סוס טרויאני – חלק א’, אורית

חלק א', אורית
אורית שוכבת על גבה, רגליה העירומות מפושקות לרווחה ובינהן שוקד ראשו של רועי בעלה, מחלפותיו השחורות מתנועעות מצד לצד. הוא מלקק את דגדגנה בעדינות וחושניות, מתאמץ לענג את אשתו בשיא הרכות אליה הוא מסוגל להגיע. ברבע השעה הקודמת ליטף אותה בנוצה ובקצות אצבעותיו, ליקק את כל גופה ונשף על הפטמות עד שהגיע לבסוף אל "העמק החבוי" כפי שהוא אוהב לקרוא לו.
"את רטובה לגמרי…” הוא ממלמל כעבור מספר דקות בין רגליה, פניו היפות מבהיקות ממיציה.
"בוא אלי…” נאנחת אורית והוא ממהר לציית.
רועי מזדקף, מניח את איברו בין רגליה בעדינות ואז דוחף בזהירות, מחליק לתוכה בסדרת חדירות רכות. היא נאנחת ורועי שואב עזוז מהאנחה ומתחיל לשגול אותה באטיות, שוקע בתוכה ואז יוצא שוב.
"יותר מהר…” היא מסננת, אבל הוא מעדיף להתעלס איתה ברכות כמו תמיד. היא מסיטה את ראשה אל הצד ונושכת בעדינות את אצבעה הענוגה, כמו שבויה בלבירינט של עונג ממנו אין לה מוצא. המראה מטריף אותו ומחיש בו את השיא ותוך כמה רגעים גומר והיא אחריו.
* * *
"בוקר טוב.” אומר רועי בחיוך גדול כאשר היא נכנסת לחדר האמבטיה בבוקר. הוא כבר לבוש בבגדי העבודה שלו, מוקסינים, מכנסי ג'ינס גבוהי גזרה וחולצת פולו ומצחצח את שיניו.
"בוקר אור.” ממלמלת אורית, הלומת שינה עדיין.
היא מתיישבת על האסלה להשתין והוא ממהר לצאת מהחדר במחאה. הוא לא מוכן לראות אותה על האסלה, זה הורס לו את דימוי הנסיכה שלה. חמוד.
"נראה שאני סוגר עם האייזנברג הזה.” הוא אומר בארוחת הבוקר. “הוא סוג של גאון. ואם אני אומר את זה…” אז זה כנראה נכון.
בעלה הוא לגמרי לא טיפש. את הבית הענק שלהם הם עשו מהכסף שהוא הרוויח מהסטארטאפ אליו הוא הצטרף לפני ארבע שנים. לפני שנה נמכרה החברה ובכסף שהרוויח קנה את הבית בלי משכנתא ועוד נשאר לו מספיק כסף בשביל להתחיל חברה משל עצמו. המוסך וחדר השירות הוסבו לסטודיו קטן, הוא הביא אנשים, התחיל לכתוב קוד, הראה למשקיעים ו…זה לא בדיוק הצליח. בעיות קומפרסיה או דקומפרסיה של דאטה, מה שזה לא יהיה. אז התחילה תחלופה של אנשים, ויזמים באו ויזמים הלכו ועכשיו, למרות שרועי לא ממש מדבר על זה, הם במצב עדין.
רועי לא אוהב לשתף אותה במצב העסק, זה מקלקל לו את פנטזיית הנסיכה הקטנה והאביר הגדול. הוא איש טוב, הגבר הכי טוב שפגשה אי פעם. מטופח, יפיוף, מפנק, חכם ומאוד מאוד אוהב אותה. מה עוד אפשר לבקש? היא מודה למזלה הטוב בפעם המי יודע כמה. כל אישה יכולה לחלום על גבר כמו רועי.
רועי גומר לאכול ויוצא אל הסטודיו והיא נשארת עם הכלים. כשהיה להם קצת יותר כסף הייתה להם גם פיליפינית צמודה, אבל היא פיטרה אותה כשהבינה שהמצב בעייתי ונשארה עם עוזרת פעמיים בשבוע. רועי התעצבן כשהוא שמע שפיטרה את הפיליפינית וממש צעק, אבל היא התעקשה ובסוף היא ויתר. הוא תמיד מוותר בסוף.
* * *
בצהריים היא מביאה ארוחת צהריים לרועי ושאול, המתכנת היחיד שנשאר ממה שהיה פעם קבוצה של שמונה אנשים. פעם היה גם קייטרינג אבל כאשר מספר האנשים ירד חברת הקייטרינג סירבה לבשל למספר מועט כל כך ואורית תפסה את תפקיד המבשלת.
"את לא תאמיני.” מתלהב רועי. “היה פה האייזנברג הזה שוב. גאון. תותח. איך הוא היה, שאול?”
"מדהים.” אומר שאול בפה מלא רביולי. “כזה דבר עוד לא ראיתי. כל מה שרועי שאל אותו הוא טחן תוך שניות. אלגוריתמים מסובכים לאללה, בעיות שלקח לי חודש לפתור. גאון.”
“עד כדי כך?” זוקפת אורית גבה.
“הרבה יותר.” מהנהן שאול.
אורית מחייכת, כבר כמה חודשים שלא ראתה אותם כך.
"נו, אז יש סיכוי שתפתרו את בעיית הדקומפרסיה שלכם סוף סוף?”
"עם הדייבי הזה?” מתלהב רועי. “תוך שבועיים אנחנו כבר טוענים.”
"אוקיי, אני מניחה שזה 'כן'” מחייכת אורית. “מישהו רוצה עוד רביולי?”
* * *
בצהרים היא הולכת לנמנם בחדרה ואת אחר הצהריים היא מבלה על שפת הבריכה, משתזפת מעט וקוראת ספר. הבריכה נמצאת מצידו השני של הבית וכמו שאר הבית היא מחוץ לתחום לעובדים של רועי. הסטודיו מצויד בכל טוב אבל התנאי שלה להפיכת הסטודיו למשרד היה שהיא לא רוצה לראות אף אחד מתרוצץ לה בבית או בחצר. כאשר רועי לא מגיע לארוחת הערב מבינה אורית שההתלהבות מבואו של אותו דייבי הפיחה בו ובשאול אנרגיה חדשה והיא מכינה להם ארוחת ערב מושקעת, מביאה להם אותה ומתיישבת לאכול איתם. נושא השיחה הוא דייבי דייבי, דקומפרסיה, דייבי ומשקיעים. ודייבי.
