מיקרוסלב

מיקרוסלב
יאמר לזכותי שאף פעם לא נתתי להצלחה לעלות לי לראש. למרות שזה די מגניב לראות את עצמך בעמוד הראשון של מגזין הבידור שאבא ואימא קונים כל שבוע, אף פעם לא התאהבתי בכתבות עלי ובצילומים שלי. ידעתי שאני עוד גרגר במכונת הסלבריקה בשקל וכשהעונה תיגמר ישכחו ממני כולם. לא שהיו לי בעיות עם זה.
בתכנית הגדולה שלי בכלל רציתי לפתוח פאב או חומוסיה וללמוד מנהל עסקים אבל כשהציעו לי להשתתף באודישנים אמרתי יאללה, למה לא. ואז עברתי עוד אחד ועוד אחד ונהייתי בטלוויזיה. מגניב? בהחלט. כיף? לאללה. מסחרר? לא, תודה לאל. זה עצוב היה לראות את אלו שעדיין ניסו, פליטים מעונות קודמות שמנסים ומנסים להידחף ולא מצליחים. ממש עצוב. אבל לי יש חינוך טוב ורגליים על האדמה וכל התכנית הזאת הייתה רק תחנת ביניים אז בינתיים אני בסבבה עם זה ואני לא מתכוון לקחת ללב כשהכול יגמר.
יואב מההפקה מתקשר אלי שיש מסיבה שרוצים שאני אבוא. קומבינות יחצנות של ההפקה, מישהו בטח גוזר עלי קופון איפשהו. האמת היא שיש לי מבחן בשבוע הבא אבל מרוב צילומים כבר ברור לי שדפקתי את הסמסטר הזה וציונים מדהימים במבחן אני כבר לא אוציא, אז אולי עדיף כבר לוותר ולקחת את הקורס מההתחלה? בכל זאת אני מתמקח עם יואב, אולי אני אצליח לסחוט ממנו משהו. יש לי מבחן, אני אומר. אני צריך ללמוד. הוא מתעקש ומשהו בהתנשאות שלו פתאום מרגיז אותי והופך אותי לסתם עקשן.
לא בא, עזוב.
נו, בחייך. אל תהיה כזה.
תסתדר בלעדיי, גבר. לילה טוב.
אם אני שולח לך לימוזינה, אתה בא? הוא מפציץ פתאום.
לימוזינה?
כן, לימוזינה.
והיא שלי כל הערב?
בשביל מה אתה צריך לימוזינה כל הערב?
עזוב, נו, מה אני מדבר, אני ממילא צריך ללמוד.
אוקיי, קרציה. היא שלך כל הערב. אני שולח אותה לאסוף אותך בעשר. תהיה מוכן, הא?
בעשר אני מוכן והלימוזינה מגיעה בעשר ועשרה. אני מקשקש קצת עם הנהג, רועי. זה העסק שלו והוא עובד עם חברת ההפקות כבר שנתיים. הלימוזינה הזאת ראתה את כל הסלבס בארץ, הוא מתפאר. ואם הריפודים היו יכולים לדבר…
המסיבה ברישפון, באיזה וילה. מוזיקה טובה, תאורה מושקעת, אלכוהול איכותי. פפרצי מצלמים אותי כשאני מגיע ונדבקים אלי ואני מחייך ואליהם ונותן להם מה שהם רוצים עד שהם מסופקים ועוזבים אותי. זאת העבודה שלהם ומחר ממילא הם ישכחו אותי, אז למה לי לשחק אותה הוליווד? עיתונאית-סלבס ניגשת אלי ומקשקשת קצת על סיכויי הזכייה שלי (“בינתיים אני מאוד נהנה ומקווה שהצופים בבית בלה בלה בלה…”) ועל מערכת היחסים עם רותי (“אין בינינו שום יריבות, אני מאוד מעריך את היכולות של רותי בלה בלה בלה…”) עד שהיא מתרצה ועוזבת.
אני מוריד שני צ'ייסרים וניגש לרקוד. ככה, בכיף, עם עצמי. מדי פעם ניגש מישהו, גורר איתו צלם ואנחנו מצטלמים ונפרדים. גם כשאני מזהה מישהו מהביזנס, אני לא מושך לאף אחד בקצה השרוול כדי לדבר על התפקיד הבא או משהו, סתם שותה ורוקד ומצטלם בסבבה.
