סוס טרויאני – חלק ב’, רועי

לקראת הצהריים הטלפון מצלצל בסטודיו הקטן ודייבי מזדרז לענות.
"האוכל מוכן,” הוא מודיע. “אני הולך להביא אותו.”
"למה היא לא מביאה את האוכל בעצמה?” שואל רועי אבל דייבי רק מושך בכתפיו.
"חכה, אני אביא את האוכל.” אומר רועי אבל דייבי מסתובב אליו ואומר לאט:
"היא ביקשה שאני אבוא.”
"מה?”
"מה ששמעת. אשתך ביקשה שאני אבוא לקחת את האוכל.”
רועי קם ומתחיל ללכת אל עבר הדלת אבל דייבי עומד בדרכו. על אף שרועי גבוה יותר, דייבי נראה כמו גבעה קטנה לעומתו, לא משהו שדוחפים הצידה בקלות. הם מביטים זה בעיניו של זה במשך מספר דקות ושאול מתבונן בהם בסקרנות.
רועי יודע שהוא זה צריך להביא את האוכל, שיש משהו מוזר בהתעקשות של דייבי להיכנס הביתה אבל דייבי לא זז ולא ממצמץ.
"אני לא מבין את ההתעקשות שלך.” הוא אומר, דייבי רק מושך בכתפיו במחווה חסרת משמעות.
לבסוף רועי הוא זה שמשפיל את מבטו וחוזר לעמדה שלו.
"תזדרז, בסדר?” הוא אומר. “אנחנו רעבים כאן.”
דייבי פוסע אל המטבח בניחותא ופותח את הדלת. אורית מסתובבת אליו ומתבוננת בו, ליבה הולם בהתרגשות. בבוקר הוא הסביר לה בדיוק מה עומד להתרחש בצהריים ושאין לה כל דרך להימנע מזה אז עדיף לכולם שהיא תשתף פעולה.
“דייבי, לא…” היא ממלמלת אבל דייבי רק מגחך אליה ונעמד צמוד אליה, ידיו נחות על חזה. אורית נאנחת כאשר הוא מתחיל לטפל בפטמותיה מתחת לחולצה.
"מהר, בסדר? אני לא רוצה שרועי יכנס פתאום.” היא אומרת ברכות.
“אז תמצצי לי מהר.” הוא מורה לה, מניח את ידיו הגדולות על כתפיה.
“לא, אני לא אוהבת…”
“אז תמצצי לי בלי לאהוב. קדימה.”
ליבה של אורית הולם בקרבה. מציצות הן מחוץ לתחום בינה לבין רועי, זה לא משהו שנסיכות עושות. הוא מניח את ידיו הגדולות על כתפיה והיא מניחה לו לאלץ אותה לכרוע ואז מפשילה באצבעות רועדות את מכנסיו. איברו, המוכר לה כבר, זקור כמעט לחלוטין והיא מכניסה אותו בזהירות אל פיה, טעמו בשרי ומלוח ומרגש.
למעט כמה ניסיונות בעבר, היא חסרת ניסיון כמעט לחלוטין ודייבי נאלץ להדריך אותה.
“בזהירות…בלי שיניים או שאני מוריד לך סטירה…יותר טוב…תלקקי מלמטה…בלי שיניים…”
הוא סוטר לה פעם אחת אבל זה בגלל שהיא נגעה בו עם השיניים, היא מבינה את זה. שפתיה מתאמצות לעטוף את הזין הגדול והיא משתדלת ללקק אותו עם הלשון תוך כדי אבל זה קצת מסובך והיא לפעמים מתבלבלת. אבל הפה שלה רך ורטוב וראש הזין הגדול נהנה להחליק בין שפתיה באוושה עדינה והיא מרגישה שהערותיו של דייבי הולכות ומתמעטות, אנחות נמוכות בוקעות משפתיו.
“יופי…יופי…ככה…” הוא נוהם והיא מתמלאת סיפוק.
לשונה מלקקת את ראש הזין והיא צוללת על האיבר הגדול ושפתיו הרכות מלטפות ומעסות אותו בשקיקה רטובה. לפתע היא מרגישה בנוזל חם וברגע הבא היא מבינה שהוא משפיך עכשיו בפיה ומתרחקת במהירות. שרוכי זרע רודפים אחריה ומלכלכים את פניה ואת חולצתה.
“אויש, יכולת להגיד לי!” היא רושפת.
דייבי מושך בכתפו ומכניס את איברו הגדול למכנסיו.
“בפעם הבאה תבלעי את הכל, בסדר?”
“ממש לא.”
“אני לא מתכוון להתווכח. איפה האוכל?”
"הנה, מוכן. אוי, נו, תראה מה עשית לי על החולצה.”
“מה עשיתי לך על החולצה?”
“לכלכת לי אותה. עכשיו אני צריכה להחליף.”
“אל תחליפי.” מורה לה דייבי.
“מה? אבל רואים את ה…”
“שפיך שלי. שיראו, לא אכפת לי. אל תחליפי.”
“תשכח מזה.”
“אל. תחליפי.” אומר דייבי ויוצא אל הסטודיו.
“איפה היית, לקח לך מלא זמן.” מתלונן שאול. “כבר רציתי לבוא לקרוא לך.”
רועי לא אומר כלום, שקוע במסך לכאורה.
“אף פעם אל תבוא לקרוא לי כשאני עם אורית.” עונה דייבי ברצינות ורועי מרים את עיניו מהמסך במשטמה. דייבי מחזיר לו מבט, מוכן לאתגר, ורועי משפיל את מבטו לאחר כמה רגעים, ממלמל משהו לא קוהרנטי. הוא צריך לגמור את זה, אבל לא עכשיו, לא ליד שאול.
הם אוכלים את ארוחת הצהריים בדממה לא אופיינית וממשיכים לעבוד בשעות הקרובות עד לארוחת הערב. שאול נפרד מהם ונוסע הביתה ורועי ודייבי פוסעים בחזרה אל הבית.
ארוחת הערב כבר כמעט מוכנה כאשר הם נכנסים ורועי מבחין בחיוך ששולחת אשתו אל דייבי ואל החיוך שזה שולח לה בחזרה. הוא מכין כבר את הדברים שהוא רוצה להגיד לשני אלה אבל השיחה פשוט לא מגיעה למצב שבו הוא יכול להעלות אותם. דייבי ואורית מפטפטים בקלילות על דייבי ועלילותיו ושניהם כמו אדישים אליו לגמרי. כאשר מי מהם פונה אליו, תשובותיו קצרות ולקוניות והוא חש עצמו מבוסס בעיסה שחורה וקרה.
“ראיתי שהחלפת חולצה.” אומר דייבי פתאום ורועי מבחין באשתו מסמיקה בתוך שתי שניות.
“כן…התלכלכתי במטבח.” אומרת אורית ונדמה שהיא מנסה להבליע חיוך.
“ממה התלכלכת?” שואל דייבי בסקרנות מזויפת בבירור.
“סתם…נשפך עלי משהו…”
“תזהרי שלא ישפיך עליך משהו גם מחר.” אומר דייבי ואורית לא מצליחה לעצור בעצמה ומצחקקת.
“מה כל כל מצחיק פה?” מתפרץ רועי פתאום.
“סתם..סתם…” אומרת אורית.
“אני לא מבין מה מצחיק במה שדייבי אמר. זה אפילו נראה לי עצוב מאוד. עצוב מה שקורה פה…עצוב מאוד.” הוא אומר בזעם, בלי יכולת להוסיף.
“מה קורה כאן?” שואל דייבי בתמימות.
“אתה יודע טוב מאוד מה!”
“לא, אני לא.”
“אני חושב שאתה צריך לעבור מכאן. אני אשכור לך דירה לא רחוק.” אומר רועי. “אני חוזר לסטודיו, אתה בא?”
“לא, אני אשאר כאן עם אשתך המקסימה.”
רועי מתחיל לפסוע החוצה אבל אז נמלך בדעתו. הוא לא הולך להשאיר את שני אלה לבד.
“אתה יודע מה? גם לי לא בא לעבוד היום יותר.”
“אוקיי, בוס,” מושך דייבי בכתפיו. “אבל אתה יודע שיש את הבעיה ההיא עם המיפויים שעוצרת אותי מלהתקדם. אתה אמרת שתפתור אותה היום.”