* * *
“אני משלם לו פי שניים ממה שהתכוונתי.” אומר רועי ומתגלגל מגופה העירום.
שניהם שוכבים בין סדיני הסאטן בחדר השינה, צפים על אדוות העונג שאחרי ההתעלסות. ההתרגשות באוויר טוענת את רועי באנרגיות ובימים האחרונים הוא מיוחם כמו תלמיד תיכון.
אורית נדרכת. זו אולי הפעם הראשונה אי פעם שרועי מעלה נושא כזה, גם כסף וגם עסקים במשפט אחד, ועוד אחרי סקס? בדרך כלל הוא מעדיף להתלטף אחר כך. כנראה שהעניין באמת מציק לו.
“ואיזה השלכות יש לזה?” היא שואלת בזהירות.
“פחות אוויר לנשימה. אנחנו נהיה חייבים להכניס עוד כסף יותר מהר לפני שיגמר הכסף.”
“טוב, אבל אם הוא כזה תותח אז לא צריכה להיות בעיה, נכון?”
“לא, לא צריכה להיות שום בעיה.” אומר רועי, מבטו נעוץ עדיין בתקרה. “יהיה בסדר, נסיכה. אני לא יכול לחכות שתפגשי אותו כבר.”
את דייבי היא פוגשת יומיים אחר כך, אם כי לא בנסיבות שתכננה.
* * *
אורית שוכבת על שפת הבריכה ומשתזפת בעירום. בבוקר נפגשה עם חברות וקנתה לעצמה בגדים אבל בתא המדידה החליטה שהיא חיוורת מדי לטעמה מתחת לחזייה והתחתונים. כאשר חזרה הביתה לבשה את בגד הים ויצאה החוצה ולאחר כמה דקות, לאחר שווידאה שאכן אין אף אחד מסתובב בחצר, פשטה את החזייה ואחריה את את התחתונים והשתרעה בעירום על כיסא הנוח.
היא עוצמת את עיניה ומניחה לקרני השמש לחלחל מתחת לעורה, לאפות אותה בעדינות. העירום משחרר אותה והיא חשה מרוגשת מעט, מעין ליטוף עדין של הרפתקה.
לפתע היא מרגישה שדבר מה לא כשורה ופוקחת את עיניה. נדרשות לה כמה שניות כדי להסתגל לשמש ואז להבחין בדמות של גבר זר, עומד ומביט בה.
אורית צווחת בבהלה וממהרת לחפש משהו…מה שזה לא יהיה…להתכסות בו, אבל המגבת רחוקה והיא מוצאת עצמה מכסה את מבושיה בספר ואז שדיה בידה.
“מה!?” היא צועקת, עדיין מבוהלת. “עוף מכאן! רועי! רועי!!”
הגבר מסתובב והולך משם מבלי לומר דבר והיא קוראת שוב בשמו של רועי אבל זה לא מגיע. היא מסתכלת בדריכות לפינת החצר ממנה נעלם הגבר וכאשר היא חשה בטוחה מעט שהוא אכן הסתלק, היא נעה בזהירות אל המגבת שלה ומתכסה. אחר כך היא ממהרת אל הבית ונועלת את כל הדלתות ואז מחייגת אל הסטודיו.
“רועי!” היא צווחת לאפרכסת. “יש כאן מישהו…גבר…הוא ראה אותי בבריכה!”
“איך הוא נראה?”
“לא יודעת…גדול כזה…מה זה משנה?”
“שמן קצת? ידיים גדולות?”
“כן!”
“זה דייבי אייזנברג.” אומר רועי ונדמה לה שבעלה האידיוט קורן מצדו השני של הקו. “הוא התחיל לעבוד היום.”
“אז מה הוא עושה בבריכה שלי!? דיברנו על זה! הבטחת לי שתבהיר לכל עובד חדש שהם לא יוצאים מהסטודיו לחצר!”
“טעות שלי, נסיכה.”
“אז…” מרוב תסכול, המלים אובדות לה. “אז אל תטעה יותר, ברור?”
“כן, נסיכה.”
אורית מעיפה עוד מבט בחלונות, כאילו מצפה לראות שם פרצופים זרים נוספים, ואז הולכת למקלחת שבחדר השינה. היא נועלת את הדלת ואז מתקרצפת עד שעורה מאדים כמעט. נדרשות לה עשרים דקות מתחת למים כדי להירגע ואז היא יוצאת החוצה, מתנגבת, מסתרקת, מתלבשת ויוצאת בחזרה אל העולם.
בצהריים היא מוצאת עצמה עדיין כועסת אז היא מכינה להם את ארוחת הצהריים ומתקשרת לרועי שיבוא לקחת את האוכל, תחת שתביא להם אותו. כאשר דלת המטבח נפתחת היא בשלבי אריזה אחרונים של העוף בסילאן והיא אומרת לרועי מבלי להסתובב:
“תגיד לדייבי הזה שלא יעיז להסתובב לי בין הרגליים, שמעת?”
“אבל לא הסתובבתי לך בין הרגליים.” עונה קול נמוך וזר והיא מזנקת בבהלה ומסתובבת.
הגבר שצפה בה קודם עומד בפתח הדלת. הוא לבוש מכנסי ג'ינס וסנדלים ומעליהם חולצת טי מודפסת שלא מצליחה להסתיר את הכרס הקטנה שלו. ידיו עבות וארוכות, צווארו קצר ופניו קצרים ופחוסים. ראשו מגולח אבל הוא מקפיד על פיאות לחיים ארוכות ואדמוניות ובינהן מציצות בה זוג עיניים קרובות זו לזו מתחת לגבות עבותות. אפו רחב ושפתיו צרות וקרות למראה ונדמה כאילו חיוך לגלגני נח לו דרך קבע בקצותיהן.
“מה אתה עושה כאן?” היא תובעת.
“באתי להביא את האוכל ולהתנצל.” הוא אומר. “דייבי.” הוא מושיט לה את ידו ומתקדם אליה, נכנס אל המטבח שלה.
מבלי שתדע למה היא מסמיקה לפתע ומהנהנת לאישור מבלי ללחוץ את ידו, אבל דייבי לא מוותר ומשאיר את היד באוויר מולה עד שהיא נאלצת ללחוץ את ידו במבוכה. כף ידו גדולה ומיובלת, לא ידו של איש מחשבים.
