסוף היא מסכימה. רק הפעם, רק בשבילו.
* * *
דייבי רגוע יותר כאשר הוא חוזר לסטודיו. המצב אמנם לא השתנה וגונן עדיין מאיים על הכל, אבל לפחות יש לו תכנית וכשיש לו תכנית הוא בשליטה.
גונן מגיע אחר הצהריים. באופן מפתיע הם הספיקו הרבה מאז שחזר דייבי אל הבית וכמה באגים מפחידים חוסלו או הוסוו היטב. דייבי מתפנה אליו והם ממשיכים בסקירה של המוצר.
גונן עושה עבודה יסודית. בפגישה הקודמת הוא קיבל הסבר מקיף על מה אמור המוצר לעשות ועכשיו הוא נכנס נמוך יותר, כמעט "נוגע בברזלים”. הוא זוכר בדיוק היכן הפסיקו ולדייבי נדמה כאילו מאז שעזב היה שקוע אך ורק במוצר שלהם והמחשבה על כך מעכירה את שלוותו. גונן מקשיב הרבה ושואל מעט אבל שאלותיו חדות ומדויקות וכאשר הוא מוצא בעיות אמתיות או פוטנציאליות דייבי מתקשה לנער אותו.
לקראת שבע נפתחת דלת הסטודיו ואורית נכנסת. היא לבושה בסנדלי עקב ושמלה קיצית, שקופה למחצה בעלת מחשוף צנוע יחסית המנדב את חלקם העליון שדיה החדשים ואת האפלולית שבינהם. שיערה הצבוע זורם כאשדי זהב על כתפיה ומבליט את הדרמה שבעיניה. שפתיה עשויות והן רכות למראה כאפרסק בשל. היא נראית כמי שיודעת בדיוק מה יש לה אך לא חשה צורך לנופף בזה.
"שלום לכולם.” היא אומרת בשלווה. "הי גונן.”
"שלום.” הוא מזדקף. דייבי מבחין בשמחה שתשומת ליבו של גונן נתונה לחלוטין לאורית ושהוא סוקר את גופה ארוכות לפני שמישיר אליה מבט.
"ארוחת הערב תהיה מוכנה עוד מעט. בעלי הזמין אותך להצטרף אלינו? או שנימוסי המהנדס שלו טבעו בים ה…קוד או באגים או איך שזה לא נקרא.”
"האמת היא שדייבי…” מתחיל רועי להגיד אבל גונן קוטע אותו ואומר:
"אני אשמח להצטרף אליכם.”
"ואני אשמח אם תצטרף אלינו.” היא מחייכת אליו. “אתה נראה פחות משעמם משאר הדברים שמסתובבים כאן בדרך כלל.”
"אני לא מתחייב לכלום.” הוא מחייך בחזרה. “שאני פחות משעמם, הכוונה.”
"אינטואיציות נשיות, אל תתווכח. האוכל יהיה מוכן בשמונה, אל תאחרו.” היא אומרת לבעלה וזה מהנהן, מופתע מעט מהעובדה שהוא במשחק בכלל. רועי מתבונן בדייבי אבל זה מתעלם ממנו, מעדיף להצניע את תפקידו במשולש. לעת עתה.
דייבי וגונן חוזרים לעבוד בזמן שנשאר ודייבי מתאמץ לגלות סימני הסחת דעת באורח. האם הוא חושב על אורית? האם הרשימה אותו? נדמה לו שגונן מרוכז פחות, מהנהן לשוא ושואל פחות. אולי הוא מדמיין. הוא הלא כל כך רוצה שגונן ירפה מהם, אולי הכל בראש שלו. אולי הוא פשוט קצת עייף, ארוחת הערב תהיה ארוחת ערב סתמית במקרה הטוב ופיאסקו במקרה הרע.
הוא חושש פתאום שהתכנית שלו תהרס, שגונן יראה בהם חבורה דוחה של סוטים ויתן חוות דעת גרועה שתהרוס אותם. הוא חייב לסלק מחשבות כאלה מהראש. אם יאבד דייבי את קור הרוח אדון Due Diligence יחשוף את כל הבעייתיות במוצר שלהם והם יתרסקו. התכנית הזאת זה כל מה שיש לו.
