שיקוי החיים

שיקוי החיים
הטלפון ממשיך מצלצל בעקשנות, צלצוליו מהדהדים בקרוון הקטן, אך אמנון בקושי שומע אותו, כמו את רעם הג'ון דיר ששכניו החליטו לתקן בשעה שטנית זו, עשרים מטרים מהקירות הדקיקים שסביבו. שרוע בכורסת ארצ'י בנקר מהוהה, נדמה לו כי העולם כולו הוריד את הווליום והפך לרעש רקע עמום וחסר חשיבות. הדבר היחיד שחשוב כרגע הוא הזין הזקור שלו והאישה הכורעת בין רגליו הפסוקות, מענגת אותו בפיה. הוא שולח יד אל שיערה הערמוני כדי ללטף את ראשה. בעדינות, לא בתובענות, אגודלו מרפרפת על שערותיה. היא מרימה אליו את פניה היפים ומחייכת, מלקקת את איברו בעוד ליקוק ארוך מהאשכים עד הכיפה.
* * *
בזכות אותה עדינות בחרה בו, הודתה בפניו שעה קודם לכן, כאשר עצר את השרייד הדפוקה שלו לדמות בלתי ידועה בטרמפיאדה בצומת קדרים. ברגע שראתה אותו, אמרה לו באנגלית כאשר נכנסה למכונית, ידעה שיעצור לה, שהוא בחור מיוחד. השפה האנגלית לא הייתה זרה לאמנון. כחובב ספרי פנטזיה ומדע בדיוני הוא שלט בה מגיל צעיר. קצת תרגול והוא בעניינים. מיוחד? תודה, אבל באיזה מובן מיוחד? עדין. ענתה, מניחה את תיקה במושב האחורי. תמים, הוסיפה. היא במצב רוח לצעירים ועדינים, אמרה כבדרך אגב, וליבו של אמנון ניתר כאשר קיווה שהבין את משמעות דבריה. מצב רוח? מצב רוח למה? מצב רוח למציצה של החיים שלך, היא חייכה, שיניה צחורות באפלולית המכונית.
* * *
איבטהמלקקת לו את הזין בשקדנות, כמעט ביראה. פניה מרוכזות לחלוטין באיבר מולה בעודה מלקקת במיומנות, לשונה מכסה ברוק כל סנטימטר. בעדינות אין קץ היא מכניסה אשך אחד אל פיה, יונקת אותו בזהירות, תוך שהיא מעסה את האיבר הזקור בידה. אמנון גונח והיא מפנקת גם את האשך השני, ידה הענוגה ממשיכה לאונן לו בתנועות קצובות. איבטה פולטת בזהירות את האשך מפיה וחוזרת ללקק את האיבר מבסיסו עד למעלה. אמנון מייחל לרגע בו היא תעטוף כבר את הכיפה הסמוקה בפיה, אך היא רק מרפרפת עליה ושוב צוללת מטה.
* * *
שקט מילא את השרייד בעוד אמנון נועץ מבטו בכביש, מוודא שאכן ירד לעומק דבריה. אין מה לעשות, נאלץ להודות בפני עצמו לבסוף. יש רק משמעות אחת לביטוי "בלו ג'וב" באנגלית. לכולם היא מציעה מציצות ככה? להרבה, ענתה בכנות מפתיעה, לא לכולם. היא לא…התחיל אמנון במבוכה אך היא רק אמרה שלא, היא לא זונה, זה לא יעלה לו כלום, למרות שהיא תעריך גם מיטה וארוחה, אך זה לא הכרחי. אמנון מצא את ההצעה מרתיעה לפתע. היה משהו קר ומוזר באופן בה הציעה את שרותיה לזר מוחלט וגם אם לא מיהר לסרב, החליט שעליו לדעת יותר. פניו שיקפו כנראה את ספקנותו. כאשר נעצרו ברמזור בצומת עמיעד, שאלה אותו בת כמה היא נראית לו. אמנון נתן בה מבט בוחן ומצא שהוא מתקשה לענות על השאלה. מבוגרת ממנו, ללא ספק, אך נראה היה כי עיניה מתעתעות בו, אולי בגלל הבוהק הכתום מזרקורי התאורה. שלושים וחמש, ניחש לבסוף. "נולדתי בשנת אלף שמונה מאות תשעים וחמש." אמרה בחיוך קל, מחווה ידה לעבר הרמזור שהתחלף בינתיים.
* * *
איבטה נועצת את עיניה בשלו בהתגרות, שפתיה מרחפות סנטימטר אחד מהכיפה הרעבה. שפתיו של אמנון ממלמלות תחינה לא ברורה והיא מחייכת ואז, באטיות מטריפה, סוגרת את פיה על הכיפה, שפתיה מתהדקות מיד וגרונה מפעיל ואקום בחלל הפה. לשונה חגה סביבו במעגלים בעוד שפתיה ממשיכות להפעיל לחץ עדין אך בלתי מתפשר על הזין. ראשה עולה ויורד בתנועות קצובות מעל מפשעתו ותלתליה מרקדים. אמנון לא זכה למציצות רבות בחייו, אך זו, הוא יודע, הטובה ביותר לה יזכה אי פעם. אף אחת לעולם לא תדע להתמיד זמן כה רב ביניקה מתמשכת תוך כדי שימוש כל כך וירטואוזי בלשון. רק רכות ורטיבות לוהטת אופפות את איברו, ושיניה לא נוגעות בו ולו לרגע. הוא מזדקף מעט בכורסא כדי להיטיב להתבונן בה והיא, מבלי להחמיץ תנועה רטובה אחת, עוקבת אחר אגנו. הוא גונח כאשר לשונה מבצעת תנועה מושלמת במיוחד סביב כיפת הזין, והיא נותנת בו מבט שואל. "עוד לא." הוא מניד בראשו וזוויות פיה שוב רומזות על חיוך.
* * *
היא נולדה בכפר קטן בבוהמיה, לפני קרוב למאה ועשר שנים, החלה איבטה לספר לו כאשר יצאו מהצומת. בהיותה יתומה מאב ואם, נשלחה למנזר סנט גיאורגי על יד העיר פילזן. מגיל צעיר חלקה את כאב הנזקקים וסייעה לזקנים, לחולים ולבודדים אשר שיחרו לסעד מבנות המנזר, גם אם כוונותיה הטובות לא עלו תמיד בקנה אחד עם הרוח הקפדנית ששררה במנזר הישן. כאשר הגיעה לפרקה בחרה להישאר במנזר ולהפוך לנזירה מן המניין. לא מתוך אדיקות דתית בחרה להצטרף למסדר, אלא משום שכך יכולה הייתה לסייע לחולים ולנדכאים בצורה הטובה ביותר ובאותה תקופה חשה שזו מטרתה בחיים.
יום אחד, בדרכה מהשוק בו מכרה ביצים וחלב מהמנזר, הבחינה בקבוצת רוכבים רודפים אחרי אישה הנסה ברגל. הרוכבים הצליפו בה ובעטו בה, והאישה האומללה כשלה ורצה, בעוד הפרגולים שורקים על גבה. כאשר ראתה איבטה את המחזה, הזדרזה לעזרתה. היא ירדה מעגלתה ורצה אל הצועניה שותתת הדם וחיבקה אותה. הרוכבים זעמו. אישה זו היא מכשפה, קראו, והיא נתנה את עין הרע בבנו של מושל המחוז. איבטה נזפה בהם שהם מחללים את שם האלוהים בדברים אלו, אך הם מיאנו לשמוע, וקראו לה להרפות מהמכשפה. איבטה סירבה ואימצה אותה אליה גם כאשר החלו הרוכבים להצליף גם בה. דקות ארוכות הצליפו בשתיהן, אך היא רק הידקה את אחיזתה ברעותה, עד שהתייאשו הרוכבים. הם קיללו את שתיהן ואז רכבו בסערה לדרכם.
