חקירה

הררי ואני עומדים מחוץ לדלת הגדולה. אני גרוש, שוכר דירה עם שותף ואף פעם לא היה לי בית, אבל רק לפי הדלת אפשר היה לדעת כמה כסף יש לבעלת הבית. אפשר גם לדעת לפי גודל הבית. או לפי הגינה. או לפי השכונה. או לפי העיר. קיסריה זאת עיר בכלל או מה?
הררי מצלצלת שוב בפעמון.
“היא לא תענה לך.” אני אומר. “היא נעלמה, זוכרת? בשביל זה שלחו אותנו. גברת גיזל נעלמה.”
חם לי. זה תיק מטומטם והסיבה היחידה ששלחו אותנו לשחק מחפשים את גברת גיזל זה בגלל שהיא אחות של איזה חבר מרכז. היא הייתה אמורה להגיע אתמול לבר מצווה של הבן של החבר מרכז, האחיין שלה. בהתחלה הוא התעצבן שהיא לא באה, אחר כך נבהל כשהיא לא ענתה לו לטלפונים ואז הוא התקשר למנצור, הראש מדור, שיחפשו אותה, אבל בדיסקרטיות.
אה, כן. אנחנו בכלל ממדור סמים.
הררי מוציאה את המפתח שנתן לה מנצור, ופותחת את הדלת.
“גברת גיזל?” היא צועקת שוב. “משטרה!”
אין קול ואין עונה. אני מחכה בסבלנות שהיא תגמור לשחק את הסצנה מהסרט שרץ לה בראש. הררי היא בלשית טובה, אבל איתה אני לא תמיד יודע איפה מדור סמים נגמר ואיפה NYPD מתחיל. מורעלת. יעבור לה.
אנחנו נכנסים לבית.
בית? ארמון. מסדרונות ענקיים, חלונות בגודל קיר וקירות בגודל בית. שטיחים כל כך עמוקים שאפשר ללמוד בהם שחיה והכל מלא בתמונות (אני מזהה שם כמה רובינים) ופסלים (קדישמנים). בית יפה, אני חייב לציין. טעם טוב יש לגברת בת שבע גיזל, אבל איפה הגברת?
אנחנו מסתובבים בחדרים וסורקים את הבית, מחפשים את הגברת. אולי היא נפלה במדרגות, זה קורה. אבל לא לה, כנראה. כשאנחנו גומרים לסרוק את הכל ברור לנו שאין גברת גיזל והררי כבר מזמינה מז"פ.
“בלגן.” אני אומר.
“מוצ'ו בלגן." עונה הררי. “בוא נתחיל מההתחלה.” היא אומרת ואני מהנהן.
על הדלת הראשית אין סימני פריצה. אנחנו סורקים את החלונות ושאר הדלתות ולא מוצאים כלום.
“מי שביקר פה, נכנס בצורה מסודרת.” אומרת הררי. “היא פתחה את הדלת.”
“היא הכירה את האורח?”
“כן.” מחליטה הררי.
“איך אנחנו יודעים שהיא הייתה זו שפתחה את הדלת?”
“שאלה טובה.” חוככת הררי בדעתה. “בבית כל כך גדול בטוח יש איזה פיליפינית, לא?”
אני מתקשר למדור ומספר למנצור מה שמצאנו עד עכשיו. הי, אם הוא רוצה ללקק לחברי מרכז, שיזיע גם הוא. הוא ידבר עם מישהו מההגירה שינסו לאתר את הפיליפינית של גיזל, אם יש לה אחת כזאת.
אנחנו חוזרים לטייל בבית, מחליטים לנסות להכיר קצת את הגברת, אולי דרך זה נברר איפה היא. תחנה ראשונה, חדר ארונות. כן, ילדים וילדות, לגברת גיזל יש חדר ארונות רק לבגדים, והוא בגודל של דירה קטנה. רוב הבגדים שם שמרניים, אומרת הררי. שמרניים אבל איכותיים לאללה. שמלות ארוכות, חולצות משי דקות וגם ארון מיוחד לפרוות, נגד החורף הישראלי העז.
