הגשר

הגשר
מהצריח המערבי שבארמון המלוכה מרפסת הקריסטל השקיפה על עיר-שלם הנאדרה. העיר הבהיקה במיליוני חלונות, מגדלים ופסלים, בזהב וכסף, תרשיש, שהם וישפה, מאלפי כוכבים ועולמות, ים של פאר והדר מעשה ידי אדם, כראוי לבירת האימפריה האנושית. כעת דיממה העיר ועמודי עשן פצעו את שמי כדור הארץ, ערש המין האנושי ומקום משכנה של שושלת המלכים ממשפחת עמחי. עשרות כלי טייס קיסריים ריחפו באוויר, יורים קרני מוות בוהקות אל עמדות המורדים שבעיר מתחת. מדי פעם נראה נור ארגמני מזנק מעלה, אל הרחפות והמסוקים, אך רוב הטילים הושמדו מבלי שהצליחו לפגוע בחיל האוויר של משמר האראלים, צבאו הפרטי של המלך.
"הבוגד ייכנע בקרוב…” אמרה נהורה, אשר עמדה עם המלכה על המרפסת וצפתה במחזה הנפרש למטה, בעיר.
בת לווייתה של המלכה הייתה אנושית למראה וחסרת גיל. שיערה השחור היה אסוף בשתי צמות קלועות והיא לבשה טוניקה כחולה, פשוטה אך יקרה כראוי למעמד גבירתה. כמה מטרים מאחור עמדו עוד שומרי ראש, בנות לוויה ומשרתות, מחוץ לטווח שמיעה, מעניקות למלכה פרטיות.
"אני מקווה שמלכינו לא יניח לו להיכנע.” אמרה המלכה בקור אף כי ליבה פרפר בקרבה כאשר עזבו המלים את שפתיה.
המלכה בתאשר הייתה נצר לשושלת לויים עשירה ומכובדת אשר עשתה את הונה משליטה ותיעול של אנרגיה סולארית במערכת השמש ומחוצה לה. היא לבשה שמלת משי כחולה אשר הדפסים חיים של גלי ים נעו עליה בעדינות. שרוולי השמלה היו צרים ומקצותיהם המתרחבים השתלשלו שרשראות זהב לבן. השמלה נצמדה לבטנה, סביב מתניה הצרות, נמתחת במעלה גופה סביב שדיה הגדולים. שיערה האדמוני היה אסוף במטפחת כחולה וכתר מעוטר באבני ישפה נח עליו. כמו רבות מבנות שושלתה, עצמות לחייה של המלכה היו גבוהות, עיניה ירוקות ואפה צר וקטן. שפתיה היו רכות למראה ומתחתן נח סנטר קטן ועגול. על אף שגילה הרשמי התקרב לששים, מאות דורות של קוסמטיקה גנטית ועירוי יומי של דם עוברים אשר גודלו במיוחד עבור מטרה זו הביאו אותה להראות כפי שנראתה היום, צעירה בעשרות שנים מגילה האמיתי. קשה היה לפענח את הבעת פניה של המלכה כעת.
חוצפתו ותעוזתו של הבוגד, המלך יהונאי אסר על שימוש בשמו, הצליחו להפתיע את המלך ושרי צבאו פעם אחר פעם בארבע השנים האחרונות. בתחילה ברח מכוכב הכלא המפואר שלו, אחר כך נעלם, ואז חזר והחל לתקוף את משחתות הצי המלכותי בקצוות הגלקסיה ובכל פעם נעלם מבלי להשאיר עקבות.
במהלך השנתיים האחרונות נדמה היה לשרי הצבא וחיל המודיעין שהבוגד מרכז את עיקר כוחותיו באזור "ליבת השנהב" והצי המלכותי כולו, על ריבוא משחתותיו, נושאות המפציצים וספינות הריק שלו, התכונן לזנק לאזור במהלך חודש קצר כדי להכותו שוק על ירך בטרם יוכל להימלט עם שכירי החרב ששכר וחבר הבוגדים שלו, אך כאשר הושלם מהלך הקפיצה, לפני שלושה וחצי שבועות, התברר למפקדי הצי ש"ליבת השנהב" ריקה כמעט מסימני חיים ובוודאי שאינה מכילה את ציו האדיר של הבוגד.