אני מבחין בבחורה שרוקדת גם היא לבד ומתאמצת נואשות להתעלם ממני. ג'ינג'ית, אף מאוד סולד ומחודד, עיניים ירוקות, סיגריה. לא בדיוק הטיפוס שלי, אבל חמודה. אני עוזר לה להתעלם ממני ומפנה אליה את הגב. אחרי כמה דקות הריקוד שלה מביא אותה שוב מולי. איזו אקראיות מוזרה. היא לובשת חצאית קצרה וחולצת בטן לא מאוד מחמיאה עם כוכב של פאייטים עליה. שדיים לא קטנים, אבל גם לא ענקיים.
אני הולך להשתין כשאני חוזר היא חוסמת את הדרך שלי החוצה. אנחנו נדחקים במסדרון והיא נוגעת בי בירך בלי הרבה בושה ואז נכנסת לשירותים גם היא. אני חוזר לרחבה וממשיך לרקוד, נותן לערב להכתיב את הקצב.
נגיעה בכתף ואני מסתובב. הג'ינג'ית עומדת שם עם שני בקבוקים ומגישה לי אחד. אני לוקח.
“אנה.” היא אומרת בקול רם.
“שוני.”
“אני יודעת מי אתה.”
“זה בכל זאת לא מנומס להניח את זה.” אני אומר.
“אתה תמיד כל כך מנומס?”
“היי, אמא שלי עשתה עבודה טובה.”
“אין כמו אימא.” היא מחייכת. “רוצה לרקוד?”
“בשביל זה אני כאן.”
“רק בשביל זה?”
“אני מתחיל עם ריקוד.”
“ואיפה אתה גומר?” היא שואלת בצל חיוך.
“אאוץ'” אני נותן לה נקודה.
אנה נועלת מגפיים גבוהים והיא יודעת לשחק יפה על הרווח בין חלקם העליון של המגפיים לשולי החצאית. תוך כדי ריקוד היא מכסה וחושפת את העור המיוזע והבוהק של ירכיה ומאותתת לי כמו מגדלור בסערה, מקסמת אותי אל האפלולית המבטיחה אשר בין רגליה. ידיה מלטפות את גופה החיוני בעודה רוקדת ושברירי אור צבעוני מתרסקים על שפתיה הרכות, המפתות.
כן, אני מתחרמן.
האוויר בורח ממני כאשר היא נוגעת בי בפעם הראשונה, אבל לשמחתי היא לא מתכוונת לשחק משחקים. מהר מאוד אנחנו מתנשקים ולפה שלה יש טעם של מסטיק ואלכוהול וסיגריות וכיף. הידיים שלה ממששות את הסחורה וגם אם יש בי קול קטן שמתרעם על זה שהיא בסך הכל מנסה לסמן וי על איזה סלבריטי, אני נועל את הקול האידיוט מיד.
אני לא רגיל שבחורות דוחפות לי ידיים אבל נראה לי שאני יכול להתרגל לזה בקלות: היא פותחת לי שני כפתורים בחולצה והיד שלה מחליקה פנימה ומלטפת לי את החזה ואת הבטן. אני מרשה לעצמי להניח לה יד על החזה ולמשש קצת ואנחנו מתנשקים עוד קצת ומתלטפים מעל החגורה.
“בואי נעוף מכאן.” אני לוחש לה ומנצל את ההזדמנות ללקק לה את האוזן. יש כאן יותר מדי אור וצלמים ואנשי תקשורת כדי לעשות כאן משהו רציני ואני כבר מספיק זמן כדי שיואב מההפקה לא ירגיש מרומה.
“בסדר, אבל יש מישהו שאני רוצה שתכיר.” היא אומרת ומתנתקת ממני.
סליחה?
היא מסתובבת אלי ומסמנת לי לבוא אחריה ואני חרמן מכדי לסרב. אני הולך כמה צעדים אחריה, מהופנט לתחת הקטן וההדוק שלה והיא מובילה אותי לאישה שישבה כל הזמן על הבר וכנראה בחנה אותנו.
אלוהים אדירים, אומר הזין שלי. זאת חייבת להיות…
“נירית.” אומרת האישה ומושיטה לי את היד. אני לוחץ. “אני אמא של אנה.” היא מוסיפה, ואגודלה מלטף את ידי באטיות רבת משמעות.
