רימונים, חלק א’

המולת כבאים, שוטרים וסקרנים מקדמת את פניו של אלון כאשר הוא מתקרב עם הג'יפ אל בית הוריו, ומעבר לה מתאבכות תימרות עשן. הוא מחנה את הג'יפ, יוצא ממנו ומפלס את דרכו בהמון עד שסרט סימון משטרתי חוסם את דרכו.
"הלו, עוף אחורה!" צועק אליו השוטר המיוזע כאשר אלון מתחיל לעבור מתחת לסרט.
"זה הבית של ההורים שלי." אומר לו אלון.
"הוא גר כאן!" צועק השוטר אל קצין משטרה שעומד בסמוך.
הקצין מתקרב אליו במהירות ואיתו מגיע כבאי מפויח ושטוף זיעה.
"היה מישהו בבית ?" שואל הקצין בזהירות.
"לא" אומר אלון. "ההורים שלי בנפאל ואחותי גרה באיטליה."
"ברוך השם." אומר הקצין ורווחה מתפשטת על פניו. הרוגי תאונות הדרכים ומשפחותיהם השבורות מספיקים לו, הוא לא מחפש בכוח למי לבשר בשורות רעות.
"אבל הבית טוטאל לוסט" אומר הכבאי. "קצר ממשהו. אולי בסלון."
אלון מסתכל בשרידי הבית העשנים, אכן טוטאל לוס. זה הבית בו גדל וכמעט כל זיכרונות הילדות שלו קשורים בצורה זו או אחרת בבית הזה אבל הוא עדיין לא מרגיש כאב או אובדן. הבעסה היא שאין לו עכשיו איפה להיות. סמסטר קיץ לא התחשק לו לקחת והוא ידע שההורים בנפאל ביוני-יולי, לכן לא חידש את חוזה הדירה, כי חשב שיגור בבית שלהם עד המילואים. בעוד שלושה ימים יארח אותו צה"ל לחודש, אבל בינתיים תכנן לגור אצל הוריו.
"יש לך איפה להיות ?" שואל אותו הקצין. "אתה רוצה שנדבר עם השירותים הסוציאליים ?"
"לא ולא." עונה אלון לשתי התשובות. "לא, אין איפה להיות ולא, אני אסתדר כבר. אני אישן אצל חבר או משהו."
כל החברים הישנים שלו מהשכונה כבר לא גרים כאן יותר והחברים מהלימודים בירושלים, וממילא בדירות הסטודנטים הזעירות שלהם לא היו יכולים לארח אותו. נו, מילא, ישן כמה לילות בג'יפ, עד שיבוא לו רעיון. אולי יגור במלון.
לאחר כשעה הכבאים מסיימים את ענייניהם בחורבה המעשנת. הם מעמיסים ציוד על שתי הכבאיות בעוד מכוניות המשטרה כבר נעלמות והשכנים הבודדים שצופים במתרחש ממהרים להעלם לתוך בתיהם. השכונה הישנה הפכה עם השנים לשכונת יאפים, והוריו הם מהבודדים שנשארו ברחוב. רוב השכנים היום לא מכירים זה את זה ובוודאי שלא אותו.
"היה לך כאן רכוש רב ?" נשמע קול מאחוריו ואלון מסתובב בבהלה, הקול מבעית אותו גם אחרי כל השנים הללו.
אישה מבוגרת עומדת שם. לראשה היא חובשת כובע לבן רחב תיתורה וזוג עיניים כחולות מציץ בו מתחתיו.
"גברת קליין…" אומר אלון, כופה על עצמו להירגע מהפאניקה הישנה. בכל זאת, הוא כבר מבוגר. וחוץ מזה, רימונים הוא קונה היום בסופרמרקט. "שלום…לא, לא היה לי כאן כלום, רק ג'אנק ישן. אבל להורים שלי…הכל הלך."
"זה כואב" אומרת גברת קליין באמפתיה אמיתית. "אני מאמינה שהכל היה מבוטח, אף על פי שיש דברים שאי אפשר לקנות בכסף."
"נכון." עונה אלון קדורנית.
"בוא" היא מחייכת, ואלון מבין כי מעולם לא ראה אותה מחייכת. "בוא אלי, אתן לך לשתות."
"תראי, אני רוצה לזוז…" הוא אומר. בכל זאת, גברת קליין. לא מתאים הקטע.
"לפחות היה הגון ותסייע לי בניקוי החלונות לאחר השריפה. אחרי הכל, כל חלונותיי הפונים לגינת הוריך מפוייחים."
אלון מהסס. מצד אחד, זו כמובן שלא הייתה אשמתו, אך בכל זאת הוא מפחד מגברת קליין מאז שהוא זוכר את עצמו.
"בוא" היא מצווה. "אני אתן לך משהו קר לשתות."
גברת קליין מסתובבת מבלי לחכות לתשובה ומתחילה לטופף על עקביה לכיוון ביתה. אלון ניגש אל הג'יפ, לוקח משם את תיק הצד שלו וממהר אחריה. למרות גילה, הליכתה נינוחה ויציבה, אצילית כמעט. רגליה עטויות גרביונים שחורים על אף החום ולרגליה היא נועלת נעלי עקב אלגנטיות. חצאית בהירה חובקת את רגליה מהברכיים ועד למותניה. גברת קליין השתנתה אך מעט מיום שעזב את השכונה.
אלון מתבונן סביבו בעצבנות כאשר הם פוסעים בעד השער. מוזר לו לראות את שיחי הבוגנוויליה מבפנים. הוא ראה אותם כך רק פעם אחת, וגם זה היה בלילה, לפני הרבה שנים. הבית מוקף בגינה גדולה, מנוקדת בעצי פרי. רימון, הוא יודע בלי לבדוק. המרפסת בכניסה מוצלת ושולחן וכסא בודד ניצבים שם. אלון נועץ מבט בג'קוזי גדול צמוד לבית, מחוץ למרפסת. הג'קוזי המפורסם של משפחת קליין. פעם הוא נראה לו ולחבריו ענקי, הם קראו לו "הבריכה של משפחת קליין". הוא עדיין ג'קוזי לא קטן, אך בריכה הוא לא.