מחדר הארונות, לחדר השינה. מראה ענקית ממלאת כמעט קיר שלם, ולידה שולחן איפור משיש שחור. לא צריך להיות בחורה בשביל להבין שכל צנצנות התמרוקים הזעירות שמונחות על השולחן עולות הון תועפות. תיבות כסף קטנות נחות גם הן על השולחן ובתוכן, אני בודק בזהירות עם הלדרמן, שרשראות וטבעות.
“לא לקחו כלום, כנראה.” אני אומר.
במרכז החדר ניצבת מיטה ענקית וזו מוצעת ומסודרת.
“הפיליפינית הייתה כאן באותו יום.”
“אלא אם כן גברת גיזל מציעה לעצמה את המיטה בבוקר.” עונה הררי.
“ממש. יש כאן עוד משהו?”
החלטנו שלא. אנחנו יורדים לחדר העבודה של הגברת, שם אנחנו פוגשים את גברת גיזל. טוב, זו לא הגברת עצמה, אבל האפקט מרשים לא פחות. ציור שמן ענק שלה תלויה על הקיר, מציג בגודל טבעי את בעלת הבית עטויה במעיל פרווה לבן ומפנק למראה, בנוף מושלג, אירופה כנראה.
“פייי…” ממלמלת הררי.
בציור בת שבע גיזל היא יפיפייה עוצרת נשימה. השיער שלה אדמוני ועשיר למראה, עם תלתלים שגולשים עד מעבר לכתפיים. יש לה מצח גבוה ומתחתיו זוג עיניים כחולות ועזות ובינהן אף דק וקטן. השפתיים מלאות ואדומות והצייר הוסיף להן נקודה בהירה המוסיפה להן חושניות ופתיינית מעודנת. עצמות לחייה גבוהות והצוואר ארוך ועדין למראה.
אני בטוח שרק אישה מיוחדת במידה תרשה לאומן להעביר את גודלם של שדיה בתמונה שכזו ותוהה ביני לביני אם הם אכן כה גדולים או שזו בדיחה פרטית בין הגברת לצייר. גזרתה נראית חטובה מתחת למעיל הארוך והלבן והרגליים ארוכות ואני מעריך את הגובה של באי שם בין המטר שבעים ומטר שבעים וחמש. הזין שלי נעמד.
“אם היא באמת נראית ככה,” אומרת הררי "אני יכולה לשבת לה על הפרצוף ולא לרדת ממנו עד שהכוס שלי מקבל את הצורה של האף הקטן והמושלם שלה.”
אנחנו מתבוננים בתמונה עוד כמה דקות ואז מתנתקים ממנה בקושי ומתחילים להסתכל מסביב. במרכז החדר ניצב שולחן עבודה גדול ומרשים ועליו מסך מחשב דק. על הקירות מדפים עם ספרים וקלסרים ותמונות וגזרי עיתון ממוסגרים:
“גב' בת שבע גיזל חונכת מועדונית לילדים.” כתוב מתחת לתמונה אחת, בה נראית גברת גיזל בחברת כמה ילדים, רובם אתיופיים.
“מועדון השחמט על שם הנרי גיזל" הוא הכיתוב לתמונה אחרת בה נראית הגברת בחברת מספרים נערים אתיופיים.
תעודות הוקרה ל"גב' בת שבע גיזל" ממוסגרת על הקיר מטעם קהילת ועד יוצאי אתיופיה על תרומתה לקידום נוער יוצאי אתיופיה.
אני עובר על שאר גזירי העיתונים הממוסגרים ומגלה שבנוסף אליהם, ישנן עוד תמונות שלה עם בעלה המנוח, עם אחיה צבי, חבר המרכז שמנצור מתחנף אליו ושבגללו אנחנו כאן ועם עוד הרבה שרים ועשירים בכל מיני אירועים. בכל התמונות היא יפיפייה, זוהרת, נוצצת.
“בת כמה היא?” אני שואל את הררי.
“אח שלה מתקרב לחמישים והיא כמה שנים מתחתיו. צריכה להיות ארבעים וחמש, למרות שלא הייתי נותנת לה יום מעל ארבעים. איזה גוף, אלוהים. אני מתה.”
“היא יפה.” אני אומר. “נהדרת.”