אמנון מצא עצמו מרותק לסיפור המוזר, תוהה בינו לבינו כיצד הוא קשור להצעתה.
איבטה נוכחה לדעת שהצועניה גוססת. דם נבע מכתפה ממקום בו נדקרה או נורתה ונשימתה הלכה וכבדה, מתגרגרת מנוזלים המציפים את גרונה. הצועניה הודתה לנזירה הצעירה. היא הולכת למות, אמרה, מהסה את מחאתה של איבטה שהניחה אותה בחיקה. אין היא חוששת מהמוות. היא אמתו של רה, אל השמש, וכעת היא הולכת לפגוש אותו בעולם הבא ללא פחד. הצועניה הניחה את ידה על מצחה של איבטה ומלמלה מספר משפטים בשפה אשר זו לא שמעה מעולם, ולאחר מכן הקיפה את ראשה באצבעותיה. פעולות אלו גזלו כמעט את כל כוחותיה של הצועניה ונשימותיה הפכו לשטוחות ומהירות יותר, דם מבעבע בגרונה. היא רמזה לאיבטה וזו רכנה אליה, מקרבת את אוזנה לפיה של הצועניה. זרע החיים של הגבר יחדש את גופה כמו הזריחה, כל עוד תעלה השמש במזרח ותשקע במערב, הבטיחה לאיבטה. היא הוסיפה עוד מספר משפטי הסבר שגרמו לנזירה הצעירה להסמיק במבוכה ואז החזירה את נשמתה לבוראה.
איבטה הבחינה כי ענן כיסה את עין השמש.
* * *
אצבעות ידה השמאלית עוטפות את בסיס האיבר שלו עכשיו, והיא מתחילה לעסות אותו במקביל ליניקה הבלתי פוסקת, סוחטת ממנו גניחה רמה. במעומעם מבחין אמנון שקולות הטרקטור פסקו מבחוץ וקולות הלעלוע הרטובים של איבטה הם היחידים הנשמעים כעת. כריות אצבעותיה הרכות מחליקות בקלות על בשרו הרטוב מרוקה, שולחות בו תנודות עונג המתחרות ביניקה הבלתי מתפשרת של פיה. על אף המיומנות המדהימה שהיא מפגינה, המאמץ ניכר בה ואגלי זיעה ראשונים מתחילים לבצבץ על מצחה. בפרץ חיבה הוא אוחז לפתע בצדי ראשה, שולף אותה מאיברו ומטביע נשיקה על מצחה. "היי!" היא מוחה בחיוך, מפריחה לעברו נשיקה באוויר וחוזרת אל הזין, שפתיה עוטפות אותו מיד.
* * *
דברי התועבה של הצועניה כמעט נשכחו מליבה של איבטה בשנים הקרובות, בהן חזרה לעבודת הקודש במנזר, מתמחה בהגשת מזור וסעד לחולים בני האזור. שמעה של המרפאה ממנזר סנט גיאורגי יצא למרחוק וחולים מכל קצוות בוהמיה נהרו אליה כדי למצוא מרפא. אך טבעי היה כי המנזר יהפוך לבית חולים של הצלב האדום עם פרוץ המלחמה העולמית, שלושה חודשים לאחר רצח הדוכס פרדיננד בסרייבו. החיילים הראשונים טפטפו לאיטם, אך מדי שבוע עלה מספר הפצועים שמילאו את המנזר. בתוך חודש התמלאו כל החדרים, חודש לאחר מכן גם האורוות והדירים וכעבור שבועיים גם המסדרונות. מלאי התרופות וחומרי הסניטציה אזל והשילוב בין הלכלוך, הפצעים והצפיפות הולידו את בתה המזוויעה של המלחמה : המגפה.
בהתפרצות הטיפוס הראשונה איבדו הנזירות מחצית מחוליהן ורבע מבנות המסדר. הפצועים המשיכו לזרום, אך כמות הנזירות ירדה, ואלו שנשארו היו תשושות וחלשות יותר. ההתפרצות הבאה הותירה אותן עם שליש מהכמות המקורית של הנזירות. שליח הגיע מרומא : בהוראת האפיפיור פיוס העשירי עליהן לנטוש את הפצועים ולפנות את המנזר. לאחר לילה ארוך של וויכוחים נותרו במנזר רק איבטה וחמש מאחיותיה אשר סירבו לנטוש את הנזקקים, וכמות רבה של פצועים שנזקקו עדיין לשרותיהן.
הפחד קבע את משכנו במנזר. כל הנזירות ידעו שההתפרצות הבאה של המגפה בוא תבוא ותקצור בהן. המוות היה באוויר ובמים, מלבלב בחדרים המזוהמים ומגיע מבחוץ, רכוב על אלונקות הפצועים. בצר לה, נזכרה איבטה בדברי הצועניה הפגאנית. הפחד החל נוגס באמונתה הנוצרית אשר ממילא לא הייתה עזה, והדחף לחיות התגבר מיום ליום, מערער את צניעותה, עד שבוקר אחד לקחה את הפרדה היחידה שנותרה במנזר ורכבה אל הכפר הקרוב. כאשר התקרבה אל שדות הכפר, הבחינה באיכר גידם שחרש בשדה, מתבונן בה במבט תמה. איבטה עצמה הייתה הלומת בושה ואף לא ידעה בדיוק מה עליה לעשות, לכן רק ניגשה אליו, כרעה מולו על ברכיה ורמזה אל עבר מפשעתו ללא אומר. האיכר לא היה זקוק להסברים נוספים : הוא הפשיל את מכנסיו והנחה את איברו, זקור למחצה, אל בין שפתיה. לא הייתה זו מציצה מאישה מיומנת, אך זה לא היה בררן וכעבור דקות ספורות פלט את זרעו בפיה של הנזירה הצעירה. על אף שלשם כך באה, הופתעה איבטה מהזרע הצמיגי שהציף את פיה, אך התעשתה והספיקה לבלוע מעט. הטעם היה מלוח ועכור אך תחושה מוזרה הציפה את גופה מיד, של רעננות בוהקת כטיפת טל עם שחר. מבלי מלים קמה על רגליה ונסה אל המנזר בכוחות מחודשים. בדרכה אל המנזר הרהרה במעשיה שלא היו יאים לנזירה, אך היא מצאה שמחשבותיה נדדו דווקא אל החולים אותם השאירה במנזר.