"מה שלום בעלך ?" הוא שואל. הוא מקווה פתאום שהיא יודעת שהוא לא היה בחבורה שבעלה תפס לילה אחד משתכשכת בג'קוזי.
"בעלי נפטר לפני שמונה שנים." היא אומרת ופניה מתעננים לרגע.
"אני מצטער." אומר אלון במבוכה. הדוד אהרון נפטר לפני שמונה שנים ? הוא רק התגייס אז. למה ההורים לא אמרו לו ? אולי הם כן והוא שכח?
"גם אני." אומרת גברת קליין בשקט.
הבית קטן, אפל ונעים וריח זר של מקום אחר ממלא אותו. כאן כבר אף אחד מהשכונה לא היה, זה בטוח. חוץ, אולי, מדוב ("הנמלים", שאכל פעם סנדוויץ' עם נמלים) שנפל פעם כששיחקו סטנגה מול הבית של גברת קליין והתחיל לבכות כל כך חזק שהיא יצאה אליו והכניסה אותו אליהם. תמיד הוא סיפר שהיא הכניסה אותו לבית וגם נתנה לו להתרחץ בבריכה, אבל אף אחד לא האמין לו.
הם עוברים סלון קטן ונכנסים למטבח.
"שב." היא מצווה. "אני אכין לך דבר מה לשתות, ואז נצא החוצה להתבונן בקיר."
גברת קליין פותחת את המקרר ומתכופפת כדי להוציא בקבוק זכוכית, בעוד אלון מתיישב על כיסא מטבח ישן. הוא מוצא עצמו בוהה אינסטינקטיבית בישבנה ומגחך לעצמו. קודם הבית שלו נשרף ואחר כך הוא מסתכל על התחת של גברת קליין. זה נהיה ביזארי מרגע לרגע.
"תודה" הוא אומר כאשר היא מגישה לו כוס צוננת ובה משקה לא מוכר. "זה טעים!" הוא אומר בהתפעלות לאחר לגימה ארוכה.
"זהו מיץ רימונים שאני מכינה לבד."
"טעים לאללה." הוא מודה, מרגיש מעט נינוח יותר לראשונה מאז שפגש בה.
"חכה עד שתטעם את ליקר הרימונים שלי" מחייכת גברת קליין ועיניה הכחולות בורקות.
"אפשר עוד כוס ?" מעז אלון.
"אחרי שנסיים" היא פוסקת והוא מוריד בבהילות את כוסו.
גברת קליין אומרת משהו בגרמנית.
"מה אמרת ?" הוא מסתקרן.
"קשה לתרגם. משהו על זה שילדים קטנים לא יכולים לאכול את כל העוגה בלי לסדר את החדר."
"את מגרמניה ?" שואל אלון. היו עליהם הרבה שמועות בשכונה וידעו שהיא טסה לשם כל שנה, אבל אף אחד לא ידע בדיוק.
"במקור" היא אומרת. "אם כי את רוב שנות צעירותי ביליתי בשוויץ דווקא. עליתי לאחר המלחמה."
אלון כמעט שואל על השואה, אבל מספיק הוא הכאיב לה קודם עם בעלה המנוח, לכן הוא סותם את הפה וקם. יאללה, יתחיל ויגמור עם זה ואז ייסע לבית מלון. גברת קליין חובשת את כובעה ושניהם יוצאים מהבית.
הגדר החיה שפונה אל חצר הוריו שרופה, הקיר מושחר והחלונות מפויחים. סולם, דלי וסמרטוט שגברת קליין הכינה כבר מונחים ליד הקיר ואלון תוהה אם היא התכוונה לנקות לבד אלמלא היה מופיע.
"את החלונות תנקה עכשיו, זה מה שדחוף יותר" אומרת גברת קליין. "את הקיר תסייד במועד מאוחר יותר."
אחרי כל השנים האלה האישה הזו נשארה בדיוק אותו דבר, נוכח אלון. אולי קצת קמוטה יותר, אבל חוץ מזה, הוא פשוט כאילו נפל באיזה קמט בזמן חמש עשרה שנים אחורה. שהוא יסייד לה ? רבאק, הוא כבר לא בן עשר. למרות זאת הוא לא אומר דבר, רק לוקח את הסמרטוט, טובל אותו בדלי ומתחיל לנקות את החלון.
"השתדל שלא ליפול" היא אומרת. "אני נכנסת הביתה, השמש מעייפת אותי בגילי."
* * *
העבודה נמשכת למעלה משעה, ובסיומה אלון צמא, מיוזע ויגע. הוא יורד בפעם האחרונה מהסולם, ומהדס, גבו כואב, אל הבית. עכשיו יברח מכאן. הוא ייקח את התיק ויעוף מכאן. ייסע לתל אביב, ימצא מלון, יתקלח וילך לישון. יש לו בחשבון מספיק כסף לשכור מלון לכמה לילות, ושם יוכל גם ללמוד בשקט, יש לו פרויקט להגיש או-טו-טו.
הוא נכנס בשקט למרפסת. אולי היא ישנה ואז הוא יוכל להסתלק בלי בעיות. את הקיר הוא יסייד לה, הוא חושב בסרקזם. בסדר, רק שניה.
בזהירות הוא פותח את דלת הכניסה ואז רואה אותה, או יותר נכון, את רגליה. מאוורר מונח על הרצפה מול רגליה, מסתובב על צירו באיטיות, והיא קוראת עיתון, שעונה לאחור בכורסא. ליבו של אלון מנתר פתאום כאשר המאוורר פונה אליה ומשב רוח מרים את חצאיתה. הבד מתרומם מעל ירכיה וסנטימטרים ספורים של עור מבליחים מעל גרבי ירך. אלון מבחין לרגע ברצועות המתרוממות מחלקם העליון של הגרביים אל עבר החלק הנסתר מתחת לחצאית. היא לובשת ביריות, הוא מבין בהתרגשות פתאומית.
זו לא הפעם הראשונה שהוא רואה ביריות כמובן. רואים אותן בסרטים ישנים ובחלונות ראווה, ובסרטי הפורנו הן כמעט מדים, אך זו הפעם הראשונה שהוא רואה אישה הלובשת גרבי ירך וביריות סתם כך, בבית. אותה פיסת ירך שהבליחה לה לרגע נצרבת בעיניו כאילו נעץ מבטו בשמש.