המלך יהונאי רתח מזעם בחדר הפיקוד שלו בעיר שלם. הוא צעק על שרי הצבא שלו למצוא את הבוגד ואיים באופן אישי כמעט על כל קצין בצי. אף כי כינויו הרשמי היה המלך יהונאי "הנועז", כדי להבדיל אותו משלושה עשר המלכים הקודמים בשושלת שנקראו בשם זה, מאחורי גבו הוא כונה "הקצב", על שום האופן הברוטלי בו דיכא את מתנגדיו בסנהדרין, ברחבי האימפריה, בצי או בצבא המלכותי. במהלך חיפושיו אחרי הבוגד, לא היסס להורות על איוד כוכבים שלמים אשר נחשדו בשיתוף פעולה עם הבוגד. צעקותיו הנזעמות העלו צמרמורות גם בגוום של קצינים ותיקים ומנוסים.
התהיות על מקום הימצאו של הבוגד פסקו לאחר תשעה ימים בדיוק. ציו, אוסף חסר הגדרה של משחתות ישנות, אסדות קידוח שהוסבו לקרב וצבירי אסטרואידים ממונעים הופיע לפתע דרך נקודת לגראנז' מעל לכוכב שבתאי, מקדים בימים רבים את הצי המלכותי. בתוך שעות ספורות החל הערב רב לעשות את דרכו אל כדור הארץ.
על אף הבלבול והמבוכה הראשוניים, נראה היה שהמידע שבידי הבוגד לא אפשר לו להעריך נכונה את עוצמתו של משמר האראלים אשר נשאר במערכת השמש כדי להגן על כדור הארץ והשושלת המלכותית. לוויני ההגנה ובסיסי הירח קרעו נתחים עצומים בצי הבלוי של הבוגד ומדי שעה הפכו יותר ויותר ספינות לגושי אדמנטיום קרועים ושבורים ובמסכי ההדמיה קטן הצי והלך, אך למרות האבדות הכבדות שספג, המשיך הבוגד בנחישות הלאה וקדימה, אל כדור הארץ, אל עיר שלם.
"תמיד חשב שהוא חכם כל כך.” צחק אז המלך יהונאי והביט באשתו, בעודם בחדר המצב. “טוב יותר מכולם. טוב יותר ממני. ראי אותו עכשיו!”
המלכה בתאשר רק חייכה, אך הגוש הקר סירב להיעלם מבטנה. היא הכירה את הבוגד מלידתו: הנסיך אמיראל היה בנם.
מגיל צעיר סירב הנסיך אמיראל ללכת בדרכי אבותיו. תמיד היה פרוע וחסר כבוד למורשת, תכונה שהשניאה אותו על אביו עוד לפני בר המצווה שלו. המלכים משושלת עמחי ידעו לאתר את מקור השושלת עד ימי המלך שלמה והם חיו ומתו על פי מנהגים ומסורות עתיקות ומקודשות כבר ששת אלפים ושבע מאות שנים, מקדישים את חייהם לממלכה ולהלכות המלוכה. הנסיך אמיראל, לעומתם, סירב כבר בגיל תשע להשתתף בשיעורים ב"חדר", לא למד והתחמק מהארמון בכל הזדמנות, מבלה את זמנו בבתי הבושת שבעיר שלם או בחברת טיפוסים נאלחים.
לבסוף פקעה סבלנותו של המלך יהונאי מהמבוכה התמידית שהסב לו בנו. בעצת אשתו, הוא הגלה את אמיראל לכוכב כלא והחל להכשיר את בנו הצעיר, אדיראל בן השמונה, לשאת בנטל השלטון. הנסיך הגולה בילה בכוכב הכלא שלו שנתיים לפני שנמלט ומאז לא הפסיק להטריד את מנוחתו של אביו.
שרידי כוחותיו של הנסיך חדרו לאטמוספרה של כדור הארץ ולפני יממה ושלוש שעות הוא הצליח להנחית כאלפיים שכירי חרב, פושעים, בוגדים ומנוולים אל הרובע העתיק שבעיר שלם. במהרה התברר שלערב רב לא היה סיכוי מול גדודי האראלים ותוך זמן קצר הוכרעו רובם, למעט הבוגד ופמלייתו שהתבצרו בבית המקדש. המלך היה חשדן וזהיר ועל אף שרוב כוחות הבוגד הושמדו, הוא הנחה את האראלים לסרוק את כל הסביבה בקפדנות. כל טכנולוגית סריקה הופעלה ברבעים שסביב אזור הנחיתה ועוצר מלא הוטל על העיר. בבוקר שלמחרת הודיע הבוגד על כניעתו ואז חדרו סיירי האראלים אל מתחם המקדש ופירקו את שרידי חבורתו מנשקם. או אז הודיע המלך לאנשי הפמליה המלכותית שעליהם לעלות אל מרפסת הקריסטל כדי לחזות בדיכוי המרד ובסופו של הבוגד.