“זה…בסדר.” היא ממלמלת. “פשוט אני מעדיפה שלא…היה לי הסדר…יש לי הסדר עם רועי שלא יסתובבו לי בין ה…שלא יסתובבו בבית ובחצר.”
“…כשאת נמצאת. אני יכול להבין את זה.” אומר דייבי מבלי להרפות בידה.
“כן.”
“אבל כשאת לא נמצאת בבית, לא יהיה לך אכפת אם נשכשך את רגלינו במים, נכון?”
עכשיו היא במלכוד. ההסדר המקורי עם רועי לא דיבר על הימצאותה או אי הימצאותה בבית, רק שהם לא אמורים להיכנס לחצר, זה הכל. לסטודיו היה מטבחון, חדר שרותים ומקלחת, פינת זולא קטנה והכי חשוב מבחינתה: כניסה נפרדת. הכל כדי לשמור על הפרטיות שלה, אבל עכשיו דברים מתחילים להשתבש.
עיניו של דייבי בוחנות אותה מתחת לגבות העבותות וצל של חיוך קל נח ברישול בזווית פיו בעודו מחכה למוצא פיה.
“לא.” היא שומעת עצמה אומרת. “אם אני לא כאן לא צריכה להיות בעיה.”
* * *
בערב היא מזכירה את האירוע באזני רועי, אבל הוא כבר שכח ממנו לחלוטין, שקוע בעשייה עד צוואר, ורק מהנהן בפיזור דעת. בשבוע שלאחר מכן היא לא רואה את דייבי אפילו פעם אחת מחוץ לסטודיו, אבל היא שומעת עליו ללא הפסק. איך דייבי השתלט על כל הקוד שסיוון כתבה לפני שנה, איך הוא תיקן את הבאגים של מסד הנתונים ואיך הוא משפר את הדקומפרסיה הארורה. הצוות הקטן ספון בסטודיו מעלות הבוקר עד אמצע הלילה וכאשר היא חוזה בבעלה לכמה רגעים בתחילת היום וסופו, עיניו בורקות, שיערו פרוע ואפילו זיפי זקן מבצבצים על פניו החלקות תמיד. המוצר מתחיל להראות סימני חיים ויציבות ויש פגישה עם נציגי תאגיד בשם אלנפילד בעוד שבועיים. יש חשמל באוויר.
“דייבי המסכן, קורע את התחת.” אומר רועי באחד הבקרים בעודו מכלה את צלחת האוכל שלו בתנועות תכליתיות. “את יודעת שהוא מגיע הנה כל בוקר מנתיבות?”
“באמת? מנתיבות? כמה זמן נסיעה זה?”
"שעתיים לכל צד.” אומר רועי.
"איזו מסירות.” מתפעלת אורית.
אחר כך היא יורדת לבית קפה ונפגשת עם חברות. לראשונה מזה חודשים ארוכים היא מספרת על הסטארטאפ של רועי, על פריצת הדרך שעשו ועל התאגיד שמגלה עניין. ההתרגשות הדביקה גם אותה, היא מבינה לבסוף. לקראת הצהרים היא נכנסת לג'יפ ועולה הביתה, מחליפה לביקיני הצהוב שלה ויוצאת אל הבריכה לתפוס קצת שמש לפני שתכין להם ארוחת צהרים.
להפתעתה היא מוצאת את דייבי שרוע בתחתוני בוקסר על כיסא הנוח החביב עליה, שותה בירה ומעיין בעיתון הכלכלה של רועי. למרבה המבוכה היא מוצאת עצמה סוקרת את מפשעתו לפני שהיא מסוגלת לעצור בעצמה.
“צהרים טובים.” הוא מברך אותה וקם מהכיסא, מבטו סוקר את גופה באדישות תוך כדי.
“צהרים טובים.” אומרת אורית במבוכה. היא מתלבטת אם לגרור לעצמה כיסא נוח נוסף או להתיישב על הכיסא שעליו ישב. היא מחליטה להביא לעצמה כיסא אחר וגוררת לעצמה כיסא נוסף אבל פעולה זו מאלצת אותה להתכופף כשגבה אליו ולהבליט את ישבנה כלפיו. כאשר היא מביטה לאחור היא מבחינה בו עומד ובוחן את אחוריה ומתמלאת חימה.
“מוצא חן בעינייך?” היא שואלת בארסיות.
דייבי מהנהן ומושך בכתפיו.
“אל תעשי עניין.” הוא נוהם בקולו הנמוך. “זה שיש שם משהו שלא ראיתי כבר.”
“מה אמרת?” היא שואלת בזעם.
“שאני צריך לחזור לסטודיו. יום טוב.”
דייבי מהדס בעצלתיים והיא מביטה בו מתרחק, פניה סמוקים. 'לא שיש שם משהו שהוא לא ראה שם', חתיכת חזיר.
למרות שהבטיחה לעצמה להעלות את הנושא בפני רועי באותו ערב היא מפספסת אותו כאשר הוא מתעכב בסטודיו והיא הולכת לישון לפניו. בלילה היא חולמת על יער ועל משהו גדול וחסר צורה שאורב לה שם אבל תחת שתחוש אימה, היא מוצאת עצמה מרוגשת מאוד וכאשר היא מתעוררת לפנות בוקר היא זוחלת אל רועי, עירומה ומשתוקקת.
* * *
“אורית!” מחייך אליה דייבי כאשר היא מתקרבת אל כיסא הנוח שעל שפת הבריכה למחרת.
מאיפה הוא צץ, לעזאזל? היא בטוחה שסרקה את הבריכה לפני שיצאה.
בבוקר ירדה לעיר לקנות כמה דברים, אח"כ נפגשה עם חברות ואז חזרה הביתה. מחשש לפגוש את דייבי היא בחנה טוב את הבריכה לפני שיצאה, אבל בכל זאת פיספסה אותו.
“בדיוק הלכתי להביא לי בירה וחזרתי, אבל אם את כאן אז אני אלך, שלא תכעסי על רועי.”
אורית שומרת על פניה קפואים, שמחה בליבה שהבין לבד שהוא צריך לעוף משם.
“בירה?” הוא שואל ומגיש לה את הפחית והיא נדה בראשה לשלילה.