* * *
אמנון גונח בהפתעה כאשר אצבע רטובה מתגנבת אל עבר ישבנו, מרחפת סביב פי הטבעת. שפתיה של איבטה נעולות סביב איברו הזקור וידה השניה עדיין מעסה את בסיס הזין שלו. שניהם יודעים כי לא יוכל עוד למשוך זמן רב ותנועות פיה סביב איברו הופכות ארוכות יותר ואיטיות, שפתיה צוללות עמוק יותר בכל פעם, כובשות אותו סנטימטר אחרי סנטימטר. שיערה כמעט דבוק לקרקפת עכשיו ופניה היפים סמוקים ומיוזעים, אך אם היא אכן מתעייפת, אין לכך כל סימן. המעגל שאצבעה מתווה סביב פי הטבעת שלו הולך וצר, ומבעד לטשטוש החושים, אמנון מופתע להיווכח שהוא אכן מצפה שהיא תיגע בו "שם". היא מסלקת כעת את היד המעסה אותו, ובולעת את כל איברו בפיה, מלקקת את האשכים. הוא מתאפק שלא לגמור, להחזיק את העונג עוד מספר שניות, אך כאשר ציפורן אצבעה שורטת בעדינות את הטבעת האנאלית הרגישה הוא מאבד שליטה. "איבטה!" הוא גונח, גלי האקסטזה הודפים אותו לאחור. שפתיה כבר עוטפות את כל איברו והוא חש בפיה יונק בעוצמה את הזרע הניתך ובידיה נאבקות כדי לקבע את אגנו. תנועות הבליעה הברורות של גרונה מבהירות לו כי לא הפריזה בסיפוריה על חיבתה ל"זרע החיים". גם כאשר אגנו מפסיק לרקד ושוקע בכורסא, איבטה אינה מניחה לו. בשקדנות היא יונקת את איברו המידלדל, בולעת את שרידי הזרע האחרונים. כאשר היא מניחה לו לבסוף, איברו רופס ורטוב, אך לאמנון אין ספק שמלבד רוק, הוא נקי לחלוטין.
* * *
למחרת המפגש עם האיכר הגידם, הקיצה איבטה בדיוק עם עלות השחר. במקום הלאות המוכרת של הבוקר הקר, גופה היה גמיש ומלא חיים, מלא הבטחות כיום חדש. כאשר ניגשה לטפל בחולים חשה איבטה מוגנת, כאילו חצץ מגן בלתי נראה בינה לבין פצעיהם האלוחים. דקירת אשם דגדגה את מצפונה בגלל מעשיה ביום הקודם, אך לאחר שבחנה את הסוגיה מכל צדדיה, החליטה לא להטרד בגלל ההשלכות הרוחניות שלה. מעולם לא הייתה אדוקה יתר על המידה וממילא האמינה כי כל דבר טוב בעולם, מקורו באלוהים ולא בשטן ואם ניתנה לה מתנה שכזו, הרי שעליה להשתמש בה לטובת הפצועים. תחושת החיוניות נמשכה כל אותו היום בעודה נלחמת במלאך המוות מעל כל מיטה, ליד כל פצוע והיא חשה שהיא יכולה לו ושאין לו ממשלה בה. אך כאשר האיר הבוקר הבא, חשה את הקור שוב פושה בעצמותיה ואת קשיון האיברים המוכר של הבוקר. שעה ארוכה חששה שרק מקסם שווא חלמה ביום הקודם, ושאת מאורעות אתמול בדתה מליבה, אך רעיון הבליח בה והיא שוב נטלה את הפרדה וירדה אל שדות הכפר.
את האיכר הגידם מצאה בשדהו, והוא התקשה להסתיר את חיוכו למראה. ללא אומר היא כרעה מולו, הפשילה את מכנסיו ונטלה אותו בפיה, מניחה לו לנוע קדימה ואחור בין שפתיה עד הפורקן, אך לאכזבתה לא מילאה אותה החיוניות אותה ידעה. פחד מילא אותה. אתמול חשבה כי תוכל למלאך המוות, אך כעת נראה כי היתל בה, ולרגע תהתה האם יתכן כי אלוהים מעמיד אותה במבחן. היא נחפזה אל פרדתה והחלה לרכוב ללא כיוון או הדרכה בהיסח הדעת עד שהבהמה הצמאה נעצרה ליד מעיין בין עצי אלון עתיקים.
היא ירדה מהפרדה כדי להרטיב את פניה ואז שמעה כפיס עץ נשבר : שני גברים צעירים התבוננו בה, בסקרנות אך גם ברעב. מן הסתם עריקים מהצבא האוסטרו הונגרי. חרדת המוות שמילאה אותה הייתה חזקה מהפחד שהייתה צריכה לחוש למראם, ותחת שתנסה לברוח, התקדמה אליהם הנזירה הצעירה על רגליים רועדות. היא כרעה על ברכיה מול אחד מהם, אצבעותיה הרועדות מרפרפות על מפשעתו עד שמצאה את שחיפשה, וכרכה את שפתיה סביבו. את שניהם שירתה בפיה בתורות, לומדת להתענג ולענג, יונקת מהם מבלי להחמיץ טיפה. כאשר רכבה משם שעתיים לאחר מכן, מלאה בזרעי החיים, זרם שוב אור השמש בעורקיה והחיוך שב אל שפתיה. לאות תודה אף הגישה להם את בתוליה על שמיכת צמר תחת עץ אלון עתיק, מתנצלת תוך כדי בפני בן האלוהים, עבורו הייתה אמורה לשמר אותם.
השרייד נעצרה בשער הקיבוץ. איתן, בבוטקה, זיהה את הרכב ופתח את השער החשמלי. נדמה היה לאמנון שחיוך הופיע על פניו לרגע, אבל הוא לא היה בטוח. הוא נהג את הרכב אל מגורי הסטודנטים ושניהם נכנסו אל הקרוון הקטן. איבטה סקרה את החדר בנימוס. כאשר הבחינה בכורסת ארצ'י בנקר מהוהה חייכה אליו חיוך מתגרה.
"שב כאן, ונתחיל." ציוותה.
* * *
"וואו." אומר אמנון והיא מחייכת, מסדירה את בגדיה. רק עכשיו הוא שם לב שהיא לובשת גלימות בהירות ועונדת שרשרת גדולה עליה מופיע נץ ושמש. הוא שואל אותה על הסמל והאל. לא, היא לא חושבת שהוא שומר עליה, אך בכל זאת זוהי מחווה נאה, הלא כן? היא מגחכת והוא מצטרף לצחוקה וקם מהכורסא ברגליים חלשות. רעבה? היא זקוקה למעט מאוד מזון מאז שהחלה להזון מזרעי החיים, עונה איבטה, אך היא תשמח לכוס תה עם נענע. הוא יוצא מחוץ לקרוון וקוטף כמה עלים מתחת לברז המטפטף תמידית וחוזר פנימה. אמנון חולט לה כוס תה ולעצמו חותך סלט ירקות. לאחר שהוסיף מלח פלפל ושמן זית לסלט, הוא מטגן ביציה ופורס לחם טרי. שניהם מתיישבים לשולחן, והיא ממשיכה את סיפורה.
* * *
מדי בוקר הקיצה איבטה עם עלות השחר ויצאה אל הכפר הקטן עם פרדתה. היא ידעה כי לא תוכל להיכנס אל הכפר ולפתות את כל גבריו, לכן הגיעה להסכם עם האיכר הגידם סטפניק, כי הוא יאתר את הגברים עבורה ויביא אותם לנקודת מפגש מתחת לגשר רומאי ישן. שם, מתחת לגשר, על שמיכת טלאים פרחונית, גאלה נערים מבתוליהם, חידשה את עלומיהם של מבוגרים ומדי פעם אף הזכירה לחייל מזדמן את אהובתו שנותרה בבית. כאשר נקפו הימים השתכללה איבטה. היא תפרה לעצמה כריות קטנות לברכיה ולמדה לעשות שימוש טוב יותר בפיה, שפתיה וגרונה. אם בהתחלה הייתה פוערת את פיה ומניחה לגבר להשתמש בו, היא למדה עם הזמן להרקיד גם את לשונה סביב איברו, לעסות אותו ולהקדיש תשומת לב לאשכים ולבסיס עד שהערה את זרע החיים בו חפצה אל תוך גרונה. מדי כמה ימים הייתה גומלת גם לסטפניק על שרותיו, אף שלמדה זה מכבר כי לא תוכל להשתמש באותו גבר פעמיים, אלא אם לא זרחה השמש בין שתי הפעמים. האיכר תמה על מעשיה המוזרים, ולאחר שבועיים של הפצרות נעתרה וסיפרה לו על הצועניה והרודפים, אל השמש והברכה. הסוד בער בה מהיום בו למדה כי לא שיקרה הצועניה, ולאחיותיה למסדר לא יכלה לספר כמובן, לכן רווח לה כאשר סיפרה למאן דהו.
