הטיפול של טלי

הטיפול של טלי
חדר ההמתנה הקטן בו יושב לירון מעוצב ומושקע. ספריה גדולה מכסה כמעט את הקיר המערבי ועליה מיניאטורות ופסלונים אלגנטיים ואת שאר הקירות מכסות תמונות מעניינות וצילומי נוף נקיים ובעלי אמירה. לירון תוהה אם הדוקטור צילמה את התמונות בעצמה. מאחורי דלפק יושבת אורית, מזכירתה של דוקטור כרמון, אך לירון לא יכול לראות אותה לחלוטין, רק את פדחתה.
"היא תמיד מקבלת בשמונה?" שואל לירון את אורית.
"לא, אף פעם.” עונה אורית מאחורי הדלפק. “למעשה זה…."
"…חריג?” משלים לירון. "מה קרה, יש לחץ?"
"ממש לא." מצחקקת אורית בעצבנות. "לא יודעת למה היא ביקשה ממני לשים אותך…זאת אומרת…לא, אין לחץ. אתה יכול להיכנס עכשיו."
"תודה."
לירון קם מהכיסא ופותח את הדלת לחדר הטיפולים. בניגוד לחדר ההמתנה, החדר הזה עירום יותר. הדוקטור יושבת על כורסת עור חומה וגדולה אשר לידה ארונית קטנה על רגליים גבוהות ומולה מוצבות שתי כורסאות תואמות אך קטנות יותר. כמה דיפלומות ממוסגרות, שלושה צילומים, שולחן עבודה עם מחשב בקצה החדר, פסל עץ גדול של חתול וזהו.
לירון מתיישב מול הדוקטור ולא אומר דבר.
"שלום לירון." אומרת הפסיכולוגית. "מה שלומך?"
"מצוין, את?"
"בסדר גמור."
"לא עייפה קצת?"
"לא…לא. למה?"
"את רגילה לקבל מטופלים בשעות כאלה?"
"זה דווקא קורה אם…יש לחץ."
"אז יש לחץ, ובגלל זה הזזת לי את התור לשמונה." מבטו נוקב עכשיו, חוקר את פניה.
"כן.” היא משפילה את מבטה לרגע. “אמרת שזה לא בעייתי, נכון?"
"להיפך." מישיר לירון מבט לעיניה של הפסיכולוגית והיא זזה בכורסתה. “אם יש לחץ אז יש לחץ. אני מבין את זה בהחלט.”
לירון בוחן את גופה של הדוקטור מלמטה למעלה ואינו מקפיד במיוחד על נימוסיו. היא נועלת נעליים שטוחות עקב ולובשת חצאית בצבע בז' ומעליה חולצת כפתורים בהירה. הוא מעריך את מידת חזייתה כ C קאפ. כתפיה דקות, ציפורניה עשויות ושיערה החום מוחזק בסיכה. שני עגילים קטנים מעטרים את אוזניה והיא מרכיבה משקפיים דקות מסגרת. שפתיה של הפסיכולוגית רכות למראה, אפה קטן ועיניה חומות וגדולות, גם אם קרובות מדי זו לזו לטעמו. היא תהייה זיון סביר, גם אם קצת משעמם.
נראה שמבטו של לירון מרגיז את טלי, אך היא אינה אומרת דבר ומניחה לו לסקור את גופה. כאשר הוא גומר הוא מביט בה ואינו אומר דבר.
"אתה רוצה להתחיל?"
"כבר התחלנו."
"זה נכון. התכוונתי, אם תרצה להמשיך לדבר על הבעיה…"
"על איזו בעיה?"
מבטה של טלי חד וישיר.
"דיברנו על זה במפגשים האחרונים, לירון. דיברנו על חוסר היכולת שלך להתחייב למערכות יחסים ממושכות. הכיבושים הכפייתים שלך."
"אני הגדרתי את זה כבעיה?"
"לפי מה שאתה מתאר, שכבת עם, סליחה, 'זיינת', לפי הגדרתך, מאתיים חמישים ושמונה נשים בשנתיים האחרונות ובנוסף, לא הייתה לך מערכת יחסים רצינית עם אישה מעולם. לא יודעת איך אתה קורא לזה, אני מגדירה את זה כבעיה."