לקראת שמונה דייבי משחרר את שאול.
"נלך לראות איזה הפתעות הכינה לנו בעלת הבית?” הוא מחייך אל גונן.
"אחריך.” אומר גונן.
"הארוחה תוגש הערב ליד הבריכה.” מסביר דייבי כאשר הם יוצאים מהסטודיו. עכשיו כבר פחות דחוף לו להסתיר את מעמדו במשפחה הקטנה. ממילא בקרוב יראה גונן את הכל.
דייבי מוביל את גונן אל תוך הבית, שם הם רוחצים ידיים ופנים ואחר כך יוצאים החוצה אל הבריכה. שולחן הגינה ערוך באלגנטיות עם מפה נקייה, מפיות סאטן, קריסטלים ונרות. אורית עומדת לידו, מסדרת בנגיעות אחרונות בדברים אשר גברים לא יבחינו בהם לעולם.
"איזו דייקנות.” אומרת אורית. “באוכל אתם אף פעם לא מאחרים.”
"הרחנו את הריח של הבישולים שלך מהסטודיו.” מגחך אליה דייבי. היא נראית סקסית בשמלה הזו, שמחמיאה לה בלי להיות חשופה מדי. שסע קל חושף מעט מרגליה הארוכות והחזייה בה בחרה מדגישה את הנקיק האפלולי שבין שדיה. מזווית העין מבחין דייבי שהאורח לוגם את דמותה של אורית ומעפעף מספר פעמים ברצף.
התחלה טובה.
"שבו, אני אביא את האוכל.” היא אומרת. “אני מקווה שבא לכם איטלקי, כי זה מה שהכנתי היום.”
"אני רעב בכל שפה.” צוחק דייבי ומוזג יין לכולם. אורית מעכסת אל המטבח ודייבי צופה בסיפוק בעיניו של גונן המתמגנטות אל ישבנה המתרחק.
"אז איך התחיל המוצר?” שואל גונן את דייבי.
"למעשה רועי התחיל אותו.” מודה דייבי. “רוצה לספר לו?”
רועי מתחיל לספר לגונן את ההיסטוריה האישית שלו ומגיע אל המוצר. כאשר אורית מגיעה עם האנטיפסטי רועי ממשיך בסיפורו, דיבורו חי ומתלהב כמו שדייבי לא ראה אותו כבר שבועות. גונן מקשיב לסיפור בעניין אך עיניו מתגנבות מעצמן אל עבר המחשוף של אורית כאשר זו מגישה להם את האוכל. דייבי מגחך לעצמו: ההשקעה של סקיוסקופ בחזה שלה נראית בינתיים כהשקעה משתלמת.
"לחיי סקיוסקופ.” מרים דייבי כוס וכולם מצטרפים אליו.
אחר כך הם ממשיכים לאכול ורועי ממשיך לספר את סיפור החברה, תנועות ידיו מלאות התלהבות ומרץ. גונן גומר את כוס היין ודייבי ממלא לו עוד אחת. היין טוב ומזג האוויר נעים ואורית סקסית וגונן נראה שבע רצון ונינוח ורוח הקרב שנשבה ממנו עד כה מתחילה להירגע. צלחות האנטיפסטי מתרוקנות ואורית אוספת אותן והולכת אל הבית, חוזרת כעבור כמה דקות עם סקונדי, פנה ברוטב שמנת וכמהין.
"מריח נפלא.” אומר גונן.
"תודה." מחייכת אליו אורית.
השיחה מתחדשת, והפעם במקום סקירה היסטורית היא לובשת גוון של חקירה לא פורמלית על נושאים סובייקטיביים. נהלי עבודה, אופי העובדים, חזון וכיוצא בזה.
"מה מייחד אותכם מחברות אחרות?” שואל גונן את רועי.
"אנחנו חולקים הכל.” מתפרץ דייבי ורועי מביט בו בהפתעה מסוימת.
"מה זאת אומרת?”
"אנחנו עובדים כמו גוף אחד. לא שומרים מידע. לא בונים ג'וב סקיוריטי. חולקים מידע. לא אוגרים חומרה. חולקים משאבים.”
"עם כל הכבוד,” אומר גונן בזהירות. “זה לא כל כך מיוחד. בארגונים קטנים כמו שלכם, ברור שחולקים הכל.”