לאחר שהייתה מסיימת את טיול הבוקר שלה, הייתה איבטה חוזרת למנזר מלאת חיים ואמונה, נלחמה בפצעים, במחלות ובאימת המוות ששררה בקרב אחיותיה במנזר הצפוף והמלוכלך. היא הפכה למנהיגה הלא רשמית של קבוצת הנזירות הקטנה. בתוך ים הייאוש והפחד ששטף את הארץ והמנזר, ניצבה כמגדלור של אמונה ותקווה, בריאות ועוצמה. היא הייתה ערנית וחדה יותר, ואף כי הפכה לרגישה מעט לקור, מצאה כי איננה רעבה כמעט ובקלות יכולה לוותר על ארוחות.
אך בני האדם קטני אמונה הם וחשדנים. בריאותה ומצב רוחה, אותם ייחסה באזני אחיותיה לאמונתה בצלוב, עוררו את חשדן. שאלותיהן הפכו לחקרניות ותקיפות יותר בכל יום, והעומס הרב בו היו נתונות הקצינו את דמיון הנזירות ובנוסף החלו טיולי הבוקר שלה למשוך את תשומת לבן.
בוקר אחד, כאשר התקרבה אל הגשר הישן, קידמו את פניה אנחות וגניחות שהדהדו באוויר הבוקר. היא התקרבה בזהירות אל מוקד ההמולה ושם נגלה אליה מחזה אותו לא תשכח לעולם. דוברוסקה, בריגיטה, טרינקה, ליליאנה, וסרקה, אחיותיה הנותרות למסדר וכתריסר מבני הכפר היו עסוקים במשגל המוני, בשלבי עירום שונים. מן המנזר הביאו שמיכות לרוב, אותן פרשו על האדמה, וסלים בהם לחם, גבינות, דבש, חלב ויין. בריגיטה היפיפייה תכולת העיניים, עדיין בלבוש נזירה מלא, עינגה בפיה לסירוגין נער ולגבר מבוגר, מורה הכפר ואחד מתלמידיו. שפתיה עטפו איבר אחד, ראשה נע קדימה ואחורה למשך כמה רגעים, ואז עזבה את בעל האיבר ועברה לחברו. ניכר ברעותה שאינה מיומנת כמוה, חשבה איבטה במרירות. דוברוסקה, אשר הייתה כריזמטית ושתלטנית, בחרה לעצמה את לאופולד, הנער היפה ביותר בבית הספר, וכעת כרעה על ארבעותיה מתחתיו, גלימתה השחורה מופשלת עד מותניה, מניחה לו להלום בה מאחור בתנועות קצובות וחזקות, גניחותיה התאוותניות מתואמות עם תנועות אגנו ושערותיה האדמוניות סתורות. טרינקה הייתה עירומה לחלוטין מלבד נעליה הגסות וגרבי הצמר הגבוהות אשר הגיעו עד אמצע ירכיה הבהירים. היא שכבה על גבה, גבר אחד בין רגליה, ישבנו השרירי מתכווץ בכל ניעה והשני כורע ליד ראשה, איברו בפיה. סרקה הזעירה תמיד הייתה חלשת אופי, מניחה לעצמה להיגרר אחר דוברוסקה. כעת הייתה לכודה בין שני נערים מרושעים וחסרי סבלנות בהם נתקלה כבר איבטה, שרידי גלימתה הקרועה עדיין על גופה ופניה עטויות מסכת כאב. בולק שכב מתחתיה, ידיו כמעט מכסות את פלחי ישבנה הקטנים, ודרזיק חברו זהוב השיער כרע מאחוריה, אגנו ננעץ בה באבחות ארוכות, בקבוק שמן זית בידו. איש לא שעה ליבבותיה של סרקה, לא הגברים והנערים ולא בנות המסדר האחרות. ליליאנה השמנמנה רכבה בתנועות מהירות על סטפניק הגידם, קריאות החשק הבוקעות מפיה מתערבבות בשלו ושדיה מרקדים בעליצות. מן הסתם זה היה שכרו על שארגן את המפגש ההמוני, חשבה איבטה במרירות. שאר הנערים התבוננו בסצינה בעניין, כריכים בידם, חלקם מעודדים את המשתתפים, האחרים דוחקים בקודמיהם להזדרז.
איבטה התבוננה במתרחש בכאב ואכזבה מרה. לא די בכך שהנזירות האחרות ריגלו אחריה, הן גם פירשו לא נכון את סיבת מעשיה. הלא המניע למעשיה לא היה עונג אנוכי, אלא הרצון להגן על עצמה כדי שתוכל לסייע לזולת. דוברוסקה הרימה אליה עיניים שטופות תאווה, גופה מזדעזע עם כל אבחה של לאופולד מאחוריה.
"איבטה…" קראה אליה, פניה סמוקים ושטופי זיעה. "יפה שהצטרפת אלינו…"
כל העיניים הופנו אליה, אך אף אגן לא האט. הנערים שעמדו בצד נעצו בה מבטים תאוותניים ואימה מילאה אותה. מבלי לומר מילה הפנתה את הפרדה לאחור, מבחינה מזווית העין בשלושה נערים מתקדמים אליה. היא נעצה את עקביה באכזריות בצלעות הבהמה האומללה וזו זינקה במהירות והחלה לדהור. למשך מספר דקות שמעה את רודפיה מאחור, אך במהרה נמלטה מהמקום.
* * *
חשש מוזר מתגנב פתאום ללבו של אמנון.
"את לא…?"
היא מתבוננת בו בסקרנות, והוא מחזיר מבט מודאג אך נבוך.
"…ערפדית?" הוא ממשיך בקול קטן.
"לא." היא אומרת בפשטות. "אתה תהיה בסדר גמור. קצת תשוש, זה הכל."
"תשוש?"
מתחת לשולחן, איבטה שולחת יד אל מבושיו ללא בושה ואומדת את משקל אשכיו באצבעות עדינות.
"עוד לא…סיימתי איתך "היא מחייכת. "יש לך כוח לעוד סיבוב?" היא מניחה אצבע לא תמימה בין שפתיה, נושכת אותה באיטיות, עיניה נעוצות בשלו בהתגרות.
אמנון מהנהן, אבל מבקש לשמוע את המשך הסיפור כי זה נורא מעניין לו.
"אתה יותר מתוק ממה שחשבתי." היא אומרת, ולוגמת מכוס התה.
