המלך עופר

עופר יושב בעמדת השמירה, חרמן ונינוח. הזין שלו מותח את מכנסי הצבא, אבל הוא לא טורח להסתיר אותו, להפך: ההישענות שלו לאחור רק מבליטה את חזית המכנסיים. אורנה עומדת מולו, נועצת בו מבט זועם, דרגות הסא”ל שלה נוצצות באור התאורה ההיקפית הכתומה.
“אני שואלת אותך שאלה!” היא רושפת. “מה זה הבנדנה הזאת? אתה בצבא ארצות הברית?”
“די עם הבנדנה. מה זה משנה? מה את עושה כאן?”
“מה זה ‘מה אני עושה כאן’? אני מפקדת הבסיס ואני בסיור עמדות!”
עופר רק מגחך, מושך בכתפיו.
“אמרתי משהו מצחיק?”
“לא” עונה עופר. “אבל את לא באת לכאן בשביל פאקינג סיור עמדות, נכון?”
“אז למה אתה חושב שבאתי?”
הוא שוב מגחך.
“מה מצחיק אותך?” היא רושפת.
“את.”
“אתה רוצה להסביר לי?”
“את כל כך שקופה, אורנה.”
“המפקדת, בשבילך.”
“את כל כך שקופה, אורנה. המפקדת.” הוא אומר בעצלות ומתמתח, תנועה ששוב מביאה את חזית מכנסיו את מול עיניה. “עלק סיור עמדות. באת לראות את הכוכב. הראפר מספר אחד. המלך, שאף פעם לא ישן לבד. זה שמתחת לבית שלו יש כל כך הרבה בנות, שכל השכנים והשכנות, כבר מילאו בקובלנות, את מוקד העירייה עד ששלחו פקחיה. אבל כשבאה הפקחית, וחנתה מתחת, גם היא קיבלה ב…את יודעת.”
הוא צוחק, מבסוט מהאלתור.
“אז אתה חושב שבאתי בשביל לראות אותך?”
“לראות אותי לבד.” הוא אומר ומסתכל בעיניה.
אורנה בולעת רוק.
“עכשיו אתה מבלבל את המוח. ודרך אגב, אני לא בטוחה שאתה כזה כוכב. ב'ידיעות' היה כתוב שהאלבום החדש שלך ממחזר חומרים.”
“לא כזה כוכב?” הוא זוקף גבה. “אז למה את לא נותנת לי לשמור בש.ג?”
אורנה לא עונה והוא ממשיך:
“בגלל כל הבנות שמחכות לי שם?”
“זה לא זה, זה פשוט…”
“דווקא היה כיף כשהיה מותר לי. לעלות לשמירה…לבחור איזו מעריצה…”
עופר משתרע לאחור בכורסה, מניח את שתי ידיו על ראש דמיוני מעל חלציו ואז מניע אותן מעלה ומטה, מניד בראשו מצד לצד במחוות עונג ברורה ומוקצנת.
“די!” רושפת אורנה, נחיריה מורחבים. “אין לי סבלנות לקשקושים האלה. לא באתי לראות אותך. אני עושה סיור עמדות וראיתי שאתה עם הדבר הזה על הראש ובלי גומיות. מחר היא כבר אדבר עם גלעד ואשאל אותו איך זה ש…”
“באמת? סיור עמדות? באיזה עוד עמדות היית?”
“ב…בנשקיה…” היא מגמגמת ומסמיקה.
“אז מי שומר שם?”
“אה…חייל שאני לא מכירה…אתה לא חושב שאני מכירה כל חייל וחייל בשם, נכון?”
“אז את לא מכירה את עמית, הנהג שלך? הוא שומר עכשיו בנשקיה.”
גם בתאורה הקלושה קל לראות שאורנה מסמיקה וזיעה מכסה פניה.
עופר קם מהכורסה ואורנה נרתעת מעט, אבל לא אומרת דבר או עוזבת. הוא מתקרב ונעמד קרוב אליה, ואז אוחז בעדינות בקווצת שיער משערות ראשה, מקרב אותה אל אפו ומריח. צמרמורת מרעידה את אורנה.
“את לא יצאת לשום סיור עמדות, נכון?” פיו קרוב לאוזנה.
אורנה נושכת את שפתיה ושותקת, מקללת את רוח השטות שאחזה בה. היא יכולה לחוש בחום ידו האוחזת עדיין בקווצת שערה ונלחמת בדחף לחכך את ביד הזו את עורפה, לגעת בו.
“הא?” הוא שואל שוב ברכות, הבל פיו מלטף את תנוך אוזנה.
הפעם אורנה מנידה בראשה לשלילה.
“אה.” הוא רק אומר.
לפתע הוא מתרחק ממנה וגופו המתיישב שוב על הכורסה משאיר ואקום בשיפולי בטנה.
“ממתי את מעריצה שלי?”
אורנה נותנת בו מבט מופתע.
“עמית חבר שלי” הוא מסביר. “יש לך את כל הדיסקים שלי באוטו.”
“מה אתה…” היא מתחילה אבל משתתקת.
עופר ממתין בסבלנות.
“מההתחלה. מ’קישקשתא נגד אלימלך זורקין’.” היא מודה לבסוף.
“איזה זבל הייתי אז” הוא צוחק. “ואיך הגעת לזה?”
“אח שלי. שכח פעם דיסק באוטו שלי ו…נדלקתי.”
שניהם שותקים ועופר נותן בה מבט סוקר וענייני מלמטה מלמעלה. ללא שמץ של מבוכה הוא מתעכב על האיברים המעניינים אותו: רגליים, כוס, ציצי. אורנה מסמיקה לנוכח מבטו, מרגישה את עצמה כמו נמלה במוקד זכוכית מגדלת, אבל הריגוש מצמיד אותה למקומה.
“אני אוהב את הציצי שלך.” הוא אומר כבדרך אגב. במקום להתרגז היא מוחמאת וגל חום שוטף אותה.
“איזה גודל הם?”
“די קאפ.” היא פולטת ומקללת את עצמה.
“ויש לך אחלה שפתיים, אמרו לך את זה כבר?”
היא מהנהנת. היא באמת אוהבת אותן, הן מלאות ורכות כמו של דוגמניות ליפסטיק, אם לא יותר.
“את יודעת איך קוראים לשפתיים כאלה, נכון?”
לרגע היא מתבלבלת, אבל מיד אחרי זה מבינה את הכוונה שלו.
"תגידי את זה." הוא אומר, קולו הנמוך מהדהד בין רגליה.
“שפתיים של מוצצת.” היא אומרת בשקט.
“נכון. יש לך באמת שפתיים של מוצצת. את מאוננת?” הוא שואל כמו אגרוף בבטן.
היא מהנהנת. במצבה הנוכחי שקרים או התחמקויות לא יעזרו. בינה לבינה היא מתפלאת שהיא מצליחה לעמוד בכלל.
“איך?”
היא מתחילה להגיד משהו אבל רק קרקור נפלט בגרונה הצרוד. עופר מוציא מימיה מהאפוד ומגיש לה.
“קחי, זה יסדר לך את הגרון.”
אורנה לוקחת את המימייה ביד נרעדת ופותחת אותה, וריח אלכוהול חריף מדגדג את אפה.
“תשתי…תשתי” מאיץ בה עופר לנוכח היסוסיה. “אני שותה קצת לפני כל הקלטה או הופעה, כדי שהגרון, לא יעשה שום ביזיון, והטקסטים ממני יזרמו, את הבנות בקהל יחממו, אנרגיות רטובות לאולם יתפרצו, עד שהקירות כמעט יתפוצצו, והמעריצות יצרחו את המילים, שיעופו לי מהפה כמו שמ’נגב’ עפים התרמילים.”
אורנה מחייכת בעל כורחה לנוכח התקפת המילים ולוגמת לגימה גדולה, מכריחה את עצמה לבלוע. העראק חורך את דרכו למטה ובין רגליה הוא מוסיף עוד שמן למדורה. היא רוצה ללגום עוד לגימה אבל עופר אוסר זאת עליה.
“לא, לא. אני לא רוצה אותך שיכורה.” הוא אומר ומושיט אליה את ידו. היא נותנת לו את המימייה.
עופר מחזיר את המימייה למקומה ומביט בה בעניין. אם חשבה ששאלתו נעלמה באדי האלכוהול, היא מבינה עכשיו שהתבדתה. הוא מחכה בסבלנות לתשובה שלה. הוא עדייו דורש לדעת איך היא מאוננת.
“במקלחת.” היא עונה לבסוף.
“איך?”
“נשענת על הקיר…עם הטוש…” היא לא מאמינה שהמילים האלה בוקעות מגרונה, אבל יש משהו משחרר בלתת להן לעוף. “ועם היד השנייה…” היא מביאה את היד השנייה אל חזה, אבל לא מצליחה להשלים את המשפט.
“תגידי את זה.” מורה לה עופר.
“צובטת…לעצמי את הפטמות…” היא מתנשמת. פיה יבש עכשיו וסחרחורת קלה עולה בה.
“וזהו…רק במקלחת?”
“לא. לפעמים גם בסלון…אם אני שומעת…”
“…דיסק שלי?”
היא מהנהנת.
“‘כלבה של לילה אחד’?”
גל ריגוש נוסף מציף את אורנה והיא לרגע מתנודדת.
“כן.”
“הרבה בלגן עשו לי בגלל הדיסק הזה. ‘הד ארצי’ לא הסכימו לשים שם חצי מהשירים, בגלל זה הקמתי את לייבל-איקס. הם לא רוצים ראפרים, הם רוצים חתולים, שוקו-מנים. את זוכרת את המילים של ‘בלי ידיים’?”
אורנה מהנהנת והוא מסמן לה להתחיל.
“מתחת..למכנסיים, אחת-שתיים-שלוש” היא מתחילה, לואטת את המילים המוכרות.
“תמצאי…משהו גדול, הולך…לתת לך בראש.
תר…תרדי על הברכיים, נסיכה צפונית יפה,
מתאים לך לאללה לרדת לרצפה,
את כמעט מוכנה לפגוש כבר את המלך,
אז לפי כללי הטקס, נא לכרוע ברך.”
עופר מחווה תנועה קטנה באצבעו ורומז לה על הרצפה שבין רגליו.
“כאן?” היא מהססת ומסתכלת סביב. אורות הבסיס רחוקים יחסית, אבל בכל זאת…
“כאן.”
היא משתתקת וכורעת על הרצפה המלוכלכת של עמדת הרצפה בין רגליו.
“תמשיכי.”
“מאחורי…השער בד וכפתורים,
הוא מחכה רק לך אז חלאס דיבורים,
מאחורי הגב שלך שימי ת’ידיים,
כפתור אחרי כפתור תפתחי עם השיניים.”
הקצינה מרימה אליו מבט, מחכה לאישורו ועופר נד בראשו. הוא פותח את אבזם החגורה כדי להקל עליה, אבל את הכפתורים היא נדרשת לפתוח בפיה. שיניה נאבקות עם הבד הצבאי וריח מפשעתו ממלא את אפה עם כל כפתור שהיא פותחת, עשיר ומרגש. בסנטרה ואפה היא חשה בחום הבוקע ממכנסיו ולרגע היא נעצרת כאשר מגע רגעי עם הזין שלו מרים פרפרים בבטנה. בסוף הכפתורים פתוחים כולם ואיברו מתפרץ החוצה, ואורנה מתנשפת לרגע לנוכח גודלו.