"את נראית לי כועסת, טלי. את כועסת?"
"לא." עונה טלי ורוכנת מעט קדימה.
“אז את לא כועסת שאני מזיין הרבה?”
“זאת הבעיה שלך, לא שלי.”
"הנה, שוב את זאת שמגדירה את זה כבעיה.”
"זאת לא?”
"את יכולה להגדיר את זה איך שאת רוצה, באמת. אני אוהב לזיין. אני טוב בזיונים ואני עושה את זה הרבה. אני עשיר, חכם מצחיק ויפה ו…מזיין. המון. איפה כאן הבעיה?"
"מאתיים חמישים ושמונה נשים. בשנתיים. זה נראה לך נורמלי?"
"אני כנראה לא בנאדם נורמלי. אני לא חי כמו בנאדם נורמלי. אני לא עושה עסקים כמו בנאדם נורמלי. אני לא חושב כמו בנאדם נורמלי. ו…אני גם לא מזיין כמו בנאדם נורמלי." הוא מוסיף בשמץ חיוך.
"אוקיי…הכל בסדר איתך. יופי." אומרת טלי ומאלצת את עצמה לחייך. "אז אולי הגיע הזמן לדבר על למה אתה כאן? אם אין לך בעיה אז למה אתה כאן?"
"בצו בית משפט, כמו שאת יודעת."
"לא, אני לא יודעת." אומרת טלי וזעה לרגע בכורסה. עיניהם נפגשות ונדמה ללירון שהיא מסמיקה.
נשמעת דפיקה בדלת וטלי אומרת:
"כן."
אורית המזכירה מציצה. היא אוחזת בתיקה ואומרת:
"את…בטוחה שאת רוצה שאני אלך? אין לי בעיה להישאר…"
"אין בעיה, אורית."
"אז להתראות מחר."
אורית סוגרת את הדלת, לא לפני שהיא נותנת מבט בלירון, המחייך אליה חיוך רחב.
"היא תמיד הולכת לפנייך?" שואל לירון.
"זה משנה?"
"מפריע לך שאני אדע?"
"לא, בדרך כלל היא סוגרת את המשרד, אבל היום היא הייתה צריכה ללכת מוקדם יותר."
"זה לא מה שהיא אמרה."
"מה?" מסמיקה טלי.
"היא אמרה 'את רוצה שאני אלך', לא משהו כמו 'זה בסדר אם אני אלך?'. זה נשמע כאילו ביקשת ממנה ללכת."
"ולמה שאני ארצה דבר כזה?" שואלת טלי ופניה אדומים ולוהטים למראה.
"כדי להיות איתי לבד."
"תקשיב…לירון…" רוכנת טלי לעברו. "אני לא יודעת מה נדמה לך שקורה כאן, אבל זה בסך הכל טיפול, בסדר? לא יותר ולא פחות. ואם נדמה לך שאתה מיוחד, אז אתה לא, זאת לא פעם ראשונה שאני עובדת עם…"
“עם..? חשבתי שאמרת שאת לא יודעת מי אני." אומר לירון וטלי מסמיקה בקלקלתה.
"זה לא מה שהתכוונתי." היא ממלמלת, חושקת את לסתותיה.
"זה בסדר, ידעתי כבר קודם ששיקרת." הוא מוסיף. חזה של טלי עולה ויורד בהתרגשות והיא שוב זזה בכורסה.
לירון שותק ונועץ מבטו בשלווה במטפלת שלו. טלי מביטה בו בחזרה במשך כמה רגעים, אך בסוף אומרת:
"אוקי, אני מצטערת. אני כן יודעת מי אתה."
"ולמה אני כאן."
"ולמה אתה כאן." היא מודה.
"אז מה את יודעת?"
"שאתה כאן כחלק מפסק הדין שלך."
"באשמת?"
"תקיפה מינית."
"נכון. את מאמינה שעשיתי את זה?" שואל לירון ונועץ בה את מבטו.
"זה ממש לא רלוונטי מה אני מאמינה ומה אני לא מאמינה." אומרת טלי.
"ברור. דרך אגב, גם בית המשפט לא האמין לה, בגלל זה לא קיבלתי כלא או עבודות שרות, רק ה…דבר הזה. מאיך שאת מכירה אותי, אני נראה כמו מישהו שצריך לאנוס בשביל סקס?"