גם לנירית יש את אותו האף המחודד, השיער האדמוני והעיניים הירוקות אבל הסנטר שלה שקוע מעט והשפתיים דקות יותר. נירית לובשת חליפה שחורה שפסי פאייטים מעטרים את ידיה ורגליה והיא נועלת נעלי עקב. נראה לי שהיא לא יכולה להיות יום מעל ארבעים, אבל עם הניתוחים של היום, לך תדע.
“אני מתה על התוכנית.” היא אומרת בקול רם, סוקרת את גופי בלי בושה. “ועלייך…אני מתה עלייך כבר מהאודישנים."
"תודה.” אני מחייך בנימוס, סוקר אותה בחרמנות לא מוסתרת.
"אתם זזים?” היא שואלת את שנינו.
“כן.” אומרת אנה.
“אפשר…להצטרף?”
“בכיף.” אני שומע את עצמי אומר. הבלשן שבי לא יכול להתעלם מהעובדה שהיא אמרה "להצטרף" ולא "לבוא".
אני משלב ידיים עם הצמד, אחת מכל צד ואנחנו יוצאים מהווילה.
“איפה אתה חונה?” שואלת נירית.
אני מתקשר לרועי והלימוזינה מחליקה אלינו בתוך כמה רגעים.
“לימוזינה!” מתלהבת אנה. ”מגניב!”
אני פותח את הדלת ושלושתנו נכנסים.
“לאן?” שואל רועי.
זאת לא שאלה פשוטה כל כך. הדירה שלי היא…סתם דירה עם שותף, לא בדיוק קן אוהבים או ארמון מפואר. הייתי מביא את אנה לבד, אבל שתיהן ביחד…כשעדי בדירה…זה לא מתאים.
“ניסע אלינו.” אומרת נירית ונותנת לרועי את הכתובת.
הלימוזינה מחליקה אל הלילה ונירית נפנית לנשק אותי. לאט. ברוך. במתינות. אנחנו גומרים את הנשיקה ואנה מנשקת אותי גם היא, לשונה תובענית ודורשנית יותר. אני לא ממהר. זרועותיי מחבקות את שתיהן ואני מנשק אותן לסירוגין, מתענג על הטעמים השונים, על האופן השונה שבו שתי הלשונות נעות בפי, אל האנחות הרכות השונות. אני אוהב להתנשק, וכפי הנראה גם שתי אלו.
השפתיים שלי מרוחות אל מול אלו של אנה כאשר אני חש באצבעותיה של נירית מטפלות במכנסי. אני מרים את הישבן כדי לסייע לה וברגע הבא אני חש בפה רך ורטוב על ראש הזין שלי. אני מציץ בחצי עין וקולט את האם מוצצת לי את מה שנראה כמציצה הטובה ביותר שקיבלתי מעודי בעוד אני מתנשק עם בתה. אני שולח יד אל החליפה של נירית, פותח את הרוכסן על אמצע בטנה ואז מוצא את תפס החזייה הממוקם למרבה הנוחות בחזית. בתוך כמה שניות אני משחרר את שדיה והם נשפכים החוצה אל ידי המצפות.
אנה יורדת דרומה גם היא ואני חוזה במחזה שילך איתי כנראה עד יומי האחרון, באנומליה של היקום, בשגיאה הסתברותית מדהימה: שתי נשים, אמא ובת, ושתיהן מוצצות לי את הזין. שתיהן מלקקות לי אותו ביחד ואני מניח יד על כל ראש אדמוני, כאילו נאחז בידיות החירום של המציאות כדי לא ליפול. נירית מוצצת אותו שוב לבד ובתה מלקקת לי את האשכים ואני לא יודע מה בא לי לעשות יותר, להימרח אחורה במושב מרוב תענוג או להתבונן במחזה המדהים שמתחתי.
נירית עולה להתנשק איתי ומשאירה את הזין שלי בפה הרטוב של בתה. אני דוחף לה יד לחזה ומגלה שם שד סיליקון מוצק. אני מעסה לה שד ביד אחת ואת השנייה אני תוחב בין ירכיה, מוצא אותן לוהטות מתחת לבד הדק של החליפה שהיא לובשת. נירית גונחת לי באוזן ואני מתחיל לפשפש לה בין הרגליים, מוצא שם רוכסן ופותח אותו בזהירות. אצבעותיי מדווחות על תחתונים רכים ורטובים ואני מסיט אותן הצידה ומחדיר אותן בקלות לתוכה. האגודל שלי מוצאת את הדגדגן שלה ואני מאונן לה, שתי אצבעות בחוץ ואחת בפנים. לשונה של נירית מחליקה לאוזני והיא נאנחת ברכות.