עופר נעמד מעליה.
“הנה הוא המלך, מלך העולם” הוא ממשיך את מילות השיר.
“חמורים רואים ת’גודל שלו וקופצים לים,
כזה דבר ארוך אפשר לתלות עליו ת’דגל,
נקבות מכל קצווי תבל עולות אליו לרגל.”
הוא מפסיק לרגע את השיר ושולף מכת הרובה שלו אזיקון גדול. עיניה של אורנה נפערות כאשר הוא כורע מאחוריה וכוונותיו מתבהרות, אבל הריגוש מדביק את שפתיה ומשתק את רגליה. בתנועה זריזה הוא אוזק את ידיה מאחורי גבה, וחוזר אל מקומו, מעליה. אורנה מנסה את האזיקון, אבל זה הדוק היטב וידיה אינן יכולות להשתחרר.
היא חסרת אונים לחלוטין, אבל מרוגשת כמו שלא הייתה מימיה.
עופר מציב את קצה איברו מול שפתיה, ורוק ממלא את פיה. היא גוחנת כדי לקחת אותו פנימה, אך הוא הודף את ראשה באצבע אחת, וממשיך את השיר.
“זה המלך שלך לתמיד בכל מצב,
גם ביום וגם בלילה תחלמי רק עליו,
תסניפי רק אותו אין חומר יותר טוב,
בשביל זמן איכות איתו את תרדי לרחוב,
נשיקות קטנות קטנות מלמטה עד למעלה,
כמו מלכת שבא לשלמה תסגדי לו כל הלילה,
תלקקי אותו סביב שלוש מאות ששים מעלות,
סוכריה שלא נגמרת אבל לא בטעם פירות,
תנשקי תלקקי מיץ-מיץ-מיץ עם השפתיים,
אבל דיר באלק מאמי לא עם הידיים.”
אורנה מבינה את כוונתו ומתחילה לחקות את מילות השיר. היא מנשקת את הזין הגדול נשיקות רכות ומלטפות מבסיס הזין, תוך שהיא מגניבה גם נשיקה וליקוק לבטנו השטוחה של הכוכב שלה, שהלילה זורח רק בשבילה. באופן יסודי היא סוגדת לו בנשיקות וליקוקים עד למעלה, שם ממתינה לה הכיפה התפוחה, כיפת המקדש שלו אותה היא מדגדגת לרגע בקצה לשונה סוחטת ממנו אנקת עונג. הזין הזקור מתנוצץ באורות התאורה ההיקפית, בוהק מרוקה, והיא חוזרת על התהליך, רק להפך, מהראש ועד הבסיס, לאט וביסודיות.
“האל שלך לא גר בהר הבית בירושלים,
אז תכניסי אותו אלייך עמוק בין השפתיים,
כשהוא יהיה כולו רטוב תפתחי את הפה,
תעשי ‘אה’ גדול, כמו אצל הרופא,
כמו ‘סיפור שלא נגמר’ הוא יחליק לך פנימה,
לא תוכלי לדבר רק לעשות פנטומימה,
תתחילי להזיז ת’ראש קדימה ואחורה,
אין לי את כל הלילה בשבילך – אהורה!”
בזמן שהוא פולט את המילים המוכרות, היא מבצעת. הזין שלו רטוב לחלוטין והיא לוקחת אותו בפה, פושקת את השפתיים ומחליקה אותו פנימה. כמה זה טוב.
הוא באמת גדול והיא צריכה לפתוח את הפה לרווחה, אבל הסיטואציה הזאת כל כך מרגשת אותה שהיא בקושי שמה לב לאי נוחות שבדבר. היא מזיזה את הראש קדימה ואחורה בתנועות מהירות, מקפידה ומצליחה שרק שפתיים רכות יגעו בעור העדין שלו, ולא שיניים. היא כנראה עושה עבודה טובה, כי הוא מתחיל לזייף קצת ולהתנשם. בתנועות בורג היא מזיזה את הראש למטה ובסיבוב, ואז עולה בסיבוב נגדי וההפתעה שלו מתבטאת מיד בגניחה נוספת.
הזין שלו ארוך מספיק שיש לה מספיק מקום למצוץ לו את הראש ולאונן לו עם היד בלי בעיה והיא הייתה עושה את זה אם הוא לא היה קושר אותה. הפסד שלו. במקום זה היא ממשיכה למצוץ את הגן-עדן-במכנסיים שלו עם ידיים קשורות מאחורי הגב, מלקקת אותו מלמטה ומענגת אותו עם השפתיים בתנועות קצובות ומהירות. היא רק פה בשבילו. לא קצינה, לא מפקדת, אפילו לא בן אדם. רק פה רטוב וזוג שפתיים רכות לשימושו. זה מוציא אותה מדעתה.
הוא מפסיק לשיר, אבל דווקא היא זאת שנזכרת פתאום במילים הבאות והבטן שלה מתכווצת לרגע
‘כל כך כל כך גדול’ את תעשי תנועות עם הידיים, כשיגיע לך לגרון תפתחי את העיניים.”
מבטה פוגש בזה של עופר והוא נחוש וצונן. הוא אוחז בראשה מאחור והיא מבינה שהוא הולך ללכת עם השיר שלו עד הסוף. אף פעם לא עשתה דבר כזה והיא קצת מבוהלת, אבל פוערת את פיה הכי גדול שהיא יכולה ומחכה לבאות.
“תסתכלי עלי מלמטה ולא תוכלי לצעוק,
מאמי, רוצה להיות בסרט ‘גרון עמוק’?,
המלך ארתור והחרב אבל בהפוכה,
אני אכניס לך את כולו ואזכה במלוכה,
מה זה בגרון שלך? פיל בנחש בריח?
לא, זה רבי נחמן, היכוני לביאת הקשיח.”
עופר אוחז בערפה ביד ימין והודף את אגנו קדימה בתנועה אטית, אבל חזקה ובלתי מתפשרת. איברו נדחס לתוך גרונה בכוח, פולש פנימה ללא רחם, מרחיב את דפנותיו. היא נזכרת באותו פיל בנחש בריח ותוהה איך הגרון שלה נראה עכשיו, עם מפלצת כזו תקועה בתוכו בעוד עופר גונח ויורק את מילות השיר מעליה, כובש אותה משניה לשנייה, אטי כמו מכבש ובלתי מתפשר כמוהו. חומת בטנו מתקרבת אל פניה לאיטה עד שכל מה שנשאר מעולמה הוא מלבן בד בצבע זית ופיסת בטן שרירית. הוא נשאר כך, נעוץ לגמרי בתוכה, אוחז את ראשה בכוח בשתי ידיו, ואז מתחיל להניע את הראש בתנועות קצרות מהירות, מזיין את גרונה ואת פיה הפעור.
פניקה מתחילה להציף את אורנה. הזין הגדול הופך את הנשימה לקשה עד בלתי אפשרית ותנועותיו התזזיתיות של עופר מאיימות לעורר בה את רפלקס הפליטה במלוא עוזו. היא מנסה לברוח לאחור, אך הדבר אינו אפשרי כאשר ידיה קשורות: עופר חש בה מבעוד מועד ואוחז בראשה בכוח.
“תירגעי” הוא אומר, ומאט מעט את תנועותיו. “את לא הולכת לשום מקום.”
הוא מחליק מגרונה אבל ידיו על ראשה שומרות שלא יצא לגמרי מפיה. אורנה מתנשפת בהכרת תודה אבל הוא מתחיל להניע את איברו בחוסר סבלנות והיא מתחילה אינסטינקטיבית למצוץ לו שוב.
“אחלה…” נשימתו מתרססת. “עוד קצת…”
לסתותיה של אורנה מתחילות כבר לכאוב ורגליה וידיה מאיימות להירדם בתנוחה הלא נוחה שנכפתה עליהן. בניגוד למציצות האלגנטיות והמתוחכמות מקודם, עכשיו אורנה פשוט מסתער על הזין בתנועות מהירות וחדות. פיה סוגר על איברו, חם ורטוב, ושפתיה המלאות עוטפות אותו, רכות כעלי כותרת של ורד. אבחותיה הודפות את האיבר המגודל עמוק לתוך פיה ומדי פעם היא אף מניחה לו לראש העבה לחדור אל הכניסה לגרונה.
לפתע עופר הודף את ראשה ואוחז באיברו מול פניה. הוא מתחיל לאונן באטיות, הוגה בקול יציב וברור את המילים הבאות.
“איזה יופי שנישנשת לי ת’נקניק סלאמי,
‘ני יקשט לך ת’פנים עם האמא של הצונאמי,
יש לך ‘אש על הפנים’ ואני בא לכבות,
צינור מכבי אש ארבע צול לפחות.
כמו רמי וריטה אשלח בך אש חמה,
שלי יותר נוזלית, יורדת לך כמו צמה
הופה על העין, הופה על האף
כמו דץ ודצה ‘ני עושה לך טיף טיף טף
מהפרצוף היפה שלך עשיתי כאן מהפכה
לפחות אצל קוסמטיקאית חסכתי לך מסכה.”
עופר מסיים את השיר ואז מתחיל לרסס את פניה בשרוכי שפיך לבנים. באופן אינסטינקטיבי היא מנסה להתחמק אבל הוא מחזיק את ראשה באצבע אחת, וממשיך לפלוט על פניה רסיסים וטיפות של שפיך עד שהוא מתרוקן. כאשר הוא מסיים הוא מתיישב באנחה על הכורסה, איברו נרפה באטיות הצידה.הוא שולח את ידו בכבדות, אוחז בשערה והודף את ראשה אל מפשעתו. אורנה מבינה את תפקידה ופוערת שוב את פיה העייף, כדי לנקות אותו, ועופר גונח את המילים.
“קדימה עם הפה ניקיון יסודי,
תשאבי מה שנשאר, זה די טעים, תודי,
רוצה ל’רגיש ת’ואקום איך שאת מוצצת,
קבלי קצת פרוטאינים, מנה יומית מומלצת.”
לבסוף עופר מרפה מראשה ואיברו מחליק מפיה, רפוי ונקי למשעי. הוא נעמד באנחה ואורז אותו אל תוך מכנסיו. אורנה, עדיין כורעת למרגלותיו, מנסה להתרומם כאשר ידיה קשורות לאחור, אבל מוצאת את הדבר מסובך. לאחר שני ניסיונות היא מצליחה ומדדה שמאלה וימינה על רגליים כואבות.
“אתה משחרר אותי?” היא שואלת ומסתובבת אליו, מפנה אליו את גבה וידיה הכבולות.
“בשביל מה?” שואל עופר.
מבולבלת, אורנה מנסה להסתובב אליו, אבל הוא אוחז באזיקון ומונע זאת ממנה.