"לא הכל.” אומר דייבי ומתבונן ברועי במבט נוקב.
"לא הבנתי.” אומר גונן.
"רועי חולק עם העובדים את כל מה שיש לו, נכון, רועי?”
רועי מסמיק וממצמץ במבוכה.
"אתה רוצה לספר לו, או שאני אעשה את זה?” שואל דייבי.
"לספר לי מה?” שואל גונן.
"מה עוד אנחנו חולקים בסקיוסקופ.”
"מה עוד?” מתבונן גונן בדייבי.
"תשאל אותו.” אומר דייבי ונד בראשו אל עבר רועי. גונן מביט ברועי.
"מה עוד אתם חולקים בסקיוסקופ?”
"לא משנה.” ממלמל רועי.
"זה משנה לאופן שבו אני מעריך את החברה.” אומר גונן בטון מעט יותר פורמלי.
"תאמין לי שזה לא משנה.”
"תענה לו.” מצווה דייבי, קולו סכין.
רועי מביט בדייבי, מזועזע בעליל, וזה מחזיר לו מבט קר. מזווית העין מבחין דייבי באורית מביטה בו בבעתה אך הוא מתעלם ממנה.
"ספר לו מה עוד אנחנו חולקים. או יותר נכון, מה אני כבר לא חולק איתך.”
"את…אשתי.” אומר רועי, פיו מלא חול, מבטו בשולחן.
עיניו של גונן נפערות.
"נכון מאוד, למרות ש…היא כבר שלי.” אומר דייבי. “ואני לא כל כך אוהב לחלוק אותה איתו. האמת היא שהיא נדלקה עלי מהרגע הראשון שהגעתי לכאן, לא, בחורינה?”
אורית נדה קלות. ההלם הראשוני שלה חלף, מנחש דייבי, והיא עכשיו מתחרמנת לראות אותו ככה משפיל את בעלה. אבל ההשפלה של רועי הערב רק התחילה.
"כבר בערב הראשון שהוא הזמין אותי לישון כאן, זיינתי אותה במטבח. יאמר לזכותה שהיא ניסתה קצת להתנגד, אבל לא יותר מדי. לא זוכר…כשדחפתי לך אצבע היית רטובה או יבשה?”
"רטובה.” היא אומרת במבוכה. מבטה פוגש לרגע בעיניו של גונן והיא משפילה את עיניה מיד. ביישנית וחרמנית, ככה הוא אוהב אותה.
"ועכשיו, איך את?”
"די, נו.”
"איך את?”
"רטובה.” היא אומרת בשקט. רועי חושק את לסתותיו וקם מהכסא.
"שב.” מצווה דייבי בשקט ורועי קורס בכיסאו כמו מגדל קוביות. “בהתחלה היא הייתה מתגנבת אלי לחדר כמו עכברה קטנה, אבל כשהייתי דופק אותה היא הייתה צווחת דווקא כמו חתולה מיוחמת. אף פעם לא שאלתי אותך, רועי: הרעש לא הפריע לך לישון? בכל זאת, גבר אחר מזיין את אישתך, אתה יודע…”
"לא.” מסנן רועי.
"אתה רואה?” הוא פונה אל גונן, שצופה בו מרותק. “בחור מדהים, אין לו בעיה לחלוק כלום. אחר כך היא עברה לגור איתי, כדי שהיא לא תתעייף מלבוא אלי למיטה כל לילה. בסוף החלטנו שבגלל שאנחנו שניים והוא אחד, יותר הגיוני שאנחנו נישן בחדר השינה, ולא בחדר אורחים. הגיוני, לא?”
גונן מהנהן בתנועה לא מחייבת. הוא נראה המום, אך עיניו נוצצות.
"בשלב הזה רועי כבר הבין שאשתו היא נכס של החברה והחליט להשקיע בה מכספי החברה. כמה CC השקענו בחזה שלך, מאמי?”
"ארבע מאות.” היא מצחקקת במבוכה, היין כבר מתחיל לעבוד עליה.
"ארבע מאות CC. איזה השקעה מדהימה. תעמדי, שנוכל לראות את ההשקעה.”
אורית נעמדת, מסוחררת מעט.
"תבליטי אותם קצת.”