“נעדרת.” מזכירה לי הררי. “שנחטט במחשב?”
אין סיסמא במחשב. יש תוכנת יומן, דואר אלקטרוני, צ'ט. אני פותח את הדפדפן ומופתע לגלות שהוא נפתח ישר בבלוג של מישהי. אחת "מלכת השלג".
“שלה?” שואלת הררי.
“לא, שלי.” אני עונה ומתחיל להקריא בקול רם.
“…אני אוהבת את הפילנתרופיה הזו…יש בי טוב לב נטו…אני אדם טוב ואני אוהבת את עצמי. זו תכונה בריאה, אני חושבת…”
“…החלטתי להוציא את ההתקן…גלולות משמינות אותי…שיתחילו להשתמש בגומי, מה יש?”
“מה?” שואלת הררי בגועל, אבל אני ממשיך.
“….H.Stern שוב טעו בהזמנה. אני חייבת לדבר עם ציפי שכבר יעיפו את המוכרת החצופה הזאת משם…”
הררי מתחילה להתעצבן: “יאללה, עמי, אין כאן כלום. תחפש אולי יש תמונות עירום שלה או משהו.”, אבל אני ממשיך לקרוא.
“…פיטרתי היום את ליזה, כי היא עצלנית וציפי הבטיחה לי שהחצופה מהחנות תסולק עוד השבוע. כך נאה וכך יאה.”
“…קפצתי היום למועדון השחמט. כ' היה שם. איזה ילד מדהים…כל כך יפה…גוף דק ושרירי…”
“הופה, העלילה מסתבכת.” אומרת הררי. “יש עוד על כ'?”
אחרי שבוע יש.
“המחשבות על כ' לא נותנות לי מנוח… אני לא מרגישה בנוח לפרט, אבל אני חושבת עליו מחשבות…איומות ומרגשות…אני עומדת לעשות את זה שוב…”
“'שוב'? 'את זה'? מה עוד?”
“הממ…זהו. זה היה שלשום. חוץ מזה, כלום.”
אני סורק שוב את הבלוג של "מלכת השלג" אבל לא מוצא שם שוב דבר מיוחד. היא כותבת רק חצי שנה. כצפוי הרבה אירועי צדקה, קיטורים על נותני שרותים מרגיזים ואהבה עצמית בשפע.
“בוא נבדוק ביומן.”
היומן משקף את הבלוג, והגברת מתעדת את חייה ביסודיות: חצי יום בקניון, אירוע גאלה, בוקר ספא, קניון, קלפים עם "הבנות", קפה עם "הבנות" וכולי וכיוצא בזה. ובכל יום חדר כושר. ביום של ההעלמות היה לה מסז'יסט בבוקר, אחר כך שלוש שעות "כאבדה" ואחר כך הבר מצווה של האחיין.
“מה זה כאבדה, לעזאזל?” שואלת הררי.
באמת מה זה?
“כאבדה זה כ'” אני מבין פתאום. “מהבלוג."
"יפה, שרלוק.” היא אומרת, "אולי תקבל מציצה.”
זאת בדיחה קבועה שלנו אבל זה לא הולך לקרות. היא לא בקטע של גברים. אני שולח למנצור SMS שיבדוק לי את השם הזה, כאבדה. נראה כמה כאלו יש כאן בסביבה, אם בכלל.
פעמון הכניסה מצלצל, ואנחנו ניגשים לפתוח. יעקובי מהמז"פ עומד שם, מזיע ועצבני עם תיק שעליו מדבקה גדולה: “מז"פ סהב"מ". אין כמו מ"י בשביל רשת"בים.
“מנצור עדכן אותי.” הוא מתנשף. “אחות של גיזל, החבר מרכז. מעניין את התחת שלי. כבר דרכתם בכל מקום אפשרי? נגעתם בכל מה שאסור לכם לגעת?”
“דווקא היינו ילדים טובים.” אני מצטדק.
“אני בטוח.” הוא אומר ושולף מצלמה מהתיק. “עכשיו תסתכלו ואל תפריעו.”