“מה אתה עושה?” היא שואלת, אבל עופר לא עונה. הוא מרים את ידיה למעלה, גורם לה להתכופף תוך כדי כך. את החצאית לבשה בגלל טקס פיקודי לחללי גדוד פלמ”ח זה או אחר שנאלצה להיות בו היום, אבל עכשיו אותה חצאית מעניקה לו גישה נוחה לאזוריה המוצנעים. הוא מחליק יד אחת במעלה ירכיה, השנייה מחזיקה אותה מכופפת קדימה.
“עופר…די, נו…” היא מתחילה, אבל אצבעותיו מתחילות לנגן שיר פיתוי בין ירכיה, מחליקות ומרחפות בינהן כפרפרים ביער והיא משתתקת. אצבע אחת מוצאת את שפתיה התפוחות תחת התחתונים ומתחילה להתוות הבטחות על קווי המתאר שלהן דרך הבד.
רצפת העמדה שנמצאת רק ארבעים סנטימטרים מראשה ואורנה גונחת אליה, חשה בתחילת זרזוף בין רגליה. דקותיים מענגות ומייסרות ממשיכה היד לטייל על מפשעתה ואז עוזבת אותה וחוזרת ללטף את ירכיה, ואורנה נושכת את שפתיה בתסכול, ממתינה לו שיחזור אליה. חזקות אך עדינות, אצבעותיו מלטפות וצובטות את עורה מתקרבות מרחק נגיעה ממפשעתה ויורדות שוב למטה, אל עבר ברכיה.
“תיגע בי…” היא מבקשת, כאשר אינה יכולה לסבול זאת יותר, אבל עופר בשלו.
הוא ממשיך לשוטט בין ירכיה, נועץ ציפורניים בעורה, מקליד עליו כפסנתר ומרפרף מעלה ומטה. מדי פעם אצבעו נוגעת מגע אקראי ומצמרר במפשעה הבוערת, אך נגיעות אלו נותרות בגדר הבטחות לא ממומשות בלבד. אורנה יודעת שתחתוניה רטובים כבר לחלוטין, אך פרט זה, כמו גם העובדה כי היא מניחה לחייל פשוט לעשות בה מעשים שלא יעשו ושהקריירה הצבאית שלה בסכנה, משמעותיים עבורה כמו צבע גרביה ביום הראשון לטירונות. היא מרגישה שבור נפער בה, עצום ותובעני ללא מידה ושיעור.
היא יודעת גם שרק “המלך עופר” בנציון יכול למלא את החור הזה, להכיל את החלל הזה. היא צריכה זין. את הזין של עופר.
בדיוק שהיא חושבת שעוד רגע תתפוצץ, או גרוע מזה, תתחיל לבכות, הוא מניח לה ועוזב את האזיקון. אורנה מתיישרת ומסתובבת אליו.
“מה קרה?” היא שואלת, פניה סמוקים.
“כלום” הוא מיתמם. “מה קרה?”
“חשבתי שאתה הולך…”
“הולך לאן? אני במשמרת עוד שעתיים.”
“לא לזה התכוונתי!” היא מתרגזת.
“אז למה?”
“חשבתי שאתה מתכוון ל…”
“למה?”
היא מסתכלת עליו בכעס ובמבוכה, אך הוא שומר על ארשת פנים תמימה.
“נו, אתה לא מצפה שאני אגיד את זה.”
“אני לא מצפה לכלום. אם את רוצה משהו, תגידי.”
זה מצחיק. גם אחרי שהיא מצצה לו את הזין והוא חצי אנס אותה ואחרי זה הרטיב אותה באצבעות הקסם שלו, היא לא יכולה להגיד לו מה היא רוצה עכשיו. לחצי שנייה היא שוב סגן אלוף והוא חייל מצ’וקמק והיא אמורה לשמור על איזו פוזה מולו. אבל איזו פוזה? שניהם יודעים את האמת. אם הנהג שלה באמת חבר שלו, הוא יודע כבר שהיא מעריצה אותו בצורה כמעט אובססיבית כבר חצי שנה, שאין לה אף אחד והוא בטוח יודע שהיא חרמנית עכשיו בצורה שלא ניתנת להעלות על הדעת. לא, פוזות לא יעזרו כאן.
“אני רוצה שתזיין אותי.” רווחה ממלאת אותה. איזה כיף להגיד את זה, להודות בזה.
“רוצה?”
“צריכה. משתוקקת. מייחלת. זקוקה.” עוד רגע היא פשוט קופצת עליו.
“אבל את שיקרת לי.” הוא אומר.
“מה?”
“אמרת לי שאת בסיור עמדות, וסתם באת לכאן בשביל שאני יזיין אותך.”
אורנה מסמיקה ונושכת שפה. במשפט אחד הוא סיכם את כל לבטיה בשבוע האחרון, מהרגע שבו שמעה שהגיע לבסיס שלה. כל ההיסוסים, המריבות הפנימיות והקונפליקטים התכנסו לתוך משפט אחד, כמו איזה כוכב שקורס לתוך עצמו מכוח הכבידה של חרמנות קוסמית.
“אני צריך להעניש אותך.” הוא אומר, ולרגע יש לה בראש תמונה מענגת שלה שוכבת על ירכיו השריריים, חצאיתה מופשלת מעלה ותחתוניה מטה, והוא מפליא את מכותיו בישבנה המאדים. אלוהים, האם הערב הזה יכול להיות מחרמן יותר עבורה?
“את צריכה לחשוב על מה שעשית. אמרת שאת בסיור עמדות? לכי לסיור עמדות.”
“זה העונש?”
“כן. לכי לכל העמדות, תבררי מי שומר בכל עמדה, ותחזרי. אחרי זה אני יתקע אותך. אולי.”
אורנה מזועזעת לרגע. היא צריכה…להתאמץ בשביל שהוא יזיין אותה? היא הייתה אולי נותנת לו סטירה עם הידיים שלה לא היו כפותות עדיין, אבל הידיים מזכירות לה דווקא את הידיים שלו ואת ההתפרצות שהן התחילו בהר הגעש שלה ופתאום היא רואה את עצמה מכופפת…עם התחת גבוה באוויר והידיים שלו…מחזיקות אותה במותניים…חזקות…
“בסדר” היא אומרת. “אבל תפתח לי את האזיקון. ואני רוצה להתנקות, אני לא רוצה לדמיין בכלל איך אני נראית עכשיו.”
עופר מחייך ושולף אולר קטן מהאפוד שלו. הוא ניגש מאחוריה אבל פתאום היא מרגישה אותו מתעסק לה דווקא עם החולצה.
“מה אתה עושה?” היא שואלת, נזעקת.
“אל תזוזי רגע” הוא עונה והיא חשה את הלהב הקטן על כתף שמאל שלה. “שלא תיפצעי לי.”
היא מרגישה אותו חותך משהו ואז עובר לכתף ימין.
“הי!” היא מתעצבנת אבל הוא חותך גם שם משהו ומסיים עם האולר.
“מה אתה עושה?!”
ידו מחליקה אל מתחת לחולצה שלה, מתחככת במעלה גבה עד שהיא נעצרת בתופסן החזייה ואז משחררת אותה.
“הגזמת לגמרי!”
עופר רב קצת עם החזייה שלה עד שהוא מצליח לשלוף אותה. הוא חתך לה את הכתפיות, היא מבינה.שוב הוא מושך את ידיה כלפי מעלה, מכופף אותה בתהליך, ואז ידו מתנחשת מתחת לחצאיתה, עד שהיא מוצאת את תחתוניה. הוא מושך את הבד הלח מקדימה ומאחור מספר משיכות ופושט ממנה את תחתוני הכותנה הפשוטים. כאשר הוא מסיים, עופר מניח לה להזדקף ואז נעמד מולה, חיוך רחב על פניו, וסוקר את מעשה ידיו. כמו פסל לפני גוש גרניט חדש ומבטיח הוא מתבונן בה ואז מתקרב אליה ופותח שני כפתורים בחולצתה, חושף אגב כך את שדיה כמעט עד הפטמות.
ככה הוא רוצה שאסתובב בבסיס, מבינה אורנה, בטנה גוש קשה וקר. ללא תחתונים וחזייה, זרע קרוש על הפנים, ידיים כפותות לאחור.
“מוכנה?”
“תראה, אתה לא מגזים?”
“לא. רוצה לצאת לסיור עמדות או שאני ישחרר אותך ותלכי לחדר שלך?”
היא עושה את עצמה מתלבטת, אבל הגוף שלה כל כך צריך אותו עכשיו שהיא כמעט רועדת. ממילא לילה עכשיו, היא מתרצת לעצמה. מי כבר מסתובב בבסיס?
“אני הולכת.” אומרת אורנה, ולפני שההיגיון שלה יוכל להתעורר, היא מסתובבת ויוצאת מהעמדה.
מבטם הלעגני של הזרקורים שוטף אותה באור כתום וקר אבל החום שבין רגליה מחמם אותה די צרכה. היא תעשה את זה מהר. תתקרב לכל עמדה, תציץ מרחוק בלי להתגלות ואז תחזור אליו במהירות. בריצה לוקח לה רבע שעה לעשות את הסיבוב הזה. בהליכה מהירה חצי שעה.
משתדלת שלא לחשוב על כל הסיטואציה המטורפת, וגם לא על מה תעשה אם תתגלה. חושבת עליו. כמה מביך, אישה בגילה מאוהבת כמו תלמידת תיכון באיזה ילד עם בנדנה, צעיר ממנה בעשר שנים לפחות. אבל ככה זה היה מהרגע הראשון ששמעה אותו, ואחר, כששמה יד על הפוסטרים הראשונים, זה כבר היה אבוד. והמצחיק הוא שכשהייתה בת טיפשעשרה, בכלל לא העריצה אף זמר. פקודיה שהתעניינו בנימוס במגזינים יוצאי הדופן שנחו לעתים על שולחנה זכו לתשובה שהם מיועדים לבן אחותה והסתפקו בכך.
הש.ג מתגלה עכשיו מעבר לסיבוב. הצצה מהירה. שני שומרים. עומדים בחוץ ומקשקשים. מי הם? הם הם? הגבוה…רמי…רני…רני! השני…אתיופי…שיער קצוץ…של מי הוא? של יפעת. מש”ק…של…משהו…מש”ק בטחון שדה! זהו! אברהם! אברהם, מש”ק בטחון שדה ורני כהן!
משם לנשקיה. אבל בנשקיה הוא כבר אמר לה ששומר עמית, היא יכולה לזוז ישר ל”צפונית”. בלי היסוס היא חותכת. מתגנבת. נעצרת מדי פעם כאשר היא מזהה תנועה. לא לחשוב על זה. על החזה החשוף כמעט…על הידיים הכפותות. היא מרגישה את האוויר הקר בין רגליה ונשיקות הלילה הקרירות מוציאות אותה מדעה.
רכב מתקרב.
בלי לחשוב היא נכנסת מתחת לעץ הערבה שמאחורי השלישות ונצמדת אל הגזע. רעם המנוע הדיזל של ה”אביר” מתקרב והיא נצמדת עוד ועוד אל הגזע, מקווה שלא נראתה. עונג פתאומי ומוזר חולף בה כמו ברק בליל קיץ והיא מגלה שמפשעתה לחוצה מול בליטה בגזע.