* * *
במבוכה ובבלבול בהן הייתה נתונה, פנתה איבטה מזרחה, לכיוון פראג, תחת שתפנה מערבה לכיוון פילזן והמנזר. הדרכים היו מלאות פליטים הנסים מאימת הקרבות אל הביטחון היחסי של העיר הגדולה והיא הניחה לעצמה להיסחף עם פרדתה ביחד עם ההמון. בבוקר הראשון מחוץ למנזר התעוררה כרגיל בדיוק עם עלות השחר. היא הופתעה מעט למצוא את עצמה בחלק לא מוכר זה של הארץ. מעולם לא הרחיקה מכפר הולדתה ומהמנזר, אך ידעה שלא תוכל לשוב לאחור. לעולם לא תוכל לשוב אל בין אחיותיה למסדר לאחר הבוקר של אתמול. לראשונה מאז שהחלה במפגשי הבוקר מתחת לגשר הקטן חודשיים קודם לכן, סרה אימת הטיפוס ממנה, ולכן לא הייתה לה סיבה של ממש לתור אחר גבר. גופה נראה לה עייף, כבד ומסורבל פתאום ללא התחושה המוכרת של אור השמש בעורקיה, והיא מצאה שהיא רעבה לעתים תכופות יותר. בשבועות הקודמים נוכחה איבטה לדעת כי גופה אגר את זרעי החיים שהגירה לתוכה. כאשר הגבר ממנו ינקה ניחן בכמות נדיבה זרע יותר, או אם סטפניק הביא למפגש יותר מגבר אחד (כפי שקרה עם התאומים לינקה ונדי אשר סירבו לעזוב זה את זה), תחושת העוצמה פיעמה בה זמן רב יותר. כעת מצאה עצמה מצטערת על שהחמיצה את המפגש אתמול, בו נכחו לפחות שלושה גברים אותם לא ידעה, אך למרות זאת לא מצאה עצמה תרה אחרי גבר.
המסע לפראג היה ארוך בדרך הצפופה והומת האדם. הלילות הפכו קרים יותר והמזון דל, והיא התקיימה בעיקר מנדבות אשר הסכימו הבריות לתת לנזירה הצעירה אשר לא הצטיידה לדרך כרוב הפליטים האחרים. היא, בתמורה, ניצלה את הידע הרב ברפואה שצברה כדי לסייע כמיטב יכולתה לחולים ולתשושים בדרך.
כאשר הגיעו לפראג, הבחינה בדוכני גיוס גדולים של הצלב האדום הקוראים למתנדבות לסייע במאמץ המלחמתי בטיפול בנפגעי החזית המזרחית. מכיוון שלא הכירה איש בעיר ולא הייתה בעלת כישורי מחייה אחרים, התנדבה לבית החולים וינוראדי, שם התבלטה בזכות הידע הרב שרכשה בחודשים האחרונים.
המקרים הראשונים של מגפת הטיפוס התגלו בבית החולים באמצע החורף. פצועים מהחזית נשאו בגופם את זרעי המוות, ועל אף כי תנאי הסניטציה היו טובים יותר בבית החולים מאשר במנזר הקטן, גם בו הפילה המגפה חללים בקרב פצועים ואנשי סגל גם יחד. שבוע לאחר מות האחות החמישית, מצאה עצמה איבטה משוטטת ברחובות העיר הקפואה עם שחר, תרה אחר גבר.
* * *
אמנון שואל אותה אם תרצה להתקלח, כי אם כן, עליו להפעיל את דוד החימום. שתי מקלחות? אמרו לה שבארץ הזו יש מצוקת מים ושמתקלחים בזוגות…הוא מסמיק ומגמגם משהו, שזה סתם ביטוי, והיא צוחקת ושואלת אם יש כבר מים. הוא אומר שכן והיא נוטלת את ידו ומוליכה אותו אל חדר האמבטיה הזערורי. במספר תנועות מהירות פושטת איבטה את גלימותיה ושמלותיה הבהירות ואחר כך את שלל עדייה, מחרוזותיה וצמידיה, בעוד אמנון הולך לחדרו כדי להביא מגבות.
כך היא עומדת עירומה כאשר הוא חוזר לאחר דקה. רגליה ארוכות וחטובות, שריריות במידה הרומזת על המרחקים אותם היא גומעת ברגל. האגן הרחב שלה, הבטן שסימני עגלגלות ניכרים בה ושדיה הגדולים מזכירים לו צלמיות עתיקות של אלות פריון. אך הדבר שהופך אותה למדהימה כל כך, מבין אמנון פתאום, הוא שלראשונה ניכרים בה סימני ביישנות ופגיעות.
"את יפיפייה." הוא אומר.
"לא רע בשביל זקנה בת מאה, הא?" היא צוחקת במבוכה, והוא מניד בראשו לשלילה ברצינות.
אמנון פותח את ברז המים, מכוונן את העוצמה וטמפרטורה הנכונה ואז נכנס פנימה וקורא לה להיכנס. היא נכנסת ומיד מאשימה אותו כי הוא רוצה להקפיא אותה, ומסובבת את ברז המים ימינה עד שנדמה לאמנון שעורו עומד להתקלף.
"אולי…תסבן אותי?" היא מציעה.
אמנון לוקח את הסבון ומתחיל לסבן אותה, כורע על רצפת המקלחת מתחתיה. בתנועות יסודיות הוא מסבן את כפות רגליה והיא גונחת כאשר אצבעותיו המסובנות מחליקות בין בהונותיה. בנוטלו את הסבון בידו, אמנון מעסה את שוקיה עם הגוש החלקלק בתנועות מעגליות, מטפס מעלה לאיטו. כאשר הוא מגיע אל ברכיה הוא מבחין כי הן רועדות מעט ובהברקה של רגע נושך בעדינות את הגיד החבוי בחלקה האחורי של ברך ימין. מעל זרימת המים הוא שומא את נשימתה נעתקת ומכרסם גם את גיד הברך השניה.
אמנון מוצא את ירכיה החזקות פשוקות לפניו, ומרים אליה מבט. איבטה שעונה על קיר המקלחת, יד האחת אוחזת בברז, השניה במתקן הסבון וראשה שעון לאחור, עיניה עצומות. שנתיים של שחיה בבריכת האוניברסיטה משתלמות כאשר הוא מניח את ידיו מתחת לישבנה, ואז מרים את רגליה כך שמשקל גופה נופל כעת כולו על ידיו. לרגע איבטה צווחת בבהלה ומזדקפת אך היא נרגעת כאשר היא חשה כי ידיו חזקות דיין כדי לשאת אותה, לכן היא נשענת בחזרה על קיר המקלחת, רגליה מתנדנדות באוויר וידיה מלטפות את ראשו ספוג המים.
רעד חולף בגופה של איבטה כאשר לשונו מחשמלת את דגדגנה. בהיותה מונחת בכפות ידיו, קל לו לכוון את פיו לנקודה המדויקת בה הוא רוצה לענג אותה. הוא מזיז את אגנה לצדדים כדי לרקד סביב הכפתור הקטן, אזי מעלה אותה מעלה כדי לדקור בעדינות את פי הטבעת ואז מוריד אותה, וחוזר חלילה. על אף שטף המים מהמקלחת מבחין אמנון כי לא כל הרטיבות בערוותה מקורה במי ברז. הוא שולף את לשונו הארוכה החוצה ככל שיוכל, ומחדיר אותה אל נרתיקה הלוהט. איבטה גונחת כאשר הוא מתחיל לזיין אותה בלשונו, נשימתה מתרססת ורגליה מתהדקות סביב ראשו.
המים בדוד מתחילים לאזול לפתע ואיבטה מצווחת בהפתעה, ומייללת שהיא שונאת מים קרים. אמנון מוריד אותה במהירות, נוטל את ראש המקלחת וממהר לשטוף משניהם את שרידי הסבון, ואז יוצא מהמקלחת ומביא לה מגבת גדולה להתנגב בה ועוד אחת קטנה לשיער, בעודה נרעדת ורוטנת כילדה קטנה לקול צחוקו של אמנון. לעצמו הוא נוטל מגבת קטנה ומהוהה ומתנגב כמיטב יכולתו ואז שניהם רצים אל חדרו הקטן, אותו חימם מבעוד מועד במפזר חום קטן.
איבטה צוללת אל מתחת לשמיכה, וקריאת גיל פורצת מפיה כאשר היא מגלה את הפתעתו הקטנה של אמנון: סדין חשמלי פועל.