יעקובי מסתכל מסביב בריכוז כמה שניות ואז מחייך בגאווה. הוא עט על פיסת משהו על השטיח ומצלם אותו, ואז שולף אותו, ומכניס לשקית עם פינצטה גדולה יש שם עוד כמה חרוזים כחולים חבויים בין שערות השטיח ויעקובי מלקט את כולם ומכניס לשקית.
“אני מניח שרחמים לא שם לב שנתלשה לו השרשרת.” הוא אומר ומציג לי את השקית. על החרוזים כתוב "ר", “ח", “מ", “י" ו"ם".
"חתיכת קרב הלך כאן.” מוסיף יעקובי. “טיפת דם.” הוא אומר ומצלם. “ציפורן נשית שבורה…עגיל זהב אחד עם יהלומים…אמתיים…לא ראיתם כלום מזה?” הוא שואל בלעג.
“חיפשנו את הנעדרת.” אני מתגונן.
“מה אתם יודעים שם בסמים, רק להרביץ לאחמדים בג'אסר א זרקא?”
“דווקא בזמן האחרון עברתי השתלמות כיסוח יבגנים בנתניה.”
הוא פותח את המזוודה ושולף משם פנס קטן ואז מאיר בפנס על השטיח. “או, אה: הרבה אורחים היא אירחה כאן.”
“מה ז'תומרת?” אני שואל.
“תסתכל על השטיח כשאני מאיר אותו באולטרא סגול. תראה כמה טביעות רגליים. השטיח הזה הוא קולום אפגני. הוא 'זוכר' מי שהלך עליו. צריך להבריש אותו כל יום, ולא הברישו אותו מאז שדרכו עליו. חבר'ה צעירים כנראה, הרבה נעליים שונות. הטביעות קטנות יחסית. ”
“גמדים?” אני אומר.
“נערים.” אומר יעקובי בטון השמור למפגרים.
יעקובי מצלם בזהירות את טביעות הנעליים הרפות על השטיח ואומר:
”יאללה, בואו נכנס פנימה.”
הוא הולך לאטו ומסתכל סביב, ואז נעצר ליד פס כהה השרוט על הקיר, בערך בגובה של מטר וששים מהרצפה. הררי מסתכלת עלי בשאלה. אני מסתכל עליה במבט של "מאיפה אני יודע?” אבל היא עושה לי סימן של "תשאל.”
“מה זה?” אני נכנע בסוף.
“הממ…” הוא מתמוגג. הוא מסתכל עוד כמה שניות בפס ואז נוגע בו בעדינות עם סיכה ארוכה.
“נראה לי שחפץ קהה שרט כאן את הקיר.”
“יש לך מושג מה?” שואלת הררי.
“אני מהמר על…עקב של נעל.”
“עקב של נעל?” אני מתפלא. “בגובה הזה?”
“אם היית מרים אישה באוויר, והיא הייתה נלחמת, העקבים שלה היו בערך בגובה הזה. הנה, עוד שריטה."
הוא מראה על עוד שריטה על הקיר בהמשך המסדרון.
“והנה עוד מזכרת…” הוא רוכן ושולף מהשטיח חפץ טבעי וכסוף.
“עגיל?” אני מנחש.
“נזם.” מתקנת הררי ויעקובי מהנהן באישור. “ונראה לי שהוא נתלש. מישהו מסתובב עכשיו עם אף אדום ונפוח.”
עד הסלון הוא מוצא עוד ציפורן שבורה וצמיד פלסטיק צהוב וזול "שנתלש למישהו מהיד.”
“אז מה שיש לנו עד עכשיו, זה ככה:” אני מסכם. “בת שבע גיזל פותחת את הדלת לחבורה של אנשים…”
“נערים.” מתקנת הררי.
“כן, נערים. הם מסתערים פנימה, מרימים אותה באוויר ומביאים אותה לסלון. היא לא מפסיקה להלחם. מה אז?”
הסלון רחב ידיים ויש בו שתי פינות אירוח, פינת אוכל גדולה שלפחות שלושים איש יכולים להסב סביב השולחן שבמרכזה ועוד שולחנות וכורסאות מפוזרים סביב. אני מבחין מיד שרוב הרהיטים כאן הוזזו והוחזרו למקומם על ידי מישהו שלא הקפיד על הסדר יתר על המידה. יעקובי מסמן לנו להישאר ונכנס בזהירות אל הסלון, מהמהם ומאיר בפנס האולטרא סגול.