רועי רותח. הוא באמת הבטיח לדייבי שיפתור אותה, אבל הוא לא משאיר את שני אלה ביחד.
“מחר בבוקר.” הוא אומר לבסוף. “אני אקום מחר מוקדם בבוקר ואפתור את זה.”
הם נשארים ליד שולחן האוכל ואחר כך יוצאים החוצה אל הבריכה לשתות קפה ועוגה. דייבי ואורית שוב מנהלים שיחה קולחת ורועי לא יכול שלא לשים לב לכמות הפעמים בהם אשתו מניחה את ידה על זו של דייבי תוך כדי שיחה. גם את תוכן השיחה רועי אינו אוהב. הוא לא אוהב דיבורים על גסויות וזיונים והוא מופתע ממידת העניין שאשתו מגלה בנושא. כל צחקוק שלה פוצע אותו.
לרווחתו של רועי דייבי מפהק בסוף פיהוק דובי גדול ומתמתח ואז נוהם.
“טוב, אני הולך לישון.”
“גם אני.” מזדרזת אורית לומר מיד ורועי נשאר לבד ליד שולחן הקפה. הוא רואה את האור נדלק במקלחת חדר השינה ושומע את המים זורמים. כאשר כבה האור הוא עולה גם אל חדר השינה, מתקלח ואז נכנס אל המיטה.
רועי מגשש אחר אשתו אבל זו מפנה אליו את גבה כאשר הוא נוגע בה וממלמלת משהו ישנוני.
“אוריתי, את ערה?” שואל רועי אבל היא לא עונה.
בדרך כלל אורית מתעוררת בקלות אבל הפעם נראה שהשינה כובלת אותה בשלשלאות והיא לא זזה. הוא מרשה לעצמו ללטף את רגליה עד שהוא מגיע אל מפשעתה ואיברו מזדקר, מרוגש.
“די.” היא אומרת פתאום ומסלקת את ידו.
“בא לי להתעלס איתך, נסיכה” אומר רועי ומחזיר את ידו אל מפשעתה.
“אני עייפה, נסיך שלי. פעם אחרת, בסדר?” היא ממלמלת.
“אבל בא לי עכשיו. אני רוצה לאהוב אותך, נסיכה שלי.”
“אני עייפה, נו. מחר אני מבטיחה, בסדר?”
“בסדר.” רוטן רועי ומסתובב לצד השני.
באמצע הלילה רועי מתעורר ומבחין באורית מחליקה בזהירות מהמיטה.
“מה קרה?” הוא שואל. השעון מראה 02:23.
“כלום…בא לי לשתות מים.”
“יש באמבטיה.” הוא אומר כאשר הוא מבחין שהיא מתעתדת לצאת מהחדר.
“אהה…בא לי מים קרים.” היא אומרת.
רועי שותק והיא נעלמת. הדקות חולפות ואורית לא שבה, ורועי נשאר לבד עם מחשבותיו. הוא מפחד, הוא מבין פתאום. משהו רע מתהווה בבית והוא צריך לעצור את זה אבל הוא פשוט מפחד. רועי מצטנף במיטה ומתכסה, מחכה בחושך שהדברים הרעים ייעלמו להם מעצמם. אף פעם לא ידע להתעמת, לוחשים לו השדים הקטנים והרעים שלו. תמיד היה טוב נגד מחשבים, נגד קוד, נגד מכונות. אנשים אף פעם לא הבין. רועי מתהפך מתחת לשמיכה ומנסה להתכווץ עוד יותר, שהשדים לא יבחינו בו.
כאשר אורית חוזרת השעון מראה 02:52. היא חוזרת בדממה על קצות אצבעותיה אבל רועי מבחין שמשהו בה שונה, ששיערה פרוע יותר. היא מביאה איתה ריח למיטה, ריח של זיעה ותאווה. מבלי לומר מילה היא מסתובבת ונרדמת.
השעון של רועי מצלצל בשש. הוא קם במהירות, מתלבש והולך אל הסטודיו. הוא התכוון לעבוד על הבעיה של דייבי אבל אצבעותיו מקלידות אתרים לחיפוש דירות ועד שבע בבוקר כבר יש לו רשימה של עשרים דירות ובתים פרטיים באזור. הוא לא יודע מה קורה בין דייבי לבין אשתו, הוא לא רוצה לדעת, אבל הוא חייב להעיף אותו מהבית. לראשונה בימים האחרונים הוא חש בתקווה מסוימת.
לשמחתו, כאשר הוא נכנס אל הבית עומדת שם רק אורית. הוא מופתע לגלות שהיא לובשת רק בייבידול שמגיע עד אמצע ירכיה ונעלי עקב. בדרך כלל היא מתלבשת בחליפות בית אלגנטיות הרבה יותר גם בבוקר.
למעשה, מעולם לא ראה אותה לבושה כך בבוקר.
“בוקר טוב.” הוא אומר ומתקרב אליה.
“בוקר אור.” היא עונה, קוצצת סלט.
“מה עם נשיקה?”
אורית מנשקת אותו נשיקה ציפורית על הלחי.
“מצאתי לדייבי כמה דירות שהוא יכול לשכור כאן באזור ואז הוא יעוף לנו סוף סוף מהבית.”
“אה…בסדר.” מהמהמת אורית, עוברת אל העגבניות.
“רק 'בסדר'? חשבתי שתשמחי."
אורית מושכת בכתפיה.
“האמת היא שכבר התרגלתי אליו.”
“כן, הבנתי את זה.” פולט רועי בארסיות, שפתי הורד שלו מעוותות בסרקזם.
“יש בעיה?” היא מסתובבת אליו.
“כן, יש לי בעיה.” מתחמם רועי.
“אה, כן? אני צריכה להזכיר לך מי הביא אותו לכאן?” היא מתרגזת בחזרה. “מי אישר לו לגור כאן?”
“טוב, אני לא חשבתי ש…”
“ש…מה?!”
“בוקר טוב, ילדים.” אומר דייבי ומהדס בעצלתיים אל המטבח. “יש קפה, בחורינה?”
“מיד, דייבי.”
“או-אה, התלבשת יפה היום.” אומר דייבי ורועי ואורית מאדימים שניהם.”לכבודי?”
“סתם…סתם איזה משהו.”
“מוצא חן בעיני.” אומר דייבי ורועי מבחין שאשתו נלחמת להבליע חיוך מרוצה. הוא כמעט מתפרץ אבל תחת זאת בוחר לפעול באופן חיובי במקום להסלים את המצב. אחרי הכל, הוא עדיין זקוק לדייבי ויש עוד מה לעשות עד הפרזנטציה בעוד יומיים.
“הדפסתי לך כמה דירות ובתים כאן באזור.” הוא אומר ומגיש את הדפים לדייבי. “תוכל למצוא לך משהו לשכור כאן.”
“שאני אשכור?” משתומם דייבי. “יש לי בית בנתיבות להזכירך.”
“אז מה אתה מצפה?”
“שהחברה תשכור לי.”
“זה מגוחך.”
“עזוב, לא צריך לריב. אם אתה לא רוצה אותי כאן, אני אסע לנתיבות.”
רועי חושק את לסתותיו ומניח לזעם לעבור בעוד אורית מגישה אל השולחן.
“בסדר, אני אבדוק כמה החברה יכולה לעזור לך עם זה.”
“אני מצפה ל100% עזרה.” אומר דייבי, מעסיק את עצמו בחביתת הארבע ביצים שלו.
“אני אראה מה אני יכול לעשות.” חורק רועי את שיניו.
“גמרת לפתור לי את המיפויים?”
“לא.” מודה רועי.
“טוב, אז כדאי שתזרז, אין לי מה לשבת בסטודיו ולראות אותך מתקתק.”
רועי נושף בזעם. הוא מזדרז עם האוכל ואז יוצא בחזרה אל הסטודיו כדי לגמור עם הבעיה האידיוטית שמעכבת את דייבי. קשה לו להתרכז. הוא חושב על אשתו עם הבייבידול, על עשרים ותשע הדקות שנדרשו לאורית בלילה כדי להביא את המים. הוא מכבה את הרדיו, מתגנב אל הדלת ופותח אותה קצת, מנסה האזין. האם אלו אנחות רכות שהוא שומע מהמטבח או שהוא רק מדמיין? הוא יכול ללכת לבדוק.