גונן נועץ בה את עיניו, מהופנט.
"נראה טוב, לא?”
הוא מהנהן.
"מה דעתך, רועי?”
רועי ממלמל משהו, עוצר בעצמו שלא להתפרץ.
"לא שמעתי.” אומר דייבי בחדות. האלכוהול לא הופך או למטושטש יותר, רק מרושע יותר. “נראה טוב החזה של אשתך?”
"כן.”
"כמובן. שהוא לא יודע איך הוא מרגיש, רק איך הוא נראה. אני לא מרשה לו לגעת בה יותר. לך אני מרשה, כי אתה אורח.”
גונן מביט בו בהפתעה.
"קדימה, קדימה, תתפנק.”
דייבי מבין שגונן רוצה לגעת, אבל הוא עדיין נבוך מהסיטואציה.
"מה אתה מתבייש? מרועי? רועי, תגיד לו שזה בסדר.”
"זה בסדר.” אומר רועי רפות.
"נו!” נוזף בו דייבי בחדות. “תגיד את זה כאילו את מתכוון לזה!”
דייבי מאגרף את ידו ופצפוץ מאיים נשמע. הוא באמת כועס, הרגע הזה הוא רגע עדין והוא לא רוצה לפספס אותו. רועי מישיר אליו מבט, ניצוץ מרי בעיניו, אבל רוח הקרב נוטשת אותו מיד. בכל הפעמים הקודמות שניסה להתמרד זה נגמר רע עבורו.
"אתה יכול לגעת בהם.” הוא מחייך חיוך חומץ ולימון אל גונן. “באמת.”
"אין לך…בעיה עם זה?”
"ממש לא.” מתאמץ רועי לחייך.
"ולך?” הוא שואל את אורית. זו מתבוננת בדייבי והוא מחייך אליה בעידוד.
"בשמחה.”
גונן מהסס לרגע ואז שולח יד אל שדה השמאלי. הוא מלטף אותו בעדינות פעם אחת.
"נחמד?” שואל דייבי.
"נחמד.”
"ענק, הא? מה עם השני?”
גונן לא מהסס הפעם ומלטף גם את שדה הימני. הוא לא ממהר וליטופו מתמשך כמה רגעים.
"תראה איך היא אוהבת את זה…תראה את הפטמות שלה.” מציין דייבי. “תן לה איזה צביטה ככה, שתרגיש שאכפת לך.”
גונן צובט את פטמתה של אורית בעדינות והיא מתנשמת חטופות.
"הוא כבר מתחרמנת, הא, רועי?” שואל דייבי, שולח מבט מרתיע ברועי.
"כן.” עונה רועי, מתאמץ שלא להחמיץ פנים.
"אתה חושב שהיא רטובה, אשתך?”
"נראה לי שכן.”
"אולי תבדוק אם היא רטובה, גונן?”
ריגוש, הפתעה ומבוכה מתחלפים על פניו של גונן. גם אורית מביטה בדייבי במבוכה ועלבון מסוים: זה הולך מעבר למה שהוא ביקש ממנה בצהריים. דייבי מחזיר לה מבט יציב ורגוע והיא מוותרת.
"תפתחי קצת את הרגליים, מאמי.” מבקש/מצווה דייבי.
אורית נשענת מעט לאחור ומפשקת את רגליה. היא אוספת את שמלתה בידיה, חושפת את שוקיה וברכיה עד לירכיים והאפלולית שבינהן מפתה אפילו את דייבי.
גונן מעיף עוד מבט מהסס ברועי אבל זה מחייך אליו חיוך עקום ומאומץ. הוא משתהה עוד שנייה ואז שולח יד אל בין ירכיה הפשוקות של רעיית בעל הבית. דייבי מעיף מבט ברועי ומגחך לעצמו למראה הבעת הכאב שעל פניו.
אורית מתנשפת קלות ודייבי מנחש שאצבעו של גונן פגשה במפשעתה.
"רטובה?” הוא שואל.
גונן מהנהן. הוא מניע בעדינות את ידו ואף שדייבי לא יכול לראות מה קורה, הוא מנחש שהאורח מרשה לעצמו להאריך את הבדיקה, דוחף לה את כל האצבע מן הסתם.