נעליה של גברת קליין מונחים לידה וכפות רגליה עטויות גרבי הניילון מונחות זו על זו. היא מחככת אותן באיטיות ופיו של אלון מתייבש, עיניו צמודות למחזה. היא ממשיכה לחכך את כפות רגליה בחושניות עצלה והן מלטפות זו את זו כזוג אוהבים. נדמה לו גם שאגנה זז מעט, אך הוא לא בטוח. הוא כן בטוח בזקפה המתהווה במכנסיו.
"אלון!" היא מבחינה בו לפתע וממהרת להזדקף. "לא הבחנתי בך. אנא סלח לי על…הדרך שבה ראית אותי, אינני מורגלת בחברת אנשים בשנים האחרונות."
"לא, זה בסדר." הוא ממלמל. "אני רק לוקח את הדברים שלי ועף."
"לא ולא" היא קובעת. "היכנס למקלחת, כבר הכנתי לך מגבת וחיממתי לך מים."
הוא מתלבט. לפני רגע רצה לעוף מכאן אך עכשיו…הבגדים נדבקים לגופו והוא מחליט שמקלחת לא תזיק לו.
"בסדר," הוא אומר. "איפה המקלחת ?"
היא מובילה אותו במסדרון צר אל המקלחת ומראה לו את המגבת שהכינה לו. מקלחת זה בדיוק מה שהוא היה צריך. זרמי המים שוטפים את הזיעה והפיח מגופו ושיערו, ומקלים על הכאבים בשריריו שנתפסו מהפעילות הלא שגרתית על הסולם. כאשר הוא מסיים להתקלח הוא מבין שאכל אותה. מגבת נקיה אמנם יש לו, אך בגדיו הנקיים נמצאים בג'יפ, בחוץ. לא נורא, יצא במגבת החוצה. הוא מתנגב ולובש את המגבת לחלציו.
"סיימת ?" היא שואלת כאשר הוא יוצא מהמקלחת והוא מהנהן.
"אבל שכחתי את הבגדים בג'יפ" הוא אומר. "אני יוצא להביא אותם."
כאשר הוא עובר לידה המרווח הצר בין קירות המסדרון מאלץ אותם להידחק לרגע זה אל זו וירכה מתחככת באיברו מתחת למגבת. אלון מסמיק וממהר להתרחק לפני שתבחין בזקפתו. הוא חייב למצוא איזה זיון. הלילה יצא לתל אביב וינסה למצוא מישהי באיזה פאב.
אלון מכניס את תיקיו אל תוך הבית ומוצא בגדים ללבוש, ג'ינס וטי שרט.
"מה זה ?" שואלת גברת קליין. "איך תישן כך ?"
"לישון ? אני נוסע."
"אבל הצעתי לך מיטה" היא אומרת. "בוא, תישן קצת, ואז תיסע. לאן אתה ממהר כל כך ?"
הפעם הוא נכנע מהר. ממילא העייפות כבר מתחילה להשפיע עליו והגוף שלו כואב. גברת קליין מובילה אותו לחדר השינה ומפעילה מאוורר. אותו ריח זר ונעים שהריח בסלון נוכח גם כאן, חזק יותר. לפני שהוא נרדם בין מצעי הכותנה הנקיים הוא מבחין בדלתות ארון הבגדים הגדול שבחדר ותוהה בינו לבינו כמה גרבי ירך וביריות הוא מכיל.
* * *
כאשר הוא מתעורר הוא מוצא את עצמו שטוף זיעה בחדר הלוהט. הוא קם מהמיטה ויוצא מהחדר. את גברת קליין הוא מוצא הפעם במטבח הקטן, לבושה בטרינינג ועסוקה במעין התעמלות מוזרה. היא מחזיקה במשענת הכיסא, גבה אליו, ומביטה מעל לכתף ימין.
על אף שמבטיהם נפגשים היא אינה אומרת דבר והוא מבין שהיא מרוכזת בהתעמלות. היא שולחת מבט דומה מעבר לכתף שמאל, ואלון ניגש בשקט אל המקרר, לקחת משהו לשתות. הוא מוזג לעצמו מים צוננים לכוס זכוכית ומתבונן בה בשקט. עכשיו היא משתוחחת ומזדקפת, ידיה לא עוזבות את גב הכיסא. יש לה תחת נחמד גם אם קצת נפול, מבחין אלון באומץ. הוא חשב שלנשים בגילה הכל כבר מצ'וקמק.
מבלי לעזוב את גב הכיסא, גברת קליין פוסעת מספר פסיעות לצד אחד, ואז לצד השני מתרחקת מהכיסא ככל שתוכל מבלי להזיז אותו.
"ו…זהו" היא אומרת ועוזבת את הכיסא. "סיימתי להיום."
"מה זה היה ?" הוא שואל.
"התעמלות" היא אומרת. "כדאי גם לך לנסות."
"זה התעמלות ?" הוא שואל. "גם אני מתאמן, אבל לא ככה. בחדר כושר."
"זו התעמלות בשיטתו של ד"ר משה פלדנקרייז זכרונו לברכה" היא מסבירה. "מיום שהתחלתי להתעמל כך, לא החמצתי יום אחד. ועכשיו, ברשותך, אחליף בגדים ואלך לנפוש לי מעט בז'קוזי. התרצה להצטרף אלי ?"
הג'קוזי של משפחת קליין. וואו. חוץ מזה עדיין חם לאלון והוא מזיע. יאללה, נו. הוא מהנהן. זה יום של קטעים מטורפים, אז למה לא?
"המתן כאן" היא מצווה ועוברת מהמטבח לחדר השינה הסמוך. "אני רק מחליפה לבגד רחצה."
"נורא חם כאן." הוא אומר בקול רם, למרות שאין צורך לצעוק כי היא לא סגרה את הדלת.
אלון שומע את אוושת הבד המחליק על עורה בעודה משילה את בגדי האימון שלה.
"נכון" היא מסכימה איתו. "אלה בלוקים ישנים."
"למה אין לך מזגן ?" הוא שואל ומכחכח בגרונו בעצבנות. אוושות הבד דוממות ואלון שומע ארון נפתח. עכשיו היא מוציאה את בגד הים מהארון, הוא מבין. היא עירומה לגמרי עכשיו.