“אני לא שותה.”
הוא מהנהן בראשו בהבנה ושואל.
“חשבת עלי אתמול?”
“מה?”
“אחרי מה שאמרתי לך, וזה שראיתי אותך עירומה. חשבת עלי?”
אורית נזכרת פתאום ברסיסים מהחלום שחלמה בלילה וליבה מזנק. החוצפה שלו מפוצצת אותה והיא מעיפה את ידה לסטור לו אבל הטרול הגמלוני למראה מפתיע אותה ולוכד את ידה בידו השמאלית. היא מנסה לסטור לו בידה הימנית אבל הוא לוכד גם אותה באותה היד.
כעת היא ניצבת מולו כפותת ידיים, בעוד ידו הימנית חופשיה. הוא לובש רק תחתוני בוקסר והיא בגד ים והתובנה שהם עירומים מתחת לפיסות הבד הדקות ושהיא נתונה לחסדיו מכה בה כברק. ידו הימנית נשלחת בעצלתיים אל פניה ומסיטה מהן תלתל והיא חסרת אונים לעצור אותו.
“תעזוב אותי לפני שאני אצרח.” היא מסננת בזעם, קולה רועד מהתרגשות. ידיו מחזיקות בה בכזו עוצמה שברור לה שאין לה טעם אפילו לנסות להשתחרר.
“את תכי אותי?”
“תעזוב אותי!”
“אל תכי אותי, אני מזהיר אותך.” אומר דייבי ומשחרר את ידיה. אורית נלחמת בדחף לסטור לו בכל זאת, אבל מושלת בעצמה.
“אני לא רוצה לראות אותך כאן, ברור? אף פעם.”
“אף פעם.” הוא אומר ומתרחק מהמקום.
הזעם ממלא את אורית עדיין, שואג באוזניה כמו טורנדו אדום. היא פוסעת בחצר הבריכה אנה ואנה, מסדרת את כיסא הנוח, מתיישבת עליו, ואז קמה ומזיזה אותו למקום אחר וחוזר חלילה. היא מוצאת עצמה כוססת את ציפורניה בתסכול, מה שלא עשתה אולי עשר שנים. לבסוף היא מחליטה ללכת להתקלח בלי סיבה הגיונית.
אורית עדיין רועדת כשהיא נכנסת למקלחת. היא מפעילה את המים במלוא העוצמה כאילו מצפה להלחם בזרם ואז נכנסת פנימה, מניחה לשטף להרגיע אותה. מגע ידיו על ידיה מסעיר אותה פתאום ולפני שהיא מצליחה לעצור בעצמה ידה הימנית נשלחת אל בין רגליה. היא נזכרת בידיו החזקות הלופתות אותה בחוסר מאמץ, בקטנותה אל מול כוחו והריגוש עולה ומבעבע בה מתחת לפני השטח. כאשר העונג מתפרץ, לוהט ושוצף כגייזר, היא נזכרת בעיניו העמוקות ושוב בידיים החזקות הכולאות אותה והיא גומרת בסדרת התנשפויות מיטלטלת מתחת למים.
* * *
“עדידי, אני חייבת לצאת לנופש.”
אורית לבושה בחלוק רחצה והיא יושבת על כורסת שיזוף במרפסת השמש של חדר השינה שלהם, אוחזת בטלפון בידה. השמש כבר עושה הכנות לשקוע אבל היא לא הצליחה להביא את עצמה לעשות שום דבר יותר פרודוקטיבי מאשר ללבוש חלוק, לקרוא מגזינים ולקשקש בטלפון.
“את מספרת לי?” מגיע קולה של עדידי מהצד השני של הקו.
“אולי ניסע לסוף השבוע הזה לצפון?”
“כבר שלוש שנים אני מציעה לך את זה, עכשיו נזכרת? מה קרה?”
“אני משתגעת כאן עם כל הסטארטאפ שמארטאפ הזה. כל היום מחשבים מחשבים מחשבים. יש להם פרזנטציה עוד שבוע וחצי וכולם כאן באטרף. אין לי בעל. משעמם לי ונמאס לי. בואי ניסע חמישי – שישי – שבת.”
“את מדברת ברצינות? את תעזבי את הבעל המושלם שלך ותבואי עם החברה הרווקה המרירה שלך?”
“נשבעת לך. נמאס לי לגמרי.”
“יאללה, נסענו.”
* * *
והן נוסעות. אורית משאירה את רועי והכנופיה ביום חמישי בבוקר בבית, אוספת את עדידי וביחד הן נוסעות לצפת לצימר ישן ויפה המשקיף צפונה אל העמק. היא מצליחה להסתיר את דייבי מעדידי ומעצמה, תחת זאת מקטרת על ההמולה, על החשש מכישלון ועל המריבות התכופות בנוגע להריון. רועי מתעקש לחכות ש"יתבססו כלכלית" כדבריו, אבל לא מפרט בדיוק מה הוא אותו בסיס כלכלי מסתורי. היא מעולם לא נמשכה לפתח קריירה ורועי לא עודד אותה לכך, אבל הייתה בה ציפיה שכבר יהיה לה ילד ובלי מקצוע וילד משעמם לה.
“החיים שלי משעממים, דידוש.” היא מתלוננת. שתיהן יושבות על מרפסת בבריזה הגלילית וצופות בעמק מתנקד באלפי נקודות אור מתחתן.
“התכוונת להגיד 'החיים המושלמים שלי משעממים'.”
“כן, אלה.” מודה אורית ובוהה בחושך.
עדידי לא חוקרת את הנושא וממלאת את הערב בטרטור המקסים שלה על ההוא שהיא יוצאת איתו עכשיו, על הנסיעה לפריס, על זאתי מהעבודה שהייתה בפריס בשנה שעברה ומה שהיא אמרה לעדידי במפגש של החברה, על הקידום של עדידי שיגיע או לא לפי הגחמה של הבוס שלה שיוצא למילואים לחודש ובכלל זה נראה לה מוזר מאוד שבנאדם בגילו עוד עושה חודש מילואים וכל הכבוד לו ועוד כהנה וכהנה וכיוצא בזה עד שמגיע כבר הלילה והן מתקפלות ונכנסות למיטה.