נירית מזיינת את עצמה על האצבעות שלי. היא מניחה את היד שלי על אחד משדיה ולוחצת את ידי במחווה ברורה. אני סוחט את שדה בחוסר עדינות וחש בה נרטבת בעודה נאנחת בקול. אגנה של האם נע בתנועות מהירות ודרשניות על אצבעותיי ולשונה זורמת סביב אוזני ובתוכה, מנשקת את פדחתי ומלטפת בקדחתנות את גופי.
תנועות אגנה של נירית על האצבעות שלי הופכות מהירות יותר בעוד ביתה מוצצת לי את הזין, שפתיה רכות וחמות. אנה מרימה את עיניה ומבחינה באמה המשגרת את עצמה אל מחוץ לאטמוספירה בסדרת צווחות רמות וחיוך משועשע מופיע בזויות פיה. אנחותיה של נירית הופכות נמוכות וגרוניות יותר וגם תנועות האגן שלה מאטות כאשר היא יורדת לאטה, מטה, עד שהיא משחררת את עצמה מאצבעותיי הרטובות ומתפרקדת על המושב לידי, מתרפקת עלי בעונג שאחרי.
אנה מתרוממת ונעמדת מעלי ואני צופה בלב הולם איך היא מחליקה את החצאית מעלה, חושפת ערווה אדמונית. היא לא לובשת תחתונים. היא פשטה אותם בלימוזינה או ש…החיוך שלה עונה לי. בת זונה. מצד שני, זה כנראה נכון, אני הולך לזיין גם את הבת וגם את הזונה. או לקבל התקף לב. מה שיבוא קודם.
אין לי זמן לחשוב, כי אנה מתיישבת לי על הזין, רטובה ולוהטת כמו הר געש מתפרץ. היא לא משחקת משחקים ומתחילה לזיין את עצמה בתנועות מהירות ובהולות. נירית מתבוננת בבתה, מרותקת, ועל פניה חיוך עקום ומוזר. אם היה לי זמן וכוח, הייתי מתעמק במשמעות החיוך ומה הוא מעיד על מערכת היחסים בינהן אבל תכלס כל מה שמעניין אותי זה לזיין. ניתוחים אחר כך, אם בכלל.
“איך הזין שלו?” שואלת נירית, ערנית ורעבה למראה.
“מדהים.” מתנשפת בתה המקפצת עליו בפראות. “בדיוק…בא לי…טוב…”
“אני רוצה גם.” תובעת האם. “שיחקת אתו מספיק.”
“עוד קצת…” מתנשפת/מתחננת אנה ומאיצה את תנועותיה עלי.
נירית נעמדת ליד בתה, עירומה מלבד נעלי עקב ותכשיטים. בטנה רכה כמו של אנה וקמוטה יותר, אך מעבר לכך יש לה גוף מדהים המגובה בשדיים מנותחים להפליא. אנה גונבת עוד כמה רגעים אך לבסוף מבינה את הרמז וקמה ממני ללא חמדה, מפנה את הזין לאמה. האם מחייכת אלי, חיוך זאבי רעב, מניפה רגל מעל האגן שלי ואז מתיישבת עלי בסדרת ניעות קצרות ומדויקות עד שאני כולי בתוכה.
“אנוצ'קה…הוא משהו משהו…” היא מחייכת.
“אמרתי לך.” אומרת אנה הישובה על רצפת הלימוזינה לצידה.
נירית מתחילה לשגול אותי בתנועות עמוקות ומסובבות, כמו מנסה לנעוץ את איברי עמוק ככל שתוכל. היא אוחזת בשדיה הגדולים בפיתוי וצובטת את הפטמות בהצגה רבת רושם, אך הצמרמורת שחולפת בגופה, אותה אני מרגיש גם, לא מזויפת. היא נועצת בי מבט ומטפלת בשדיה בעודה מזיינת אותי בנחת, יוקדת ושופעת ונאנחת מעלי.