"הוד מלכותו ניגש לקבל את כניעתו של הבוגד בבית המקדש, הוד מלכותך.” אמרה נהורה. המשדר שבתוך גולגלתה עדכן אותה הישר מחדר המצב וכמו רובה המוחלט של אוכלוסיית הכדור, גם היא הייתה משובטת ומהונדסת לנאמנות מוחלטת לשושלת. היא לא יכולה הייתה לפגוע במלך גם אם רצתה בכך.
"אמיראל לעולם לא נכנע.” לחשה המלכה, הגוש בבטנה מתהדק. ההגליה לא הצליחה להרחיק אותו ממנה: בנה היה ערמומי יותר מאביו ומנוול פי כמה, אך יחד עם זאת היה עקשן עד טירוף ושנא את אביו שנאה יוקדת. כמעט כפי שחשק באמו המלכה.
"הוא נכנע, זה דיווח מאומת מחדר המצב.” חזרה נהורה.
"לא. זו מלכודת.” אמרה בתאשר, מתנשפת בחרדה פתאומית. “עלי לדבר עם המלך.”
נהורה הגישה לה דסקית קטנה ולחצה עליה ברצף לחיצות קצר. פניו של המלך מילאו את חלל המרפסת ותמירה הבחינה לחרדתה שהוא כנראה צועד על גשר הזהב, בואכה בית המקדש.
"מלכי!” התפרצה בתאשר. “זו מלכודת! הרוג אותו!”
"מלכודת?” תמה המלך בעודו צועד בין שומרי ראשו. “על מה מדברת, אישה? סיירי נמצאים בתוך המתחם. הבוגד ואנשיו התפרקו מנשקם. הבוגד נכנע ויוצא להורג במהרה.”
"אם כן, השמד אותו מהחלל…או…הפצץ את המבנה…”
"להפציץ את בית המקדש?” התפלץ המלך. “הנסתתרה עלייך דעתך? ראי, אני צועד על הגשר שהוא עצמו בנה לכבודי לפני עשר שנים בדיוק. היש מחווה נאה מזאת?”
"הגשר!” הבינה בתאשר פתאום. “זה הכל…”
הבזק מסמא עיניים מילא לפתע את האוויר ושדה הכוח של הארמון נאטם בתוך שבריר שנייה. בית המקדש היה חסין בפני כל עצמת פיצוץ אך ברדיוס של כמה קילומטרים סביבו לא נותר דבר מלבד שרידי בניינים חרוכים. בעיר החלו סירנות לפעול וכוחות הצלה מיהרו אל אזורי הפגיעה. בתאשר צפתה בהם נעים כחגבים מאות מטרים מתחתיה, מוחה מסרב לעכל את המציאות החדשה.
"המלך יהונאי מת.” דיווחה נהורה מאחוריה. “על פי המורשת, מלך אמיראל הוא מלך החדש.”
"זה לא יתכן.” מלמלה בתאשר.
"זה דיווח מאומת מחדר המצב, הוד מעלתך.”
בהלת טירוף פתאומית אחזה בבתאשר והיא פסעה במהירות אל מעקה המרפסת, נכונה לקפוץ אל מותה. בתנועה זריזה טיפסה על המעקה אך ידה של נהורה אחזה בקרסולה בכוח על אנושי.
"עזבי אותי!" צרחה בתאשר. "זו פקודה!"
"אני מצטערת, הוד מעלתך." אמרה נהורה, מושכת אותה בחזרה אל המרפסת. "המלך אמיראל ציווה לשמור עלייך בריאה ושלמה."
תהליך המלכתו בפועל של המלך אמיראל היה הליך טכני ונמשך כמה מאיות שנייה בלבד. מהרגע שסורקי הדי אן איי של הכוכב זיהו שהמלך יהונאי מת ושבנו אמיראל נוכח על הכוכב הוא קיבל סמכויות פיקוד מלאות על כל האימפריה. כל חייל, תותח רובוטי, משחתת או טורפדו תוכנתו לסור למרותו, וכל דלת או שער נפתחו בהתקרבו. בתוך שלוש שעות ממותו של המלך יהונאי ידעו גם מפקדי הספינות הרחוקות ביותר באימפריה שמלך חדש מולך כעת ושהשושלת נמשכת. מנגנוני ההגנה הפנימיים של השושלת נבנו ושופרו בדייקנות במשך אלפי שנים.