נשימותיה של עדידי משתדרגות במהרה לנחירות עדינות אבל אורית לא מצליחה לישון ומחשבותיה נודדות שוב ושוב אל הבריכה, אל הידיים, אל התמונה שלה שוכבת עירומה תחת מבטו של דייבי, אל הסטירה שכמעט סטרה לו.
בינה לבינה היא תוהה אם תוכל לאונן כאשר עדידי ישנה פחות ממטר ממנה ואם עדיף לצאת מהמיטה כדי לעשות את זה. בסוף היא מחליטה להישאר במיטה, מפנה את הגב לחברה ושולחת אצבע אל בין ירכיה, מוצאת אותם רטובים ושוצפים. אשמה ממלאת אותה כאשר ניסיונותיה לזמן את רועי נכשלים כולם ובמקום בעלה השרירי והחסון מגיע הטרול המגושם שוב ושוב אבל מגע ידיו בשלה בוער כמו סנה בין רגליה והן לוהטות בעוצמה דומה.
כאשר היא נרדמת לבסוף היא שוקעת בתוך משהו אשר ברגעי ההכרה האחרונים שלה דומה למצע עלים טחוב מתחת עץ אדיר ממדים ובינה לבינה היא תוהה האם היא עדיין בהכרה או שכבר החליקה אל העולם שמעבר.
שישי ושבת עוברים עליהן בהרבה דיבורים, קניות, בתי קפה קטנים וחמודים, מסאז'ים וטיול טרקטורונים שטוב יהיה אם לא יוזכר לעולם. לקראת הנסיעה הביתה היא חשה רעננה וחזקה יותר אחרי שעות השינה והמנוחה הרבות שצברה, אבל יש בה משהו שמרגיש דווקא עייף וחלש יותר בדרך דרומה, כאילו משהו עומד להישבר בה והיא מתאבלת עליו מראש, על אף שהיא עוד לא יודעת מהו או אינה רוצה לדעת.
* * *
רועי בסטודיו כאשר היא מגיעה הביתה. היא חשה באשמה מוזרה וזו דוחפת אותה אל הסטודיו כדי לראות מה שלומו ולומר לו שהתגעגעה אליו אבל הוא שקוע במסך ורק מחייך אליה בפיזור דעת ושואל שאלות נימוסיות ורק מעצבן אותה. למרות זאת היא מתקרבת אליו ומלטפת את ראשו, מנשקת את שערותיו ולבסוף מתיישבת על ירכו.
"אני רק רוצה…” הוא מתחיל אבל היא מדביקה נשיקה אל שפתיו, קוטעת אותו. ידה מחליקה על חזהו הרחב ובמורד בטנו בואכה מכנסיו, אבל ידו אוחזת בשלה לפתע ומסיטה אותה ממפשעתו.
"אני רק רוצה לעבור פה על משהו, בסדר?” הוא אומר. “חכי לי במיטה, אני עוד מעט אגיע.”
"לא…” היא מתנשפת באוזנו, חשקנית ורעבה עכשיו. “אני רוצה אותך עכשיו…”
מבעד לערפילי התשוקה שלה היא יודעת שזו בדיוק ההתנהגות שמרתיעה אותו אבל היא אינה יכולה לעצור בעצמה וזה בדיוק מה שקורה: רועי נסגר, ממלמל עוד משהו לא נהיר ולא נחמד ומתרחק ממנה, עיניו צמודות למסך. היא מנסה שוב לנשק את אוזנו אבל הוא מתרחק ממנה שוב, וממלמל "לא עכשיו, נסיכה.” בטון קצר סבלנות.
אורית מזדקפת, מנשקת אותו על מצחו, מקפלת את שרידי הכבוד העצמי שלה ויוצאת מהסטודיו. היא חושקת את לסתותיה בתסכול כאשר היא פוסעת בחצר אל הבית, מקללת את עצמה ואת בעלה הקרצייה שחייב לעשות סקס לפי הספר. שלו. ובספר שלו כתוב שהוא צריך לפתות אותה והיא צריכה להתבייש והוא ילטף אותה והיא תפתח אליו ברכות. סך הכל לאורית נוח עם ההסדר הזה, אבל לפעמים הוא יכול להיות מעצבן.
היא נכנסת הביתה, זורקת את התיקים בעייפות ותסכול ואז מזדקפת בסקרנות. אי שם מהבית היא שומעת קולות גבוהים ומוזרים. היא מתקרבת בסקרנות אל מקור הקולות ודומה שהם מגיעים מאחד מחדרי האורחים בקצה המסדרון. ברגע הראשון היא מניחה שמדובר בסרט פורנו בו צפה רועי והדבר מפתיע ומצחיק אותה בעת ובעונה אחת אבל כאשר היא מתקרבת עוד יותר היא מבינה שהקולות רמים וחיים מדי מכדי להיות מוקלטים והיא מתקרבת בדריכות אל החדר ממנו בוקעות האנחות.
דייבי עומד שם, עירום וגדול ושמן ושעיר והוא מזיין איזו פרחה בעמידה: שניהם חבוקים ורגליה כרוכות סביבו והוא מקפיץ אותה כאילו היתה פאד-תאי בווק, צעקות פרועות נפלטות מפיה בכל פעם שהוא מקפיץ אותה כך ורגליה מיטלטלות בפראות.
“תזיין אותי! תזיין אותי! תתקע אותי!” מתנשפת הפרחה.
אורית נשאבת לתוך הסצנה, רצונה נבלע בואקום אדיר אשר המוקד שלו נובע שלושה מטרים ממנה, בחדר האורחים. ציפורניה של הבחורה שורטות את גבו של דייבי אבל זה לא שם לב לכך וממשיך לזיין אותה בתנועות גסות ופרועות.
לפתע הוא משליך אותה על המיטה ואז מעמיד אותה על ארבע. הוא כורע מאחוריה מציב את איברו העבה, הבוהק ממיציה, בפתחה של הבחורה ואז חודר באבחה אחת והיא שוב מזדעקת בעונג. דייבי מתחיל לזיין אותה בגסות ובכוח, כאילו מנסה להידחק לתוכה במספר הרב ביותר של פעמים שהוא יכול וצווחותיה נישאות באוויר, חותכות את ריח הזיעה והסקס הממלא את החדר, מרעידות את הווייתה של אורית, מקוממות ומרגיזות אותה ברמות שלא ידעה שהיא יכולה להגיע אליהן.