"סדין חשמלי! כמה מתוק מצידך!" היא קוראת, כורכת את השמיכה סביבה כאשר רק ראשה עטוי המגבת מבצבץ. אמנון מזדחל אל מתחת לשמיכה והיא צווחת שגופו קר ושיתרחק ממנה, אך הוא רק צוחק ונצמד אל גופה העירום. הם לא הולכים לעשות כלום עד ששיערה לא יתייבש, היא מבהירה לו, משפשפת את תלתליה בתנועות קצובות. אולי היא תמשיך לספר לו מה קרה אחר כך? הוא מבקש.
* * *
לקראת מרץ 1915 עזבה איבטה את בית החולים ואת פראג. סיפורים על נזירה נפקנית המשתגלת עם זרים עם עלות השחר החלו לפוץ בעיר והיא ידעה שעם הזמן יהיה מי שיקשור את השכמותיה המוקדמות לשמועות. בוקר אחד ארזה צידה לדרך, מצאה עיתונאי שיצא את העיר באוטומביל חדיש מתוצרת היספאנו סוויזה, ועזבה.
פניו של אותו עיתונאי, דמק היה שמו, היו מועדות מערבה כדי לסקר את הקרבות בזירה המערבית. דמק היה בקיא בהיסטוריה, תרבות ושפות ובמהלך השבועות שבילו ביחד לימד דמק את איבטה את השפות הצרפתית והאנגלית ומעט מהלשון הגרמנית והיא גמלה לו בשפתיה ולשונה. במהלך אותה נסיעה לא הפסיקה איבטה לאתר גברים לצרכיה, כדי לאפשר לגופה להתמודד טוב יותר עם תלאות הדרך. על אמת מים עתיקה ליד מינכן כרכה את שפתיה סביב איברו של חייל אוסטרי קיטע שצלע לדרכו הביתה לאחר ששוחרר מבית החולים, והוא אחז בראשה בידיים חזקות כאשר ינקה את זרעו החם והפועם. בשטוטגרט התקלקלה מכוניתם, ודמק הצליח לאתר חובב מכוניות מקומי בעל דגם דומה. איבטה ביקשה מבעל המכונית שידגים לה את יכולות מכוניתו וכאשר יצאו מחוץ לעיר השתמשה בפיה ולשונה על ידית ההילוכים כדי להדגים לבעל המכונית מדוע כדאי לו להעניק להם את הקרבורטור של מכוניתו. לאחר שהסכים בגמגום נרגש השעינה את כיסאו לאחור וגמלה לו על נדיבות ליבו. בוקר אחד, בקרבת נהר הריין הבחינו בקבוצת חיילים גרמנים שצעדו לחזית, ואיבטה הורתה לדמק להמתין לה. עם רדת הערב חזרה מלוכלכת יותר, אך שבעה, רגועה ונינוחה כל כך, עד שנשכבה על מכסה המנוע של המכונית ופישקה לראשונה את רגליה כלפי העיתונאי, מגרגרת באושר בעוד אגנו הולם בשלה. דיסלדורף הייתה כמעט ריקה מגברים ואיבטה נאלצה לפתות כומר מבוגר. היא פנתה אליו וביקשה להתוודות, ולאחר שעה ארוכה של וידויים אמיתיים לחלוטין, שמעה אותו מתנשם בכבדות מעברו השני של התא. ללא מלים יצאה את תאה ונכנסה לשלו, מתעלמת ממחאותיו הקלושות. הכומר פרץ בבכי כאשר אספה את גלימותיו מעלה בעודה כורעת על ברכיה מולו, וקרא בשמם של כל הקדושים כאשר השפיך לתוך גרונה החמדן, ידיו מתנחשות בשיערה. היא אהבה את העוצמה והחיוניות שזרמו בה לאחר מפגשים אלו, והתקשתה להסתגל לתחושות הרגילות של גופה, לעייפות והרעב, אשר התעצמו בימים הארוכים בדרכים. את דמק פתרה במשיכת כתף והוא, מצדו, הסתפק במציצות ארוכות ומענגות במכונית בצדי הדרך, ליד מנזרים חרבים ומתחת לגשרים.
כאשר הגיעו לבלגיה פנו לחזית איפרס. הבלבול מחד ובגדי הנזירה של איבטה מאידך סייעו להם לחצות את הקווים ללא קושי, אף כי סמל משטרה צבאית צרפתי עקשן במיוחד התעקש לראות את אישורי המעבר שלהם במבואות איפרס. איבטה שכנעה אותו להסכים לנסות לתת לה לשכנע אותו, ולפני שהספיק להבין את המתרחש, כבר פרמה את כפתורי מכנסיו. הסמל המופתע ניסה להדוף אותה, אך ברגע בה החלה לינוק את איברו המנומנם, הוא גנח חרישית והקשיב לטיעוניה העמוקים עד הסוף.
באיפרס הצטרפו לחטיבה האלג'יראית ה45. דמק צילם וכתב ואיבטה צפתה במתרחש בתחושת ריחוק הולכת וגוברת. בראותם את בגדי הנזירה שלה, פנו אל איבטה רופאים צבאיים פעמים מספר כדי שתסייע להם בבית החולים הצבאי, אך למרות שתמיד נענתה בחיוב, מצאה שמלאכת הטיפול בפצועים קשה לה מבעבר.
בבוקר ה 22 באפריל שהו דמק ואיבטה בקו החזית ממש, בגלל רצונו של דמק לצלם קטעי קרב אמיתיים. כאשר המטירו הגרמנים גז כלור על העמדות הצרפתיות, נדמה היה כאילו הגהנום ירד עלי אדמות. ענן ירקרק – אפרפר עטף את הלוחמים, מחניק את זעקותיהם וחרחוריהם ומסמא את אלו שניסו להימלט. הרוח פיזרה את הענן לאחר כשעה, אך מלבד איבטה לא נותר אף אדם חי בחפירות. בין ערמות הגוויות היא ניצבה ללא פגע, חייה החדשים מפציעים בגיא ההריגה. היא הייתה חסינה ממחלות, רעל, עייפות ורעב ולכל דבר ועניין לא תהיה למלאך המוות דריסת רגל אצלה. בזכות אותו מפגש בדרך עם הצועניה, הבינה, היא הפכה לבת אלמוות כל עוד תיזון מזרעי החיים אותם תינוק מגברים.
כאשר הגיעו ראשוני המחלצים אל החפירות, נדהמו לראות את הנזירה בין הגוויות, ורבים מחיילים כרעו על ברכיהם והתפללו לנוכח ההתגלות האלוהית. איבטה לא שעתה להם והתעלמה מהם, מפלסת את דרכה אל מחוץ לגיא הצלמוות.
אנשי סגל בית החולים חידשו את בקשותיהם לעזרה, אך איבטה מצאה עצמה מסרבת בנימוס. לדידה, המרפא נילחם את מלחמתו הפרטית בחידלון עם כל חולה שהוא מציל. כעת, משהבינה כי היא חסינה מהמוות, היא ראתה בהצלת חיים מעין הונאה, ולא יכולה הייתה לעסוק בכך במצפון נקי. היא גם לא הבינה לאשורם את הכוחות ששמרו עליה ובסתר ליבה חששה שבחילוץ פצועים מציפורני המוות בהיותה בת אלמוות בעצמה, היא עלולה לעורר עליה כוחות אשר יתרעמו על חמדנותה.