“טוב,” הוא אומר לאחר מספר רגעים. “כאן נקרעו בגדים.”
הוא כורע ושולף בזהירות מספר חוטים ועוד חפצים בלתי מזוהים ומניח אותם בעדינות בשקיקים שקופים.
“אתם יודעים שאני קונה אותן לבד?” הוא מתלונן. “נגמר לנו התקציב ולא נקבל יותר תקציב בשלושת השבועות הקרובים, אז אני קונה לבד את השקיות. בני זונות.” הוא מוסיף במרירות.
“מה מצאת?” שואלת הררי. “מה נקרע?”
“חוטי משי קרועים. קרס של חזייה. שני כפתורים של חולצה…נראה כמו שנהב…כפתור של מכנס, כנראה ג'ינס. והנה…הנה…הנה…כאן זה התחיל באמת. בואו, תראו.”
אנחנו מתקרבים והוא מאיר ביד אחת עם הפנס האולטרא סגול שלו ועם היד השנייה עם ציין לייזר קטן על כמה כתמים ושקעים עדינים בשטיח.
“שימו לב לשקע הזה…כאן נדמה לי שהיה ישבן…שימו לב לכתמים של ה…נוזלים…” הוא רוכן בזהירות ופולה כמה פעמים מתוך השטיח.
“שערות ערווה.” הוא מודיע בגאווה. אחר כך הוא שולף כמה שערות מהשטיח ומכניס למבחנות קטנות.
“אני אשלח את זה למעבדה, אבל אני כבר יודע מה ימצאו.”
“מה?” אני משחק את המשחק שלו.
“זיעה. זרע. אוי, תראו.” הוא מצביע על עוד כמה כתמים, כשמונים סנטימטרים מהאזור בו היה האגן. “עוד כתמים…זה בטח זרע קרוש וזה…אולי רוק…אני אבדוק, אבל כנראה שכן.”
“כאן היה ראש.” הוא מודיע ושולף כמה תלתלים מהשטיח. "שלום לך גברת אדמונית…בקיצור, במשך זמן מה שכב כאן גוף, כנראה נשי, ובאזור האגן והראש אנחנו רואים היקוות נוזלים, בעיקר, כנראה, זיעה, רוק וזרע בכמויות לא מבוטלות. כאן..אני מדמיין…היו הידיים שלה…אתם רואים את השקעים החלשים האלה בשטיח?”
נגיד.
“אני מנחש שפשוט הצמידו לה את הידיים בכוח לשטיח…יש רק משקעי זיעה, אז אני כנראה צודק.”
אני מדמיין לעצמי את הגברת על גבה, עירומה ופשוקת רגליים ומספר בלתי ידוע של דמויות הגוהרות בין הרגליים הארוכות שלה, בזה אחר זה. אני מסדר את הזין בתחתונים, ובולע רוק.
“אבל למה היא פתחה להם?” שואלת הררי.
“נכון. היא חיכתה רק לכאבדה. אולי כדאי שנברר מי זה הכבאדה הזה ושבינתיים יתחילו לעשות כמה מעצרים.”
אני מתקשר למנצור. הוא לא מאושר לדעת שאחותו של החבר מרכז גם נעלמה וגם הפכה להיות ספוג השפיך הרשמי של חבורת נערים אנסים. הוא מדבר עם יעקובי ושומע ממנו שוב על "היקוות זיעה וזרע בכמויות לא מבוטלות.” ואני יכול לראות אותו מחוויר מהצד השני של הטלפון. נראה כמה דיסקרטי יהיה הסיפור הזה.
“תשמע.” מנצור אומר לי אחרי שיעקובי מחזיר לי את הטלפון. “השם הזה שנתת…כאבדה… לא נראה לי קשור לסיפור. ברדיוס של עשרים קילומטרים יש כאבדה אחד. כאבדה מליסו.”
“נו?”