לירון מתמתח בעצלתיים. הוא שרירי וכאשר הוא מותח את זרועותיו, כתפיו משתרגות מתחת לחולצה ואגנו מתרומם מעט.
"בית המשפט גם לא זיכה אותך." אומרת טלי.
"רק בגלל שאני מנכ"ל של CDC."פותר אותה לירון בתנועה מבטלת. "פוליטיקה."
"לירון, בוא נחזור לנושא." אומרת טלי ומלקקת את שפתיה. "אולי תספר לי…מה קרה שם?"
"עם נעמי?"
"זאת המתלוננת?"
"כן."
"את באמת רוצה לדעת?"
"זאת נראית לי כמו התחלה טובה, כן."
לירון מושך בכתפיו ומשתרע לאחור. התנוחה הזו מבליטה שוב את מפשעתו ולשבריר שנייה טלי מנמיכה את מבטה לאזור. לירון מבחין בכך ומשגר אליה חצי חיוך עצל. היא מסמיקה כמו עגבנייה.
"נעמי היא…משהו…במחלקה המשפטית שלנו. לא יודע מה בדיוק. לא אוהב אותם ממש. הם יותר מדי…הולכים במסדרונות. אני מרגיש נוח יותר בלי קירות. אתה מבינה למה אני מתכוון? כנראה שלא.
כבר מראיון העבודה שלה היא ניסתה לפתות אותי. רוב המועמדות, לדוגמא, לא מגיעות עם שלושה כפתורים עליונים פתוחים. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעיף אותה כבר כשהיא נכנסה, אבל אביגדור, היועץ המשפטי שלי, ממש התלהב ממנה וכמה שהיא טובה וכמה ניסיון יש לה עם הודו וברזיל וכיוצא בזה. תכלס, הוא כנראה לא הצליח לזחול החוצה מתוך המחשוף של הגברת. בסוף הוא שכנע אותי. הסכמתי רק כדי שירד ממני כי הוא יכול להיות בלתי נסבל כשהוא מאוד רוצה משהו.
המשרד שלה בקומה אחרת מזו שלי, אבל בכל זאת היא הצליחה להיכנס אלי כמעט בכל יום, כל פעם באמתלה אחרת. אוסף חזיות תחרה מרשים יש לה, והיא דאגה שאני אראה את כולן. לא החמיצה שום הזדמנות לגעת בי. לרמוז רמיזות. אס-אם-אסים דו משמעיים בישיבות. קריצות.
בסוף היא קיבלה את ההזדמנות שלה. היינו במסיבה של החברה אצל דודי, סמנכ"ל התפעול. רקדנו קצת וכנראה שהייתי חרמן יותר מדי. רקדנו, התמזמזנו. כולם ראו, אבל ממש לא היה לי אכפת. אני הבוס שלהם, לא להפך.
יש לה יופי של גוף, לשדה הזאת. קטן ושרירי וקומפקטי. קצת כמו שלך." אומר לירון וטלי נעה בכיסאה בהיסח הדעת, לשונה מרחפת לרגע על שפתיה.
"יצאנו מהמסיבה והיא לא הייתה יכולה להוריד ממני את הידיים. התמזמזנו על הג'יפ שלי ו…דחפתי לה אצבעות כבר בחניה. היא הייתה רטובה לגמרי. זה…בסדר שאני מדבר ככה?" מיתמם לירון.
טלי מביטה בו בעיניים קרועות.
"אם אתה…מרגיש שזה תורם." היא בולעת רוק.
"נכנסנו למכונית. היא רצתה לעשות את זה שם, אבל אני כבר עברתי את הגיל. מה שכן, כשהגענו לכביש שש, שלפתי את ה…זין לקחתי את הראש שלה והורדתי אותו למטה. היא הבינה מיד מה היא צריכה לעשות. יודעת למצוץ, השרמוטה."
"וככה…נסעתם?" שואלת טלי, מזועזת בעליל. "כשהיא..?"
"כשהיא מה?” מקשה לירון.
"נו…אתה יודע.”
"כשהיא מה?” שואל לירון בשנית, עיניו קשות פתאום ומצוות.