רועי מתיישב בחזרה מול המחשב. הוא לא רוצה להתפזר עכשיו, הפרזנטציה מתקרבת והוא ממש צריך את הכסף. זה החלום שלו ולא תהיינה לו עוד הרבה הזדמנויות. הוא מאלץ את עצמו להתרכז ואחרי רבע שעה מצליח להחזיר לעצמו את האיזון. כאשר שאול מגיע הבעיה כבר פתורה.
“בוקר טוב, רועי.” מחייך שאול ורועי מוצא שהחיוך שלו מעצבן אותו. מה כולם מגחכים סביבו לעזאזל?
“בוקר אור.”
“נו, הסתדרתם אתמול?”
“לא…לא עבדנו אתמול בערב.”
“לא עבדתם?” משתומם שאול. “חשבתי שאנחנו לחוצים…”
“לא עבדנו, בסדר?” מתפרץ רועי. “יש לך בעיה עם זה?”
“לא…לא…לא צריך להתעצבן.” מתגונן שאול. “רק חשבתי ש…”
“אז אל תחשוב. תעבוד.” רושף רועי.
“אוקיי..אוקיי…איפה דייבי?”
“בבית, אני הולך להביא את הבנזונה השמן.” אומר רועי ופניו של שאול עוטות פליאה.
רועי רוכב על הזעם שלו כדי לצאת מהסטודיו ולהיכנס אל הבית בסערה. המטבח ריק.
“דייבי!?” הוא קורא, ליבו הולם בפראות. “אורית?”
אין קול ואין עונה.
פניקה וזעם ממלאים את רועי והוא רץ אל חדר השינה אבל מוצא אותו ריק. רווחה רגעית ממלאת אותו והוא יורד למטה.
“דייבי?! אורית?!”
אורית פוגשת אותו כאשר הוא יורד במדרגות. בלב צונח הוא מבחין ששיערה סתור, פניה סמוקים והילוכה מהוסס מעט. היא מרימה אליו את עיניה וממהרת להשפיל אותן.
“איפה הייתם?”
“ב…בחדר של דייבי.” היא ממלמלת. “עזרתי לו שם עם משהו…”
“עם מה עזרת לו?”
“עם המזגן.” אומר דייבי ויוצא מהחדר, זחוח כתמיד. “לא ידעתי איך להפעיל אותו.”
“אוקיי, פתרתי לך את הבעיה של המיפויים, אתה בא לסטודיו?”
“בוודאי, בוס.” אומר דייבי ורועי פונה ללכת. “ניפגש בצהריים, בחורינה.” מוסיף דייבי ואורית צווחת ומצחקקת. היא אומרת משהו בשקט שנשמע לרועי כמו "עוד פעם?” אבל הוא לא בטוח והוא ממשיך ללכת אל הסטודיו.
והם ממשיכים לעבוד. בסטודיו יש שקט מתוח ואפילו שאול מרגיש בזה וממעט לדבר. מדי שעה שואל רועי את דייבי אם הוא התקשר כבר לדירות שנתן לו או מתי הוא מתכוון להתקשר אבל דייבי פותר אותו בדברים סתומים ואינו מתחייב לכלום.
בצהרים מפתיע דייבי את רועי ואומר:
“אני רעב, אתה הולך להביא את האוכל?”
“חשבתי ש…” עונה רועי אבל דייבי קוטע אותו ועונה:
“אני באמצע משהו, אין לי זמן לאשתך עכשיו.”
רועי מסמיק, חושק את לסתותיו בכעס ויוצא מהסטודיו. כאשר הוא פותח את הדלת, הוא מוצא את אורית לבושה בחצאית מיני קצרה, כפופה על הכיור בגבה אליו.
“סוף סוף, כבר נשבר לי הגב.” היא אומרת.
“את יכולה לעמוד.” הוא אומר במרירות והיא מזדקפת בהלה.
“אוי…רועי…חשבתי ש…”
“אני יודע מה חשבת.” הוא אומר. “אנחנו צריכים לדבר, דחוף.”
“עכשיו?” היא שואלת.
פחד מהעימות, קר ואפל ורטוב ממלא את רועי והוא אומר:
“לא…לא עכשיו. הם…מחכים לאוכל.”
“זה מה שחשבתי.” אומרת אורית בשמץ של עוקצנות. “הנה, הכל מוכן ליד התנור.”
גם בארוחת הערב הם לא מדברים על זה וכאשר רועי שואל את דייבי אם התקשר למספרים שנתן לו, עונה דייבי שלא היה לו זמן. לזכותו של דייבי יאמר שהוא באמת תקתק עבודה היום, כרגיל. דייבי עובד כמו טרקטור והוא פשוט רומס כל מכשול שעומד בדרכו. בקצב הזה הם יהיו יספיקו יומיים שלמים של בדיקות לפני הפרזנטציה ורועי מתנחם בזה. לפחות זה.
אורית שוב ישנה כאשר הוא נכנס למיטה והפעם היא מתלוננת על עייפות וכאב ראש כאשר הוא מנסה להעיר אותה.
“אנחנו צריכים לדבר.” הוא ממלמל בכעס.
“מחר, דייבי, מחר.”
“איך קראת לי?” שואל רועי, נזעק.
“מצטערת…טעות. אני ממש עייפה.” מתנצלת אורית.
רועי מחכה שתרדם ואז ניגש אל המחשב שלו בפינת העבודה. הוא מוריד סרט פורנו ומאונן עד שהוא גומר אל תוך גרב ישנה ואז חוזר למיטה. אורית שוב מתעוררת באמצע הלילה. הפעם הוא לא שואל למה ולא ממש מופתע לגלות שהיא חוזרת כעבור יותר מחצי שעה. כאשר היא חוזרת הוא נרדם וחולם חלומות עצובים.
כאשר הוא מתעורר למחרת הוא מגלה שאורית כבר התעוררה לפניו. היא ודייבי כבר שותים ומפטפטים במטבח והוא נחמץ לגלות שהיא שוב לובשת בייבידול זנותי, אחר מזה של אתמול. הוא אפילו לא ידע שיש לה כאלה.
“בוקר טוב, בוס.” אומר דייבי.
“בוקר טוב.”
“תשמע, יש תלונות עלייך.” אומר דייבי.
“מה?”
“הבחורינה כאן טוענת שאתה נוחר.”
“מה?”
“כן, זה מה שהיא אומרת.”
“ממתי זה?” הוא שואל אותה.
“מלא זמן.” היא אומרת, מבטה מתרחק מעיניו. “בלילות האחרונים זה התחיל להפריע לי.”
“טוב…” פותר רועי את העניין במשיכת כתף. “אפשר לקבל חביתה?”
“מיד.” אומרת אורית וניגשת אל הכיריים.
“יופי של טוסיק, בחורינה.” אומר דייבי בפה מלא חביתה ולזוועתו של רועי אורית מצחקקת ומנענעת את ישבנה. רועי נותן בדייבי מבט שוטם אבל זה מתעלם ממנו.
הטלפון מצלצל ורועי ניגש לענות. שאול על הקו, הוא מוסר שבתו חולה והוא לא יוכל להגיע היום אבל הוא יעבוד מהבית "110% אחוז” כדבריו.
“אז אולי נאכל ארוחת צהריים בבריכה?” מציעה אורית.
“חשבתי שאת לא רוצה שהעובדים יסתובבו לך בבריכה.” אומר רועי.
“דייבי זה לא 'העובדים', דייבי זה כבר כמעט…משפחה.” היא אומרת.
“משפחה, הא?” שואל רועי אבל אף אחד לא עונה לו.
בצהריים היא מתקשרת אליהם ומזמינה אותם לבריכה לאכול צהריים.
כשהוא ודייבי מתקרבים אל הבריכה שולחן החוץ ערוך לקראתם אך העיניים של רועי כמעט יוצאות מהחורים כאשר הוא רואה איך אשתו לבושה. חוטיני כחול וזעיר אשר לא מכסה את ישבנה כלל ואת מפשעתה בקושי. החלק העליון מכסה את העטרות ותו לא.