בשבועות שלאחר מכן הייתה משוטטת בין החפירות ומתרועעת עם החיילים הצרפתים, האלג'יראים והקנדיים. השמועה על הנזירה הזונה עשתה לה כנפיים בין החפירות והתורות שהשתרכו במהלך ההפוגות מול העמדות אותן נכסה לעצמה הפכו לחזיון נפרץ. רוב הקצינים העלימו עין מפעילותה, הן משום השפעתה החיובית על המורל החיילים הירוד, והן מפני שנהגה לבקר גם במועדוני הקצינים המאולתרים. היו מפקדים אשר ניסו בכל זאת להצר את צעדיה, אך הללו נטו למצוא את מותם בקרבות היום שאחרי, ירויים מאחור. גם את הגרמנים לא קיפחה, וגם אותם סעדה, מפשילה מכנסי מדים מוכתמים ובולעת איברים זקורים בחפירות.
היא הקפידה על סדר בתורות ודרשה כי גברתן או שניים מבין החיילים ישמרו עליה מפני חבריהם חסרי הסבלנות. בחודשי האביב אף נהגה לבחור מדי פעם לבלות את הלילה בחיקו של חיילים צעירים וחסרי ניסיון במיוחד. האביב? האם עונות השנה השפיעו עליה? שאל אמנון. עם בוא הסתיו נמשכה דווקא לחיילים המבוגרים והמנוסים, בעלי המשפחות המגויסים, הודתה איבטה, ואיתם חלקה את יצועה. בחורף, כאשר נחה עליה הרוח, מצאה עצמה מתעדנת, בוחרת בעדינים ובביישנים שבחבורה, ואיתם מתנה אהבים ברכות כל הלילה, אם אפשרו זאת הקרבות. ובקיץ? שאל אמנון והיא השתתקה. מה היה בקיץ? הקשה. לעתים, בקיץ, הייתה משלחת את שומריה מפניה, אמרה איבטה לבסוף. הפחד, התשוקה והאלכוהול אשר זרם בשפע היו מלבים את היצרים ותגרות היו פורצות בין החיילים הממתינים. דחיפות הפכו לאגרופים ובאגרופים צצו סכינים והיא מצידה עשתה כמיטב יכולתה כדי ללבות את היצרים באותם לילות קיץ מטורפים. לחזקים והאלימים מבין החיילים הניחה לטול אותה לעצמם, והם היו ובועלים אותה שעות ארוכות, משתמשים בה כחפץ עד עלות השחר, אז הייתה מתחדשת עם הזריחה.
* * *
אמנון לא אומר דבר, אך קל לה לראות כי הוא מזועזע. איבטה רק מושכת בכתפה באדישות וממשיכה לייבש את שיערה.
"אני מה שאני." היא אומרת. "אבל השיער שלי…כבר יבש." היא מחייכת. "אתה רוצה להמשיך איפה שהמשכנו, ילד חורף אביבי שלי?"
הוא מהנהן והיא דוחפת אותו לאחור. לאחר מכן היא מתפשקת מעליו והוא גונח כאשר ידה הרכה אוחזת באיברו הזקור, מכוונת אותו אל בין רגליה.
איבטה נאנחת כאשר ראש האיבר מחליק אל הרטיבות הקטיפתית שבין ירכיה. היא נשארת כך כמה שניות, מניחה לגופה להסתגל.
"הייתי צריכה את זה…" היא ממלמלת.
לאחר מספר רגעים מסתגל גופה אליו, והיא מתחילה להניע את אגנה מעלה ומטה. תנועותיה איטיות ומהוססות, ואיברו כובש אותה סנטימטר אחר סנטימטר, נשימתה נעתקת בכל חדירה. אמנון בקושי מרגיש את דופנותיה הלוהטות סוגרות עליו מכיוון שהוא שבוי ביופייה. עיניה עצומות ושפתיה פשוקות למחצה, כל כולה מרוכזת באיבר שבתוכה. היא גונחת כאשר כל אורכו בתוכה ואז קופאת ורוכנת על אמנון, מניחה לגופה להתרגל אליו.
שדיה הגדולים מול פניו של אמנון עכשיו והוא שולח יד אל הימני ומכוון אותו אל בין שפתיו. הפטמה הקטנה מזדקרת מול להט פיו, והוא יונק אותה, לשונו מרקדת סביב. אגנה של איבטה מתעורר לחיים מעל מפשעתו והיא מתחילה להניע אותו בתנועות אחידות. היא אוחזת בשד השמאלי ומגישה אותו אל פיו של אמנון, גונחת כאשר שפתיו נסגרות על העטרה. תנועותיה קצובות, מתגברות לאיטן, וניכר בה שהיא מתענגת על הקשיות הלוהטת שבין רגליה. נרתיקה אוחז בו ברעבתנות, מעסה אותו לכל אורכו, ומיצים ניגרים על איברו של אמנון ואשכיו.
"אל…תגמור בתוכי…" מתנשפת איבטה באוזנו. "תגיד לי…לפני שאתה…"
אמנון חושק את לסתותיו בתסכול. לרגע חולף בו הרהור להתעלם מבקשתה, אך הוא מסלק אותו מראשו ומהנהן.
אגנה של איבטה הולם בו עכשיו בתנועות מהירות וחדות, וברור לאמנון כי היא קרובה לשיאה. הוא עצמו עדיין רחוק בזכות המציצה השמימית שהעניקה לו קודם. אמנון שולח את ידו אל בין רגליה ואצבעו מוצאת את דגדגנה. הוא לא נוגע בו בעצמו, רק מציב את אצבעו, זקורה מעט, ובמהרה היא מוצאת אותה ומתחככת באצבע בעצמה, מכוונת אותה אל מרכז העונג שלה. תנועותיה הופכות למהירות וחזקות יותר וירכיה מתחילות לרעוד. שדיה המיוזעים מרקדים מעל ראשו, מבהיקים באור המנורה, וידו נשלחת כדי לחפון אחד מהם. בקריאה עזה מקשיתה איבטה את גבה ונוהמת נהמה גרונית ועמוקה, ציפורניה שורטות את חזו, ירכיה מתהדקות סביבו. היא מטיחה בו את אגנה בסדרת ניעות עזות ומטלטלת את ראשה לצדדים, שברי מלים בשפה לא מוכרת נפלטים מפיה.
"לא גמרת!" מתנשפת איבטה ברגע שהיא מליחה להסדיר את נשימותיה.
אמנון מניד בראשו.
"טוב." היא מעניקה לו חיוך מיוזע ומתגלגלת ממנו.
"הי!" הוא מוחה כאשר איברו מתייתם מלהט ירכיה, אבל היא כבר יורדת מהמיטה ויוצאת מהחדר, עקבה היחפים מהדהדים בקרוואן.
"לאן את הולכת?" קורא אמנון, חשש מתגנב לקולו, אך היא לא עונה.
עקביה מהדהדים בחזרה, והיא מופיעה במפתן, מציגה בקבוק את שמן הזית מהשולחן בהתגרות.
"אתה מכיר את הביטוי 'טיטיפאק'?" היא שואלת ונכנסת למיטה.
האנגלית של אמנון לא ביישה אותו מתחילת הערב אך הוא נאלץ להניד בראשו לשלילה.
איבטה מסדרת את הכרית, ואז נשכבת עליה על גבה. היא מזליפה כמות נדיבה של שמן על שדיה הגדולים ואז מעסה אותם עד ששניהם מבהיקים.
"שב עלי." היא טופחת על בטנה בהזמנה.
ליבו של אמנון מתחיל להגביר את מרוצתו כאשר הוא יורד לסוף דעתה. הוא מתיישב על בטנה ומניח את איברו בעמק שבין הגבהות הבוהקות. איבטה חופנת את שדיה בידיה, הופכת את העמק הנדיב לנקיק צר וחלקלק ואמנון משעין את משקל גופו על ידיו אותן הוא מניח מעל כתפיה, ומתחיל להניע את אגנו.