הרכב עובר אותה אך היא מחליטה להישאר עוד דקה או שתיים מתחת לעץ, כדי לוודא שאיש לא מביט במקרה במראת הצד. בלי לחשוב, אגנה נע לפנים, תר אחר הבליטה בגזע והיא נאנקת חרישית כאשר היא מוצאת אותה ונלחצת אליה. אי שם במוחה היא שואלת את עצמה כמה תאים אפורים אצלה עוד מתפקדים באופן נורמלי, ואם היא עברה ממציצות בעמדות שמירה להזדיינות עם עצים, מה היא עוד הולכת לעשות הלילה? להריץ סיבוב על אחד התותחים הישנים במגרש המסדרים?
אבל הסרקזם האינטלקטואלי משרידי ההיגיון שלה הוא כלום הצורך בין הרגליים שלה וממילא הלילה היא כבר לא דופקת חשבון לאף אחד, אז היא נשארת שם מתחת לעץ, רק עוד כמה שניות, מתחככת בו בתנועות קצרות ומדויקות. בעזרת ידיה הקשורות היא אוספת את החצאית כלפי מעלה מאחור ואצבע אחת מגששת בלהט שמתחת לחצאית. זיכרון ידיו של עופר שם מטריף אותה והיא מלטפת עצמה מאחור, מחדירה בקלות אצבע לתוך החריץ הרטוב.
אגנה מזיין את הבליטה שבגזע ואורנה מניחה את ראשה על ענף מניחה לדמיונה לרוץ עם הפנטזיות שלה. פנטזיות מוכרות, בנות בית בראשה כבר כמה חודשים וכאלה חדשות שנולדו הערב.
היא ועופר בג’קוזי. היא מלקקת את גופו המקועקע תוך שהיא רוכבת עליו, והמים מתערבלים סביבם.
עופר מזיין אותה מאחורי הקלעים בהופעה. הוא כולו שטוף זיעה, מרים ומזיין אותה מול הקיר, והיא נאחזת בו בידיים ורגליים כעכבישה מורעבת, טועמת את הזיעה על כתפיו הרחבות.
עכשיו הם בלישכה שלה והוא דופק אותה מאחורה כמו שולאדי דפק את סיגלית כשהיא תפסה אותם בטעות לפני חודשיים.
אצבעה נודדת אל החור השני, הקטן, ואורנה גונחת אל העץ. היא כל כך רטובה שהאצבע חודרת בקלות והפנטזיה שלה משתנה בהתאם: עופר מזיין אותה בתחת על השולחן במשרד, איברו העצום ממלא אותה והיא בוהה בעיניים מזוגגות בתמונה שלה עם בוגי.
זה מגיע פתאום וזה חזק ומהיר ומרים אותה למעלה ומזעזע אותה ואת העץ. אפה מתמלא בריח הערבה ושיניה מוצאות ענף קטן והיא נושכת אותו בזמן שגל אחרי גל זורק אותה כמו כפיס עץ בים.
דקות אחר כך היא יוצאת ממחלפות הערבה, נשימתה עדיין מהירה ושטוחה, עלים בשערותיה ורגליה רועדות. מוחה ריק מכל מחשבה ורגליה צועדות מעצמן ל”צפונית”. פתאום היא שם, משקיפה על העמדה אבל איפה השומר? היא מחכה בחוסר סבלנות אבל זה לא מגיע.
מחליטה להתקרב בזהירות. רק שלא תיתפס כך. כפותה ופרוצה, עלים בשיערה וחזה כמעט חשוף. כאשר היא מתקרבת, אוזניה קולטות רחש קצוב, מעין המיה עדינה. כמה שניות של האזנה קשובה והיא מבינה שהיא יכולה להתקרב כאוות נפשה, שוכני העמדה עסוקים מדי, כנראה, מכדי לשים לב אליה.
ניגיסט היא מש”קית חינוך בבסיס. אתיופית מלאה וחייכנית, אשר מחלפות ראשה קלועות ומסודרות לאחור בדרך כלל. בדרך כלל תפקידה הוא ארגון של ימי חינוך, עצרות וטיולים, אך כעת היא מתפקדת כמילוי של סנדוויץ’ אנושי, אשר בקצהו האחד מצוי מש”ק הדת התחמן יעקב ובשני ערן, עובד הרס”ר החדש והחתיך. ערן, שעון על דופן העמדה ולובש עדיין את האפוד שלו, מלטף את ראשה של ניגיסט המוצצת לו את הזין. יעקב עומד מאחוריה ואוחז בישבנה הגדול, מזיין אותה בתנועות נמרצות ומלאות כוונה, שפתיו ממלמלות. מכנסיה של המש”קית עטופות סביב קרסוליה ורגליה העבות שטופות זיעה, מתנוצצות לאור הזרקורים.
בדיוק מה שהיא הייתה צריכה, לראות שכולם השתגעו הלילה. בלי לחשוב מסתובבת אורנה ומתחילה לצעוד במהירות אל עבר ה”דרומית”, שם מחכה לה עופר. צריכה אותו. עכשיו.
חצי הולכת, חצי רצה אל עבר העמדה. החזה שלה גדול מדי וחופשי מדי בשביל ריצה כזאת והוא משתולל ומפריע לה לרוץ כמו שצריך, אבל היא משתדלת. ספרינט קצר ואז כמה צעדים מהירים וחוזר חלילה.
כאב בצד.
נושפת כמה נשיפות קצרות כמו שלימדו אותה…באיזה קורס. איפה? מתי? לא משנה. הנה העמדה!
ספרינט עד העמדה והיא נבלעת באפלה המבורכת. לעיניה נדרשות כמה שניות כדי למצוא את עופר באפלולית, וליבה עולה על גדותיו כאשר היא מבחינה בדמותו. זוהר מוזר מאיר את צדו הימני של פניו ונדרשות לה כמה שניות כדי להבין שהוא משוחח בסלולרי.
“ואז מה הוא אמר?” שואל עופר את בן שיחו.
אורנה נותנת בו מבט רושף ומתחנן באחת ורוקעת ברגלה בכעס אך הוא מתעלם ממנה. היא חושקת את לסתותיה וממתינה מספר שניות, אך עופר נראה שקוע בשיחה ובקושי שם אליה לב.
“עופר…” היא אומרת בשקט, אך זה לא עונה לה.
“עופר, נו…” היא מנסה שוב, ללא הצלחה, הוא מתעלם ממנה לחלוטין.
היא מחליטה לעשות מעשה. היא מסתובבת אליו כך שידיה, הכפותות מאחוריה גבה, פונות אליו, ומגששת אחרי מבושיו. גם כאשר אינו זקור, איברו של עופר גדול ומסעיר דיו בכף ידה והיא מתחילה לנסות לפתוח את כפתורי מכנסיו. אם הוא כל כך עסוק בטלפון, היא לא תפריע לו. רק תזיין את עצמה על הזין הנהדר שלו בשקט.
“הי!” אומר עופר והודף אותה בעדינות. “את לא רואה שאני מדבר בטלפון? זה אברמסון.”
לאורנה אין מושג מי הוא “אברמסון”, אבל היא גם לא טורחת לשאול.
“אבל אני צריכה אותך!” היא לוחשת.
“מה?” מרים עופר את קולו. “אני לא שומע!”
“אני צריכה אותך.” היא אומרת בקול רם יותר.
“אה, הבנתי. את צריכה אותי.” אומר עופר. “אבל גם אברמסון צריך אותי. הוא חבר שלי.”
“אבל…” מתחילה אורנה להגיד, בלי לדעת איך היא הולכת לסיים.
“בואי תשכנעי את אברמסון שאת צריכה אותי יותר, בסדר?” מציע עופר.” תגידי לו מה את רוצה ממני.”
הוא לוחץ על כפתור במכשיר.
“הנה. את בדיבורית. דברי איתו.”
“לא.” אומרת אורנה בשקט.
עופר נותן בה מבט נוזף. היא מחזירה לו מבט במשך כמה שניות ואז משפילה את עיניה.
“הלו?” היא שואלת.
“שלום.” עונה קולו המסונטז של אברמסון. “עם מי יש לי הכבוד לדבר?”
“שלום…זאת…שמי…אורנה.”
“שלום אורנה. שמי אברמסון. אורנה, מה את עושה בבסיס?”
“אני…קצינה. מפקדת הבסיס.”
“ומה דרגתך, אורנה?”
“סגן אלוף.”
“יפה…יפה. ובמסגרת עבודתך, מה הם תפקידייך?”
“התפקידים שלי? תיאומים מול הפיקוד…מול יחידות שונות…התוויות מדיניות השימוש ב…”
“…ולהזדיין עם חיילים?”
אורנה מסמיקה בחושך.
“אורנה, את שם?” שואל הסלולרי.
“כן.”
“מה עם להזדיין עם חיילים? זה גם במסגרת תפקידייך?”
“לא, זה…”
“תחביב? השלמת הכנסה?”
“זה פשוט שאני…”
“תחביב או השלמת הכנסה? תחליטי.” תובע הקול.
“תחביב.” היא עונה.
“הבנתי. אני, אגב אוסף בולים. הבנתי מעופר שאת מעריצה גדולה.”
“כן.”
“ומה, הופעות וכל זה?”
“כן.”
“ואיפה ראית אותו כבר?”
“כל מקום.” מודה אורנה. “תל אביב שלוש פעמים. חיפה. קצרין. אשדוד. צמח.”
“ראית אותו בצמח?”
“כן.”
“הוא רק התחיל אז. כל הכבוד.”
“תודה.”
“אז מה את רוצה ממני, סגן אלוף א’?”
לרגע אורנה מתבלבלת, עד שהיא נזכרת למה הורה לה עופר לדבר עם חברו.
“כי…רציתי לשאול אותך…לבקש ממך לסיים את השיחה איתו.”
“למה?”
“כי…רציתי להיות איתו קצת לבד.”
“בשביל מה? שיחה אישית? בארבע עיניים?”
“משהו כזה.”
“לא. בשביל שיחה יש לו אותי.”
“לא בדיוק בשביל שיחה.”
“אבל הרגע אמרת שכן.” מאשים אותה הטלפון הקטן.
“בגלל ש…”
“שיקרת? תודי ששיקרת.” דורש המכשיר.
“שיקרתי. אני מצטערת.”
“תגידי: ‘אני זונה שקרנית.’“
“אני זונה שקרנית.”
“בסדר, זונה שקרנית. בשביל שתוכלי לדבר איתו אני לא מוותר עליו. מה עוד יש לך להציע?”
“אני רוצה…לשכב איתו.”
“אה. יצאה החתולה מהשק. דווקא לשכב? מה עם לעמוד? לעמוד, להתכופף קצת ולקבל מאחורה?”
“גם טוב.” אורנה חשה ברגליה מתלחלחות שוב.
“מה התנוחה החביבה עלייך, אורנה? אם היית יכולה לבחור תנוחה אחת שעופר יתקע אותך, איזו היית בוחרת?”
אורנה לא משתהה.
“מאחורה. דוגי סטייל.”
“דוגי סטייל!” צוחק אברמסון ועופר מגחך גם הוא. “האו האו, יש לנו כלבה! תנבחי!”
“האו! האו!”
עופר והמכשיר שלו צוחקים שניהם.