“מה אתם עושים?” היא מתפרצת לחדר בחמת זעם. “מה אתם עושים בבית שלי?”
“הו, שלום לך.” אומר דייבי. לזוועתה הוא לא מפסיק לזיין את הפוסטמה הקטנה.
“תפסיקו עם זה מיד או שאני קוראת למשטרה!” היא צורחת. “מי את? מה את? אני הזמנתי אותך אל הבית שלי? הא?”
סוף סוף הם מפסיקים להזדיין ואיברו של דייבי נשלף מהבחורה, גדול ובוהק. לרגע היא נועצת בו מבט ואז מבינה שהיא שקועה בו וזועמת על עצמה.
“אני לא יודעת מי את,” אורית מתאמצת לשלוט על עצמה. “אבל אני רוצה שתעופי מכאן מיד. ברור?”
“אבל…” מתחילה הבחורה להגיד.
“ב-רור ל-ך?” שואגת אורית.
“כן.”
אורית מנסה להגיד עוד משהו לדייבי, משהו ארסי, משהו גועלי, משהו מאיים אולי אבל לא יוצא לה כלום. תחת זאת היא חושפת שיניים כחתולה קטנה ואז מסתלקת בזעם לחדר השינה שלה.
בחדר השינה היא עומדת ורועדת כמה רגעים, מתאמצת להסדיר את עצביה הרופפים. הדייבי הזה. מה הוא עושה בבית שלה? ומה בכלל הוא עושה שם בשבת? היא מסתערת החוצה מחדרה כדי לצרוח על רועי אבל אז היא רואה את הפוסטמה נפרדת מדייבי ובורחת בחזרה לחדר השינה. היא מקשיבה מאחורי הדלת כמה דקות עד שברור לה שהם הסתלקו ואז יוצאת שוב. יש לה שיחה רצינית מאוד עם רועי. נשבר לה לגמרי מהדייבי הזה.
הבית שקט כאשר היא יוצאת מחדר השינה והיא בולשת בזהירות אחרי דייבי, כאילו חוששת שיזנק עליה מאי שם ויגרור אותה למאורה שלו ביער. היא לא רק זועמת, היא גם מתרגשת, והיא שונאת את עצמה בגלל זה.
כאשר היא יוצאת אל הסטודיו, אורית מופתעת לגלות שהג'יפ של רועי איננו. היא מציצה בסטודיו אבל אין שם איש והיא נכנסת הביתה, אך הצצה חטופה לא מגלה סימני תנועה בבית. הטרול עדיין לא הגיח ממאורתו. ושוב, מה הוא עושה שם בכלל בשבת?
“רועי?” היא קוראת. אבל הוא לא עונה. נו מילא, תתקשר אליו אחר כך.
היא מרתיחה מים ומוציאה לעצמה ספל כדי לחלוט לעצמה תה. חייבת להירגע.
“תעשי לי קפה, מאמי.”
אורית קופצת בבהלה ומסתובבת לאחור, מגלה לזוועתה את דייבי, במכנסיים קצרים, סנדלי קרוקס וגופיה גדולה, עומד בפתח המטבח.
“מה…מה אתה עושה כאן?”
"אני צמא.”
"לא, כאילו…מה אתה עושה כאן בשבת?”
“רועי לחץ עלי לעבור לכאן.”
“מה?!”
“הוא שונא את הנסיעות שלי. שעתיים בכל כיוון, זה מבזבז זמן פיתוח, הוא אומר. הוא אומר שעדיף לו שאני אשן אצלכם עד הפרזנטציה, ככה אני יכול לעבוד עוד ארבע שעות כל יום. וזה לא שחסרים לכם חדרים.”
“אבל למה הוא…מה פתאום הוא…” היא מתחילה בלי לגמור. “איפה הוא עכשיו?”
“נסע לקנות מקרן. הוא צריך למצגת בשבוע הבא.”
"אה.” היא אומרת סתמית.
"חשבת עלי בסוף שבוע?”
“מה פתאום. תפסיק עם זה.”
“אני אפסיק עם זה כשאת תפסיקי לשקר. חשבת עלי?” הוא נועץ בה את מבטו, קודח בה מתחת לגבות העבותות שלו.
אורית מחזירה לו מבט אבל חשה בפניה לוהטים ומשפילה את עיניה לאחר כמה שניות. פניה אינם הדבר היחיד שלוהט. דייבי מתקדם אליה מבלי למהר.
“אני יודע שאת חושבת עלי. אני רואה איך את מסתכלת עלי כשאת מביאה לנו אוכל בצהריים. את מסמיקה. את בקושי מצליחה להסתכל לי בעיניים. את מאוננת כשאת חושבת עלי?”
“די..! תפסיק..!”
“אני כן. אני חושב עלייך כשאני מאונן . אני חושב עלייך עירומה, בשמש. הגוף הקטן והקומפקטי שלך. הציצים הקטנים האלה. הבטן השטוחה. השערות שבין הרגליים. אפילו כשזיינתי את הקארין הזאת חשבתי עלייך קצת. כוסית, הא? ”
הסטירה ניתזת מידה אל לחיו אבל היא חלשה והוא מהיר והוא לוכד את היד בקלות. דייבי מעקם את ידה ומאלץ אותה להסתובב כשגבה אליו ולזוועתה היא חשה בידו מפשפשת בין רגליה.
“שלא תעיז…”
“אני לא אעיז אם את יבשה. אם את רטובה, את שלי.” מודיע לה דייבי.
הוא לוכד גם את ידיה השנייה ביד שמאל שלו, הימנית פורפת את מכנסי הג'ינס שלה. להט בושה מבעיר את פניה כאשר ידו מלטפת אותה בין הרגליים ומוצאת אותה רטובה ושוקקת.
"מישהי פה רטובה…”
“די…לך מכאן…”
“מאוחר מדי בשביל זה, מאמי.” הוא מודיע לה.
ליבה של אורית מזנק כאשר היא ספק מרגישה, ספק חשה, באוושת מכנסיו הקצרים המחליקים במורד ירכיו וזין גדול ועבה נוגע בירכיה.
“רועי…יחזור…” היא נאנקת.
“הוא הרגע יצא.” מבטיח לה דייבי, מלטף באדנות את מפשעתה המשתוקקת. ”יש לנו זמן.”