אנה נראית לי חרמנית עדיין ואני מסמן לה אלי. היא מגחכת כאשר היא מבינה את הרמז ולאחר כמה ניסיונות בהנדסה אנושית הכוללים החלקה הדרגתית שלי למטה, מצליחה לרכוב לי על הפנים. הכוס שלה מלא כשזיף והערווה האדמונית שלה מוסיפה לו טעם חלומי, גם אם אני מניח שהוא מאה אחוז דמיוני. אני שולח לשון ארוכה אל דגדגנה של אנה ומגבה אותה בשתי אצבעות בערווה והיא מתחילה להצטמרר ולהיאנח מעלי, בעוד אמה מזיינת את עצמה על איברי מאחוריה, קולנית לא פחות.
אני מרגיש שלא אוכל למשוך עוד הרבה זמן, ויש עוד משהו אחד שבא לי לעשות. אני מוריד את אנה מפני ואת נירית גם כן.
“על ארבע.” אני אומר ושתיהן מצחקקות, שיכורות מחרמנות כמו שתי חתולות שליקקו שמנת עם אקסטזי. שתיהן כורעות עכשיו על הברכיים, שעונות על המושב האחורי, ישבניהם עירומים ומפשעותיהן שוקקות. לחדוותי אני מגלה ששתיהן קיעקעו מעל הישבן, האם להבות אש, בתה סדרת קעקועים קלטיים אלגנטית.
ארבע אצבעות נדחפות לתוך שני חריצים ושתיהן נאנחות כמעט ביחד. אני מזיין אותן באצבעות בתנועות מהירות והקולות שבוקעים מגרונן הולכים ומתגברים, כמו גם הרטיבות שלהן. האמת היא שחשבתי שזה יהיה שלב ביניים קצר אבל נראה לי שהן נהנות כל כך, שאין לי חשק להפסיק. וגם להן לא. עד עכשיו הן נמנעו בזהירות מכל מגע, אבל עכשיו ידה של האם מחפשת את זו של בתה ואצבעותיהן משתרגות בעודן מעפילות למעלה. לי לא אכפת לקחת הפסקה מהזיון עכשיו: אני גם צופה במחזה מדהים וגם נותן לזין שלי להירגע קצת, כדי להימנע מגמירה מוקדמת ומביכה אחר כך.
אצבעותיהן המשולבות מתהדקות בעוצמה ושתיהן נורות מעלה כמו שני זיקוקים ביום העצמאות, ללא ספק מסתחררות זו על גבי גלי העונג של זו.
“אמא…זה כל כך…טוב…”
“אנוצ'קה…”
“אמא…”
“אלוהים…זה בא…”
וזה בא. כפי הנראה זה גדול ובוהק ומטלטל ובטוח מאוד קולני. שתיהן נושכות את האצבעות באופן חינני כאשר הן מתפוצצות תחתי ונירית גם רוקעת ברגליה ובמשך רגעים אחדים הן נאנחות ומצטמררות ונרעדות עד שהסופה שוככת. אנה מצחקקת ראשונה.
“זה היה…”
“…טוב.” משלימה אמה.
היא מתחילה להתרומם, אולי כדי לנשק אותי או משהו אבל אני חרמן מדי למשחקים, חייב לזיין עכשיו. אני הודף אותה מטה ללא עדינות והיא מופתעת לרגע אבל מצחקקת ברגע הבא.
“הוא רוצה לזיין אותי, אנוצ'קה.”
שלוש שניות אחר כך אני כבר בתוכה. מהרגע שאני בפנים אני כבר פחות לחוץ ואני נותן לה את הזמן שהיא צריכה להתאושש מהאורגזמה הדרמטית שחוותה קודם ורק מזיין אותה באיזי והיא שוקקת ומבעבעת אלי בעודה מגרגרת בעונג על מושב הלימוזינה. הלהבות של נירית מרצדות מתחתי בעודה מתלקחת מגחל למדורה עליזה.
הרגעים חולפים ונירית עושה מעבר מהיר מנינוחות פוסט אורגזמית לחרמנות בריאה. הכוס שלה משמן אותי יותר והיא חוזרת לגנוח עם כל ניעה שלי בתוכה.
“הוא דופק אותי, אנוצ'קה…” היא ממלמלת.