* * *
היורש אמיראל הובל אל ארמון המלוכה. הוא הורה לשלם לאנשיו ששרדו את התשלומים שהובטחו להם ושיכן אותם בנחלת אחד הכוהנים הראשיים על אף המחאה הרשמית שהגיש. לאחר מכן פגש את מפקד משמר האראלים ושעשע את עצמו במתן פקודות מגוחכות לקצין הבכיר ושמונה אראלים נוספים. הללו צייתו ללא אומר, מתוכנתים מרגע חיותם לציית למלך ללא היסוס. כאשר הערב ירד הוא החל להתכונן לטקס ואפשר למשרתיו החדשים לרחוץ ולספר אותו. לאחר מכן עוסה בידי שלוש שפחות בתולות ועורו נמשח בשמנים בעוד משרתי הארמון והכוהנים מתחילים בהכנות קדחתניות לטקס ההמלכה הראשוני.
בשעה תשע בערב לפי שעון עיר שלם צעד היורש, לבוש סנדלי עור, חליפת גוף כחולה וגלימת מלכות מעוטרת פרווה על שטיח ההכתרה שבהיכל הטקסים הרשמי שבארמון, בדרך אל כס המלוכה. לויים תקעו בחצוצרות בעודו פוסע לעבר כס המלוכה, מוקף באצילי הכוכב אשר עמדו בדממה סביב השטיח, מתחת לעמודים וליד הקירות. בינהם עמדו האראלים, חמושים ודוממים.
על במה מוגבהת ניצב כס המלכות ולידו כס המלכה ולמרגלות הבמה עמד הכהן העליון ושני שמשיו, אך אמיראל לא הבחין בהם. מבטו היה נעוץ באמו אשר עמדה ליד הכהן בעיניים מושפלות. היא לבשה שמלה כחולה ופשוטה, חפה מעיטורים ותכשיטים ושערה היה מכוסה בכיסוי ראש שחור.
לבושה היה צנוע עד כדי עלבון למעמד הטקס, אך אמיראל לא הניח לכך להעיב על גדולת הרגע. הפרס שלו היה בהישג יד.
על פי המסורת, משח הכהן הגדול את ראשו של היורש בשמן ואז פתח במשפט המלך מתוך ספר שמואל ואז עבר לברכות ההכתרה ומשם לסדרת תפילות לעילוי נשמת המלך יהונאי ולשלום בית המלוכה. אמיראל שרד בגבורה את הטקס הארכני והמשעמם, עיניו מודדות את גופה של אימו החבוי מתחת לשמלה המכוערת, ומדי פעם דקלם את אשר לחש לו השמש.
כאשר תם חלקו הדתי של הטקס הובל אל כס המלוכה כדי לאפשר לשועי העם להישבע אמונים למלך החדש. הכהן הוביל את אמו אל כס הכבוד השמור למלכה האם, אך אמיראל הרעים בקול:
"היא תשב לצדי."
הרחשושים פסקו באחת ודממה השתררה באולם.
"הוד מעלתך…" אמר הכהן הגדול בשקט. "היא כבר אינה המלכה, הלא אינה נשואה למלך…היא המלכה האם…"
"אם כן, השא אותנו." דרש אמיראל.
הכהן הגדול פלפל בעיניו במבוכה וגל מלמולים נרגשים הציף את האולם.
"הוד מעלתך…המלכה היא…אמך…היא אינה יכולה להיות המלכה…"
"מדוע לא?" רעם אמיראל.
"מפני ש…עליך לספק את שארה, כסותה ו…עונתה, הוד מעלתך."
"אינני רואה את הבעיה."
"ברור כי תוכל לספק לה שארה וכסותה" גמגם הכוהן הגדול. "אך…עונתה לא תוכל לספק."
"לא אוכל?" שאג אמיראל. "האם אתה מפקפק ביכולתי לספק עונתה של אישה כלשהי?"
"לא, רק שהוד מעלתה היא…אמך…"
"אין בכך דבר." אמר אמיראל בקול קר כסכין. "השא אותנו מיד."