ההתרגשות מטריפה אותה עכשיו, מדכאת את הפחד שאמור למלא אותה וגופה נרפה אליו בצפייה, מוותר מראש על מאבק חסר תוחלת. צמרמורת מלקקת בלשונות חשמל את גפיה של אורית כאשר אצבעותיו מפשילות את תחתוניה ומפשקות אותה ואנחה נפלטת מפיה כאשר ראש האיבר העבה נדחק לתוכה. היא לא יודעת אם הוא גדול מרועי, אין זה משנה, אבל הוא מרגיש אדיר בתוכה כאשר הוא מתחיל לזיין אותה. אדון וקשה וחזק.
דייבי לא מרפה מידיה והוא משתמש בהן כמו ידית גדולה בעודו דופק אותה מאחור, ידו השנייה מאוננת לה. בניגוד לרועי הוא לא משקיע במשחק מקדים ועובר מיד לזיון מלא, אגנו הולם בישבנה בתנועות קצרות ותכליתיות, ללא עדינות מיותרת. מצים ניגרים אל האיבר ועל אשכיו ומשם מטה במורד ירכיו וירכיה. אורית כבר ויתרה על הדיבורים והמחאות והיא פשוט נאנחת עכשיו, נסחפת עם העונג הפראי הרץ ברחובות גופה כמו ברברים הבוזזים עיר קדושה. את הדין וחשבון עם המצפון שלה היא תעשה אחר כך.
ידו הקשה של דייבי ניתחת לפתע על ישבנה והיא זועקת אבל גל ריגוש חדש גועש בה לפתע ומאיים להטביע את שפיות דעתה. דייבי לא מכה בה שוב, תחת זאת ממשיך לזיין אותה בתנועות קצובות, מלטף את גופה, מאונן לה, חומס ולש את שדיה הקטנים. על אף שהיא לא ממש מתנגדת, ידו הלופתת את ידיה דופקת לתוכה את חוסר האונים שלה כפטיש וזה מטריף אותה, מסחרר אותה, מרגש אותה. מתחת למעטה הברוטליות שלו, הוא יודע לנגן עליה כמו על גיטרה, והאצבעות הגסות שלו פורטות בדיוק על הנימים הנכונים.
ליבה מגביר את הדופק למחוזות לא הגיוניים והיא פורצת בבכי כאשר האורגזמה מתפרצת בה פתאום, משחררת ושורפת בעת ובעונה אחת. גופה נרעד ומשתחרר חליפות והיא בוכה וגונחת בעת ובעונה אחת במשך כמה רגעים ומאחוריה היא שומעת גם אותו קורא דבר מה, אף כי אינה פנויה לברר מה בדיוק. בשלב מסוים היא מאבדת את שיווי המשקל ונופלת קדימה אך דייבי אוחז בה בידיו הגדולות ומחבק אותה, מונע ממנה ליפול.
כאשר היא נרגעת יחסית היא משתחררת מאחיזתו ולובשת את מכנסיה. מבטה לא מסוגל לפגוש במבטו, אבל בכל זאת היא אומרת:
“אוקיי…עשינו את זה…אבל זאת הייתה הפעם האחרונה, ברור?”
“את אמרת.” עונה דייבי באדישות. “תעשי לי קפה, מאמי.”
“דייבי, אני רצינית!” היא מסתכלת עליו עכשיו. “היה מה שהיה אבל עכשיו זה נגמר. תבטיח לי.”
“אני לא מבטיח לך כלום עד שאת לא מכינה לי קפה.”
פנסי מכונית מציפים את המטבח ואורית קוראת בבהלה:
“רועי!”
“כן, נו. אז מה?”
“אז…אני חייבת לעוף! הוא ידע!”
“הוא לא ידע כלום, אנחנו סתם שני אנשים ששותים קפה במטבח. כמובן שצריך קפה בשביל זה.”
באצבעות רועדות מכינה אורית תה לעצמה וקפה לדייבי. היא ממהרת להסתדר, בגדים ושיער, מספיקה עוד לשלוף עוגה מהמזווה ולהתיישב מול דייבי כאר דלת הכניסה נפתחת.
“הבאת?” שואל דייבי את רועי כאשר זה נכנס.
“יש מקרן!” אומר רועי בשמחה. “יש מקרן, אינשאללה עוד שבוע תהיה פרזנטציה, רק צריך מוצר.”
“נו, עכשיו שאני לא צריך לנסוע ארבע שעות כל יום זה יהיה לנו קל יותר, לא?”
“בהחלט. נסיכה, התכוונתי לספר לך שדייבי יגור אצלנו עד הפרזנטציה, בסדר?”
"כבר סיפרתי לה.” מחייך דייבי. “היא הייתה מבסוטית לאללה.”
"באמת?” משתומם רועי. “פחדתי שתכעסי.”
"לא, זה בסדר גמור.” אורית מאלצת את עצמה לחייך. הרעד לא עזב עדיין את ידה והיא מבחינה בתה מתנדנד מצד אל צד בספל. “אין שום בעיה, באמת.”
"איך היה הנופש?” שואל דייבי ואורית מתחילה לספר לו. רועי מקשיב לה בהתחלה אך לאחר כמה דקות פגה סבלנותו והוא הולך לסטודיו לנסות לחבר את המקרן החדש ואורית מוצאת עצמה לבדה עם דייבי המקשיב לה בעניין. או שלא.
"אוקיי, הוא הלך. אני לא צריך לעשות את עצמי כאילו הלהג שלך מעניין אותי.” הוא אומר ומתמתח ארוכות. “תודה על הזיון קודם, אני רואה שיהיה לי נחמד כאן בימין הקרובים.”
"תראה, מה שהיה קודם, זאת הייתה טעות…” מתחילה אורית להגיד, אבל דייבי פוטר אותה בתנועת יד מבטלת ויוצא מהמטבח. “אני עייף.” הוא מפהק. “לילה טוב.”
"דייבי! אני רצינית!” היא קוראת אל גבו המתרחק אבל הוא לא מגיב.
ליבה של אורית ממאן להירגע. היא בגדה ברועי, אבל מתקשה לחוש אשמה על כך. היא נאנסה על ידי דייבי אבל לא מרגישה מושפלת או חרדה. הדבר היחיד שהיא מרגישה הוא ריגוש. חצי שעה אחרי הזיון עם דייבי היא עדיין מרגישה חרמנית ומרוגשת כמו שלא הייתה מעודה.