"כשהיא…מוצצת לך את…”
"תגידי את זה.”
"מוצצת לך את הזין?” היא פולטת במהירות.
"כן נו, זאת לא הפעם הראשונה שמצצו לי תוך כדי נסיעה. אף פעם לא מצצת למישהו באוטו?"
"אני מעדיפה שלא…"
"נו, מצצת או לא?"
טלי מסמיקה.
"פעם אחת, מזמן…ורק קצת…וזה כל מה שאנחנו הולכים לדבר על זה."
"להמשיך?"
"אם אתה…" היא מתחילה, דוק של זיעה מבהיק על מצחה. "כן."
"היא מצצה לי עד שהגענו אלי הביתה. התמזמזנו כל הדרך עד הבית ואז הפשטתי אותה תוך כדי הליכה וכשנכנסו היא כבר הייתה עירומה לגמרי. היא חשבה שנזדיין, אבל לי היו תכניות אחרות קודם."
"באמת?" שואלת טלי ומחככת את ירכיה בהיסח הדעת. איברו של לירון זקור למחצה במכנסיים והדרך שהוא נשען לאחור הופכת אותו למאוד מוחשי בינהם. לירון לא מתכוון להסתיר אותו.
"לקחתי אותה אל הסלון. היא הייתה בשלב ההוא עירומה לגמרי חוץ מנעליים וגרביים. כופפתי אותה על אחד מכסאות הבר שעומדים שם, שחררתי את העניבה וקשרתי אותה, מקופלת לחצי, עם התחת באוויר."
"באמת? ככה…עירומה לגמרי?" שואלת טלי ובולעת את רוקה.
"לגמרי. אחר כך הורדתי את החגורה שלי. חגורת עור…לא דקה. ליטפתי את הישבן שלה עם החגורה והיא מאוד התרגשה מזה. מאוד."
"איך אתה…יודע?" שואלת טלי ומורידה לרגע את משקפיה. היא מנקה אותם בשרוול חולצתה ומרכיבה אותם בשנית.
"הרחתי." אומר לירון בפשטות. "וגם נגעתי. היא הייתה מאוד רטובה ומאוד חמה. זה לא הפריע לה ליילל לי שאני אשחרר אותה ושזה לא מצחיק. הצלפתי בה. היא יללה, אבל המשיכה לנזול. הצלפתי בה שוב. אחר כך כרעתי מאחוריה ונישקתי אותה."
"איפה?" שואלת טלי בקול קטן.
"על התחת." מסביר לירון." אחר כך שוב הצלפתי בה, שלוש פעמים. ואז עוד נשיקה. ככה הגדלתי בכל פעם את מספר ההצלפות, אבל תמיד נשיקה אחת. היא איימה עלי. ניסתה להימלט. קיללה אותי. בסוף היא רק התחננה."
"מה היא התחננה?"
"מה את חושבת?" מישיר אליה לירון מבט.
"לא יודעת.”
"תנחשי.”
"שתזיין אותי." אומרת טלי ומתקנת במהירות, גל חדש של סומק מכסה את פניה. "ש…תזיין אותה התכוונתי. היא…התחננה שתזיין אותה."
"את חושבת שזה ריגש אותה, להיות קשורה ככה, עירומה וחסרת אונים?"
"יכול להיות…כן."
"הסיפור הזה מרגש אותך?"
"זה…סיפור מעניין." היא מזדקפת, מנסה לעטות תנוחה מקצועית יותר.
"זה לא מה ששאלתי." הוא מגביר את קולו וקם מהכורסה לפתע, מיתמר מעליה. "הסיפור מרגש אותך?"
"קצת. בוא נמשיך." היא אומרת בפיזור דעת, מביטה בו במבוכה ואז מסירה ממנו את עיניה. משקפיה מלאות אדים והיא מסירה ומנקה אותם בתנועות מהירות. “אולי תשב?”
"להמשיך בסיפור?" הוא שואל בשמץ חיוך וממשיך מבלי להמתין לתשובה, עדיין עומד.