“מה זה?” נפלטות המלים מפיו.
“סטייק סלמון.” אומרת אורית.
“לא, ה…הבגד ים הזה.”
“קניתי עכשיו, מוצא חן בעינייך?”
“עכשיו? מתי?”
“הבוקר. מה זאת החקירה הזאת, יפה או לא?”
רועי לא עונה. הזעם של הימים האחרונים החמיץ והפך למרירות אפורה. עם זעם אפשר לעשות דברים. דברים טיפשיים ונמהרים לפעמים, אבל אפשר. עם מרירות אי אפשר לעשות כלום, רק לשקוע בה כמו בוץ טובעני ולהניח לה לשאוב אותך מטה. הוא מתיישב ומתחיל לנבור בדג אשר בצלחתו.
“יופי של סלמון.” אומר דייבי. “כל הכבוד.”
“תודה.” זורחת אורית.
“תגידי,” אומר דייבי בעודו לועס. “הציצים שלך לא קטנים מדי? לא היית רוצה להגדיל אותם?”
“מה?” השאלה נפלטת מפיותיהם של הבעל והאישה גם יחד. רועי משתעל פעם ופעמיים.
“הציצים…הם…קטנים כאלה. אולי תגדילי?”
“הם בסדר גמור.” מגן רועי על שדיה של אשתו, פולט בטעות שאריות דג.
“זה מה שאתה אומר. אני מניח שאתה צודק, אבל הם יכולים להיות מדהימים, לא רק 'בסדר גמור'.”
“הם בסדר גמור.” חוזר רועי.
“נו, בואי נראה אותם.” אומר דייבי באדישות.
“מה?” מזדעזע רועי.
“בואו נראה את הציצים האלה.” חוזר דייבי באטיות, כאילו הוא מסביר משהו לילד מפגר.
“בשום פנים ואופן לא.” אומר רועי. “אורית, את לא מורידה את החזייה.”
“ממתי אתה אבא שלי?” היא מתרגזת.
“אני לא אבא שלך, אבל אני בעלך!”
“אני יודעת את זה, אני לא צריכה שתגיד לי מה לעשות!”
“תורידי אותה.” אומר דייבי ולועס.
“נו, דייבי…” מלמלת אורית.
“שום דייבי,” תובע דייבי. “תורידי את החזייה לפני שאני אוריד לך אותה.”
אורית מתחילה להעביר את ידיה לאחור אך מהססת לרגע, מביטה בבעלה.
“אתם…” אומר רועי. “אתם…ירדתם מהפסים לגמרי…”
“תורידי אותה.”
אורית מעיפה מבט אשם בבעלה אך זה רק נד בראשו בכעס, כלא מאמין. היא מהססת רגע אך ברגע הבא היא שולחת את ידיה אל הקשר של החזייה ומתירה אותה. היא מניחה בזהירות את החזייה על השולחן, נזהרת שלא להביט בבעלה.
“הם באמת בסדר גמור, אבל עדיף שתגדילי אותם.” קובע דייבי.
“לאיזה גודל?” היא שואלת.
“אורית!?” קורא רועי אבל היא מתעלמת ממנו.
“משהו גדול נראה לי.” אומר דייבי. “משהו רציני.”
“תגידי, את השתגעת לגמרי?” שואל רועי.
“עוד לא הסכמתי, אני רק שוקלת.” מתגוננת אורית. “וחוץ מזה, זה החזה שלי, לא שלך.”
“אתם שניכם…פסיכים.” נושף רועי וקם מהשולחן. דייבי מצטרף אליו כמה דקות אחר כך.
בשעות הבאות שניהם שקועים בעבודה. התקשורת בינהם מתוחה ולאקונית אבל הם מתקדמים. ביחד עם שאול שעובד מהבית הם סוגרים פינות ומתקתקים בעיות וכאשר החושך יורד נראה שהם מוכנים להתחיל סדרה אחרונה של בדיקות לפני הפרנזנטציה. למרות הגיהנום בו הוא חי בימים האחרונים, ניצני אופטימיות והתלהבות מתחילים לפכות ברועי והוא אפילו מוצא את עצמו מחייך, מה שלא קרה לא מאז שהתחיל העולם שלו לרדת מהפסים. כאשר הם יוצאים מהסטודיו לארוחת ערב התרגשות ממלאת את ליבו. היומיים הקרובים יוקדשו לבדיקות ואחר כך פרזנטציה עם קרן הון סיכון ואז אולי יכנס עוד כסף. בהתרגשותו הוא מרשה לעצמו לטפוח בידידות על כתפו של דייבי בדרכם אל הבית וזה מחייך אליו בחזרה.
בארוחת הערב הוא מדבר. הוא מקשקש על המוצר ועל הפרזנטציה ועל כל מה שעברו כדי להגיע עד שהגיעו לאן שהגיעו. בשלב מסוים דייבי קוטע אותו ואומר:
“רועי, יש בעיה עם הנחירות שלך.”
“הנחירות? שוב הקשקוש הזה?” משתומם רועי. “מאיפה זה בא?”
“זה מפריע לה.” אומר דייבי.
“טוב, נו, אני אקפוץ מחר לבית מרקחת לראות אם יש להם משהו, בסדר?”
“לא, זה לא בסדר.” אומר דייבי.
“אוקיי…אז…מה אתה מציע?” שואל רועי בזהירות, קור דביק מתחיל לזחול באבריו.
“אורית עוברת לישון איתי.” קובע דייבי.
“מה?”
“מה ששמעת. היא לא יכולה לישון בגלל הנחירות שלך, בנאדם.”
“מה זה השטויות האלה?”
“זה נכון.” אומר דייבי.
“ואין לה מה להגיד בנושא?” פונה רועי אל אשתו.
“היא מעדיפה שאני אדבר איתך על זה.”
“היא בנאדם מבוגר!” אומר רועי בכעס. “את רוצה לעבור לישון איתו?”
אורית מהנהנת מבלי להביט בו.
“אבל למה, אוריתי?” מתפרץ רועי בבכי. “למה? אני אוהב אותך!”
אורית מושכת בכתפה, מבטה כבוש בשולחן.
“זה טירוף, אוריתי. כל ה…עניין הזה בינכם. זה הורס אותנו, את לא מבינה?”
אורית שוב מושכת בכתפה מבלי להביט בו.
“או, אלוהים.” מתייפח רועי. “למה את עושה לי את זה?…למה? למה? למה?”
“היא ילדה גדולה, והיא תישן עם מי שהיא רוצה.” אומר דייבי.
רועי מתקשה לנשום. בעיניו מצועפות דמעות הוא קם ממקומו ויוצא החוצה, אל הבריכה. הלילה זרוע כוכבים ונראה שכולם קורצים לו בלעג. איזה גבר יניח לאשתו לישון עם גבר אחר? רק רכיכה. אילו היה יכול, היה מעיף את דייבי לכל הרוחות, אבל בלעדיו אין חברה ואין מוצר ואין כלום. הוא היום כמעט כל החברה. ליאות איומה נופלת על רועי והוא משרך את דרכו לחדר השינה, שם הוא מתרסק על המיטה ונרדם.
הוא מתעורר לקראת חצות, לבדו במיטה. לרגע הוא חושב שאורית שוב הלכה לשתות אבל אירועי ארוחת הערב מתרסקים כמו פסנתר על ראשו והוא נזכר בדיוק איפה היא עכשיו ובטנו מתכווצת. הוא מדמיין אותה, פשוקת רגליים תחת גופו של הטרול השעיר הדופק אותה. בדמיונו היא נאחזת בדייבי, אצבעותיה חורצות בגבו והיא קוראת בשמו ולזוועתו של רועי הוא חש באיברו מתקשה. זה טירוף.
קול מגיע מאי שם ורועי כורה אוזניו. אישה? גונחת? אורית? הוא לא יודע. לפחות הזקפה הגועלית נעלמה. הוא צריך לקום מהמיטה ולברר אבל תחת זאת הוא מתכסה ומניח את הכרית על אוזנו. עכשיו הוא לא שומע את גניחות. שטוף זיעה ומבועת הוא מנסה להירדם אבל השינה חומקת ממנו. מדי פעם הוא מנסה להוריד את הכרית מאוזנו אבל אז נדמה לו שהוא שומע שוב את הגניחות. לא יכול להיות שזה נמשך כל כך הרבה זמן, הוא בטח הוזה את זה. האם הוא משתגע? מה עדיף, לאבד את השפיות או את הגבריות?