“עוד פעם!”
“האו! האו!”
“יפה מאוד. בואי נראה אותך, אם אני מרשה בכלל לאח שלי לזיין אותך. אחי, תפעיל את המצלמה.”
עופר מפעיל את הפנס הקטן של הסלולרי ואז את המצלמה הפנימית שבתוך המכשיר.
“תראה לי את הפנים.” מבקש הקול מהמכשיר ועופר מקרב את המצלמה אל פניה בעוד אורנה משתדלת שלא למצמץ לנוכח הפנס הקרוב אל עיניה.
“כמו שאמרת, באמת שפתיים של מוצצת. כל הכבוד.”
“תודה.” עונה אורנה ואז רוצה לבעוט בעצמה.
“איך הציצי?”
עופר פותח את כפתורי חולצתה, מניח לשדיה הגדולים והכבדים לבצבץ החוצה.
“גדולים, אבל קצת נפולים.” פוסק הרמקול.
“נו, מה אתה רוצה?” מגן עליה עופר. “בגודל הזה? איך יעמדו?”
“זה נכון. אי אפשר לקבל הכל בחיים.” עונה הקול בנימה פילוסופית. “תקפצי קצת, נראה אותם רוקדים.”
אורנה מסתכלת בעופר וזה דוחק בה במבטו.
“יאללה, קפצי.” הוא מוסיף.
אורנה מנתרת מעט, עד כמה שהיא יכולה עם ידיים קשורות ובעמדה קטנה וצפופה. שדיה, כצפוי, קופצים גם הם מעלה ומטה, כמו שתי פומלות חיוורות בליל חורף סוער.
“כשאת קופצת הם יותר גדולים. תראה לי את הכוס.”
עופר מקרב את המצלמה שבסלולרי אל ירכיה של אורנה ביד אחת, בידו השנייה מרים את החצאית. מקדימה ומאחורה ומצד לצד הוא מזיז את המכשיר, מאפשר לחברו להתרשם מרמת הרטיבות שלה. אורנה עוצמת את עיניה לנוכח ההשפלה ולא יודעת מה גרוע יותר: זה שהיא מוצגת כסוסה ביריד או העובדה שירכיה לא מפסיקים להירטב.
“הממ…” רוטן הקול אך לא מבאר. “תסתובבי ותתכופפי. תראה לי את התחת שלה.”
אורנה מצייתת וחשה מיד ביד המרימה שוב את חצאיתה.
“הממ…” מגיע שוב אותו המהום לא מרוצה מהמכשיר הסלולרי. “תפתחי את התחת עם הידיים. כן. שימי אותם על התחת…ותפתחי…בסדר…תישארי ככה. אורנה, מה הדבר הכי מטורף שעשית אי פעם בסקס. חוץ מלמצוץ לחייל שלך בעמדה, את זה אני כבר מכיר.”
אורנה עומדת כפותת ידיים ומכופפת, פותחת את ישבנה עבור גבר שלא ראתה מעולם. היא לא במצב של לשקר כרגע.
“שכבתי עם שני גברים ביחד.”
“מה? אני לא מאמין!” קורא בעל הקול מעברו השני של הקו. “אני לא מבין מה אתה מסתובב עם מופקרות כאלה!” הוא נוזף בחברו שצוחק בקול רם.
“ספרי!” הוא דורש.
“זה היה בקורס מ”פים. לפני…הרבה שנים. הייתי…קצת בקשר עם אחד המדריכים…”
“קצת בקשר? מה זה ‘קצת בקשר?’“
“לא הייתה שם…אהבה. רק…”
“הזדיינתם.”
“כן.”
“וערב אחד חזרנו מתרגיל בשטח. ונסענו למקלחת מבודדת בקצה הבסיס כדי שנוכל קצת…”
“להזדיין.”
“כן. אבל היה שם עוד מישהו מהקורס…ולא ראינו אותו עד שהיה מאוחר מדי…כבר היינו באמצע…ופתאום הוא נכנס…ואני הייתי כל כך…”
“חמה.”
“כן. שפשוט סימנתי לו להתקרב. לאבי זה לא היה אכפת, זה אפילו הדליק אותו.”
“ומה עשית עם..?”
“רועי. מצצתי לו את הזין בזמן שאבי זיין אותי.”
“אז לרועי מצצת ואבי זיין אותך מאחורה?”
“כן…” מודה אורנה. לאף אחד לא סיפרה על האירוע ההוא. זו הייתה התפרצות ספונטנית ומוזרה ומעולם לא עשתה משהו דומה. אבי המשיך לבוא אליה עם רעיונות סוטים לחילופי זוגות ואורגיות עד ששלחה אותו לכל הרוחות. מאז הדחיקה את הזיכרון, חשבה שזו הייתה השתגעות חד פעמית. עד הלילה.
“תתארי לי את הסיטואציה. אתם במקלחת…המים זורמים? לא זורמים?”
“המים זורמים..אני…עומדת…כפופה…ברכיים מכופפות קצת כי רועי נמוך…אבי…מחזיק אותי…במותניים…מזיין…מהר…חזק…”
“זה מרגש אותך להיזכר בזה?”
“כן.”
“את רטובה?”
“מאוד.”
“אחי, תבדוק אותה בבקשה.”
עופר מאיר את ירכיה המבהיקים באור הפנס מהלחות הניגרת ממנה.
“רטובה? נוזלת.” מגחך עופר.
“תביא לראות” אומר המכשיר. “תקרב את המצלמה.”
עופר מקרב את המצלמה אל בין רגליה ומניח למי שנמצא בצד השני להתרשם מהבוהק שלהן, ואורנה נושכת את שפתיה ובולעת את שרידי גאוותה המרוטה, מניחה להם להתרשם כמה היא זקוקה עכשיו. ממילא בתנוחה המשפילה בה היא נמצאת עכשיו היא לא יכולה לעשות דבר.
לפתע מחדיר אליה עופר את אצבעו והיא נאנקת בהפתעה ובעונג. האצבע מחליקה פנימה בקלות, נעלמת במהירות חלקלקה בין רגליה. מבלי לחשוב, אורנה מתחילה להניע את אגנה קדימה ואחורה, פיה נפער קלות ועיניה נעצמות אך האצבע יוצאת במהירות והיא מייללת בתסכול ואכזבה.
“למה?!” היא צועקת, עוד רגע ותתחיל לבכות. רק לא זה, היא נושכת שפתיים. רק לא לבכות מרוב תסכול וחרמנות.
“תרגעי. רק רציתי להראות לו כמה את רטובה.”
עופר מציג את אצבעו הבוהקת ממיציה למצלמה וצחקוק של הערכה נשמע מהרמקול הקטן.
“כן, אין ספק שהיא מוכנה, אבל אני לא יודע אם אני יכול להרשות לך לזיין אותה.”
“מה?” שואלת-צועקת אורנה שוב ושפתיה רוטטות מתסכול בשנית. הנה הבכי בא…הנה הוא בא…לא לבכות! לנשוך את השפה עד שירד דם, אבל לא לבכות!
“כי אנחנו לא אוהבים דובות.” מגיע הקול המתכתי מהסלולרי. “מה זה כל השיער הזה שם?”
“זה…ככה אני…” אומרת אורנה.
“אני לא יכול לתת לו לזיין אותך ככה. מצטער. הוא עוד קטן, אני לא רוצה שהוא ילך לאיבוד ביער. מצטער, אורנה, אבל זה לא ילך. זה לא את, זה הכוס שלך.”
“אבל…מה אני יכולה לעשות?” הסכר נפרץ והיא מתחילה לייבב, שונאת את עצמה על כך אבל לא יכולה לעצור. “מה אני יכולה לעשות? מה אני אשמה?” זורמות המלים מפיה, מלוחות ורטובות. “שיש לי שערות? לך אין? זה לא הוגן..!”
ראשה של אורנה נשען על קיר העמדה וגופה רוטט בבכי, דמעותיה נושרות אל רצפת העמדה יוצרות שלולית קטנה.
“חכה רגע.” אומר עופר ומכבה את המצלמה. הוא ניגש אל האפוד שלו, מפשפש בו, ומוציא תיק מהפאוץ’ האחורי.
“הי! מה קורה? אני לא רואה כלום! תפעיל את המצלמה!”
“שתוק.” נוזף בו עופר.
“די.” הוא מעמיד את אורנה עם פניה אליו ומחבק אותה. “אל תבכי.”
דווקא מחווה זו מרגשת אותה עוד יותר ובכייה של אורנה מתגבר. היא מקללת את עצמה, אך לא מפסיקה להתייפח אל תוך כתפו של עופר.
“די…” הוא טופח על גבה בעדינות. “די…תראי מה יש לי כאן…הפתעה.”
אורנה מתעשת ומנסה לרסן את בכייה. היא מנגבת את עיניה ומתבוננת בתיק הקטן שבידו של עופר. זהו תיק כלי רחצה שחור ואלגנטי, אך מלבד זאת נראה לה חסר יחוד.
עופר פותח את התיק ומראה לה את תוכנו.
בתוך התיק נמצאים כל הדברים שצפתה למצוא בתיק כזה. מברשת שיניים, משחה, סכין גילוח ובקבוקון קצף, דיאודורנט, בושם, אפטר שייב ואפילו חוט דנטלי. עופר מצביע על סכין הגילוח וליבה של אורנה גואה בהתרגשות.
“מה קורה שם?” צועק המכשיר הסלולרי המונח כעת על חלון העמדה.
“די, קרציה. סתום כבר. מיד נמשיך בשידור.”
עופר מסמן לאורנה לשבת על השולחן הקטן שבעמדה.
במצב אחר הייתה שולחת את מי שבא עם רעיון כזה לכל הרוחות. מה היא? זונה או חשפנית או משהו? זו לא הפעם הראשונה שהיא נתקלת בגבר עם הרעיון האידיוטי הזה, אבל זו כן הפעם הראשונה שבה היא מתיישבת במהירות וממהרת לפשק את רגליה.
עופר מתיז מעט ג’ל ירקרק על ידו ומורח את הקצף המצטבר שם על ערוותה והיא נרעדת למגע ידו. הוא מורח את כל הקצף עד ששערותיה נעלמות לחלוטין מתחת לשלג הריחני. ליבה הולם בהתרגשות וחשש כאשר הוא שולף את סכין הגילוח ומקרב אותו אל מפשעתה, אבל ידו נראית לה יציבה ובטוחה והיא נרגעת מעט כאשר היא מרגישה את העדינות בה מתחיל לגלח אותה.
הסכין מפלס נתיב בקצף וכאשר הוא מרים אותו, פס של עור חלק וחשוף משיער נשאר במעטה הלבן. עופר שוטף את הסכין במעט מים מהמימייה שלו וחוזר אל מפשעתה. שוב קוצר הסכין החד בשערותיה, חושף את נשמתה לאוויר הלילה והיא מפשקת את רגליה עוד יותר ונושכת את שפתיה. תנועותיו הופכות להיות מדויקות ומהירות יותר ועם כל נשיקה מהלהב שלו היא מרגישה את עצמה נחשפת עוד יותר, מגורה עוד יותר, חשופה לחלוטין.