"איני יכול…" החוויר הכהן הגדול ועיניו נעו בחוריהן בבהלה, מחפש ישועה מהכהנים, הלווים והאצילים אשר סביבו, אך הללו נדמו וכבשו את פניהם בקירות או ברגליהם. בכל מקום, רק לא להיתקל במבטו של הכהן האומלל, באראלים מעוררי החלחלה או הגרוע מכל: ביורש הצעיר והמטורף כפי הנראה.
אמיראל ניגש אל אחד האראלים וחטף את נשקו. הוא הציץ ברובה השחור, אחר כיוון אותו אל ברכו של הכהן וירה ירייה אחת. הכהן נפל על הרצפה בצרחות, גלימותיו הצחורות מאדימות בשניות. אמיראל אליו ונעמד מעליו, מכוון אליו את הרובה ברישול.
"שקט." הורה לו, אך הכהן המשיך ליבב בכאבים.
"יש לך עוד רגל." הזכיר לו והכהן נשך את שפתיו וניסה לשתוק. "אתה רוצה להשיא אותי עכשיו?"
המלכה פלטה אנחה והתעלפה אל זרועותיה של בנות לווייתה.
* * *
המלך אמיראל ישב על כס המלוכה בחדר העליון. הוא לבש חלוק משי סגול וכתר המלוכה נח ברישול מזלזל על מצחו. עמודי שיש צהוב תמכו בתקרת האולם הגבוהה ומכל אחד מהם נשקפו פניו חמורי הסבר של אחד מאבותיו. שומרי משמר האראלים עמדו לאורך הקיר, שקטים ודוממים כעמודים עצמם, אך לא היו הרבה יצורים ביקום שיכלו להם לו נדרשו להגן על אדונם, המלך.
דלתות האולם נפתחו ובתאשר, המלכה האם, נכנסה, מלווה בנהורה. המלכה ניסתה לשמור על ארשת פנים מלכותית אך ניכר היה בה שהיא נאבקת בדמעותיה. היא נעלה מגפיים גבוהים מעור ירוק ובוהק אשר הגיעו עד למעלה מברכיה ומעליהן חצאית קצרה, חושפת ירכיים. חולצתה חבקה את מתניה אך המחשוף הנדיב שבה הותיר את מרבית שדיה האדירים חשופים לעין כל. לצווארה ענדה שרשרת זהב-רב-צבעים ושערה האדמוני הנהדר גלש במורד גבה. הכתר היקר שעל ראשה היה פריט הלבוש היחיד שהבהיר שאינה זונה מהרובע האדום שבעיר.
"אימא…” חייך אליה אמיראל וליבה של בתאשר קפא. “האם באת להישבע אמונים למלך החדש?”
"כבר נשבעתי בטקס, מלכי.”
"אה. הטקס.” חייך אליה בנה. “הוא היה משעמם למדי, הלא כן?”
"זו המורשת, מלכי.”
"כן. זה. האם את יודעת למה זימנתי אותך?”
"לא, מלכי.”
"כדי שתשבעי לי אמונים.”
"כבר נשבעתי, הוד מלכותך…” החלה בתאשר לומר, אך בנה שיסע את דבריה.
"גשי הלום.”
בתאשר קרבה אל כס המלוכה בלב הולם. בנה הסיט את החלוק אשר לבש וזקפתו זינקה, זקופה ורעבה.
"רדי על ברכייך, אימא.” הוא הורה לה.
לרגע היססה בתאשר.
"בני…אני מתחננת בפניך…זהו…”
"גילוי עריות.” השלים בנה, קולו שליו. “עכשיו רדי על ברכייך והישבעי לי אמונים.”
"הלוויים…הם…לא יתירו זאת!”
"אני אאיד את כל המערכת המחורבנת שלהם אם הם רק יצייצו ובינינו? הם רק דואגים לכספם, הם לא אוהבים מלחמות. עכשיו רדי על ברכייך והישבעי לי אמונים בשפתייך הרכות לפני שאורה לנהורה לאלץ אותך לעשות כן.”
דמעות מילאו את עיניה של המלכה, אך היא כרעה על ברכיה בין ירכיו של בנה, המלך. הוא הגיש את איברו אל פיה והיא עצמה את עיניה ופשקה את שפתיה, מניחה לו להחדיר את איברו לפיה. בנה גנח ברכות ואחז בערפה, מניע את ראשה מעלה ומטה מעל מפשעתו.