"יש" היא מודה. "אך הוא גורם לי לראומטיזם, לכן איני מרבה להפעיל אותו."
שקט משתרר בבית ואלון שומע אותה נעה בחדרה.
"אלון ?" היא קוראת לו לאחר מספר שניות והוא מסתובב. גברת קליין עומדת מאחורי דלת חדרה, ראשה מציץ מעבר לה.
"אני חוששת ששכחתי את בגד הרחצה שלי על חבל הכביסה בחוץ. הבא לי אותו בבקשה."
אלון יוצא מהבית וניגש אל חבל הכביסה. בגד ים שלם בגזרה שמרנית תלוי שם, לצד שמלות, סדינים, לבוש תחתון, גרבי ירך וביריות נוספות. הוא מתבונן סביבו בזהירות ואז בוחן לוקח בידו חגורת בירית אחת וממולל אותה בין אצבעותיו. המשי רך ונעים ונראה לו שהתפרים שחוקים מעט, עדות לשימוש מרובה. בסוף הוא מוריד את בגד הים מהחבל וחוזר אל תוך הבית.
"תודה" מחייכת גברת קליין. כאשר היא מושיטה את ידה אל בגד הים נחשפת כתף צנומה ועדינה ואלון בולע רוק. גברת קליין נעלמת בחדרה ואלון מסתובב, המום ומבולבל.
הוא התחרפן סופית, הוא מבין. זהו. זה לא שהוא לא ראה כבר בחורות, להפך. מאז גיל שש עשרה הוא מעולם לא היה לבד יותר משבועיים. רווית, החברה הקודמת שלו, היא פאקינג דוגמנית. ביום הסטודנט של שנה א' הוא זיין שלוש בחורות ביום מטורף אחד. הייתה לו חברה, לילך, שהייתה דיילת בבריטיש. פעמיים הם הצטרפו למועדון השחקים. ופתאום מה ? הוא מתחרמן מהאישה שהכי הפחידה אותו מהיום שהוא זוכר את עצמו. והיא בטח יותר מבוגרת מאימא שלו.
"הנה." אומרת גברת קליין ויוצאת מחדר השינה.
"וואו." אלון שומע את עצמו אומר. היא רזה ועורה רפוי במרפקים ומתחת לזרועות, אך מעולם לא חשב עליה כך. וואו. בגד הים הסגול נראה כמו גלימת מלכות מתחת לשיערה הכסוף, המבליט את עיניה הכחולות.
"תודה לך" קורנת אליו גברת קליין. "אני הולכת להביא לנו דבר מה לשתות. אני מציעה שבינתיים תחליף לבגד רחצה. ניפגש בז'קוזי."
אלון ניגש אל תיקו ומוציא משם בגד ים. הוא נכנס לחדר האמבטיה, נועל את הדלת, מתלבש במהירות ואז יוצא אל המרפסת.
"וואו." אומרת גברת קליין למראהו. היא יושבת בג'קוזי המבעבע, כובע קש לראשה ובידה כוס ובה ליקר אדום כהה. על מגש כסף בפינת הג'קוזי ממתינה כוס זהה, מלאה אף היא, וכד זכוכית מאורך, מלא באותו ליקר.
"מה ?" מתבלבל אלון.
"מאומה" היא אומרת. "הכנס, המים נעימים."
הוא נכנס בזהירות אל המים, ושם לב כי עיניה נעוצות בו. במפשעתו, ליתר דיוק. הוא לא צריך להתבונן מטה כדי לנחש במה בדיוק היא מסתכלת, הלחץ הנעים בין רגליו כבר מדווח לו בעליצות כי שהאידיוט למטה מותח את בגד הים בגאון. בתנועה מהירה הוא מתיישב, מתיז עליה תוך כדי.
"הישמר!" צווחת גברת קליין בהפתעה.
אלון מתיישב בסרבול ומתבונן סביבו, אולי ימצא בור לקבור בו את עצמו. זקפתו טובעת במבוכה.
"הנה, קח מעט מהליקר שלי" מחווה גברת קליין לעבר המגש. "הכד הזה הוא בן שנתיים."
הוא לוקח את הכוס העדינה ולוגם. הליקר עשיר, מתוק וסמיך וניחוח הרימונים בו כבד ונעים.
"אחלה. איך את עושה אותו ?"
"זה סוד" היא צוחקת. "תנוח דעתך, זה לא כל כך מסובך. גרגירי רימון, סוכר וקינמון. והרבה סבלנות."
שניהם שותקים, מקשיבים לבריזה בין שיחי הבוגנוויליה, לדרורים והשחרורים בתגרות היומיות שלהם ולעיר, שהדיה נשמעים מרחוק. אלון מרוקן את הכוס וממלא לעצמו עוד אחת.
"סבלנות יש לי" הוא אומר לאחר מספר דקות. "עובדה, בסוף נכנסתי לחצר של משפחת קליין, אכלתי להם מהרימונים וגברת קליין לא אכלה אותי."
גברת קליין מחייכת.
"חכה," היא זוקפת גבה. "עוד לא יצאת…"
אלון מרשה לעצמו לגחך. לא שזה כל כך מצחיק, אבל הוא מתחיל להירגע וגם האלכוהול מתחיל להריץ איתו דיבור. הדבר הזה יותר חזק ממה שמרגישים בהתחלה.
"איפה…" הוא שוכח פתאום את שמו של בנה. "יאיר ?"
יאיר היה מבוגר בכעשר שנים מהמבוגר שבילדי השכונה ומעולם לא שיחק איתם.
"הוא חי בגרמניה, איזו אירוניה." היא מחייכת חיוך מריר. "כדאי שתודיע להוריך על השריפה. קח מהם את הטלפון של סוכן הביטוח שלהם."
אלון מהנהן.
"אני אתקשר לאחותי. ההורים שלי בנפאל. אבל אין מה למהר, שום דבר לא בוער."
שניהם צוחקים מההלצה. היא יפה כשהיא צוחקת, מבין אלון. היא יפה בכלל, עם הקמטים והכל, הוא נוכח פתאום.
"איפה אחותך ?" היא שואלת.
"במילנו."
"מה היא עושה שם ?"
"לומדת עיצוב פנים ומלמדת אירובי ופיתוח גוף."