היא מתקשה לשבת בשקט במצבה הנוכחי אך עופר נוזף בה והיא נושכת שפתיים ומתאפקת. עוד מעט. עוד מעט הוא יבוא אליה, קשה וחם וגדול ונעים ושולט. עוד מעט הוא ימלא אותה והיא תתמלא הקלה והצלה ורווחה ומנוחה. עוד מעט הוא יגמור לקלף אותה והיא תהיה חשופה לעיניו כמו חמנייה יחידה בלב שדה ריק שתמיד מחפשת את השמש שלה. עוד מעט הוא יבוא אליה, ידיים חזקות וזין קשה וכתפיים רחבות וצוואר מגונן ותחת הדוק. מתחת לישבנה היא חשה ברטיבות מתפשטת לאיטה, דמעות ירכיה מטפטפות בעצלתיים, ומאמץ נפשי נדרש ממנה כדי להישאר ישובה על השולחן. אם לא יסיים את ענייניו בין רגליה במהרה, היא תזנק עליו כחתולה, תקרע מעליו את מכנסיו בשיניה, תטיח אותו לרצפה, תתיישב עליו, רטובה ורעבה ותזיין אותו עד שיעלה השחר.
זרם ההזיות נמשך ואורנה מתבונת, קרועת עיניים, איך מדקה לדקה מעטה הקצף הולך ונעלם ואיתו גם שערות הערווה שלה. כאשר הוא מגיע לאזור שפתיה היא נבהלת מעט אבל ידו עובדת בזהירות ובביטחון ובתוך דקה נעלמות אחרונות שערותיה והיא עירומה לחלוטין לפניו. הרבה שנים לא ראתה את ערוותה חלקה ועירומה ואלמלא הייתה מגורה כל כך, אולי הייתה משועשעת מהמראה.
עופר מסיים את העבודה ומזליף מים על מפשעתה כדי לסלק את שאריות השיער והקצף ואז לא יכול להתאפק ומגניב ליקוק מהיר אל בין שפתיה העירומות מרפרף על הדגדגן הזקור והכועס. אורנה צווחת בעונג הפתאומי ומקשיתה את גבה לקראתו אך הוא ממהר להתרומם, נותן בה חיוך מתגרה ומלקק את שפתיו.
“עופר!” נושפת אורנה ,אך זה כבר מפעיל את המצלמה.
כאשר המצלמה חוזרת לחיים, עשרים סנטימטרים ממפשעתה, אברמסון מצחקק לו בצד השני של הקו.
“נו, מלך, התחלת לזיין קטינות? יש לה כוס כמו של בת שתיים עשרה…”
“יפה לא?” עונה עופר ולרווחתה העצומה של אורנה מתחיל לפתוח ביד אחת את אבזם החגורה שלו. “אני אוהב את השפתיים השמנמנות האלה. חמודות, לא?”
“באמת חמודות” מסכים אברמסון. “אני אוהב איך שהן סגורות כאלה. כמו איזה אפרסק.”
“יאללה” אומר עופר. “אני מזיין אותה. רוצה לראות?”
“סבבה” אומר אברמסון. “אין שום דבר מעניין בטלוויזיה ולא בא לי לישון.”
עופר מציב את הסלולרי על החלון ונפנה אל אורנה הישובה עדיין על השולחן. הוא ניצב מעליה, זכרותו הענקית מתנודדת בעצלתיים ומחייך אליה.
“אם היא כזאת מעריצה, אולי היא תשיר לך משהו?” מציע המכשיר.
“וואלה.” מסכים עופר. “תני לי את ‘גם אני רוצה’.” הוא אומר לה, מסמן לה באצבעו להתחיל לשיר.
“עכשיו אני כי ההוא הלך,” היא מתחילה ועופר רומז לה לפשק את רגליה ולהרים אותה. בידיה הכפותות היא נאחזת בשולחן, מרימה את רגליה העירומות למעלה ככל שתוכל, חושפת אליו את ערוותה העירומה.
“עכשיו אני כי הייתי מוכרח,
את לא הסטייל שלי פשוט הייתי חרמן,
לא הלכתי לזונה רק כי אין לי מזומן”
עופר מניח את קצה הזין שלו בין רגליה ונדמה לה שהיא יכולה לחוש כל מעלת חום שהוא מפיץ. הוא מלטף בעזרתו את ירכיה ובטנה נרעדת כאשר ראשו מתחכך לרגע בערוותה העירומה. אורנה מפשקת את רגליה עוד יותר, פתוחה אליו לרווחה על השולחן הקטן והיא מתבוננת בפה מלא רוק בזין הגדול המרפרף לו סביב ערוותה, פרפר אכזר וסבלני מעל פרח נוטף צוף.
עופר מפתיע אותה ורוכן בין רגליה, מטביע נשיקה על ירכה, ועוד אחת על הירך השני. היא גונחת בקול רם והשקיקה מתחילה לזעזע את אגנה, כמעט בלי שליטה. שוב מנשק עופר את ירכה הימני, הפעם קרוב יותר למפשעתה ואז חוזר אל הירך השמאלי. אורנה שוקעת לאיטה אל תוך הצורך הבוער בשיפולי בטנה, חשה שאם בעוד רגע לא ינשק אותה שם, היא תתחיל לצרוח או להשתולל אבל היא מפחדת שסתם תתחיל לבכות. אם הייתה יכולה, הייתה תופסת אותו בשיערו ומטביעה את שפתיו הרכות והמייסרות בדיוק במוקד סבלה המתוק, אבל ידיה קשורות, וכל שהיא יכולה לעשות עכשיו זה להגביה את אגנה בתחינה אילמת ולהתנשף. לפחות אף אחד לא שם לב שהפסיקה לשיר.
שפתיו של עופר ממשיכות לרפרף בין ירכיה במסגר הולך וקטן עד שהבלתי יאומן מגיע ולשונו מנשקת את מפשעתה, מלקקת ליקוק ארוך את החריץ שבין שפתיה. אורנה גונחת בקול רם ועופר מתחיל ללקק בשקדנות את הסדק הצר. לשונו ארוכה וזריזה וכאשר היא מלטפת את הדגדגן הזקור שלה, רעד חולף בגופה של אורנה, מהמפשעה ועד קצות הציפורניים, ונדמה לה שאפילו שערות ראשה מזדקפות קצת. מתחת לישבנה, ידיו תרות אחר ידיה וכאשר הן נפגשות, אצבעותיהם משתלבות. היא אוחזת בו בכוח, כאילו שאם תעזוב הוא יעלם והיא תישאר עם הר הגעש המתפרץ שלה לבדה.
דווקא המגע עם אצבעותיו החזקות הוא הזרז להתפרצות בשיפולי בטנה. כמו מבט ארוך אל תוך השמש, עונג גס ממלא את כל ישותה, חזק וצורב, חם ובהיר והיא זועקת בקול גדול, גופה מזדעזע ומרעיד את השולחן, רגליה מתנופפות באוויר. ידיה מחזיקות בידיו כאילו היו הדבר הממשי היחיד סביבה, העוגן המעגן אותה למציאות והיא נאחזת בהן בעוצמה מבלי להרפות לרגע. פרק זמן שאינה מסוגלת למדוד היא מרחפת כמה קילומטרים מעל הכאן ועכשיו עד שהיא מתחילה לשקוע לאיטה אל המציאות, גופה צונח לו באטיות של נוצה מבעד לעננים.
היא שומעת מישהי בוכה ונדרשות לה כמה שניות כדי להבין שזאת היא. דמעות מחליקות מעיניה, מהירות וחסרות מעצורים, בעודה שוכבת לפניו, שמוטה ופשוקת רגליים, מתנשפת ומעכלת את שרידי העונג הזורם עדיין בעורקיה.
עופר מזדקף מבין רגליה, פניו רטובים ממציה ומתבונן בה במבט השמור בדרך כלל לשוורים: נחיריו מורחבים, כתפיו רחבות ומשורגות וראשו מורכן מעט כאילו עומד הוא לנגוח בה. בלי לומר מילה הוא אוחז בכתפה, מעמיד ומסובב אותה ואז משכיב אותה שוב על השולחן, הפעם על בטנה. תנועותיו מהירות וגסות אך תחת שהדבר יעורר בה רתיעה או חשש, אורנה שוב מתרגשת. התכליתיות שבתנועותיו מבהירה לה שהפעם אינו מתכוון להתעלל בה במטלות סדיסטיות או להטיח בה הלצות סרקסטיות. הוא פשוט הולך לזיין אותה, כמו שאיש מזיין אישה.
או כמו שפר מזיין פרה.
דמותו של פר שחור, שרירי ורב און הגוהר מעליה מבליחה לפתע במוחה, חזיון תעתועים לא קרוא. היא חשה בנשיפותיו קצרות הרוח, שומעת את פרסותיו הבוטשות באדמה והגוש הקשה והלוהט המתחכך בירכיה אינו יכול להיות אלא איברו החייתי. בעוד רגע יעלה עליה, קובר אותה תחת כובד משקלו ויחדיר אליה זין גדול כזרועו של גבר.
הזיותיה מופרות למגע אצבעותיו של עופר בין שפתי ערוותה. בתנועה מיומנת הוא מפשק אותן ומיד חודר אליה, נוקשה ונחוש. כמו בור מים חרב במדבר המקבל את הגשם הראשון, כך היא מקבלת אותו אלא שהיא כולה רטובה וחלקלקה עבורו. אורנה בקושי מרגישה את מגע איברו בין כתליה, או את מגע ידיו על מתניה. היא רק חשה את עצמה מתמלאת, כאילו הייתה ריקה וחסרה מאז ומעולם ותמיד הייתה בחיפוש אחר משהו. מאחורי ראשה, שרידי תאיה האפורים רומזים לאורנה שהיא פשוט צריכה קצת לצאת יותר לבלות.
ידיו של עופר על מתניה חזקות ומצמידות אותה ללא יכולת לזוז בעוד אגנו דופק אותה בתנועות מהירות ועמוקות, שולח אדוות עונג בגופה כאילו היה אבן המושלכת לאגם. אורנה שרועה על השולחן, שריריה רפויים כמעט לחלוטין והיא מניחה לו להלום בגופה חסר החיים כמעט. אם יהלום בה מספיק חזק, אולי ימחה את החיוך המטופש המרוח עכשיו על שפתיה.
השיניים. היא מרגישה כל חבטה של אגנו בשיניים, כאילו עוד רגע יעופו סתימותיה והגשר שעשה לה דוקטור בן-בסט יתמוטט. פיטמה אחת שלה מכוסה בחולצתה הצבאית אבל השנייה מתחככת בפורמייקה של השולחן, רוקדת לקצב שמכתיב אגנו של עופר והדבר מסב לה הנאה כמו מדורת אושר קטנטונת.
היא מתענגת על התחושות הממלאות אותה. על מצחה על משטח העץ. על הכאב העדין בברכיה הנמתחות בכיוון הלא נכון בכל פעם שהוא חודר אליה. על ריח שמן הרובים והדאודורנט על ציפורניה החופרות בכף ידה. על טעם הרוק בפיה. כל כך טוב לה עכשיו, שגם צרחות רגלי המתכת של השולחן על רצפת העמדה נשמעות לה קצביות להפליא, שיר מטורף וקסום של תשוקה מוחלטת, טהורה כלבן אורו המסמא של ברק.