דייבי ניגש מאחורי כסאה של אורית. הוא מלטף את ראשה בעידוד והיא מתרפקת עליו כחתולה. הוא כורע מאחוריה ולוחש באוזנה, מצמרר אותה:
"תהיי נחמדה אליו ואני שלך…”
היא מפנה אליו את ראשה, עיניה נוצצות, בוערות.
"כל לילה?” היא שואלת, מלקקת את שפתיה.
"כל החיים.” הוא אומר ומנשק אותה בעדינות לא אופיינית.
אורית נאנחת אל תוך פיו ושולחת את ידיה לפנים. היא מוצאת את ראשו של גונן ומניחה את ידה על שערותיו, מושכת אותו אליה במחווה ברורה. דייבי מניח את ידיו על שדיה הגדולים, מלטף העדינות את עטרותיה מעל השמלה והיא שוב נאנחת באוזנו. היא מרימה את אגנה, מניחה לגונן לפשוט את תחתוניה, ידה מלטפת את ראשו בעידוד, קצרת רוח. מבטה נודד ולרגע היא מביטה ברועי אך היא מתעלמת ממנו ומתנשפת כאשר ראשו של גונן פוגש את מפשעתה.
דייבי ממשיך לשחק עם שדיה של אורית והיא שולחת יד לאחור ומלטפת אותו בעוד ראשו של האורח עמל בין רגליה. אצבעו האחת נמצאת עמוק בתוכה והוא מענג אותה בלשונו ובאצבעו ביחד, בעוד דייבי מפנק אותה מאחור, מלטף ומעסה את שדיה ולוחש דברי זימה וריגוש באוזנה. אם היו לה עכבות ומבוכות קודם, הן התמוססו כמו כבודו העצמי של בעלה שמתאמץ עכשיו לעטות חיוך קליל ומשועשע על פניו. נדמה לדייבי שעוד מעט יתפסו שרירי פניו מרוב מאמץ.
"הוא עושה לך נעים?” לוחש דייבי באוזנה.
"כן.” מתנשפת אורית.
"אז עכשיו תורו.”
"אבל אני רוצה לגמור…”
"תשמרי את הגמירות לי.” אומר דייבי ונושך את תנוך אוזנה בעדינות.
"אני רוצה…" מהססת אורית, קולה עבה. "למצוץ לך.”
גונן מרים את עיניו מבין ירכיה, פניו רטובים.
"אני רוצה למצוץ לך את הזין.” היא אומרת שוב ורועי מעפעף במהירות, כאב מבזיק בפניו לרגע, מוחה את חיוכו המאומץ.
"זה…בסדר מבחינתך?” שואל דייבי את רועי בתמימות.
רועי חושק את לסתותיו במאמץ ומהנהן.
"אין לך בעיה שאשתך תכרע כאן על הברכיים ותמצוץ לאורח שלנו את הזין?”
"לא.”
"יופי.”
גונן מתיישב בהתרגשות בכיסאו ונשען לאחור, עיניו נטועות באורית הכורעת לפניו, אצבעותיה פורפות בהיסוס את כפתורי מכנסיו. הוא מתרומם מעט כאשר היא גומרת והיא מבינה את הרמז ומושכת את מכנסיו למטה, חושפת את תחתוניו הגדושים בהתרגשות. אצבעותיה רועדות כאשר היא שולחת אותן אל פס הגומי המחזיק את התחתונים. היא מעיפה עוד מבט בדייבי וזה מהנהן אליה באישור והיא מפשילה את התחתונים, משחררת את זקפתו של גונן לחלל הערב.
דייבי מופתע מעט כאשר אורית לא מהססת ומסתערת על הזין שמולה. אולי היא קופצת מהר למים כדי לא להסס, אולי היא סתם חרמנית. בכל מקרה, אורית מתחילה למצוץ את הזין של גונן בתנועות מהירות ובטוחות וגונן נאנח בעונג גלוי. רועי מביט בזעזוע ועלבון באשתו המוצצת בשקיקה כזו את איברו של גבר אותו פגשה רק יום קודם לכן. עיניו המשוטטות פוגשות באלו של דייבי וזה מחייך אליו חיוך דוקרני.
"משהו האישה שלך.” מחמיא לו דייבי. “מוצצת מוצצת, הא?”