"אני מבינה שזה אצלכם במשפחה ?"
"למה ?" שואל אלון וממלא לעצמו כוס נוספת.
"גם אתה די…מפותח." אומרת גברת קליין. כפל המשמעות של דבריה מתחוור לה והיא ממהרת להוסיף : "בגוף. בשרירים. נתתי בך מבט כשנכנסת לג'קוזי."
"אז על זה הסתכלת…" מעז אלון.
גברת קליין מצחקקת.
"כמה פעמים עוד יזדמן לזקנה כמוני להתבונן בבחור יפה כמוך ?"
"כמה זקנה, באמת ?" הוא שואל.
"שבעים, ביוני האחרון." היא אומרת ואלון משתנק מהליקר מרוב הפתעה. הוא מתחיל להשתעל והכוס נשמטת מידו ונעלמת במים המבעבעים.
גברת קליין מתבוננת בו בשעשוע, מתקשה להסתיר את שביעות רצונה.
"שבעים ?" הוא שואל לאחר שהתעשת ומשה את הכוס מהמים.
היא מחייכת ומהנהנת.
"בן כמה יאיר ?" הוא שואל בספקנות.
"שלושים ושבע עוד מעט" היא עונה. "כשהבאתי אותו לעולם הייתי מבוגרת, בת שלושים ושלוש."
"הוא נולד בארץ ?"
"כן. בבית החולים 'הקריה'. ילד יחיד. מפונק כמו אימא שלו" היא מחייכת חיוך מריר. "אחרי הצבא יצא לטייל באירופה ומאז הוא בא רק לבקר בראש השנה."
בעלה מת ואת בנה היחיד היא רואה פעם בשנה, חושב אלון. בדידותה של גברת קליין נוגעת לפתע ללבו והוא מתמלא חמלה. ראשו עדיין קל בהשפעת האלכוהול וללא אומר הוא עובר לשבת לצידה, זרועה נוגעת בשלו, ואוחז את ידה הקטנה בידו.
* * *
"תודה." אומרת גברת קליין לבסוף, מפירה את שתיקתם.
השמש כבר שקעה ואלון לא יודע כמה זמן בדיוק ישבו כך, זה לצד זו בג'קוזי.
"אין בעד מה." הוא אומר במבוכה, ולא יודע מה לעשות עכשיו.
"עלי לצאת ולהתקלח." אומרת גברת קליין באינטונציה העניינית והמוכרת שלה ואלון מהנהן.
היא מזדקפת ויוצאת מהמים, מתנגבת ונכנסת אל תוך הבית. אלון נשאר לשבת, כוס ריקה בידו. מלנכוליה ממלאת אותו, והוא מהרהר ביום המוזר. השריפה. גברת קליין. הוא צריך להתקשר לאחותו, אך אין לו חשק. אף פעם לא היו חברים טובים ומן הסתם היא תנסה לרמוז שהשריפה איכשהו באחריותו. ליתר בטחון הוא ממלא עוד כוס של ליקר רימונים.
הוא מחליט לצאת מהמים, להתארגן ולנסוע לתל אביב. הוא ימצא שם איזה מלון ויעבוד על הפרויקט שאותו עליו להגיש. קצת מדכא לגלות באמצע התואר השני שפיזיקה בכלל מעניינת את התחת שלו, ואופטיקה עוד פחות. חבל על מה שנשאר בכוס, הוא חושב ומרוקן אותה.
גברת קליין יוצאת מהבית, לבושה בהידור. לראשה היא חובשת כובע בהיר ושרשרת פנינים מעטרת את צווארה. היא לובשת חולצת מלמלה ארוכת שרוולים וחצאית צמודה ולרגליה נועלת נעליים גבוהות עקב. צמידי זהב קלוע נחים על ידיה העדינות ובידה היא אוחזת תיק קטן. לאלון היא נראית כמו דמות מסרט איטלקי, אצילית ואלגנטית.
"וואו." הוא אומר.
"אתה מרבה להשתמש במילה הזו" אומרת גברת קליין. "לשמחתי." היא מחייכת.
"הולכים לאן שהוא ?" הוא שואל.
"אני יוצאת למסעדה."
"ואני אתארגן ואסע לתל אביב."
"בשום פנים ואופן לא" קובעת גברת קליין. "שתית יותר מדי."
"אני בסדר." משקר אלון.
"אתה שיכור" היא פוסקת. "האם תבטיח לי שתישאר כאן, או שעלי להחביא את מפתחות המכונית שלך ?"
אלון לא אומר דבר אך הוא מהנהן באיטיות. הוא יודע שהוא שיכור לאללה, וכרגיל אצלו במצב כזה, הוא נהיה מלנכולי ועייף.
מכונית נעצרת מול הבית.
"והנה אלפרד." היא מוסיפה.
"מי זה אלפרד ?" שואל אלון.
"החבר שלי." מחייכת גברת קליין ואלון מרגיש כאילו סטרה לו.
שער הכניסה לחצר נפתח ואיש זקן נכנס בו ומתקרב אל הבית. גם הוא לבוש בהידור. בגדים לבנים וכובע ברט בצבע בז'. אלון מנחש שהם בני אותו גיל, אך אלפרד נראה יותר כפי שבן שבעים אמור להיראות. הוא שעון על מקל הליכה מעץ, ועל אף שניכר בו כי הוא מתאמץ לנוע בקלילות, אלון מנחש שברכיו מציקות לו.
על אף שעוד לא החליף איתו מילה, אלון מיד שונא אותו.
"אלפרד." מחייכת גברת קליין אל הזקן ויורדת מהמרפסת.
"את מרהיבה ביופייך כרגיל." אומר אלפרד.
"תודה." היא מחייכת. שניהם מתחבקים בנימוס ומתנשקים על הלחיים.
"זהו אלון." אומרת גברת קליין ואלון מעווה את פיו לכדי חיוך מינימלי. "הוא שכן שלי. בית הוריו עלה באש."
"הו ?!" אומר אלפרד. "אם תרצה, יש לי מכר שבבעלותו חברת שמאות. אם תרצה…"
"לא, תודה." קוטע אותו אלון.
אלפרד משתתק וגברת קליין אוחזת במרפקו במהירות.