"אנשים כה רבים נהרגו כדי להגשים את הרגע הזה.” אמר, קולו עבה. הוא הביט בראשה היפה של אימו העולה ויורד מעל איברו והמשיך. “שנים כה רבות של תכנון…אבל עלי להודות שהמציאות עולה על חלומותיי הפרועים ביותר…”
שפתיה הרכות של בתאשר עטפו את איברו של בנה ופיה עירסל אותו, רטוב וחם. היא הייתה הפרס של בנה, הפרס למענו פתח במלחמת אזרחים, הפרס בעטיו הושמדו עולמות שלמים ואשר בעבורו קיפדו עשרות מליונים את חייהם. והפרס עכשיו היה שלו.
"זה מספיק.” אמר המלך הצעיר וסגר את החלוק. “קחי אותה לחדר השינה שלי.” הורה לנהורה. בת הלוויה סייעה למלכה על רגליה וליוותה אותה לחדר השינה המלכותי. על אף שהיא ויהונאי ישנו בחדרים נפרדים, היא הכירה את החדר הזה מקרוב ואף ישנה בו לילות רבים.
נהורה הפשיטה את המלכה והובילה אותה לאמבט הגדול שהשקיף אל העיר מבעד לזכוכית חד כיוונית. היא רחצה אותה בקפדנות, שוטפת את רגליה הארוכות וירכיה המוצקות, בטנה השטוחה ושדיה הגדולים. היא חפפה את ראשה בשמן לווייתנים אך להפתעתה של בתאשר שלפה פתאום תער סוני. ליבה של המלכה זינק לגרונה, אך נהורה אמרה:
"המלך הורה לי לגלח אותך.”
"לגלח?”
"את ערוותך, הוד מעלתך.”
"בשום פנים ואופן לא!”
"אני מצטערת, אך אם לא תסכימי אשתמש בכוח.”
בתאשר זינקה מהאמבטיה, מזועזעת, אך בת הלוויה הייתה עליה עוד לפני שהספיקה לעבור שני מטרים. היא לפתה את זרועותיה של המלכה העירומה מאחורי גבה והצמידה אותה אל הרצפה כאילו הייתה בובה. המלכה חשה לזוועתה בתער מזמזם מעל מפשעתה ומרגע לרגע הרגישה את תלתליה מפשעתה האדמוניים נושרים ממנה ואת האוויר מנשק אזורים בגופה בהם לא נגע זה ארבעים שנים.
כאשר נהורה סיימה את עבודתה, פרצה בתאשר בבכי, חשה מחוללת ואבודה. בת לוויתה הגישה לה מגבת לנגב את דמעותיה.
"מדוע זה מגיע לי?” היא התייפחה אל תוך המגבת, גופה רוטט בבכי. נהורה לא ענתה, תחת זאת אמרה:
"הוד מעלתך, עלי בבקשה על המיטה, אדונך יגיע מיד.”
היא סייעה לבתאשר לעלות למיטה וניגבה את דמעותיה. בדקות האחרונות היא התקינה את תסרוקתה ואת פניה, ואז פישקה את רגליה של המלכה. היא החדירה דבר מה לנרתיקה של בתאשר המופתעת וזו הרגישה בזרימה כלשהי בנרתיקה.
"מה עשית לי?”
"המלך רוצה אותך בפוריות מירבית.” אמרה נהורה. "אנא הישארי בתנוחה זו, על פי הוראותיו של המלך.”
היא יצאה מהחדר ובתאשר נשארה לשכב, פשוקת רגליים, ממתינה לבואו של בנה-מלכה-בעלה.
המלך אמיראל נכנס אל חדר השינה, לבוש עדיין באותו חלוק, הכתר עדיין על ראשו באותה זווית לעגנית. הוא פשט את החלוק ברישול, והביט באימו פשוקת הרגליים במבט של גיחוך ותשוקה.
"מיליוני אנשים הקריבו את חייהם עבור הרגע הזה.” אמר, ועלה אל המיטה, כורע בין רגליה הארוכות של אימו. “אני מקווה שתדעי להעריך את קורבנם.”
קור מילא את איבריה של בתאשר למגע איברו במפשעתה העירומה, ובחילה מילאה אותה כאשר חדר אליה באבחה אחת. משחת הננו-מכונות שהחדירה נהורה לנרתיקה הפכה את רחמה לפורייה כשל בת שש עשרה, אך גם הותירה אותה רטובה ומשומנת כאילו הייתה נאהבת ומגורה ולא נחמסת כחפץ.