וזאת אני אכן עושה. אני אוחז בתחת החטוב אשר תחתי ודופק אותו בתנועות תכליתיות ועמוקות. היא מגרגרת ונאנחת ושדי הסיליקון הגדולים שלה נעים קדימה ואחורה. בתה כורעת גם היא על ארבע, אצבעותיה בין ירכיה, והיא מחכה בסבלנות להידפק. בינתיים. היא מביטה בי במבט שובב/רעב/מתגרה ואני מחייך אותה בחיוך ה"אני-מזיין-את-אימא-שלך-ועוד-מעט-גם-אותך.” שלא ידעתי בכלל שיש לי.
ואז אני יוצא. נירית מאוכזבת מעט אבל היא אינה מוחה ורק נותרת לעמוד על ארבע כאשר אני עובר לאנה. שפתי הערווה של הבת תפוחות וסגורות כמו אפרסק בשל ואני מחכך את איברי בינהן מספר פעמים, חש בלהט הפועם בינהן וסוחט ממנה נאקות ריגוש עד ששנינו מוכנים לחדירה. אני חודר אליה במספר ניעות מהירות, אבל הפעם, בניגוד לאופן שבו זיינתי את אמה, אני מתחיל לדפוק מהר וחזק כבר מההתחלה. ולא שהיא מתנגדת.
כמו סוס מירוץ המתפרץ מהמכלאה שלו אני דופק אותה בעוצמה מלאה וצווחותיה המרוגשות ממלאות את הלימוזינה.
“תדפוק אותי! כן! ככה! תזיין אותי!”
נירית, עדיין על ארבע, מסתכלת עלי במבט רעב בעודי תוקע את הבת שלה הכורעת גם היא מתחתי. אנה שומטת את ראשה ונאחזת בשטיח הלימוזינה, אצבעותיה משתרגות כמו קנוקנות גפן בעודי דופק אותה הכי חזק והכי מהר שאני יכול. משום מה אני חושב על רועי, נהג הלימוזינה, ומבין יותר טוב את אמירתו מקודם: אילו הריפודים יכלו לדבר…אש בוערת בחלצי ונדמה לי לרגע שלעולם לא אוכל להפסיק לזיין את הג'ינג'ית הלוהטת שמתחתי ואת אמה ובדמיוני אני רואה את עצמי מתגורר בבית מפואר עם שתיהן בלבוש מינימלי, שתי שפחות מין חרמניות ונכונות לכל.
ואז אני גומר בתוכה. רגע אחד מזיין ובמשנהו מטלטלת אותי סדרת רעידות ואני חש בעצמי פולט לתוך מעיין הלבה שבין רגליה של אנה. אני ממשיך לזיין גם אחרי השיא שלי כי אני מרגיש שגם היא מתקרבת וזאת אכן קורה: אגרופיה של אנה נקמצים והיא נושפת בסדרת נשיפות ארוכה וגבוהה ונירית שולחת יד ומלטפת את ראשה של בתה בעדינות, בעוד אנה מקשתת את גווה, מטלטלת את ישבנה ומניפה את ראשה.
נירית ואני מתנשפים בכבדות ויש מתח עדין באוויר, מתח של אנשים שמוצאים עצמם בנסיבות אינטימיות ללא רשת ההגנה של זמן והקשרים. שלושתנו מתיישבים-מתמוטטים על הרצפה, אני בינהן, ואני מהסס לרגע ואז מרשה לעצמי להניח את ידי על כתפיהן.
“אנחנו מאוד אוהבות את התוכנית.” אומרת פתאום נירית במבוכה ואני מצחקק לנוכח הטיפשיות שבאמירה.
“וואי, אמא, איך את לא יודעת לסתום את הפה לפעמים.”
הצחקוק שלי הופך לצחוק ונירית אומרת בקול מתגונן:
“מה? מה כבר אמרתי?”
אנה ואני צוחקים עכשיו בקול רם ולנירית אין ברירה אלא להצטרף אלינו, והיא מוסיפה בקול בכייני:
“תמיד היא יורדת עלי! תגיד לה!”
“כדאי שתתחילו להתלבש.” אומר פתאום רועי באינטרקום. “אנחנו מתקרבים.”
“אמא'לה!” אומרת אנה. “הוא…ראה הכל?”
“הוא צריך לנהוג, אז כנראה שלא.” אני אומר, תר אחרי מכנסי.
בדקות הבאות שלושתינו מתלבשים בחפזון, מדי פעם מצחקקים כילדים. הלימוזינה נעצרת ואנה ונירית יוצאות ואז מתכופפת נירית אל החלון ואומרת:
“אולי תעלה אלינו ל…קפה?”
אני אוהב קפה.