"כשהגעתי לשבע הצלפות היא כבר בכתה. לא מכאב. ניגשתי אליה, שלפתי את הזין מהמכנסיים והגשתי לה אותו. בתנוחה בה היא הייתה נתונה, היא הייתה צריכה להתאמץ כדי למצוץ אותו, אבל היא עשתה את המאמץ. היא זקפה את הראש גבוה ככל שיכלה ומצצה לי כאילו זה הדבר הכי טוב שקרה לה אי פעם. בהנאה. במסירות. בשקיקה. מבלי לפגוע בגבריות שלי, אני מניח שיש משהו מהנה בלמצוץ זין לגבר, לא?"
לירון קרוב אליה עכשיו ומפשעתו לא יותר מחמישים סנטימטרים מפניה של טלי, בדיוק בגובה ראשה.
"יכול להיות." היא אומרת, מסיטה מבטה ממנו. "אלי תשב? תראה, אני חושבת ש…"
"נתתי לה למצוץ לי עוד כמה דקות." ממשיך לירון. הוא מתקרב אליה, מפשעתו קרחון לוהט והיא טיטאניק חסרת אונים. "אבל לא הזנחתי אותה. את יודעת איפה הייתה היד שלי?"
"אולי כדאי ש…"
"את יודעת?" מגביר לירון את קולו.
“לא.”
“תנחשי.”
טלי שותקת, חזה עולה ויורד במהירות.
“תנחשי!” הוא מגביר את קולו.
"אולי בין ה…"
"כן?"
"אולי בין הרגליים שלה." אומרת טלי ומלעלעת. היא מסבה אליו את פניה ומוצאת אותו קרוב כל כך עד שהיא נאלצת להרים את עיניה כדי לפגוש במבטו.
"נכון, שם. והיא הייתה רטובה ולוהטת. כמוך."
"אני..!" היא מתחילה להגיד אבל משתתקת.
"את מה? יש לי שאלה."
“מה?” היא מפלבלת בעיניה.
"זה לא היה רעיון טוב…" היא ממלמלת, מבטה בשטיח. “אולי נפסיק?”
"מה לא היה רעיון טוב? להשאר איתי לבד? לזמן אותי לשעה האחרונה ביום? לסלק את אורית? כל התשובות נכונות?"
טלי מהנהנת.
“יש לי שאלה אלייך.”
“מה?”
“איפה טבעת הנישואין שלך?”
“מה?”
“אוצר המלים שלך הדלדל מאוד בדקות האחרונות. טבעת הנישואין שלך, זוכרת? זהב לבן? שלוש טבעות דקות מרוקעות לאחת? בפגישות הקודמות תמיד ענדת אותה, איפה היא?”
“אני…איבדתי אותה…כלומר…היא בטח בבית…כש…שטפתי כלים היא…לא יודעת בדיוק.” גווע קולה של טלי.
“אולי היא כאן במגירה?” שואל לירון ומצביע על הארונית ארוכת הרגליים העומדת ליד כורסת הפסיכולוגית.
“לא!” אומרת טלי במהירות, גופה נדרך, ולירון צוחק.
“אני בטוח שהיא לא שם. בטח לא במגירה העליונה, נכון? את רוצה שאני אבדוק?”
“לא! תראה…אולי תלך? זה באמת לא היה רעיון טוב כל כך…”
"אולי זה באמת לא היה רעיון טוב," הוא אומר בקול רך. "אבל מאוחר מדי בשביל לסגת. תעמדי." הוא מורה לה.
"מה?"
"קדימה, תעמדי."
טלי מביטה בו רק לרגע, עיניה גדולות, מבוהלות, מרוגשות. אחר כך היא מניחה את מחשב כף היד על הכורסה ונעמדת מולו, רק עשרים סנטימטרים מפרידים מולם.
"עכשיו תסתובבי." הוא אומר.
מבלי לומר מילה, טלי מסתובבת.
"תפשילי את החצאית למעלה."
"לא." היא לוחשת.
"מהרגע שקמת והסתובבת שנינו יודעים לאן זה הולך, אז אל תשחקי משחקים. תפשילי את החצאית."
טלי מהססת. לירון רואה את כתפיה עולות ויורדות בקצב הנשימה שלה ומחכה. אין כאן דרמה, הסוף ידוע מראש.
"אני מחכה." הוא אומר, קולו מתגבר מעט.