אמיראל קבר את איברו בין רגליה של אימו באנחה, מבטו נעוץ בעיניה הירוקות, מתענג על שללו. שדיה, הגם שהיו טבעיים כיאות לבת אצולה, הושבחו מזה עשרות דורות וכעת ניצבו כמעט זקופים על אף גודלם. הם היא בהירים ועטרותיהם ורודות וגדולות, פטמותיה אדומות במרכזן.
"האם ינקתי כאשר הייתי תינוק?” שאל אמיראל בעודו שוגל אותה באיטיות, חומס את גופה בעצלתיים.
בתאשר הנהנה.
"ההנקה…מקובלת…במשפחות האצולה.” שמעה את עצמה אומרת, תודעתה מנסה לדחוק את העובדה כי בנה הוא הגוהר עליה כעת, בניגוד לכל ציווי מוסרי ולכל כללי המורשת.
הוא אחז בשדה הימני הגדול וקירב את פטמתה אל פיו.
"מן הסתם חפצתי בך כבר אז.” אמר והכניס את הפטמה בזהירות אל בין שפתיו. הוא ינק ממנה, מעסה את השד הגדול בידו, לשונו מלקקת את בעדינות. הוא המשיך לטפל בשדיה של אמו במיומנות, מנשק ומעסה, יונק וצובט, משתעשע בהם כילד בצעצוע חדש. המלכה נעצה עיניה בתקרה, מייחלת שהאונס יגמר בהקדם.
בין רגליה, אמיראל הזדקף על ידיו והחל לשגול אותה באטיות, תנועות שקולות ומדודות. הוא הרחיק את אגנו משלה בדיוק באופן שישאיר רק את קצה איברו בתוכה ועד החליק בחזרה פנימה, קובר את עצמו בין רגליה. שרירי ידיו וחזהו השתרגו בעצלתיים, נמתחים ומתרפים לפי קצב תנועותיו. חלק ממוחה אמר לה שהוא במצב גופני מושלם, אך היא דחקה מחשבה זו, נאחזת בהגיון המוסרי שהנחה אותה מיום שעמדה על דעתה.
"ידעתי שכל עוד האימפריה עומדת על תילה, אי אפשר לכבוש את כדור הארץ בכוח." אמר אמיראל בעודו בועל אותה בתנועות קצובות. "משמר האראלים הוא בלתי מנוצח, אך הם מתוכנתים להגיב למלך. מצד שני, ידעתי שברגע שהוא ימות, המורשת קובעת שאני היורש. המלכים של שושלת עמחי עיגנו זאת בצופן הגנטי של כל אראל. מכאן שברגע שהייתי הורג אותו, ניצחתי במשחק."
למרות הגהנום בו הייתה מצויה, סקרנותה של בתאשר בערה בה. היא הישירה אליו מבט ושאלה.
"אבל כיצד פוצצת את הגשר? סיירי האראלים סרקו את האזור כולו במשך לילה שלם…"
"את הגשר בניתי לכבודו בהיותי בן שלוש עשרה." אמר מבלי להפסיק לבעול אותה, שפתיו מתעקמות בחיוך ניצחון. "ידעתי אז שיום יבוא ואהרוג אותו. יהונאי היה גבר בריא וידעתי שגופו יעניק לו עוד מאה שנות שלטון לפחות. ליבת הגשר הייתה חלולה ואני מילאתי אותה באבק שריפה שחור. האם שמעת פעם את השם הזה?"
בתאשר נדה בראשה לשלילה, עיניה קרועות בזועה.
"זהו חומר נפץ עתיק ומיושן כל כך שהוא מוכר רק בארכיוני חיל החבלה. גששי הארארלים לא הכירו אותו ולכן לא ידעו שהגשר ממולכד כולו."
"אתה תכננת את זה…"
"כבר בהיותי בן שלוש עשרה." גיחך אליה בנה, אגנו ממשיך להלום בין רגליה. "אני חש שאת…נרגעת."
לזוועתה של בתאשר היא החלה לחוש בהתעוררות בחלציה וחום החל לפעום בשיפולי בטנה. היא הרימה את עיניה אל בנה ומצאה את הגיחוך שלו מתפשט, מעווה את פניו הנאים.
"הנעמתי לך, גברתי?"
המלכה לא ענתה. היא עצמה את עיניה כדי לחמוק ממבטו, אך מצאה שהעונג מתפשט בגופה מהר יותר כאשר סגרה עליה העלטה.
"אני מרגיש אותך…אימי…את נרטבת…הלא כן?"