רועי מהנהן חלושות.
"לא שמעתי?” אומר דייבי בנימוס.
"משהו משהו.” אומר רועי בארס של מפסידים.
איברו של גונן זקור ובוהק לאור תאורת הגן וראשה של בעלת הבית עולה ויורד עליו, מפיק קולות רטובים וחלקלקים הנישאים מעל השולחן.
"אני חושב שהאורח שלך צמא.” אומר דייבי לרועי, מחווה בראשו אל כוס היין הריקה של גונן. “מציצה כזאת מאישתך זה דבר מצמיא, תאמין לי. אני יודע.”
רועי מעפעף, שפל ועלוב ודייבי מסנן:
"נו?!”
רועי ממהר לקום, הודף את כיסאו לאחור בגרירה צורמנית של רגלי המתכת שלו. הוא לוקח את בקבוק היין וניגש אל גונן.
"תשאל אותו אם הוא רוצה לשתות.” מסנן דייבי בשקט.
"רוצה לשתות עוד?” שואל רועי את האורח השעון בניחותא בכסאו, ומתענג על מציצה טובה מאשתו.
"כן בבקשה.” אומר גונן, מלטף את ראשה של אורית הכורעת למרגלותיו.
רועי מוזג יין לכוס וגונן מקרב אותה אל שפתיו ולוגם.
"היין טעים יותר עם מציצה, לא?” שואל דייבי.
"אין לך מושג…” נאנח גונן, ראשו שעון לאחור.
דייבי צוחק.
"לי אין מושג? מי אתה חושב לימד אותה למצוץ ככה, הוא?” הוא מחווה לעבר רועי. “הוא בכלל שונא שהיא מוצצת לו את הזין. זה לא נשי מספיק לטעמו, נכון, גבר?”
"זה זנותי ומשפיל.” מסנן רועי.
"אבל היא זונה שפלה, אז זה מסתדר טוב.” מחייך דייבי בשלווה. “תסתכל עליה, בנאדם. הפה שלה מלא בזין של גבר שהיא לא מכירה. היא לא מורידה את השפתיים מהזין שלי לעשר דקות רצופות אם אני מאפשר לה. אני רק צריך לנקוש באצבעות והרגליים שלה נפתחות כל כך מהר שנוצר בום על קולי. לא בדיוק הרבנית קוק, הא?”
כאילו מתעלמת מהשיחה לגמרי, אורית פולטת עכשיו את איברו של גונן מפיה ומתחילה לאונן לו בתנועות מהירות, כמו שלימד אותה דייבי. גונן גונח בעונג, מופתע בעליל מהמחווה וצמרמורת מטלטלת את גוו ואורית מוצצת בעדינות את אשכיו הרטובים, מצמררת אותו בשנית. דייבי צופה בהם, משועשע, מחסל את המנה שלו מהצלחת.
"אתה לימדת אותה לעשות ככה?” שואל דייבי את רועי בפה מלא פנה.
"לא.” עונה רועי בקור.
"זה מה שחשבתי. נהנה מהכנסת האורחים?” פונה דייבי לגונן.
"מאוד…תודה…”
"יופי, זה מספיק לעכשיו. מאמי, את יכולה לקום.”
"מה?” פוער גונן את עיניו.
"אנחנו באמצע ארוחת הערב, ואני רעב.”
"אבל עוד לא…”
"אולי אחר כך.” מחייך אליו דייבי. הוא מושיט יד לאורית וזו מזדקפת, נבוכה משהו.
"היית נהדרת.” הוא לוחש באוזנה. “אני חם עלייך. הגיע הזמן למנה העיקרית, לא?” הוא מוסיף קול רם.
גונן עדיין המום כאשר אורית מיישרת את בגדיה, מוחה את פיה ומעכסת אל המטבח. עיניו של האורח לא עוזבות את ישבנה לרגע.
"אז איפה היינו? במה מייחד את סקיוסקופ מחברות אחרות. הנה ההבדל העיקרי. אבל אני רוצה לשמוע קצת על ההתרשמות שלך מהחברה והמוצר…מעניין אותי מה אתה עומד לכתוב?”