"נלך ?" היא שואלת, נותנת באלון מבט נוקב.
אלפרד מהנהן והם מתחילים לפסוע בכיוון השער.
"שלא תעז לנסוע לתל אביב, אלון!" קוראת אליו גברת קליין. "הבטחת!"
* * *
אלון יוצא מהג'קוזי ומתנגב. הוא נכנס אל הבית ומתבונן סביב, ראשו ריק ממחשבות. הסלון ישן אך שמור היטב, הרהיטים עשויים מעץ כבד, הויטרינות מלאות כלי כסף עדינים ושטיח עבה מרפד את הרצפה. על קיר אחד תלויים מדפי ספרים. רובם בגרמנית, מיעוטם ספרי טבע וארץ בעברית. ארון תקליטים עומד בפינת החדר. אלון פותח אותו ומוצא בו עשרות תקליטים של מוסיקה קלאסית וכמה של ג'ז. איכסה.
מספר הטלפון של אחותו באיטליה שמור אצלו בזיכרון של הסלולרי. היא מופתעת לשמוע ממנו ופורצת בבכי כאשר הוא מספר לה מה קרה. לא, אי אפשר להיות בקשר עם ההורים עד סוף החודש, הם בטרק בהרים. הוא בסדר ? כן. איפה הוא ישן ? אצל חבר, אלון מוצא עצמו משקר. היא זוכרת איך קוראים לסוכן הביטוח, והוא יחפש אותו בדפי זהב. מה, באמת נשרף הבית ? הוא לא עובד עליה ? לא, באמת נשרף.
"לך לישון, אלוני, אתה נשמע לי מצ'וקמק לגמרי." היא אומרת ברגישות מפתיעה ואלון מתקשה פתאום להחזיק את הדמעות. הוא מבטיח לה שיעשה כן ואז נפרד ממנה ומנתק את הטלפון.
הוא מוציא מתיקו כמה ספרי לימוד, פורס אותם על שולחן הקפה שבסלון ומתיישב על הספה. למשך ארבעים ושמונה שניות הוא אכן מעיין ב Lasers and electro optics: Fundamentals and engineering ואז סוגר אותו בטריקה, הוא לא יכול ללמוד. "החבר שלי." היא אמרה על אלפרד. אם יש לה חבר, למה כל הפלירטוטים האלה ? יותר מדי זמן לא זיין והליקר הזה דפק לו את השכל, הוא מבין. עדיף שילך כבר לישון.
אלון קם מהספה וניגש לחפש מקום לישון. יש חדר בו לא ביקר עדיין, מן הסתם חדרו של יאיר, הבן. הוא פותח את הדלת ומדליק את האור. החדר עמוס מדפים ועל כל מדף נחים עשרות דגמים ובובות בסצינות שונות. הוא ניגש אל המדפים. בוב קטנטן, לבוש בבגדי רועים ובידו קלע, עומד מול בוב גדול יותר, לבוש בשריון ואוחז חנית גדולה. דוד וגוליית, הוא מבין. הבובות אינן גדולות יותר מאצבעו והן צבועות בצורה חיה ומדויקת. הוא מתבונן סביב : על כל מדף מוצגת סצינה דומה, רובן מהתנ"ך, השאר אינן מוכרות לו, אולי מסרטים ישנים. רמת הדיוק בכל סצינה כזו מדהימה. כל בובה ובובה לבושים וצבועים בקפידה, ובדרך כל הם מוקפים בצמחיה ותפאורה הולמים. ליד חלון גדול נמצא שולחן עבודה ועליו כלים וצבעים. מיטה אין בחדר.
אלון עייף ומותש ורגליו נושאות אותו אל חדר השינה. הוא מתיישב שם עד שיחשוב על משהו ונרדם.
* * *
הוא מתעורר במיטה כעבור כמה שעות, מכוסה בשמיכה קלה. מאוורר מטרטר בעדינות, מסתובב חרישית על צירו ואור ממנורת הרחוב צובע את האפלה בכתום. קול נשימה נשמע לפתע מימינו. גברת קליין, חושיו מזדעקים לפתע. היא שוכבת על צידה, גבה מופנה אליו, לבושה בכותונת שקופה. נשימתה של אלון נעתקת לרגע : באור המעומעם, ברור לו כי אינה לובשת חזיה, וגבה הצר עירום מתחת לבד הדקיק. בהחלטה אימפולסיבית הוא מפשיל ממנה באיטיות את השמיכה הקלה, עד שירכיה נחשפות. היא לובשת תחתונים מיושנים מעט מתחת לכותונת, אך קו המתאר של חריץ ישבנה ברור מתחתם, אפל ומפתה. אלון נושך את שפתיו ויורד מהמיטה במהירות, לפני שיעשה משהו מטופש.
לאחר מספר היתקלויות כואבות ברהיטים מצליח אלון למצוא בחושך את הספה שבסלון. הוא נשכב עליה, ועוצם את עיניו, אך השינה לא באה. מראה גבה החשוף של גברת קליין מתחת לכותונת לא נותן לו מנוח.
אלפרד הוא "החבר שלי", הוא מסתובב לצד השני.
היא כמעט עירומה לגמרי מתחת לכותונת, הוא נזכר ולא יכול שלא לדמיין את החום שבין ירכיה.
משהו נוגע בו והוא מסתובב בבהלה. דמות עומדת לידו, לבושה כותונת לבנה.
"אה…" הוא ממלמל ומתיישב. "לא יכולתי לישון…לא היה לי נוח שם…"
"שששש…" לוחשת גברת קליין בחושך. "ששש…" הפעם הלחישה קרובה יותר.
היא רוכנת אליו ולשונה מרפרפת על אזנו, מצמררת אותו. אלון גונח והיא מתחילה לנשק את דרכה במורד לסתו וצווארו. שפתיה מוצאות את פטמתו, קטנה וקשה והיא יונקת אותה, לשונה מרפרפת עליה, סוחטת ממנו קריאת עונג. היא עוברת לפטמה השניה ומעניקה לה טיפול דומה, אך הפעם יד רכה וענוגה פולשת אל תחתוני הבוקסר שלו ואצבעותיה מלטפות את אשכיו בעודה נושכת בעדינות את פטמותיו ומוצצת אותן. אלון נשען באיטיות לאחור, מניח לה לכשף אותו.