השינה בולעת ומקיאה אותו כמה פעמים אותו לילה והוא כבר מתקשה להבחין מתי הוא ער ומתי חולם שהוא ער. האנחות הקצובות נשמעות בראשו כל הלילה.
כאשר הוא מתעורר לבסוף השעה כבר מאוחרת יחסית. הוא קם מהמיטה, לבוש עדיין בבגדים מאתמול, ונכנס אל חדר האמבטיה. בטנו מתכווצת כאשר הוא רואה שאורית לקחה משם את מרבית חפציה. הוא מציץ בראי ובמקום רועי יפה תואר, תכול עיניים, אפו צר ועדין, שפתיו רכות ומפתות, נמצא שם רועי אחר, זקן, אשר עיגולים שחורים מתחת לעיניו, כתפיו שמוטות ובגדיו מקומטים. אפילו שיערו הארוך והמרשים בדרך כלל נראה כמו ערימת חבלים שנשארה זרוקה כל הקיץ בשמש. הוא נאנח בכאב לב ונכנס להתקלח.
במטבח הוא מוצא צלחת עם חביתה קרה וסלט. הוא מתיישב ללעוס ולפתע הוא מבחין במשהו שמוט על הרצפה, ליד הכיור. הוא לוקח את הדבר ובטנו מתהפכת שהוא מבחין שאלו תחתונים נשיים. הוא נזכר כיצד חיכתה אשתו, כפופה מעל הכיור, באותו יום כאשר נכנס לקחת את ארוחת הצהריים וקבס עולה בו כאשר הוא מנחש שדייבי זיין אותה כאן, במטבח שלו, לפני שעה לכל היותר. רועי שוב נאנח בקול רם, קולו שבור ואבל.
“בוקר טוב.” מברך אותו שאול כאשר הוא נכנס אל הסטודיו. דייבי ממלמל בוקר טוב גם הוא, אך הוא שקוע מכדי להסיר את עיניו מהמסך.
“בוקר אור.” עונה רועי.
“מוכן להתחיל לבדוק?” שואל שאול.
“כן.”
“או-אה, איזה התלהבות…” עוקץ שאול. “אנחנו ממש לפני הפריצה, להזכירך.”
רועי מהנהן ומתחיל לבדוק. מצב רוחו של שאול מרומם בהתחלה אבל במהרה מדביק אותו הדכדוך של רועי והוא משתתק. האווירה עניינית בסטודיו ולמעט כמה משפטים בשעה, הם שקועים איש איש בענייניו.
בצהרים שולח דייבי את רועי להביא את האוכל. רועי קם מכיסאו וכאשר הוא עובר ליד שולחנו של דייבי, צדה פיסת ניר בפח של דייבי את עיניו והוא מתכופף לשלות אותה משם. זו רשימת הדירות שהדפיס לדייבי.
“אתה לא צריך את זה, הא?” הוא שואל במרירות.
“לא, מה רע לי כאן?” מחייך אליו דייבי.
רועי מחייך חיוך מובס ומשרך את דרכו אל הבית.
הבדיקות עוברות כסדרן וחוץ מכמה באגים המוצר נראה בשל למדי, והם יממה וחצי לפני הפרזנטציה. רועי אחר היה מתרונן מכך, אבל רועי הזה טובע בביצת תבוסה ומרירות וכמעט אינו יכול לשים לב שיומו הגדול מתקרב.
“תשמע.” אומר דייבי בארוחת הערב של אותו היום. “יש לי בקשה ממך.”
רועי מרים את עיניו, מחכה למכה הבאה.
“החדר שנתת לנו קטן מדי והמיטה צפופה בשביל הבחורינה ובשבילי. מה דעתך שנתחלף בחדרים?”
“לא.”
“כן.”
“אני לא עוזב את החדר הזה.”
“אתה כן, או שאני אצטרך להעיף אותך משם בכוח.” אומר דייבי.
“לא.” מתעקש רועי. להלחם ממש אינו יכול, אבל הוא יכול לחזור בעקשנות על מילה אחת בהעמדת פנים של מלחמה.
“אוקיי.” אומר דייבי. “יש לך…שבע דקות לסלק כל שריד לנוכחות שלך בחדר השינה ולהעביר את כל הדברים שלי ושל הבחורינה לחדר השינה. אם הכל לא יהיה מוכן לפי שביעות רצוני, אני אכה אותך עד שתעשה מה שאומרים לך.”
רועי מתבונן באורח, מבועת, אבל זה חוזר לארוחת הערב שלו. אורית נועצת מבטה בדייבי אך רועי לא יכול שלא לשים לב שעיניה מתנוצצות.
הדקות חולפות בשעון הקיר של המטבח ורועי נלחם בדייבי באופן היחיד שהוא יכול, בפסיביות. הוא יושב על כיסאו, עיניו עוקבות אחרי המחוג הגדול ולבו הולם בעוז. הוא יכול לצאת מהבית, לברוח, להתחנן בפני אורית שתעזור לו או פשוט ללכת לסדר את החדרים, אבל תחת זאת הוא נשאר בעקשנות על כיסאו, מרותק למחוג הגדול כמו ארנב המרותק לפנסי משאית שעטה עליו לדורסו. המחוג יגיע בסוף ליעדו ואז? לא ברור, אבל ברור לרועי שיהיה רע. וגם ברור לו שדייבי ינצח שוב.
ברגע שבו המחוג חוצה את קו שבע הדקות דייבי סוטר לו בגב כף ידו בעוצמה שמפילה אותו לאחור מכיסאו. ללא איום, ללא אזהרה נוספת, ללא "אני סופר עד שלוש" או משהו בסגנון, פשוט סטירה אדירה שמצלצלת באוזנו השמאלית בעודו מתאושש, המום, על הרצפה.
דייבי קם מכיסאו בעצלתיים ובועט בצלעותיו של רועי, שודד את האוויר מראותיו. אחר כך הוא מרים אותו בחולצתו בידו הימנית, לוקח אותו כמה צעדים עד הסלון ואז משליך אותו כאילו היה כדור טניס על הספה הגדולה וזו מתהפכת ביחד עם רועי.
“יש לך עוד שבע דקות ואז נמשיך.” אומר דייבי.
“וואו…” שומע רועי את אשתו מהמטבח. “אתה ממש…כיסחת אותו, הא?”
רועי מנסה להתחבא מהמציאות אבל באחורי ראשו הוא חש במחוג שעון המטבח מזדחל ליעדו החדש והכאב הנורא בצלעותיו מזכיר לו שלדייבי אין רחמים. הוא קם באנחת כאב ומעיף מבט מיוסר במטבח: אורית יושבת על ירכו של דייבי ומאכילה אותו במזלג וידו הימנית של דייבי נמצאת אי שם מתחת לחציאתה.
“בחיים לא ראיתי שמכסחים ככה מישהו.” מתלהבת אורית. “ממש…אוה…בדיוק שם, מאמי…”
רועי לא נשאר לברר מה בדיוק עושה ידו של דייבי לאשתו. הוא צולע לחדר השינה במהירות הרבה ביותר שיוכל לגייס מגופו הדואב ואז לוקח משם את בגדיו ואביזרי האמבטיה שלו, אורז אותם בחפזון במגבת גדולה. כאשר הוא יוצא מחדר השינה הוא שומע את אשתו ורק בתעצומות נפש כבירות מצליח שלא להתבונן במטבח.
“אוה…דייבי…דייבי…חזק…דייבי…אוה…דייביי…”
חריקות עץ של שולחן או כיסא נשמעות מהמטבח ודמעות מציפות את עיניו של רועי. הוא משליך את דבריו בחדר האורחים ואז אורז במהירות את חפציו של דייבי, האורח שהשתלט על ביתו, ושל אשתו הבוגדנית, משליך אותם אל תיקו של דייבי. הוא ממהר לצאת אל החדר, נזהר בשנית שלא להביט במטבח אך קריאות התאווה של אשתו חורכות את אוזניו בכל זאת.