“שתוק רגע. כאבדה הזה הוא מדריך בצופים, תלמיד מצטיין ומקום שלישי בארץ בשחמט. אבא שלו מנהל מחסן ואימא שלו מורה לחשבון.זה לא הבחור.”
“פאק.”
“תמשיכו לחטט שם ותעדכנו אותי. אני בכל זאת אנסה לאתר הכאבדה הזה, נראה אם הוא בכל זאת קשור.”
יעקובי ממשיך לטייל בזהירות בסלון ונראה שהוא מצא עוד זירונת פשע, אבל אני מתעלם ממנו בינתיים.
"אנחנו נובחים על האתיופי הלא נכון.” אני מעדכן את הררי בפרטי נער המופת שלנו.
“פאק.” היא אומרת. “אבל אותה יודע מה, אני אתקשר לעדי ממחלק הנוער. אולי הם יודעים משהו.”
מה יש להפסיד, זה לא שאנחנו מפוצצים בחשודים עכשיו.
“הלו…דידי, זאת עינב…תשמעי, אני צריכה טובה…השם כאבדה מליסו אומר לך משהו? כן? כן, אני בטוחה שזה כאבדה…לא, בטוח לא עמרם. מאיפה הבאת עמרם? אה, זה אח שלו? נו, אז ספרי לי על העמרם הזה…או אה…או אה…רגע, אני שמה אותך על ספיקר…”
“…הפרעות אישיות שממוקדות בתחום המיני.” מגיע הקול של עדי מהסלולרי. ”טו מייק א לונג סטורי שורט, הוא אנס-קטין עם קריירה מפוארת. רוצים לשמוע?”
“כן.”
“אוקיי…עמרם מליסו…בגיל שלוש עשרה הוא כנראה התחיל את הקריירה שלו. היו לו כמה מקרים תקיפות מיניות, אבל הוא תמיד הצליח לצאת מזה. בהתחלה בגלל הגיל הצעיר שלו ואחר כך הוא פשוט היה מאוד מתוחכם ושום דבר לא נדבק. אני לא אתחיל לפרט לכם אבל השיא שלו היה במסיבת הסיום שלו של כיתה ח': הוא כבר ארגן לו כמה שותפים וביחד הם פשוט חטפו שתי מורות במהלך המסיבה, גררו אותן לאחת הכיתות ואנסו אותן כל הלילה. רמת הארגון שהוא הגיע אליה פשוט מרשימה: מזרונים, אלכוהול, סמים, מערכת עם מוזיקה. הכל. הוא והחברים שלו פשוט ארגנו לעצמם מסיבה והמורות ההן היו הבידור.”
“ואיך הוא יצא מזה?” אני שואל.
“שילוב מדהים של מערכת חינוך שלא רוצה 'להרוס את השם של בית הספר', בחירות מוניצפליות והרבה קומבינות. את התלמידים העיפו מבית הספר, וככה גם נפטרו שם בבת אחת מהרבה טראבלמייקרים, אחת המורות קיבלה קידום מדהים וקיבלה לנהל את בית הספר עצמו והשנייה קיבלה את אגף החינוך העירוני. גורמים בקהילה האתיופית היו מאושרים מהדרך שבה ראש העירייה פתר את המשבר ובזכות התמיכה שלהם הוא הרוויח עוד קדנציה.”
“ועמרם?”
“עמרם נשלח ל'מצפה ים', שזה סוג של אלקטרז לילדים.”
“והוא עדיין שם?”
“למיטב ידיעתי…כן. היו מעדכנים אותי אם לא.”
“את בטוחה?”
עדי שותקת מהצד השני של הקו ואז אומרת:
“את יודעת מה, אני אבדוק את זה ואחזור אלייך?”
“תודה.” אומרת הררי.
“טוב, התמונה מתחילה להתבהר.” אני אומר. “רוצה להתערב שאדון עמרם כבר לא במצפה ים?”
“כנראה שלא. יעקובי, אתה לוקח טביעות אצבעות?”
הוא נותן בה מבט נזעם ולא אומר דבר.
“רק שאלתי.”
“מה מצאת כשדיברנו בטלפון?” אני שואל.
"בואו תראו.”
הפעם הוא מצביע על השולחנות. בכל נקודה שבה הוא מצביע יש כתם רטיבות עגול.