אבל היא רוצה להרגיש עוד יותר, להגביר את עוצמת תחושותיה ולמסמר את הדקות והשעות הקרובות אל תודעתה לתמיד.
להרגיש עוד, יותר חזק.
“תגיד לי…” היא שומעת את עצמה, מתרססת ומתנשפת. “זה הכי חזק שאתה יכול?”
“מה?” נעצר עופר. אורנה מרגישה ניצחון קטן שהצליחה להפתיע אותו עד כדי כך. בשיכרון כוח השמור לילד שיודע שהתעלול שהוא הולך לעשות בכיתה יזכה אותו בעונש חמור אבל ממשיך בכל זאת, היא חוזרת על דבריה.
“אתה…מזיין כמו חנון. חשבתי…שתדפוק אותי קצת…”
“כמו חנון?”
“הכל…דיבורים. פקה פקה…” היא לואטת את הדברים.
“אתה פקה פקה, אחי?” מקרקר המכשיר היושב על אדן החלון. הסלולרי, כנראה, מוצא את הערתה משעשעת.
“אולי” אומר עופר בשקט מבשר טוב ורע. “אולי אני קצת חנון. אולי אני קצת פקה פקה.”
“אולי,”הוא מתחיל שוב לזיין אותה, במתינות הפעם. “אולי אני פקה פקה. אולי אני עדין מדי.” הוא מגביר את קצב תנועות אגנו. “אבל אני אשתדל יותר, המפקדת.” מהירות הזיון שלו מתגברת. כעת הוא מזיין אותה כמו קודם, אבל הוא עדיין מגביר את העוצמה ובתוך כמה דקות אורנה מוצאת את עצמה נדפקת כפי שלא נדפקה מעולם.
השולחן רוקד וחורק תחתיה, אורות זרקורים כתומים מרצדים מול עיניה והתנשפויות וגניחות, שלה ושלו ממלאים את העמדה הקטנה. הוא דופק אותה חזק ומהר אבל משהו אפל ולא מוכר בה רוצה להרגיש עוד. היא מדמיינת אותו מכאיב לה, הופך כל עצב בגופה לזרקור של תחושות והאורגזמה שלה נסחטת ממנה כמו תינוק הנשלף בואקום. משום מה מתעורר בה דחף להתנגד לשיא הריגוש המתקרב אליה כמו קיר של גלים, אך דפיקותיו המהירות והחזקות של עופר וידיו על ישבנה ממוטטים את כל הגנותיה. הסיטואציה כולה, בה היא כפותה מרצונה ונבעלת ככלבה בעמדת השמירה על ידי מושא הערצתה מחד, וחייל שלה מאידך, חזקה ממנה. כאב, היא רוצה קצת כאב כמו שמדורה רוצה בנזין. היא שומעת את עצמה גונחת וצועקת כאשר קיר המים של הריגוש מתרסק עליה, תוהה במעומעם אם קולה מגיע עד המגורים ואם מישהו שם מזהה את קולה של המפקדת הנטחנת עד דק ב”דרומית”.
“פקה פקה?” שואל עופר, מתנשף מעליה.
“האמת?”
“את רוצה להתחיל איתי?”
“אתה קצת…עדין מדי.” על אף שאורנה שיכורת ריגוש, היא עדיין לא מצליחה להוציא את המילים המדויקות מפיה, לכוון אותו אל המטרה.דברים שהיא יודעת עם הכוס היא לא יודעת עם הראש.
“הוא תמיד היה כזה עדין” עולה קולו של אברמסון. “נפש של אומן, את יודעת.”
“עדין מדי.” צוחק עופר ומפליק לה סטירה מצלצלת על ישבנה ואורנה גונחת לא רק מכאב. הוא חוזר לזיין אותה, מדי כמה שניות מוריד לה סטירה צורבת לחי על ישבנה.
“עדיין עדין לך?” הוא שואל אחר כחמש סטירות כאלו.
“אל…תפסיק…” היא מתחננת, קולה קרקור מעובה ומוזר.
“אני יפרק אותך.”
“אתה לא יכול…לפרק אותי…”
“אני יכול לנסות.” הוא אומר ומתחיל לזיין אותה באמת.
עופר לופת את מותניה של אורנה ומתחיל לזיין בכוח. אגנו מוטח בישבנה בעצמה, מזעזע את כל גופה בתנועות אלימות ומהירות. הוא עוזב את מותניה ואוחז במקום באזיקון הקושר את ידיה, משתמש בו כבידית כדי להרים אותה ולאלץ אותה להרים את ישבנה. בתנוחה זו הוא חודר אליה עמוק יותר והיא מרגישה חסרת אונים עוד יותר. הריגוש גואה בה.
הפראות שבו מבהילה אותה, מרגשת אותה. הוא מכאיב לה עכשיו בזווית הגבוהה מדי אליה הוא מרים את ידיה ובברוטליות של מהלומות אגנו, אבל פראות זו היא בדיוק אותם מסמרים שביקשה כדי לקבע אותו ואת הלילה הזה את קיר הזיכרונות שלה. עופר מניח לאזיקון ובמקומו אוחז בשיערה הקשור מאחורי ראשה ומושך אותו בכוח כאילו היה רסן של סוסה. ראשה נמשך לאחור והוא ממשיך להלום בה, איברו נכנס ויוצא מתוכה במהירות, מזעזע את גופה מקצות הציפורניים ועד לשיניים. הוא מקרב את ראשה בכוח אל פניו ומסנן באזנה:
“מספיק חזק לך?”
כמו נרקומן המקבל את המנה שלו באיחור, עיניה של אורנה מגולגלות מעלה ופיה פעור מעט אבל היא מהנהנת לאיטה.
מבלי להרפות מעורפה, עופר חוזר לסטור לישבנה בידו השנייה, משאיר חמסות אדמדמות על על ישבנה הבהיר. כל סטירה מהדהדת במערות גופה, מדגדגת נקרות עונג חבויות וידו האוחזת בשיערה בטוחה כידו של רב חובל המנתב את ספינתו בסערה, שולט בה שליטה מלאה. כמו אותה ספינה, היא חשה גם אצלה בסערה המתרגשת, רעמים בשיפולי בטנה, ברקים בקצות אצבעותיה. הסופה מתגברת, גלים גדולים של תענוג מרימים אותה גבוה ואז שומטים אותה מטה, מסוחררת וחסרת משקל. כפות ידיו של עופר ניתכות על ישבנה כמו שבר ענן, אצבעותיו כבדות וחסרות רחמים על העור העדין של אחוריה, אך היא מתענגת על גשם הכאב, נוצרת כל טיפה ממנו.
מלח צורב את עיניה והיא חשה בבגדיה נדבקים לגופה, רטובים מזיעה. הזיעה מגיעה גם כריח לאפה, חריפה ומרגשת, מעורבבת בריח הסקס הממלא את העמדה הקטנה. ידיו הסוטרות לה משמיעות קולות לחים כאשר הן נוחתות על ישבניה המתנוצצים ונדמה לה שחריקותיו הקצובות של השולחן הן המוזיקה הכי מגרה ששמעה אי פעם, מוזיקה של סקס מטורף.
“תסתכלי על עצמך…איך את מזדיינת עם חייל שלך.” מתנשף עופר באוזנה, מילותיו המלוכלכות מציתות אותה עוד יותר.
אורנה מהנהנת במהירות והוא מבין את הרמז.
“את קצינה…זונה…קצינה…זונה…” הוא מתאים את ההפלקות שהוא מפליא באחוריה לקצב מילותיו.
“קצינה…זונה…פותחת…רגליים…מקבלת…זיין…פותחת…ת’פה…מוצצת…יפה…”
זה כנראה לא יהיה הטוב שבשיריו, אבל כאילתור זה לא רע בכלל. מזמן לא דיברו אליה כך, מלוכלך ומסעיר והמילים האלה מאיצות את דופק ליבה.
“תגידי את זה.”
“תכריח אותי.”
עופר מחייך חיוך עקום של חיבה ורשעות ושולף את איברו ממנה בתנועה אחת. לרגע היא חושבת שכך הוא מתכוון לאלץ אותה לנבל את פיה ובינה לבינה מבינה שאולי הוא גם יצליח, אבל יש לו תוכניות אחרות. הוא מקרב את הראש של איברו הגדול את פי הטבעת שלה ומצמיד אותו אל החור הקטן.
“תגידי שאת קצינה זונה.”
אורנה נרעדת. היא כבר התנסתה במין אנאלי בחייה. לפעמים היה מהנה, לרוב לא, אבל אף פעם לא עשתה זאת עם מישהו גדול כמו עופר. מצד שני, הלילה הזה כבר חרג מזמן מכל גבולות ההיגיון וגם הכאב יכול להיות תבלין מהנה למדי כאשר ארוחת הסקס לוהטת מספיק.
“עם זה אתה בא…להפחיד אותי? עם הקיסם הזה?” היא שואלת וצוחקת מהבדיחה ומחשש גם יחד.
עופר צוחק איתה, מצטרף לבדיחה שלה. הוא אוחז באיברו ביד אחת, מפריד את פלחי עכוזה הרטובים מזיעה ומיצים בידו השנייה, ודוחף מעט את אגנו כדי להפעיל לחץ על הטבעת האנאלית שלה ולהראות לה שהוא רציני.
“הוא גדול. הוא יכאיב לך. תגידי את זה.” הוא אומר ללא הומור.
“יכאיב לי?” ליבה של אורנה הולם בהתרגשות ובפחד. “אני בקושי ארגיש אותו, את הגפרורון.”
“תכף תגידי גם שאת רוצה לקבל אותו בתחת.”
“אני מתה לקבל אותו בתחת.” היא מתריסה, ניבולי הפה כמו מים חיים על פניה.
“יאללה יאללה.”
“אני רוצה להרגיש אותך פותח לי את התחת.” היא אומרת שוב, ליבה הולם בחזה.
“נראה אותך.” אומר עופר.
אורנה מרגישה אותו מתעסק שוב באזיקון ולאחר כמה שניות חשה בפלסטיק נקרע וידיה משתחררות. היא מזיזה את ידיה הנוקשות ונאנחת כאשר כתפיה חוזרות לחיים. עופר, מצידו, מתיישב על הכורסה, זקפתו זקורה ובולטת. הוא מוציא מתיק כלי הרחצה שלו צנצנת קטנה ומורח את תוכנה על איברו בתנועות רטובות וחלקלקות.
"מה אתה מורח?"
"קרם לילה."
"תגיד לי, איזה מין ראפר קשוח שם קרם לילה?"
"ראפר קשוח שצריך להצטלם ל'פנאי פלוס' ולא רוצה להראות כמו צב" הוא אומר. "אמרת שאת רוצה בתחת? בואי נראה אותך.”
“מה… אתה רוצה שאני אעשה?” היא שואלת בחשש, עדיין עסוקה בלהחזיר את הדם לכתפיה.
“שבי עלי אם את כזאת גיבורה. תשחילי את התחת שלך על הזין שלי, נראה אותך.”