בניגוד לחלקלקות השרירית של נרתיקה, התחושה כעת היא של רכות אין סופית. הקטיפה הנוצצת של דדיה עוטפת אותו בעדינות כמותה לא הכיר מעודו. הוא לוקח את הזמן, מזיין את חזה בתנועות איטיות, מתענג על התחושה החדשה והמדהימה.
מהופנט, צופה אמנון בזין נעלם בין שדיה ואז בראשו המופיע בין חלקם העליון. איבטה נועצת בו מבט משועשע ומתגרה וצובטת את פטמתה השמאלית בין אמה ואצבע. הוא מרגיש זמזום קל בין אשכיו לפי הטבעת ויודע כי לא יחזיק עוד זמן רב. המחשבה על כך שיוכל לכסות את שדיה בזרע מסעירה אותו, אך הוא מניח שתכעס אם יעשה כך וממילא אין לו תלונות על הדרך בו היא טיפלה בו בפיה הלוהט. הזמזום בחלציו מתגבר, אך הוא אינו שש לנטוש את הרכות החלקלקה של בשר שדיה וכבר מתחיל לחשוש שלא יוכל לשלוט בעצמו.
איבטה חשה אותו מבעוד מועד. בעדינות אך בנחישות היא אוחזת בזין ומנחה אותו אל פיה הפעור. ברגע ששפתיה נסגרות עליו ולשונה מתחילה את ריקודה התזזיתי, הוא מתפרץ מיד, ממלא את פיה בזרע חם. קולות רטובים של יניקה ובליעה ממלאים את חלל החדרון, מתערבבים בגניחות גבריות. מבעד לדוק שמכסה את עיניו מבחין אמנון באופן שבו דפנות פיה של איבטה נשאבות פנימה בעודה יונקת אותו בעוז ובשריריה גרונה נעים בתיאום מושלם לתנועות אגנו בעודה בולעת את מנות השפיך שלו. ידה עוטפת עכשיו את בסיס איברו המשומן עדיין והיא חולבת בחמדנות את טיפותיו האחרונות בתנועות קצובות. לאחר שנחה דעתה, היא מניחה לו ומישירה אליו מבט.
"תודה." היא אומרת בפשטות, מלקקת מבלי משים את שפתיה.
אמנון מהנהן אליה בחיוך לאה ומתמוטט לידה ואז מוצא עצמו מחליק את ידו מתחת לראשה ועוטף אותה לחיבוק.
"ומה קרה אחר כך?" הוא שואל, מנסה להתעלם מהלאות הנעימה שמתחילה לפשוט באיבריו.
"אתה באמת רוצה לשמוע?" היא משועשעת.
"כן…כן…" עונה אמנון. הוא מניח את ראשו על בטנה, מתכרבל מתחת לשמיכה ונרדם עוד לפני שאיבטה משלימה את המשפט הראשון.
* * *
אמנון מתעורר, שריריו דואבים באופן מענג. אור שמש מציף את החדר וכאשר הוא מסתובב אל צידה השני של המיטה, הוא מגלה את איבטה מתבוננת בו, עטופה בשמיכה.
"בוקר טוב." היא אומרת בחיוך.
"בוקר…נרדמתי באמצע הסיפור שלך!" הוא נזעק, מבוכה מציפה את פניו.
"לא נורא. רובם לא מגיעים עד סוף המלחמה הראשונה."
"טוב, אז אני אכין משהו לאכול ותמשיכי לספר לי?"
"אני לא רעבה. אני מעדיפה שתקפיץ אותי לצומת."
ריק ממלא את אמנון פתאום.
"רציתי…" הוא מתחיל, אך לא ממשיך. ללא מלים הוא מתלבש ומצחצח שיניים. הוא רוצה לשאול אותה הרבה דברים, ואולי אפילו להגיד לה משהו שבוער בו פתאום, אבל לא אומר כלום. רק אחרי שהם כבר ישובים במכונית ומתחילים לנסוע, פתאום הוא פולט.
"ומה עם אהבה? אף פעם לא…אהבת אף אחד?"
ענן מכסה פתאום את עין השמש והנוף הגלילי דוהה לרגע כמו זיכרון ישן. היא שותקת מספר דקות, ואז אומרת בשקט.
"אהבה. אהבתי גבר. היפי חמוד בסן פרנסיסקו, בארצות הברית. עשרים שנים חייתי איתו, ולא היה אכפת לו שאני מתפרפרת. איש חכם ומצחיק וחמוד ואוהב. 'את השמש שלי' הוא היה שר לי כשהיינו מתנדנדים בנדנדה שהוא וכמה חברים בנו מצמיגים. היינו מעיפים עפיפונים ובונים דחלילים לגינת הירק שלנו. אבל עם השנים צפיתי בו מזדקן מול עיני וזה קרע לי חתיכות מהלב. ידעתי שיום אחד הוא יתאדה כמו טיפת טל בבוקר, ואני אשאר, צעירה לנצח, כאילו לא ביליתי איתו עשרים שנים. זה לא אמור להיות ככה, שבן זוג אחד הולך והשני נשאר. הבלבול והפחד התגברו בי עד שיום אחד אחז בי טירוף והנחתי לו לעבר אותי מבלי שידע. במשך חודש חלומותיי הפכו לטרופים ואפלים. לאבד בן זוג זה דבר אחד אבל הבנתי שאם אלד, ייגזר עלי לצפות בפרי בטני קמל ומת. אכן, הרעיון היה מטורף. אחרי חודש של ביעותים קמתי, לקחתי צרור קטן, ונסעתי אל העיר. מצאתי מרפאה, ביצעתי הפלה ועזבתי את ארצות הברית. לא חזרתי מעולם."
אמנון מרגיש קטנוני ואנוכי פתאום ומצטער על שהתפרץ.
"מצטער." הוא ממלמל ועוצר את המכנית בצומת.
"אתה חמוד, אל תצטער." חיוכה מפציע אליו בעודה מארגנת את צרורה.
"לא אמרת לי מה את עושה כאן…כלומר בישראל."
"אני בדרך להודו."
"להודו? דרך ישראל?"
"אני הולכת. דרך טורקיה, לבנון, ישראל, ירדן, אפגינסטן, ופקיסטן. זה לא שאין לי זמן…" היא מגחכת.
"הצוענים הם במקור מהודו…" מבין אמנון פתאום.
"נכון" היא אומרת. "אולי שם אמצא אנשים כמוני. אני לא רוצה יותר להיות לבד."
איבטה רוכנת אליו ומנשקת אותו על הלחי ואז פותחת את הדלת ויוצאת מהמכונית. היא רוכנת אל החלון.
"תודה." היא אומרת.
"מה? אה…אין בעד מה." הוא מתבלבל.
היא מסתובבת ומתחילה לצעוד את הטרמפיאדה.
"איבטה!" צועק אמנון פתאום. היא מסתובבת אליו ופוסעת אל האוטו.
"זה היה מדהים." הוא אומר לה כאשר היא שוב רוכנת אל החלון.
"הלילה?" היא מחייכת.
"לא…זאת אומרת כן, אבל לא לזה התכוונתי" הוא נבוך . " הסיפור שלך מדהים. אני מצטער שנרדמתי. חבל שלא שמעתי אותו עד הסוף. לכולם את מספרת אותו?"
"לא" היא מחייכת. "לכל אחד משהו אחר." היא מוסיפה ופונה ללכת אל הצומת.