“פחיות. אני מניח שבבית הזה לא נהוג לשתות פחיות ואם כן, בטח שלא לשים אותן ישר על השולחן, נכון?”
“וואלה.”
“ואלו פירורים של משהו…אני מהמר על פירורים של בצק פיצה…וזה זית שחור…והנה קצת גבינה. בקיצור, אכלו כאן ושתו כאן. בזמן ש…”
הוא מסתכל אלי ומחייך, מחכה שאשאל.
“ש…?”
“אה. שמתי לב שבמרכז השטיח יש ארבע נקודות שקיעה, רואים? זה היה ברור שמישהו העמיד שולחן במרכז השטיח. למה זה מעניין? כי בעלי הבית הזה לא מעמידים ריהוט על השטיחים היקרים שלהם. בדקתי. אז מדדתי את המרחק בין הנקודות, שזה בעצם המרחק בין הרגליים של השולחן, חיפשתי קצת ומצאתי את השולחן הזה.”
יעקובי מצביע על שולחן עץ שהמרחק בין הרגליים שלו, משהו כמו ששים סנטימטרים, דומה למרחק בין הנקודות שהיו על השטיח. הגובה של השולחן הוא בערך מטר והוא נראה מסיבי מאוד.
“…ושימו לב לרגליים של השולחן.” אומר יעקובי ומצביע עם ציין הלייזר שלו על הרגליים. על כל רגל, בנקודה בה מצביע יש אזור בו התחכך משהו בעץ, החליק את שולי הרגל והוריד ממנו צבע.
“מה זה?” עכשיו תורה של הררי לשאול.
“לא יודע.” מודה יעקובי בפשטות.
פתאום מצלצל הסלולרי. לא שלי.
“שלך?” אני שואל את הררי.
“לא.” היא עונה. “יעקובי? שלך?”
“לא שלי.”
הצלצול מפסיק, אבל מאיפה הוא בא? יעקובי מתכופף מתחת לספה ומאיר עם הפנס שלו.
“הנה זה, ויש כאן עוד דברים.” הוא אומר. “עמי, בוא תעזור לי רגע. אני לא רוצה לגעת בכלום, אז נזיז את הספה.”
אנחנו מרימים קצת את הספה וחושפים אוצר בלום: טלפון סלולרי וארבעה אזיקונים עבים שהיו קשורים ונחתכו. חיפוש מהיר מתחת לספות נוספות מגלה שלושה משולשי פיצה אכולים למחצה, שתי פחיות בירה מעוכות ועוד אחת רדבול ועוד בקבוקון פלסטיק לא מזוהה.
“לא ממש ניקו אחריהם, הא?”
להררי האסימון נופל עם האזיקונים:
"ארבעה אזיקונים, ארבעה סימני שפשוף על ארבע רגליים של השולחן.”
אני לוקח את אחד האזיקונים החתוכים וסוגר אותו כדי לקבל הערה סביב איזה קוטר הוא היה סגור.
“הוא גדול מדי בשביל הרגל של השולחן.” אני מראה לה.
“לא אם הוא הכיל גם רגל אנושית של, דוגמא היפוטתית, גברת בת שבע גיזל.”
היא צודקת. שני אזיקונים סגורים סביב קוטר של רגל השולחן ועוד רגל אנושית, ועוד שניים סגורים מעט צר יותר, מספיק כדי לאזוק יד.
“הם פשוט קשרו אותה לשולחן ואנסו אותה אחד אחרי השני.” אני מבין. “עשו לה שיעור רכיבה, רק שהיא בתפקיד הסוסה.”
“בהחלט רכבו עליה.” אומרת הררי ומרימה בזהירות את הבקבוקון. הוא עשוי מפלסטיק בצבע טורקיז ויש לו פיה מוזרה.
“מה זה?”
“אתה באמת לא יודע?” היא מגחכת.
“נו?”
“Wet. נוזל סיכה אנאלי. מומלץ. אם כבר חבורה של נערים חרמנים קושרים אותך לשולחן וחוגגים לך על התחת, כדאי לך שישתמשו ב Wet.”