ליבה של אורנה הולם בפראות בחזה. זה דבר אחד להתכופף ולהיות סבילה, אך הוא מאתגר אותה לעשות את המעשה בעצמה.
“נו, כולה קיסמצ’יק. גפרורון” הוא מתגרה בה. “מה את עושה עניין?”
“אני מפחדת לשבור לך אותו. שלא תוציא לי גימלים וגלעד יבוא לבכות לי שאין לו שומרים.”
“פקה פקה, את מתה מפחד. תודי בזה ואני לא אשפד לך את התחת כמו פרגית בגריל.”
אורנה ניגשת אל החייל שלה ונעמדת מולו, בגבה אליו. חצאיתה מכסה שוב את ישבנה והיא מרימה אותה לאיטה,חושפת טפח אחר טפח ונועצת בו מבט מתגרה. עופר מביט בישבנה המפציע מתחת לחצאית בעיניים כלות, ליבו מאיץ את פעימותיו.
“רוצה את זה?” שואלת אורנה כאשר ישבנה עירום למחצה.
עופר מהנהן, עיניו גדולות ועגולות, ואורנה אוספת את החצאית וקושרת אותה כך שישבנה חשוף אליו לגמרי, מוצק ועגול. היא נשענת על השולחן עליו נדפקה קודם לכן, אוחזת בו בשתי ידיה, ומתחילה לנענע את ישבנה כמו הרקדניות בקליפים שלו של “מסיבה במזוודה” ו”למעלה למטה”. מבט מעבר לכתפה מבהיר לה שהיא משיגה בדיוק את האפקט לו קיוותה: עופר נועץ את מבטו בישבנה, עיניו קרועות לרווחה ופיו פעור כדי סדק דק. פלחי עכוזה גדולים ובוהקים באור הזרקורים הכתום והוא אינו יכול להתיק את עיניו מהתנועה התזזיתית שלהם ומהעמק המסעיר שבינהם. מבלי לחדול מתנועתיה, אורנה מישירה אליו מבט ואז סוטרת לעצמה על הישבן. גל התרגשות קרה מזעזע את עופר.
“אני אוהב את התחת שלך…” הוא אומר בפה יבש.
“יותר מאשר את התחת של האתיופית הזאת מהקליפים שלך?”
“שרי…שרי. איזה תחת הא? היא הייתה מעריצה שלי, את יודעת? סתם באה לראות איך אנחנו מצלמים, לא רקדנית מקצועית. איך שראיתי את התחת שלה, נדלקתי. עשרים דקות אחר כך כבר זיינתי אותה בתחת במלתחות. היא לא הפסיקה לבכות לי אבל מה אפשר לעשות? ראית איזה תחת? גדול כזה ושחור, וכשמורחים אותו בשמן שיזוף…”
“איזה גועל נפש אתה!” אומרת אורנה ומלקקת את שפתיה. היא מדמיינת את איברו הענקי של עופר מפלח את הישבן השחור של הרקדנית וחשה ברגליה נחלשות.
“תירגעי, הייתי אז בן שבע עשרה. מה ידעתי? בואי תקבלי קצת גועל נפש.”
אורנה מזדקפת ומתקרבת אליו, גבה אליו.
“תחזיקי לי בברכיים.” הוא מנחה אותה, ואורנה אוחזת בברכיו שעדיין מכוסות במכנסי צבא. עופר מכוון את איברו אל מתחת לחור הקטן שלה, ואז אומר:
“הזדמנות אחרונה. רוצה לוותר על זה?”
“לא.” עונה אורנה בפשטות ותחילה להנמיך את ישבנה. ראש הזין החלקלק מתחיל להילחץ אל מול פי הטבעת והיא דוחפת עצמה למטה בכח, נאחזת בברכיו. היא חשה בטבעת האנאלית שלה נפערת במחאה ובראש השמנוני שלו מבצבץ לתוכה. חושקת שיניים, היא ממשיכה לרדת בכח, גופה כולו נאבק בשריר הטבעתי העקשן.
“אולי בכל זאת תוותרי?” מציע עופר.
“שתוק.” נובחת אורנה. פניה מכוסות אגלי זיעה טריים מהמאמץ ושפתיה מכווצות, היא ממשיכה להיאבק בגופה עד שהיא מרגישה את פי הטבעת שלה נכנע ונפתח ואת כיפת הזין של עופר מבקיעה את דרכה לתוכה.סיפוק וכאב, התרגשות וחשש מציפים אותה וליבה הולם בפראות. היא מנסה להמשיך לרדת אך עופר עוצר בעדה.
“בסדר, זה מספיק.”
“לא…זה…לא…” היא מתאמצת.
“אולי די?”
“אולי…תסתום?” הכאב בישבנה פוחת והריגוש שלה מתגבר. “איך זה? תספר לי…”
“ענק. התחת שלך…לוחץ עלי…וזה רך ולוחץ באותו זמן…רוצה לראות?”
“איך?”
“את מגיעה לסלולרי שלי?”
אורנה רוכנת מעט קדימה, גונחת אגב כך בהפתעה וכאב כאשר איברו גונב עוד כמה סנטימטרים אל תוך הפיר שבאחוריה. היא לוקחת את הסלולרי ומגישה אותו לעופר.
“אברמסון הלך לישון.” הוא מעיר. “מה המספר שלך?”
הוא מצלצל אליה והיא מפעילה את המסך הקטן שבמכשיר שלה. התמונה קטנה אמנם, אבל היא מבינה את מה שהוא מצלם ומשדר אליה: את התחת שממלא את המסך היא מזהה כשלה. גדול מדי לטעמה, אבל מוצק ועגול למרות זאת, וכעת גם מכוסה אגלי זיעה. אבל במרכז התחת נעוץ איברו של עופר, גדול להפחיד. המראה המהפנט שולח ברקים של ריגוש בכל גופה, הופך את הכאב לעונג אפל והיא מתבוננת, קרועת עיניים, בישבנה ההולך ומעלים עוד ועוד מהאיבר הנוקשה לתוכו.
עופר שולח יד אל בין רגליה ואצבעותיו מוצאות את הדגדגן, ואורנה גונחת בקול כאשר הן מלטפות אותו. עופר מעביר את הסלולרי קדימה וכעת היא צופה באצבעו מרקדת על ערוותה העירומה, החפה מכל שיער.
כאשר אינה יכולה עוד לדחוק אותו לתוכה היא נעצרת, מתמכרת בפה פעור למחצה למראות האסורים במסך הקטן, לתחושת המלאות באחוריה, לאצבעותיו המרפרפות על דגדגנה.
“זהו?” הוא שואל מתחתיה.
“זהו.”
“איך זה?”
“מוזר.”
“מוזר נעים?”
“מוזר נעים. כן.”
“וזה?” הוא שואל ומסיג מעט את את איברו מתוכה כמה סנטימטרים ואז מחזיר אותו לתוכה.
“נעים.”
הוא ממשיך להוציא ולהכניס אותו, מזיין אותה באטיות מתחתיה.
“יותר מהר…” היא מתרגשת.
“את רוצה את הזין שלי יותר מהר?”
“כן…”
“תגידי את זה.”
“תזיין אותי יותר מהר…”
“איפה?”
“בתחת…” המילה נורית בתוכה כמו קליע קרחוני ומסעיר המתרוצץ בעורקיה. “תזיין אותי בתחת מהר.”
“תזייני את את עצמך.” הוא נעצר.
“קדימה.” הוא מוסיף כאשר היא משתהה.
אורנה מתחילה להניע את אגנה מעלה ומטה בתנועות זהירות, חוששת לעשות תנועה שתכאיב לה, אך לאחר כמה ניעות שכאלה העונג שמסב לה החיכוך הזר בדפנות פי הטבעת שלה מתגבר על החששות והיא מגבירה את מהירות תנועותיה. היא נאחזת במסעדי הכורסה ומניעה את אגנה מעלה ומטה בתנועות מהירות, משפדת עצמה, “כמו פרגית בגריל” היא נזכרת בדבריו של עופר, על איברו. גניחות נפלטות מפיה ונדמה לה שהיא גם מקללת ועופר שומט את הסלולרי ומלטף את חזה בעדינות ביד הפנויה. החור הקטן של ישבנה הופך להיות מוקד עונג, לוהט ומענג, שורף ומרגש. אצבעותיו מרחפות על כל גופה, פרפרים על דגדגנה, בטנה, ברכיה, פטמותיה, מלטפים וצובטים, מעסים ונוגעים.
הפעם היא חשה באורגזמה שלה מדגדגת אותה בעדינות, ריחופים פרפריים בקצות האצבעות, עדינים כקרן שמש בודדה המפציעה בין ענני סערה. היא מרחפת אל עבר אלומת האור מבעד להמולת הגניחות והחריקות, מניחה לחומה להתפשט באבריה ואז, כאשר קרן החום מתחיל להצית אותה, היא רוכבת עליה כמו הייתה רוכבת על סוס מעופף בלב הסופה. גל אחר גל של עונג בוהק מזעזעים אותה, מרעידים את ידיה ורגליה והיא קוראת בשמו של עופר כאילו היה הדבר הממשי היחיד בו היא יכולה להיאחז. ממרחקים היא שומעת גם אותו גונח ומתנשף ושתיים ידיים חזקות אוחזות בה מאחור ומחבקות אותה, תוך כדי כך משפדות אותה עוד יותר על הזין הגדול, והיא מנחשת שגם הוא גומר עכשיו, פולט את זרעו אל תוך מעייה.
* * *
אבינדב ממהר אל העמדה הדרומית. הוא חדש בבסיס וחייל טרי בכלל ולא רוצה לטחון את מי ששומר עכשיו בעמדה, למרות שזה לא אשמתו שהסמל תורן לא הכיר אותו.
הוא עסוק בלהיטיב את האוזניות שבאוזניו כאשר לפתע דמות יוצאת מהעמדה הדרומית. ומתחילה ללכת לכיוונו, הליכתה אטית ומתנודדת. כאשר היא מתקרבת הוא רואה שזו אישה, קצינה. הוא מתבונן בה בעיון. היא לובשת חצאית אך זו עקומה ועקומה גם החולצה שהיא לובשת. החולצה כולה נמצאת מחוץ לחצאית, רק שניים מכפתוריה רכוסים (וגם אלה אינם בחורים הנכונים) ועל כתפיה הוא מבחין להפתעתו בדרגות סגן אלוף. שיערה של הקצינה סתור וחיוך עקום שפוך על פניה.
“ערב טוב, חיילצ’יק.” היא מחייכת אליו.
“ערב טוב.” הוא אומר וממהר לשלוף את האוזניות. אסור לשמוע בשמירה, אבל בדרך מותר, לא?
“מה אתה שומע?”
“המלך עופר.” הוא אומר במהירות. הוא בצרות?
“תן לשמוע.” היא דורשת והוא מגיש לה אוזניה.
“המלך הזה הוא מלך העולם,
בנים תאכלו ת’לב כי הוא גדול יפה מושלם,
המלך עופר מהודו ועד כוש,
ממיטה למיטה, מכיבוש לכיבוש…“
“מלך.” היא אומרת ומחזירה לו את האוזניה. “לילה טוב.”