“דייבי…זה חזק…תן לי חזק…אני אוהבת ש…אתה דופק אותי…מאחורה!…תקרע אותי! דייבי! דייבייי!”
משהו פוקע ברועי והוא משליך את דבריהם של דייבי ואורית על המיטה. מבטו נח על הטלפון האלחוטי ולרגע מפציעה בו תקווה. כן. הוא הולך לעשות את זה.
בידיים רועדות מחייג רועי את המספר למשטרה.
“משטרה, שלום.” עונה קול גברי ועייף מצדו השני של הקו.
“שלום.” הוא אומר לטלפון בשקט. “אני רוצה להתלונן על תקיפה.”
“מה הכתובת, אדוני?”
“הפרחים 35.”
“כבר שלחנו ניידת.” עונה השוטר.
“אה…יופי…” עונה רועי בבלבול והקו מתנתק.
הוא יושב על המיטה בחדר השינה. הקולות למטה פסקו ולבו של רועי הולם בטירוף. עוד רגע יגיעו שוטרים והחבלות של פניו יספיקו להעיף מכאן את דייבי אחת ולתמיד. הקוד כתוב טוב, הפרזטציה תעבור חלק ועם אורית הוא יסדר את העניינים, לכאן או לכן. הוא הולך לנצח את הסיפור הזה.
צלצול נשמע בדלת ורועי ממהר לרדת למטה, לפתוח לשוטרים. להפתעתו אורית נמצאת שם לבדה והיא מוכה וחבולה הרבה יותר ממנו: חולצתה קרועה, שיערה סתור ודם זב משפתיה.
“הוא תקף אותי!” היא מתייפחת אל השוטר שניצב בפתח. “הוא אנס אותי!”
“איפה הוא?” שואל רועי, אך לזוועתו מצביעה אורית עליו וממשיכה:
“בבקשה, אל תתן לו לפגוע בי יותר! בבקשה!”
שני שוטרים ניצבים בפתח, גבר ואישה. השוטר גבוה ושרירי למראה, מצחו גבוה ושיערו הבלונדי קצוץ דק. השוטרת נמוכה אך גם גופה מבטיח אלימות בנסיבות מסוימות.
“אני?” נזעם רועי. “אני לא נגעתי בה! זה דייבי!”
“בבקשה!” מסתתרת אורית מאחורי השוטרת.
זעם ותסכול מסמאים עכשיו את עיניו של רועי והוא משתלח באשתו, שפתיו נחשפות ונהימה בוקעת מגרונו:
“זונה מזדיינת שקרנית אני יראה לך מה זה…”
השוטרת הולמת בפניו במרפקה ואז נוגחת בו בעוצמה. שדה הראיה שלו משחיר ותולעי אש מתחילות לכרסם את שדה הראיה שלו עד שהשחור בולע גם אותן.
* * *
רועי מתעורר…מתישהו. הוא בחדר עם עוד אנשים. מסריח. סורגים.
הוא מתיישב וכאבים מתחילים לצרצר במקומות שונים בגוף.
“בוס, הוא התעורר!” צועק מישהו.
“מה התאריך היום?” מקרקר רועי. בחוץ זורחת השמש. הוא ישן כל הלילה.
“23.” עונה לו צעיר שבור שיניים וקצוץ שיער. “על מה אתה פה?”
“הרביץ לאשתו.” מתנדב לספר מישהו אחר.
“ינקנקו אותו על זה.” אומר קול שלישי.
“לא נגעתי בה.” אומר רועי בשקט. “זה…דייבי…הוא גר אצלינו…זה הכל…תוכנית שלו, בן זונה.”
“מי זה דייבי?” שואל גבר חיוור ומצחין אשר עיניו שקועות בחוריהן.
“הוא…עובד אצלי הוא ואורית…אשתי…” הוא משתתק.
“הוא מזיין את אשתך?” מצחקק החיוור. “וגם קרא למשטרה?”
“אז זה כאן והחבר שלו בבית עושה את אשתו. כל הכבוד לו!” צוחק גבר שמן במבטא רוסי וצחוקים אחרים מתווספים אליו.
רועי קם בזעם וניגש אל הסורגים. “הלו! אני רוצה לראות עורך דין!”
“אה! אה! תזיין אותי דייבי!” מחקה מישהו מאחור חיתוך דיבור נשי והצחוקים מתגברים. “הוא במעצר, אז תטחן אותי כבר!”
“די כבר!” זועם רועי. “שוטר! אני חייב לצאת! יש לי פרזנטציה חשובה! שוטר!”
קול רגליים נגררות נשמע ושוטר מלא גוף בעל פני תינוק בהירים מגיע.
“התעוררת?”
“כן. אני דורש לראות עורך דין.”
“כן, כן.” מושך השוטר בכתפיו. “אבל קודם רוצים לגבות ממך עדות אבל הקצין חקירות יצא אז תחכה.”
“אתה לא מבין!” קורא רועי. “אני חייב לצאת. יש לי פרזנטציה מחר! זה שווה המון כסף! מליונים!”
“מה ש'תגיד.” אומר השוטר, מושך בכתפו ומתרחק.
“הי!” קורא רועי. “שמעת מה שאמרתי? אני רוצה לראות עורך דין!”
רועי ממשיך לצעוק עוד כמה דקות עד שחבריו לתא צועקים עליו שיסתום כבר את הפה. חצי שעה אחר כך מגיע שוטר ופותח את דלת התא, אבל הוא רומז לרוסי השמן לבוא איתו ומתעלם מרועי, אשר אליו אף אחד לא מתייחס בשעתיים הקרובות.
רועי פוסע בתא מצד לצד. הפרזנטציה מחר והוא תקוע כאן והוא אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב על דייבי עם אורית. פאק, למה הוא בכלל התחיל לחשוב על זה. האנחות הרכות של אשתו קודחות עכשיו במוחו, בליבו, בחייו. ככל שהוא משתדל, הוא עדיין לא מצליח לגרש את דמותה הדמיונית של אשתו. שפתיה סביב איברו של דייבי. פשוקת רגליים תחתיו. רוכבת עליו. נאנחת, קוראת בשמו. והוא כלוא כאן. הפרזנטציה מחר ואף אחד לא יגיע, לא יסביר למשקיעים מה קורה. ולא יהיה סיבוב שני ולא מימון נוסף וכל החברה תרד לטמיון. והוא כלוא כאן, חסר אונים.
“שוטר!” הוא שואג בזעם. “אני צריך לדבר עם עורך דין! מגיעה לי שיחת טלפון!”
“תירגע, לא מגיעה לך שום שיחת טלפון, אתה לא באמריקה." צועק מישהו מבחוץ, כנראה שוטר. "עוד לא עברו 24 שעות.”
“אבל אז זה כבר יהיה מאוחר מדי!” צועק רועי. “אני חייב לדבר עם עורך דין!”
“אתה חייב לסתום לפני שאני קם אלייך.” מגיעה צעקת תשובה. “כי אז תצטרך לדבר עם מנתח פלסטי, לא עם עורך דין.”
“יותר טוב שתרגע.” אומר מישהו מאחוריו ורועי מסתובב, מתיישב על מזרון מגעיל ומליט את ראשו בידיו, כמו מנסה להימלט אל האפלה שהן מציעות לו והזמן גוסס סביבו בעודו מתחבא במערה הדמיונית שלו.
“הי” נשמע קול מחוץ לתא. “בוס.”
רועי פוקח את עיניו ומציץ. לזוועתו הוא מבחין שם בדייבי, לבוש בחליפה יפה ועניבה ונרתע לאחור בבהלה באופן אינסטינקטיבי, ראשו פוגע במיטה העליונה בכוח.
“אל תתרגש כל כך, בוס. אתה רוצה לדבר?”
“אין לי על מה לדבר איתך, בנזונה.” אומר רועי, משפשף את ראשו הכואב.
“ואללה.” אומר דייבי. “מה עם ביטול התלונה?”
רועי מרים אליו את עיניו בחשד.
“אורית תבטל את התלונה אם אני אבקש ממנה.” אומר דייבי.
מבטו של רועי דרוך ולבו מגביר את תאוצתו.
“רק תחתום לי כאן.” מוסיף דייבי ומציג לפנים כמה ניירות.
“מה זה?”
“מסמך שמעביר 51% מהשליטה בחברה אלי.”