כמו לבה לוהטת, ראשה גולש באיטיות במורד בטנו, שפתיה יונקות ומנשקות. היא נושכת בעדינות את עצמות האגן שלו ולשונה מרקדת עליהן. ליבו כמעט מחסיר פעימה כאשר אצבעותיה מפשילות את תחתוניו מטה וזקפתו מזנקת אל החושך, רעבה וכואבת.
"הו…גברת קליין…" הוא גונח כאשר שפתיה עוטפות את איברו. "זה טוב…"
שניהם ישובים על הספה עכשיו. הוא שעון לאחור והיא גוהרת מעל חיקו, איברו בפיה הלוהט. אלון מניח בעדינות את ידו הגדולה על ראשה, אך אינו דוחק בה ומניח לה להתקדם בקצב שלה. היא מתענגת על האיבר הקשה, טועמת ומלקקת אותו, מבשמת מריחו וחשה את חומו וגודלו. ראשה עולה ויורד על איברו, אך שפתיה עוטפות אותו מבחוץ, מבלי שהכיפה שבקצהו תבקר בלועה.
"מודגשלכט." היא אומרת, או ככה נשמע לאלון.
"מה ?" הוא שואל בפליאה.
"כך קוראים בגרמנית למה שאני עושה עכשיו."
"אה." אומר אלון.
"ובעברית איך ?" היא מסתקרנת.
"מציצה." הוא אומר. "את מוצצת לי את הזין." למרות שהאישה שלצדו היא כבר מזמן לא גברת קליין של ילדותו, הוא מוצא שהוא מתרגש מלדבר גסויות לידה.
"תמצצי לי את הזין בבקשה, גברת קליין." הוא מבקש וגונח כאשר היא נענית לבקשתו. "תודה."
הפעם היא מסתערת על ראש האיבר. היא מכניסה אותו אל פיה ומתחילה להניע את ראשה בתנועות איטיות מטה ומעלה. היא גם אוחזת את בסיס איברו בין אצבע ואגודל ידה הימנית ומאוננת לו תוך כדי המציצה. מחשבותיו נודדות אל עצי הרימונים של ילדותו, ועל השומרת הקשוחה שלהם שעכשיו מוצצת לו את הזין.
היא לוקחת את ידו שמונחת על עורפה ולוחצת עליה, דוחפת על ידי כך את ראשה מטה על איברו. אלון מתבונן בה בבלבול והיא עושה זאת שוב, ומרימה את מבטה אל שלו. היא מסמנת לו לעשות כך, הוא מבין. האם היא רוצה שהוא ידחוף את הזין שלו לפה שלה בכוח ? בחורות הרי שונאות את זה. היא מסמנת לו שוב והפעם הוא דוחף את ראשה מטה בעדינות. שוב היא מסמנת לו, חזק יותר, והוא מנסה בשנית, ידו הודפת את ראשה במורד איברו. היא מהנהנת, איברו עדיין בין שפתיה, וידו שעל ראשה מתחילה להניע אותו מעלה ומטה. עיניו כבר מתרגלות לאפילה והוא מבחין בידה נעלמת בין ירכיה. זה מגרה אותה, הוא מתרגש ומגביר את הקצב.
מבלי להסיר את שפתיה מאיברו, היא יורדת אל השטיח וכורעת בין רגליו ואלון לא מסיר את ידו מראשה. ביד היא נשענת על הספה והשניה נשלחת מתחת לגופה אל בין ירכיה. אצבעותיו אוחזות בשערותיה והוא מתחיל לזיין את ראשה באיטיות אך בנחישות. הוא מתחיל לכבוש את גרונה, מאלץ אותה לרדת נמוך יותר עם כל ניעה, אך הזקנה אינה מתנגדת ומניחה לו להשתמש בפיה, ידה מגבירה את ריקודה בין ירכיה. קולות גרוניים נשמעים בחלל החדר כאשר גרונה נאבק בבשר הקשה הפולש אליו, אך ידה על ירכו רפויה ואלון מפרש זאת כי לא הגזים.
כל איברו קבור עכשיו בתוך פיה, סנטרה נוגע כמעט באשכיו. היא נשארת מספר שניות במצב זה, ואז מתרוממת ממנו, עד שכל איברו יוצא מפיה, רטוב ומבהיק. היא מזדקפת ומרימה את כותנתה עד למותניה ואז נעמדת מעליו, רגליו בין שלה. אצבעותיה מוצאות את אברו ומכוונת אותו אליה בעודה כורעת מטה באיטיות.
"הו, גברת קליין…" ממלמל אלון כאשר היא מתיישבת עליו, מחדירה אותו אליה בתנועה איטית אחת. ידיו חופנות את עכוזיה הרזים ומעסות אותם והרכות הלוהטת שלה עוטפת אותו, סוחטת אותו.
"לא חשבתי שתהיי כל כך הדוקה." הוא גונח. שריריה לופתים את איברו בעוצמה כזו, עד כי לפרקים נדמה לו שאצבעות חזקות ורטובות מעסות אותו.
"זה…מהתעמלות…" היא מסבירה. "אני מתאמנת…גם על שרירים פנימיים…"
אלון אוחז בישבנה בחוזקה ומתחיל להרים ולהוריד את גברת קליין על מפשעתו. היא אישה נמוכה ורזה, וידיו החזקות מניפות אותה מעלה ללא קושי והולמות אותה מטה בעוצמה, סוחטות ממנה קריאות עונג בכל פעם. הוא מזיין זקנה בת שבעים, צצה בו הכרה בחלק ממוחו שאינו שקוע בעונג, אך תחת שיירתע מכך, הוא מוצא את העניין מרגש. עורה קמוט יותר מזה של כל בחורה איתה אי פעם שכב וידיו חופנות ישבן קטן ונפול, אך היא מרגשת אותו הרבה יותר מכפי שחשב שאישה בגילה יכולה.
גברת קליין מתחילה להזדקף לפתע, כאילו רצתה להתרומם ממנו, אך ידיו של אלון מונעות זאת ממנו אינסטינקטיבית.
"מה קרה ?" הוא שואל.
"בוא ניגש אל חדר השינה." היא מתנשפת.