בתאשר המשיכה לשתוק אך היא ידעה שגופה כבר התעורר לגירוי ואגנה החל להגיב לאגן שמעליו, עולה ויורד בתנועות זעירות בינתיים. היא ניסתה להרגיע את גופה, אך אש זרה שטפה בגפיה, במוחה, מציתה אותה. אני יוצאת מדעתי, חשבה לעצמה ואנחה נפלטה מפיה.
"אל תנסי להיאבק בזה, מלכתי." בנה עצר את תנועותיו, בחן את פניה בסיפוק והמשיך בדבריו: "זה חלק מהמרקחת שנרקחה במיוחד עבורך ואשר בת לוויתך הנאמנה החדירה אלייך. ברגעים אלו ממש מיליוני מלאכים זעירים שטים בגופך, מוודאים שמערכות הפריון שלך פועלות כתקנן ומגבירות את יצרך. למעשה, האפקט הוא בלתי ומתגבר: מפעם לפעם את תחשקי בי יותר, ובכל פעם ביתר שאת."
הרעב הטמא החל לאכל את חומות השליטה העצמית של בתאשר והיא הניעה את אגנה בתנועות נואשות, תרה בעיוורון מתגבר אחר הגירוי שבין רגליה. איברו העבה של בנה נח לו בעצלתיים והיא מצאה עצמו מייחלת שיזוז כבר.
"את רוצה את זה?" שאל אמיראל, עיניו לועגות לשלה.
המלכה הניעה את אגנה מתחתיו, מנסה לאלץ אותו לזוז, אך הגירוי שהשיגה כך, בהיותה מתחתיו, היה נמוך מדי והיא נהמה בתסכול. תנועותיה הפכו פראיות יותר והיא ניסתה להפוך אותו כדי לרכוב עליו. אמיראל צחק, סיכל בכוח שני ניסיונות לשלה להתהפך ואז הניח לה לעשות כן. בתאשר הפכה אותו במהירות על גבו ואז שיפדה עצמה על איברו הזקור בכוח, גונחת בקול רם. בת קול בכתה בתוכה, אך רעם הבערה בחלציה החריש כל קול פנימי אחר.
"אפילו את הסיפוק שבהיותך קורבן גזלתי ממך." אמר אמיראל, צופה באמו משגלת עצמה בפראות על איברו מעליו. המלכה העדינה והמיושבת נעלמה ובמקומה הופיעה לילית חשקנית ופרועה, שיערה אש להבה, פניה סמוקים ומיוזעים ושדיה האדירים מתנופפים לכל עבר. אגנה הלם באגנו, מזעזע את המיטה המלכותית כולה ואצבעותיה היו חורצות חריציי תשוקה מדממים בחזהו הרחב אלמלא היה עורו מחוזק. קולות תשוקה רטובים בקעו מהחיבור שבין מפשעותיהם, נוזליה ניגרים על איברו ואשכיו ומטה, אל המיטה.
האש הזרה, הטמאה, שבערה בה התגברה כעת לכדי שריפה ובתאשר חשה שכל תא בגופה עולה באש. מוקד התשוקה היה בין רגליה אך נדמה היה שהלהבה זורמת בעורקיה, מבעירה את דמה, שורפת את כדורי עיניה מבפנים. היא זעקה מבלי לשמוע ופערה את עיניה בעיוורון כאשר תשוקתה הגיע לשיא, גופה מפרכס מעל גופו של בנה, שריריה נרפים ונקמצים חליפות. נדמה היה לה שהשמש אשר בערה בתוך ראשה בערה משך חיי אדם, אך לבסוף מצאה עצמה נופלת מטה, אל האדמה ואל מתחת לה, אל האפלה.
אך האפלה לא העניקה לה מכסה לזמן רב. היא לא ידעה כמה זמן עבר אך לבסוף פקחה את עיניה ומצאה את בנה שוכב לצידה, צל החיוך הלעגני מרחף בזוית פיו. היא עדיין התנשפה וחשה בנוזלים בנרתיקה. ריח של זרע מילא את האוויר.
“הקשיבי…" אמר אמיראל בחיוך עקום. "תשמעי זאת?"
בתאשר התאמצה להקשיב אך לא שמעה דבר מלבד רחש הארמון בחוץ ונשימותיה בפנים.
"זהו הקול שלך מתעברת, אמי. בעוד תשעה חודשים תלדי לי במזל טוב בת יפיפה. בת ואחות כמובן. עמדי על ארבעותייך, הוד מעלתך. אני בא בשנית."
בתאשר מיהרה לציית לבנה, מתייפחת בין ירכיה.