“עוף מכאן.” מסנן רועי בזעם.
“סבבה.” מהנהן דייבי. “אני אעוף, אתה תישפט, בית המשפט יקבע מה שיקבע. בתרחיש הטוב ביותר אתה מזוכה אחרי שהשם שלך מרוח בכל העיתונים. נראה אותך מגייס מימון לסטארטאפ הבא שלך, כי הנוכחי ייכשל. בתרחיש הרע, כל מה שאמרתי ועוד כמה שנים בכלא. לעוף?”
רועי עונה בשתיקה.
“אז בוא תעשה את הדבר הנכון. תעביר לי שליטה בחברה. נמכור. תקבל את המיליונים שלך ותתחיל מחדש. תוכל להקים עוד חברה, יש לך ראש טוב על הכתפיים. אתה יודע מה? אני ארשה לך גם להישאר CEO, מה אתה אומר?”
רועי קם ממקומו ומתקדם לעבר דייבי, עיניו בוערות. לו לא היו הסורגים מפרידים בינהם, היה מזנק על צווארו. דייבי, מהצד השני, נראה אדיש לסורגים ולרועי גם יחד. החליפה, על אף שהיא תפורה למידותיו, נראית זרה לפראות הטבעית לו כל כך אך בכל זאת הוא נינוח וממתין בסבלנות לתשובתו של רועי.
“אתה יכול להיות גיבור.” הוא ממשיך בניחותא. “אל תחתום. לך לכלא. בחברה יש עוד כסף לשלם לי ולשאול משכורות והמיטה שלך מאוד נוחה. אשתך, אם תהית, לא ממש מתגעגעת אלייך אבל גם לא רוצה להתגרש. באופן אירוני, הדרך היחידה שלך להיפטר ממנה זה לחתום על המסמכים.”
“אתה חתיכת חרא.” מסנן רועי ומתקרב אל הסורגים. הוא שולח את ידיו קדימה, אך לעבר המסמכים והעט, לא לעבר צווארו של דייבי.
“חתיכת בנזונה.” הוא מקלל ומתחיל לחתום, עיניו מצועפות. “אתה בנזונה והיא זונה. הרסתם לי את החיים, שניכם. אני הייתי טוב אליכם, ואתם…הנה,” הוא מגיש לרועי את המסמכים. “קח. מתי אני יוצא מכאן?”
דייבי מתעלם ממנו ובוחן את החתימות.
“שאלתי מתי אני יוצא מכאן?”
“בשבוע הבא אני אשלח את אורית למשטרה.”
“מה?!” מזדעק רועי. “אבל…זה לא מה שסיכמנו.”
“לא סיכמנו שום דבר אחר.” אומר דייבי. “אתה נשאר כאן שבוע ואז יוצא. להתראות.”
“ומה עם הפרזנטציה?”
“אני אעשה אותה.” אומר דייבי ומסתלק.
רועי חוזר אל המיזרון ומתמוטט. הוא נרדם ומתעורר כדי לאכול ואז נרדם שוב, עד הבוקר. למחרת הוא מתעורר ומתבשר שיוכל להתקשר לעורך דין. עורך הדין נפגש איתו עוד באותו היום ולמחרת הוא מובא להארכת מעצר. הוא משוחרר בערבות עצמית, בתנאי שלא יתקרב מרחק של חמישה קילומטרים לביתו או לאשתו ולא ינסה ליצור עימם קשר.
אחרי הדיון הוא מחליט לשכור חדר בבית מלון ולהתקשר אל שאול. שאול עונה אחרי חמישה צלצולים.
“הלו.”
“שאול!” אומר רועי ברווחה עצומה. “מה קורה? מה העניינים?”
“אסור לי לדבר איתך.” אומר שאול בחמיצות.
“מה?”
“דייבי הראה לי את המסמכים. הוא הבוס עכשיו. הוא אומר שהחברה בסכנה כל עוד התיק שלך פתוח ושאם החבר'ה מאלנפילד ישמעו על זה כל העסק יקרוס ואני ממש צריך את האופציות האלה.”
“מה? אבל…טוב, תענה לי רק דבר אחד: איך הייתה הפרזנטציה?”
“דייבי אומר שהיה מעולה ושיש מצב לרכישה. להתראות.”
הקלה ממלאת את ליבו של רועי והוא משתרע על המיטה. חלציו מתעוררים והוא מהסס רק שנייה לפני שהוא שולף את איברו ומתחיל לאונן. מחשבותיו נודדות ובמהרה הוא מפסיק לחשוב על שחקניות קולנוע ומוצא עצמו חושב על אורית ודייבי ומוצא עצמו מתרגש. הוא רוצה להפסיק אבל במוחו נצרבת תמונה של אשתו הכורעת, עירומה, מתחת לדייבי ומוצצת את איברו. בדמיונו האיבר גדול, זקור ויפיפה ואשתו סוגדת לו בשפתיים רכות ובפה רטוב וחם. לפתע הוא מבין שהוא מתחרמן מהמחשבה על הזין עצמו ולפני שהוא מספיק לסטור לעצמו מנטלית הוא גומר בנשיפה עזה, משפיך על עצמו בהתרגשות חסרת שליטה.
רועי מקלל את עצמו וקם מהמיטה, נמלט אל המקלחת. הוא מקרצף את עצמו בחמת זעם, מנסה לשטוף עצמו מהזוהמה והטירוף שדבקו בו עד שעורו מאדים.
את הימים הקרובים הוא מבלה בעיקר בחדרו. הוא בוהה בטלוויזיה, בתקרה, בפחי הזבל הנשקפים מחלונו. מדי פעם הוא רוצה להתקשר, אך שאול לא ידבר איתו, לאשתו נאסר עליו להתקשר ועם דייבי…הוא לא רוצה להתקשר לדייבי. עורך הדין שלו מבהיר לו בעדינות שאין טעם להציק לו, ושברגע שישמע משהו, יודיע לו. הוא לא מאונן יותר.
ערב אחד נשמעת דפיקה בדלת חדרו של רועי. הוא ממהר להתארגן ואז פותח את הדלת. פקיד הקבלה של המלון עומד בפתח ואומר:
“אדוני…כרטיס האשראי שלך אינו בתוקף.”
"מה? איך זה יכול להיות?”
"אני חושש שתצטרך להסדיר את זה עם חברת האשראי שלך.”
טלפון לחברת כרטיסי האשראי מגלה שהכרטיס בוטל על ידי אורית. נזעם, הוא מטלפן אליה. פקיד הקבלה עומד ומתבונן בו כאשר הסלולרי מצלצל ומצלצל, אך בצידו השני של הקו איש לא עונה. הוא מנסה שוב.
ושוב.
“זאת…טעות.” הוא מחייך אל פקיד הקבלה, חש בפניו מתלהטים במבוכה. “זאת בטח טעות.”
הוא מתקשר שוב, הפעם לחברת כרטיסי האשראי ודורש לדבר עם האחראי. האחראי מיישב אותו רבע שעה על הקו ואז מסביר לו שהם פעלו על פי כל הנהלים ואין ביכולתו לעשות דבר ומציע לו לדבר עם הבנק. אבל עכשיו לילה והסניפים יפתחו רק בבוקר. בשלב הזה רועי מאבד את העשתונות ומתחיל לצרוח על איש חברת כרטיסי האשראי ושלב מסוים מאבד לחלוטין את שלוותו ומתחיל להלום בשפופרת בדלפק.
מאבטחי המלון אינם גדולים או מרתיעים במיוחד אבל הם שניים וכאשר הם רואים את מצבו של רועי הם מתקשחים ואחד מהם מאגרף את ידיו כאשר הוא פונה לרועי בפסאודו-נימוס:
“אדוני, אני מבקש ממך לצאת מהמלון.”
רועי כמעט ומתפרץ עליו אבל משהו עוצר אותו ובמקום זאת הוא יוצא מהלובי, דוחף את המאבטח השני בגסות בדרכו.
הלילה אפל ועוין וזר. רועי נמצא מחוץ לבית, ללא כסף וללא מקום לישון, עם ארנק המכיל לא יותר מחמישים שקלים וטלפון סלולרי שאף אחד לא רוצה לענות לו.