"את לא צריכה לקום בשביל זה." אומר אלון. הוא אומד לרגע את משקלם המשותף ואז מזדקף, גברת קליין עדיין משופדת על איברו, ידיו אוחזות בירכיה. התנוחה החדשה מחדירה אותו עמוק יותר אליה והיא מצחקקת וצווחת בעונג, ידיה נאחזות בעורפו ובגבו.
עיניו כבר מורגלות יותר בחושך והוא מתחיל לפסוע בבית הקטן בזהירות, בדרך לחדר השינה. בכל צעד איברו נהדף עמוק לתוכה ושניהם גונחים, נאחזים זה בזו. באמצע המסדרון אלון מבחין בחושך בנישה קטנה ונזכר כי בגומחה זו עומד שרפרף גבוה, בדיוק בגובה המתאים. הוא עוצר ומוריד אותה בזהירות עד שישבנה נח על השרפרף. פיו מוצא את שלה בחושך ולשונו חודרת לפיה, חוקרת אותו. גברת קליין לא נשארת חייבת. היא מוצצת את לשונו בתאווה, ידיה נאחזות בגבו השרירי של אלון. הוא הולם לתוכה בתנועות קצובות, אגנו נותן את הקצב לסדרת התנשפויות והאנחות הממלאות את הבית והשרפרף הנחבט בקיר בתנועות קצובות עונה לו כמו הד.
פיותיהם ניתקים ולשונה מוצאת את אוזנו.
"למיטה…" היא מתנשפת ואלון חש בשריריה רועדים בידיו. עליו לזכור כי כושרה הגופני אינו טוב כשלו, אחרי הכל.
הוא מרים אותה מהשרפרף וצועד איתה אל חדר השינה. כאשר המיטה נמצאת מולו, אלון מניח את גברת קליין על המזרון מבלי לצאת ממנה, והיא גונחת כאשר גופו קובר את שלה.
"נעים לי לחוש את משקלך עלי." היא לוחשת.
"את בסדר ?" הוא שואל. אולי היא התעייפה.
היא מהנהנת, מתנשפת.
"אפשר להמשיך ?"
היא מהנהנת בשנית.
"בבקשה." היא אומרת.
הוא מתחיל לדפוק אותה בתנועות איטיות אך חזקות, מעלה את אגנו מעלה, ואז מנחית אותו מטה בכוח. ידיה מלטפות את גבו המיוזע, סורקות אותו מלמעלה עד למטה ואז נעצרות על ישבנו השרירי, אצבעותיה חופנות אותו בחמדנות. אלון מנמיך את עצמו על מרפקיו ופיו מוצא שוב את פיה, לשונותיהם מתערבלות שוב בלהט.
"יה…" היא ממלמלת בגרמנית, ואלון מוצא שהוא מתחרמן מזה.
"תגידי עוד משהו בגרמנית…" הוא מבקש.
"וי הונד." היא אומרת ומנסה להסתובב על צידה.
"מה ?" הוא מתבלבל.
"כמו כלבים."
"דוגי סטייל." הוא מבין בקול רם.
אלון מזדקף והופך אותה בקלות על בטנה. הוא אוחז באגנה ומרים אותו מעלה, מניח אותה על ברכיה, הרועדות מעט. היא חלשה, הוא מבין ומניח כרית מקופלת מתחתיה. היא שולחת יד אחורה ואוחזת באיברו, מושכת אותו לתוכה.
"שטארק…" היא מבקשת. "שנלר…"
"מה זה ?" הוא שואל, מחורמן מהשפה הזרה.
"חזק יותר…מהר…" היא מתנשפת והוא מתחיל לזיין אותה חזק יותר, מקפיד לקרוא את שפת הגוף שלה כדי לא לפגוע בה בטעות.
שניהם מיוזעים עכשיו. גבה הצר בוהק מרטיבות באור הקלוש שמגיע מבחוץ ועיניו מתחילות לצרוב המליחות. אגרופיה של גברת קליין חופנים את הסדין בחולשה וכתפיה שמוטות על המזרון, ישבנה באוויר.
"יה…" היא גונחת. "שטארק…"
יותר חזק מזה ? כוס אמק הוא כמעט מתחיל לכעוס. רוצה חזק ? היא תקבל. אלון מכה בה באגנו במלוא העוצמה, ידיו אוחזות בישבנה בכוח. עם כל מהלומה היא צווחת באקסטזה ואלון מרגיש איך היא נרטבת עוד יותר. גם הוא לא יוכל להחזיק עוד זמן רב.
"יה! שלאגן…זי מיך!" היא ממלמלת. "הכה בי!"
"להכות בך ?" הוא מתנשף.
היא מהנהנת בחולשה והוא סוטר לישבנה.
"שטארק…" ממלמלת גברת קליין.
אלון מוריד מכת גב יד מצלצלת על ישבנה והיא גונחת בכאב ובעונג. דגדוג נעים מתחיל לפשות במפשעתו והוא יודע שהוא עומד לגמור.
"יה…" היא צווחת כאשר ידו צונחת על ישבנה בפעם השלישית. צווחה זו מתחילה אך אינה נגמרת. ידיה של גברת קליין חופנות את הסדין בכוח והיא מתחילה לרעוד, רגליה מזדעזעות מצד לצד. אלון מתפוצץ גם הוא. הוא מתמוטט עליה, ידיו חובקות את הזקנה בכוח ואגנו יורק זרע לתוכה בסדרת התכווצויות אדירות.
"יהה…יההה…" היא ממשיכה, גופה רועד בין ידיו החזקות.
כמה היא קטנה וחלשה היא מרגישה לו פתאום, אלון נוכח בעודה מרחפת מטה מהפסגה בה הייתה.
"את בסדר ?" הוא שואל.
היא מהנהנת. אף כי בדרך כלל הוא מעדיף להפנות את הגב אל שותפתו התורנית ולהירדם, אלון חש עכשיו בדחף להישכב איתה עכשיו בתנוחת הכפית. הוא משכיב אותה בעדינות על צידה ונשכב מאחוריה, מוחו מתחיל לטבוע בשינה סמיכה.
"לא שכבתי עם גבר זר מאז שבעלי נפטר." היא אומרת בשקט.
מוזר, חושב אלון ונרדם.
—————–
לחלק ב'