“מאיפה את יודעת? חשבתי שלסביות לא…את יודעת…”
“תתפלא.”
“והנה כל הסיפור בערך…בתמונות.” אומר יעקובי, מחזיק ביד עטוית כפפה את הטלפון הסלולרי. “הם צילמו הכל, אבל שכחו את הטלפון.”
שלוש עשרה התמונות הראשונות לא קשורות, כמה חברים במסיבה בים או משהו. בתמונה הראשונה אחר כך מצולם הבית מבחוץ ואיזשהו נער אתיופי מצולם ממרחק, מגבו, ליד הדלת. אחר כך גברת גיזל נישאת על ידי שישה נערים תוך שהיא נאבקת. בתמונה הבאה שלוש דמויות אוחזות בידיה ומצמידות אותה לרצפה בעוד שני נערים קורעים ממנה את השמלה. בשמונה עשרה התמונות הבאות גברת גיזל מוצמדת עדיין לרצפה ובין רגליה הבהירות מתחלפים נערים שחורים. בחלק מהתמונות גוהר מישהו מעל ראשה של בעלת הבית, אוחז בו ומצמיד אותו למפשעתו. בשתיים ניתן לראות את שפתיה סביב זין כהה.
בעשרים ושלוש התמונות הבאות מתברר לנו שצדקנו בניחוש שעשו הנערים בשולחן: בתמונה הראשונה נראית גברת גיזל מובלת אליו, פניה היפים מרוחי איפור ושטופי דמעות. בשניה אוחזים בה חמישה נערים והשישי אוזק את ידה הימנית אל רגל השולחן. בשתי התמונות הבאות הצלם מתעד את גברת גיזל הכפותה מלפנים (פנים מבוהלים) ומאחור (ישבן חיוור ועגול). התמונה הבאה מתעדת כנראה את רגע החדירה: פיה של גברת גיזל, כמו גם עיניה, פעורים לרווחה בתמהיל של הפתעה וכאב, מאחוריה ניצב נער אתיופי מגחך.
“עמרם?”
“כנראה.” מסכימה איתי הררי.
בשאר התמונות נראים הנערים מתחלפים מאחורי גברת גיזל. בחלק מהן מצולם זין שחור נעוץ בישבנה הבהיר של בעלת הבית, אחרות מתעדות דווקא את קדמת גופה ובתמונות אחרות מצולמים הנערים הנחים, או ממתינים לתורם עם פחית בירה או פיצה ביד.
הטלפון של הררי מצלצל.
“דידי…נו? ברח, הא? לא ברח? חופשה? טוב, הוא ארגן לעצמו יופי של נופש…גנב? ואן? עמרם מליסו יצא לחופשה, אבל על הדרך הוא הספיק, כנראה, להרים ואן של מצפה ים. יש לך את המספר? תשלחי לי ב SMS? תודה דידי…אני אעדכן אותך…שלום.”
“הבנת?” פונה אלי הררי.
אני מהנהן.
“מליסו הצעיר נראה לי בחור מאורגן ואני מניח שהוא טרח לארגן לעצמו מזרון נורמלי. אני מנחש שברגעים אלו ממש גברת גיזל שוכבת על הגב ומארחת בין הרגליים את מליסו וחבורתו באיזה ואן שנוסע דרומה.”
“או צפונה.”
“הכל יכול להיות.”
אנחנו מדווחים למשטרת התנועה על מספר הואן שנגנב ואחר כך עורכים חיפוש בשאר הבית ומוצאים שקיות אשפה גדולות מחוץ למטבח ובהן קרטוני פיצה ופחיות בירה. יעקובי מוצא עוד מספר פריטים שלא נראה ששייכים לבית במקור. תליון מגן דויד זול. עגיל. עטיפה של מנטוס. כשהערב יורד הוא מכריז שאין לו יותר מה למצוא שם ואנחנו מתקפלים.
“זוכר מה היא כתבה שם בבלוג?” שואלת הררי כשאנחנו כבר בדרך. “על ההתקן והגלולות?”
“נו?”
“היא לא רצתה להיכנס להריון.”
“אז?”
“לא מצאנו אפילו קונדום אחד בבית.”
"או-אה.” אומרת הררי.