"זה…עוד לא לגמרי מגובש.” ממלמל גונן. הוא מתנשף ומרוגש עדיין, רחוק מהקרירות המקצועית האופיינית לו כמו הצפון מהדרום.
"ברור…ברור.” מחייך דייבי ומוזג לעצמו ולאורח עוד יין. “אבל איך ההתרשמות הכללית, חיובית?”
עיניו של דייבי נעוצות באלו של גונן. הרגע הזה חשוב והוא רוצה להיות ממוקד. לא מאיים, אבל עירני וחד.
גונן שותק. הדו"ח שלו לא היה אמור להיות חיובי, מנחש דייבי. אבל זה לא מפתיע, אם הוא היה חושב שהדו"ח חיובי הוא לא היה מארגן את כל ארוחת הערב הזו.
אורית חוזרת, אוחזת בידיה קדרה מעלה אדים ועיניו של גונן שמחות להמלט אליה. היא מניחה את הקדרה על השולחן וכאשר היא מתכופפת גועשים אשדי שדיה מתחת לשמלה ונחשפים כמעט לחלוטין. היא משתהה בתנוחה זו ודייבי מברך אותה בליבו. הוא יהיה מתוק אליה הלילה.
"אני מחכה לתשובה.” מזכיר דייבי. “אבל אני מניח שעוד לא גיבשת דעה ואתה רוצה לישון על זה…”
"נכון….עדיף כך.” אומר גונן.
"בסדר גמור." מסכים דייבי. "מה דעתך לישון כאן…איזה לילה?”
"כאן?”
"אצלינו…אתה יודע. להנות מהכנסת האורחים של סקיוסקופ. נדמה לי שאורית תשמח…לארח אותך אותך.”
עיניו של גונן נפערות.
"הלילה?”
"אני לא יודע…פעם אחרת…אולי אחרי שתהיה לך טיוטה של הדו"ח…משהו ראשוני, אתה יודע. תראה…אם אתה מתארח כאן לפני שכתבת את הדו"ח, יש בזה טעם לפגם…כאילו אנחנו מנסים להשפיע עליו, נכון?”
גונן מהנהן.
"אבל אם תבוא הנה אחרי שהגשת אותו, אין בעיה. אתה שומר על האינגריטי שלך וגם…נהנה מהכנסת האורחים של…אורית. מה דעתך, רועי, רעיון טוב? אשתך תשמח לארח את גונן, נכון?”
"נכון.” עונה רועי במרירות.
"אז מה אתה אומר?”
גונן חרמן מאוד ושיכור למדי אבל דייבי מבחין בנורות אזהרה עמומות מאחורי עיניו. הוא מביט בדייבי ברמז של עקשנות, ניצוץ של ארסיות. על אף המצב בו הוא נמצא הוא מבין את העסקה המזוהמת שמציע לו דייבי, אולי הוא אף מבין את הדרך שהוביל אותו דייבי עד הלום. אך עיניו לא מצליחות להתמקד על דייבי זמן רב מדי והן חוזרות, כמו מעצמן, אל חזה הגדול של אורית, אל פניה היפות, שפתיה הרכות.
אורית מחייכת אליו, מרגשת אותו, שוברת אותו.
הוא מהנהן בעגמומיות.
"סך הכל…ההתרשמות שלי חיובית.” הוא אומר, שוב מתאמץ להתנתק מאורית ולהישיר מבט אל דייבי. “המוצר…מבטיח, הפיתוח מתנהל בצורה יעילה ומסודרת. אני מאמין שאני אמליץ על רכישה של סקיוסקופ. כן.”
נראה שהוקל לו לאחר שפלט את התועבה מפיו ודייבי מחייך אליו.
"יופי. קיווית שזו תהיה ההתרשמות שלך. רועי ואני נשמח לקרוא את הטיוטה בהזדמנות הראשונה, נכון, רועי?”
רועי מהנהן חלושות, פניו אפורות, כתפיו שמוטות.
"אני רעב. נשתה לחיי…בעלת הבית שלנו?”
כוסות היין מתמלאות מחדש וצלילי נקישת זכוכית עדינים ממלאים את האוויר.
"לחיים!”
"לחיים!”
"לחיי בעלת הבית, סקיוסקופ ורכישה מוצלחת.” אומר דייבי.
———————–
חלק ד', אורית