רועי נכנס אל המטבח.
"אכלת?” היא שואלת אותו.
"כן, זללתי משהו בצומת.”
"אז אולי נלך למיטה?”
"למיטה?” הוא מתלונן. “רציתי עוד לעבור על כמה מסמכים…”
"תעבור עליהם מחר…” היא מחבקת אותו, מלקקת את אוזנו. “התגעגעתי אלייך…”
רועי נאנח ומניח לה להוביל אותה לחדר השינה. כשהוא חודר אליה היא רטובה וגועשת. קצת יותר מדי לטעמו.
* * *
ליבה אורית מזנק כאשר דייבי מהדס בעצלתיים למטבח בבוקר, לבוש במכנסיים קצרים ותו לו. היא יכולה לראות את איברו הזקור למחצה מתחת לבד המכנסיים ופיה מתמלא רוק. בלילה, אחרי שהניחה לרועי, ציפתה שיגיעו ייסורי מצפון אשר ידירו שינה מעיניה, יטרפו את חלומותיה ויענו אותה עד עלות הבוקר, אך למרבה ההפתעה היא נרדמה כמו בול עץ והתעוררה בבוקר במצב רוח מצוין. ייסורי המצפון היחידים שלה היו על כך שמצפונה לא מייסר אותה.
"בוקר.” הוא נוהם ומתיישב בכבדות על הכיסא. “אפשר קפה? שחור, בלי סוכר.”
התרגשות זרה ממלאת אותה כאשר היא מזדרזת למלא את בקשתו. היא ממלאת את הכוס ומגישה לו אותה לשולחן והוא מניח את ידו הגדולה על שלה לאחר שהיא מניחה את הכוס על השולחן.
"בחורינה, איפה בעלך?”
"בסטודיו. הוא כבר אכל.”
הוא אוחז בידה ומושיב אותה על ירכו, מחבק אותה באדנות והיא מנסה להדוף אותו באופן סמלי.
"דייבי…זה לא לעניין…” היא מוחה. “אמרתי לך שמה שהיה אתמול לא יחזור…”
דייבי מונע ממנה לקום בעודו לוגם מהקפה השחור שלו. כוחו עצום והיא מרגישה כאילו היא מנסה להיאבק בסורגי פלדה.
"מה שהיה אתמול בהחלט יחזור, כל עוד יתחשק לי. עכשיו תפסיקי לזוז כבר ותני לי נשיקה.”
"לא!”
דייבי מגביר את אחיזתו בה והיא צווחת בהתרגשות והפתעה והוא מנצל את ההזדמנות כדי להשחיל את לשונו לפיה. לפיו יש טעם של קפה וסיגריות ולשונו פולשת אליה, מטיילת בפיה כבתוך שלה, נעה אנה ואנה ומשגרת גיצי ריגוש באורית הנאנחת אל פיו. היא פסיבית בהתחלה אך במהרה היא מפשירה ולשונה מתחילה לרקד עם לשונו, ללקק אותה, לחקור אל פיו.
ידית דלת המטבח חורקת פתאום ואורית מזנקת בבהלה. רועי עומד בפתח, על פניו העדינות תמהיל של הפתעה, סקרנות וחשדנות.
"מה…דייבי?..בוקר טוב.” הוא אומר, עיניו סוקרות את הסיטואציה המוזרה. אשתו עומדת בין רגליו של דייבי, פניה סמוקים ועיניה מושפלות.
"בוקר אור, בוס.” אומר דייבי.
"הכל בסדר?” שואל רועי.
"בסדר גמור. יופי של בחורינה יש לך כאן.” אומר דייבי וטופח על ישבנה של אורית. עיניהם של רועי ושל אשתו נפערות בתדהמה אבל דייבי ממשיך באדישות. “היא בדיוק עמדה להכין לי ארוחת בוקר.”
רועי פותח את פיו כדי להגיד משהו ואז סוגר אותו. הוא מתחיל לומר משהו בשנית ולבסוף משתתק.
"תכיני לי ביצה עין. ארבע ביצים.” הוא מורה לאורית.
"אני רוצה ש…” מתחיל רועי להגיד, עדיין בהלם. “אני רוצה שניתן גז היום על הדקומפרסיה. חייבים להתקדם עם זה היום ושאול לא מוצא את הידיים והרגליים.”
"אין בעיה, בוס. רק תן לי לאכול ארוחת בוקר בשקט ואני בא.”
רועי נותן בו מבט אבל דייבי חורך אותו בחזרה מבלי למצמץ. לאחר כמה רגעים משפיל רועי מבטו ואומר:
"אז תגמור לאכול ותבוא, בסדר?”
"בסדר גמור, בוס.”
רועי מעווה את שפתיו ונותן עוד מבט באשתו אבל זו מסבה את עיניה ממנו. לפתע הוא מרגיש לבד ודחוי, במטבח ביתו שלו. הוא רוצה להגיד עוד משהו. הוא צריך להגיד עוד משהו. אבל תחת זאת הוא מהנהן ללא סיבה מיוחדת ויוצא מהמטבח.
הוא חוצה את השביל המוביל אל הסטודיו ונכנס. שאול שוקד על המסך בעמדה שלו והוא מרים את ראשו המתולתל כאשר רועי נכנס.
"נו, הוא התעורר?”
"כן.”
"ומתי הוא בא?”
"עוד מעט.” מסנן רועי ונושך את שפתיו. לאחר מכן הוא מפעיל שוב את הסימולטור ומתחיל לעבור מחדש על הלוגים.
דייבי נכנס בדלת כעשרים דקות אחר כך. הוא שורק שיר קליל, כוס קפה בידו.
"בוקר טוב שאול, בוקר טוב בוס.”
"בוקר אור.” אומר שאול. “נו, איך זה לישון אצל הבוס?”
דייבי ממצמץ בשפתיו.
"גן עדן, שאול. גן עדן עלי אדמות. אירוח מושלם. אני לא רוצה לחזור הביתה…”
שאול צוחק.
"יאללה, תתחיל לחולל נסים.” הוא אומר לדייבי. “בוא שנייה, אני תקוע כאן עם משהו.”
"אני כאן בשביל לחולל נסים, לא בוס?”
רועי מישים עצמו כלא שומע.
———————-
חלק ב', רועי