אין לו חברים, הוא מבין פתאום. יש לו קולגות, חברים ללימודים, אנשים מהצבא אבל חברים של ממש אין לו. תמיד חשב שהוא לא צריך. מעולם, בעצם, לא היה צריך, אבל עכשיו הבדידות מכה בו, פטיש גדול ומדויק על מסמר בודד בלוח. אין לו חברים, יש לו רק קולגות, אין לו הווה והעתיד שלו זה הסיכוי היחיד לשרוד. כדי להבטיח את העתיד הוא חייב לשמור על שמו הטוב. כרגע זה כל מה שיש לו. שם טוב ורחובות ריקים.
הרעב מציק לו והוא נכנס לפיצוציה. קונה בייגלה וקוקה קולה ובולע את ארוחת הערב שלו בבליעות מהירות, אבל רק אחר כך מבין שהקוקה קולה עלתה יותר מהאוכל ושהוא יכול לשתות מים גם מצינורות ציבוריים. התובנה הזו מפקחת אותו ומזעזעת אותו גם יחד. אתה ילד שמנת לוחש בו קול רשע. אתה לא יודע לשרוד ברחוב.
בסוף הוא מתעייף. רגליו כואבות ועיניו כבדות וגם התת מודע שלו כבר מסכים להודות שמיטה חמה לא תצוץ יש מאין ומוכן להסתפק, כמו הרציונל, בסתם משטח מאוזן כמו הספסל הזה בשדרה הנמצא בדיוק מולו. הוא נשכב עליו ונרדם.
“הלו!” נובח עליו מישהו.
רועי פוקח עיניים.
שני פקחים. רכב סיור עירוני. נורה כתומה מהבהבת ברשעות.
“עוף מכאן, אין הומלסים בשדרה הזאת, לא הבנת?” אומר האחד, בחור חד וקטן וחיוור.
“אני לא הומלס.”
“ווטאבר. עוף מכאן.”
“מה השעה?”
“שלוש ורבע בAM. בדיוק הזמן שתעוף מכאן.”
“לא רוצה.” הוא אומר ומצטנף בספסל. נמאס לו. כל כך נמאס לו.
“נו, אל תעשה צרות, בנאדם.” אומר השני. “אתה רוצה שנקרא למשטרה?”
המילה מדליקה בו נורות אזהרה כחולות ובוהקות והוא קם מיד.
“לא…ממש לא…הנה, אני הולך.”
והוא הולך. משתרך. עייף וקצת רעב וגופו התחיל להתפס מהשינה הבלתי נוחה שבדיעבד הייתה עדיפה על שיטוט חסר פשר בעיר בו אינו רצוי והמציעה לו מאום מלבד כתפיים צוננות ופקחים כתומים ובוהקים ואף לא מיטה אחת או ספסל מהם אינו מגורש אלא רק גן ציבורי ובגן מתקנים ואחד מהם סולם ובסולם הוא מטפס ונרדם עד הבוקר.
בבוקר הוא מתעורר עם עלות השמש מעל האופק, גופו דווי ובטנו מקרקרת. הוא יורד מהסולם בכבדות ומתחיל להשתרך, מחפש חנות מכולת. האם זה יהיה סדר יומו מעכשיו? השגת מזון ושינה בגנים ציבוריים? הוא מנסה למצוא פתרון למצב האיום בו הוא נמצא, אך בשורה התחתונה הוא מצוי בין הפטיש לסדן: אשתו ודייבי גזלו ממנו את נכסיו החומריים, ואת שמו הטוב אינו יכול לסכן. הוא חייב למצוא דרך להתקיים, לשרוד עד שהמכירה תצא אל הפועל. אז ייתן לו דייבי את חלקו בחברה. הוא חייב.
עוד יום עובר ברחובות, אבל בערבו מצויים בכיסו רק שלושה עשר שקלים ועשרים אגורות וכאשר אלה יגמרו, למחרת, הוא יהיה אבוד. מה יעשה, יקבץ נדבות?
“גבר, יש לך עשרים שקל בשבילנו?”
רועי הולך לכיוון הגן הציבורי, שקוע בתכניות עקרות ורחמים עצמיים כאשר הוא מופתע משרעפיו על ידי שלושה בחורים. הערב כבר ירד על העיר והגן בו בחר ללון בשני הלילות האחרונים מפני שהוא מבודד והפקחים אינם מטרידים אותו בו, נראה עכשיו זר ומאיים.
“מה..? לא…אני…אין לי כסף.”
“תראה איך אתה נראה. מה, אתה מסתלבט עלינו?” שואל האחד, קטן ושרירי וגדול שיניים.
“אין, לי, באמת.” רועי רועד.
“ואם אני מוצא עלייך?” שואל אותו הבחור ומתקרב אליו, קרוב מדי.
“באמת שאין לי…אם היה, הייתי נותן לכם…באמת…” רועי מבוהל וליבו הולם בפראות. אף פעם לא בא במגע עם אנשים כאלו, תמיד היה חיץ בינו לבינם. תמיד היה חכם מהם, מוכשר מהם, טורף מהם. אבל עכשיו הוא בג'ונגל הלא נכון.
הקטן עושה תנועה מהירה לעבר חלציו ורועי מתקפל בבהלה. שלושת הבחורים צוחקים, הקטן כלל לא נגע בו.
“תביא ת'ארנק.” אומר הקטן אבל רועי נבהל וחושב על אורחת הבוקר של מחר, בטנו מקרקרת.
“לא,” הוא מתחיל לומר ואז חוטף אגרוף בבטן. מישהו נותן לו עוד בעיטה בתחת ורועי נשכב על הרצפה, מתפתל. יד נשלחת אל מכנסיו ושולה משם את הארנק ללא קושי. דיבורים. צחוק. שקט.
הם הולכים ורועי פורץ בבכי. סתם שוכב על השביל בגן הציבורי ומתייפח. כאשר הוא נרגע מעט הוא מתיישב, שולף את הטלפון הסלולרי ומתקשר לאורית. הוא רוצה את החיים שלו בחזרה. משהו מהם, לא אכפת לו מה.
השיחה נענית.
“הלו, אורית?” הוא פותח בקול רועד.
“זה דייבי.”
“תן לי את אורית.”
“אורית לא יכולה לדבר עכשיו, היא…עסוקה, אם אתה מבין למה אני מתכוון. מה הבעיה, כרטיס האשראי?”
“כן.”
“ביטלנו לך אותו…יופי מתוקה…ככה…כן…”
“למה?”
“כן, החשבון הוא של אורית עכשיו…כן…ככה אני אוהב אותך…אתה לא זוכר? חתמת על המסמכים בעצמך…”
“אתה…” מסנן רועי בכעס נרפה.
“איפה אתה?”
“בגן ציבורי…ברחוב בן גוריון."
"רוצה לחזור הביתה?”
"כן.”
“אני שולח לך מונית, בוא הביתה.” אומר דייבי. “עוד קצת, מתוקה…”
“אסור לי לבוא.” לוחש רועי, למרות שלבו מתרחב למחשבה על ביתו.
“לא נגלה לאף אחד.”
“זאת מלכודת?” הוא נזהר בכל זאת, לבו הולם בהתרגשות.
“זאת לא מלכודת, בוא הביתה…רגע, חכה שנייה על הקו…תפתחי את הפה, ילדה טובה…גדול…גדול…הנה…הנה זה, ילדה טובה של דייבי…הנה עוד אחד…זה טוב לעור הפנים, את יודעת?”
רועי שומע את אורית מצחקקת ושערותיו סומרות, אך הוא נרגש בכל זאת.
“בוא הביתה, רועי.” אומר דייבי ומנתק את השיחה.
רועי עומד בכניסה לביתו. ליבו הולם והוא מהסס האם לפתוח הדלת. דייבי לא הזמין אותו סתם, יש ליצור השטני עוד תכסיסים בראש. הדבר הנכון לעשות הוא להסתובב וללכת משם ולא לגלות את התכסיס הנוכחי. אבל מאז שפרץ דייבי אייזנברג לחייו הוא מנצח אותו שוב ושוב ושוב ולמען האמת, לרועי כבר נמאס להלחם בו. אבל בבית יש אוכל, ומיטה ומקלחת.
הוא נוקש בדלת.
———————–
חלק ג', דייבי