טלי שומטת את כתפיה ברפיון ואוספת את חצאיתה, ראשה מושפל. היא לובשת תחתוני תחרה לבנים.
"את תמיד לובשת כאלו?"
טלי נדה בראשה לשלילה בעליבות.
"לבשת אותם לכבודי?”
היא מהנהנת, על סף בכי.
"תפשטי אותם ותעמדי על הברכיים על הרצפה."
"אני מעדיפה…לראות אותך."
"לא. אני לא המאהב שלך ולא בעלך, אני הולך לדפוק אותך מאחורה וזהו. את תעמדי על ארבע ואני אכרע מאחוריך ואזיין אותך. אני צריך את הכוס שלך, לא יותר. אני לא אראה את הפנים שלך ואת לא את שלי. קדימה."
"בבקשה…”
“רדי כבר.”
טלי כורעת על השטיח על ארבע.
לירון כורע מאחוריה ואוחז בתחתוניה. הוא אומד את חוזק הבד ואז קורע את התחתונים בתנועה אחת. טלי ממלמלת משהו במחאה אך אפילו לא טורחת להסתובב, רק נשענת על המרפקים והברכיים, ישבנה עירום ומפשעתה לוהטת ומגירה. לירון פותח את חגורת מכנסיו ומשחרר את זקפתו.
"יש כמה סוגים של נשים שחושקות בי: יש את החמדניות שרוצות את הכסף שלי. יש את מאלפות הנמרים שחושבות שיצליחו לשים לי קולר. ויש את הנשים מסוגך. שחושבות שהן חזקות, שהן יעמדו בפיתוי, שהן יראו לי שהן יכולות לעמוד בפני. כל הסיפורים נגמרים אותו דבר."
לירון מרטיב את איברו ברוק, מכניס את ראש אברו אל בין שפתי ערוותה הנפוחות וממשיך:
"תמיד אתן עומדות על ארבע מקבלות מאחורה. אף אחת לא תקבל את הכסף שלי, אף אחת לא תאלף אותי, ואף אחת לא תגרום לי להזיע בשבילה."
לירון מתחיל לדפוק את הפסיכולוגית, תנועות אגנו מתונות ועמוקות, כאילו רוצה להחדיר את הנקודה. הוא אוחז במותניה בידיו הגדולות והולם בה מאחור, אשכיו מלטפים את מפשעתה עם כל ניעה. הוא לא אומר דבר, לא נאנח ולא גונח, רק דופק אותה באותן תנועות שלוות ואדנותיות המעלות אדוות רכות בישבנה החטוב במפתיע. היא מתאפקת ומצליחה שלא להיאנח אך היא חמה ושופעת ואצבעותיה חופנות את השטיח בעודה נבעלת מאחור. בדקות הבאות הוא ממשיך לזיין אותה עד שהוא גומר, משפיך לתוכה בסדרת נתזים ומתנשף.
לירון קם ומכניס את איברו למכנסיו, צופה באדישות בפסיכולוגית העומדת עדיין על ארבע, ירכיה רטובות ממיצים ושפיך. היא מפנה אליו את ראשה ואומרת:
"אני עוד לא…"
"אני כן." הוא אומר, מכניס את החולצה למכנסיים. "אם לא תבלבלי לי את המוח כל כך הרבה בפגישה הבאה, אולי יהיה לי זמן לדפוק אותך יותר זמן. לילה טוב."
לירון נפנה לעזוב את החדר. כאשר ידו כבר על הידית, הוא אומר:
"ו…טלי."
"מה?" לפי הקול הוא מנחש שהיא כבר נעמדה, אבל הוא לא מסתובב לבדוק.
"אל תלבשי תחתונים לפגישה הבאה אם את רוצה שאני אדפוק אותך."

Print Friendly, PDF & Email

6 thoughts on “הטיפול של טלי”

  1. "כאילו רוצה להחדיר את הנקודה" – תרגום נאה, אבל לא ממש עברית
    😆
    אולי משהו שנבנה מ-"מחדד את הנקודה"?

  2. לא אמין לחלוטין כל השיחה הזו אין בה דבר וחצי דבר עם טיפול פסיכולוגי. לא היה אפילו התחלה של שיחה בין פסיכולוג למטופל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *