זמנים

זמנים
שלושים וארבע דקות עד שתצא הרכבת. זוג ההורים האחרון מודה לה ויוצא מהכיתה. היא אוספת את תיקיות הקרטון, שמה אותן בתיקה, מכבה את האורות ויוצאת אל המסדרון. חמישה צעירים יושבים על ספסל מול דלת הכיתה, פניהם מוכרות במעומעם. אולי תלמידים לשעבר, אבל לא שלה.
עקביה נוקשים במסדרונות ומרחוק היא שומעת הורים נפרדים ממורים ואת אנשי צוות הניקיון צועקים זה לזה ברוסית או רומנית. היא מחייכת בנימוס לכמה הורים מוכרים אך אין לה זמן לפטפט. עוד שלושים ושתיים דקות.
היא יוצאת מחצר בית הספר. צעירים משחקים כדורסל במגרש המואר בצעקות וקללות. השקט שמתחת למלמול הטלוויזיות מהמרפסות סביבה אופף אותה רק כאשר היא מתרחקת משם, מופר רק על ידי נקישות עקביה ומכונית אקראית. בהדרגה היא מתחילה לזהות רחש נוסף. צעדים. מבלי להאט, היא מביטה לאחור. חמש דמויות מהלכות בדממה כמאתיים מטרים מאחוריה, חשוכות מלבד נקודות סיגריה הבוהקות כעיני זאבים באפלה. היא מגבירה את צעדיה, ולאחר שתי דקות מתבוננת לאחור. חמש הדמויות עדיין שם, קרובות יותר.
תחנת משמר אזרחי מופיעה מולה, שופכת אור אפרפר אל הרחוב, והיא תוהה האם התחנה חדשה או שתמיד הייתה שם והיא פשוט לא שמה לב. מתלבטת האם להיכנס. אם תכנס, מה תגיד? האם איימו עליה? נגעו בה? הלא בקושי ראתה את פניהם. נעמדת רגע, מוצפת באור הפלורסנטים מבפנים, ומבחינה במתנדבים שותים קפה ומתלוצצים בפנים. עוד עשרים ושמונה דקות, אין לה זמן לבזבז. מסתכלת אחורה. חמש הדמויות נעלמו, מן הסתם פנו לדרכן.
תחנת המשמר האזרחי טובעת לאיטה בשאון המכוניות המתגבר ככל שהיא מתקרבת לרחוב עמוס יותר אשר ידע חיי מסחר שוקקים טרם עידן הקניונים. כאשר תגיע לשם תהיה בטוחה יותר, היא מבטיחה לעצמה. סרט אקשן צועק מהפיצוחיה בודדת ודוכן השווארמה בצידו השני של הרחוב מלא בני נוער ונשמר על ידי מאבטח אטום מבט. היא מביטה שוב לאחור, ולבה מתחיל לדפוק בעוז כאשר היא רואה את חמשת הצעירים שוב מאחוריה, כאילו ריחה לא עזב אותם לרגע. מרחקם לא יותר מחמישים מטרים ממנה, פניהם דרוכות, מבטיהם נעוצים בה. עליה לגשת למאבטח ולהסביר לו את הבעיה. רצף החנויות הסגורות והשוממות נקטע על ידי סניף של אחד מרשתות ההמבורגר המקומי, ובכניסה ניצב מאבטח. היא מחישה אליו את צעדיה, אך לפתע מבחינה בתחנת מוניות בהמשך הכביש, מן הצד השני, ובה חונה מונית אחת. הסדרן והנהג יושבים מחוץ לתחנה, משחקים שש בש. יש לה עוד עשרים ושלוש דקות עד יציאת הרכבת. אם תיקח מונית עכשיו לתחנה תגיע מהר יותר וגם תיפטר מחמשת העוקבים. בלב הולם היא ניגשת אל מעבר החציה ומחכה שתוכל לעבור. מכוניות חולפות במהירות בכביש הראשי ובעיניים כלות היא צופה ברודפיה מצמצמים אליה מרחק. אחד מהם צועד בראש. צעדו חזק ובטוח, וחבריו נשארים מאחוריו. מנהיג, היא יודעת פתאום.
לפתע היא מבחינה בפרצה בתנועה ושועטת קדימה, נזהרת שלא למעוד על עקביה. לרווחתה היא מבחינה כי חמש הדמויות תקועות על אי התנועה עדיין, ומתחילה לגמוע את שלוש מאות המטרים עד לתחנה. עוד מבט לאי התנועה והיא רואה את מנהיג החבורה מחייג בטלפון סלולרי. היא ממשיכה לצעוד במהירות לכיוון התחנה כאשר הטלפון שם מצלצל והסדרן עונה. הוא אומר משהו לנהג המונית וזה נחפז למכוניתו. היא צועקת משהו לא ברור ומנסה לרוץ לפני שזה ייסע, אך המונית נעלמת עוד לפני שגמעה חצי מהמרחק. מבט לאחור מגלה כי רודפיה חצו את הכביש. עוד שמונה עשרה דקות.
פניקה מציפה אותה והיא מתחילה לרוץ, מתעלמת מהסדרן הזקן המתבונן בה במבט משתומם, מדדה ככל שתוכל על עקביה. תחנת הרכבת לא רחוקה עכשיו, כמה גושי בנינים ביער הבטון והנאון שסביבה ושם מחכה לה הרכבת הביתה. זיעה מתחילה לשטוף את גופה, צורבת בעיניים, מדביקה את בד חולצתה לגבה, אך היא ממשיכה קדימה. מבט חטוף לאחור מגלה לה כי עוקביה לא רצים אלא ממשיכים ללכת בניחותא, וכי הפער גדל לאטו. גילוי זה מדרבן אותה הלאה והיא מחישה את צעדיה, מתעלמת מהזיעה השוטפת את פניה, משדיה הכבדים המקשים עוד יותר על הריצה ומהכאב הלוהט שמתחיל לפעום בצדה.
אל תחנת הרכבת היא מגיעה חמש דקות לפני הזמן. באצבעות רועדות היא מפשפשת בתיקה ומוציאה את הכרטיסייה בעודה פוסעת אל עבר המאבטח. הוא בודק את תיקה בקפידה ומוצא שם מיכל גז מדמיע. הוא נותן בה מבט ספק בוחן, ספק מאשים, וכאשר הוא משוכנע כי אינה מסוכנת הוא מתיר לה לעבור. עדיין מתנשפת, היא רצה אל בודק הכרטיסים והוא מנקב את הכרטיסייה מבלי להביט בה.
שלוש דקות לפני שעת היציאה קשה לה להתעלם מהאירוניה הגלומה בכך שתמיד, כאשר היא מאחרת כדרכה, היא מתפללת שהרכבת תתעכב בעודה ממהרת אל התחנה אך הפעם היא מייחלת שתצא כבר. ידה נוברת בתיק והיא מוצאת תרסיס הגז ואוחזת בו, אך בקושי מוצאת בו בטחון. זוהי הרכבת האחרונה והיא כמעט ריקה. מאבטח צנום מחייך אליה בנימוס, מחפש פצצות בפחי האשפה ובמדפים. דקה וחצי ליציאה. הכרוז בתחנה מכריז על היציאה הקרבה, מאיץ בנוסעים האחרונים למהר. פיליפינית מתקרבת אל הקרון, דוחקת בשני ילדיה באנגלית. מנקים מתחילים לשטוף את רצפות הרציף במכונות גדולות והמאבטחים נעמדים ליד הדלתות כאשר לפתע היא מבחינה בחמש דמויות פוסעות במתינות אל הרכבת ונעלמות בתוך אחד הקרונות הקרובים יותר לקטר. היא מנסה לזנק החוצה, אך ילד פיליפיני שעולה במדרגות חוסם את דרכה ואמו, שנבהלת לפתע למראה הישראלית המוזרה, דוחפת אותה פנימה בכעס תוך צעקות. הדלתות נסגרות מאחוריה.
ברגליים רועדות היא קמה ומתחילה לפסוע לכיון הקרון האחרון. הדלת נפתחת והיא מסתובבת. חמשת רודפיה צועדים פנימה בשלווה. היא כושלת מבעד לדלת אל הקרון הבא, חולפת על פני פיליפיניות מפטפטות וזקנים מנמנמים. הדלת מאחוריה נפתחת, אך היא לא טורחת להפנות את מבטה, רק ממשיכה להשתרך אל עבר דלת היציאה, גופה אחוז הבעתה בקושי נשמע לה ושיניה נוקשות. אין דלת יציאה מהקרון אליו הגיעה עתה, זהו הקרון האחרון. הזוועה כמעט משתקת אותה והיא בקושי יכולה לנוע אל עבר הצד הרחוק, אצבעותיה חלשות כל כך עד שבקושי הן נסגרות סביב תרסיס הגז. שתי נערות רוסיות עם אזניות על ראשיהן, פועל ערבי שתוק מבט מבט וזוג זקנים המשחקים קלפים מאכלסים את הקרון חוץ ממנה ומרודפיה שנכנסו זה עתה. החמישה מתקהלים בדממה סביב הנערות, מותירים להן דרך יציאה והן ממהרות להבין את הרמז להסתלק. הפועל הערבי וזוג הזקנים מסולקים באופן דומה, וכעת הם מתחילים לצעוד אליה בשלווה.
שעונה על הדופן הרחוק של הקרון היא מבחינה בדלת נפתחת פתאום ובמאבטח מציץ פנימה. האם הוא מבין את המתרחש? האם מבין את העתיד לקרות בין חמשת הצעירים והאישה המבועתת השעונה על דופן הקרון? כמה צנום וחלש הוא לעומתם, היא נוכחת במרירות. חמשתם נועצים בו מבטים ולאחר מספר שניות הוא סוגר את הדלת, משכנע את עצמו שאינם מחבלים ונעלם כלעומת שבא. אחד מהם, נמוך ומוצק, עוקף פתאום את ראש החבורה בדרכו אליה, אך זה סוטר על ראשו בחוזקה ונוהם דבר מה, והנמוך מיילל ונסוג לאחור. אצבעותיה מתהדקות סביב תרסיס הגז, רועדות.
המנהיג ניגש אליה. הוא שולח את ידו אל ידה ושולף באטיות את התרסיס מאצבעותיה הרועדות. רווחה מוזרה ממלאת אותה כאשר הוא מניח את ידו על כתפה ובעדינות, ברכות כמעט, מוריד אותה על ברכיה, שולף זין גדול וקשה ומסמן לה באצבעו לפתוח את פיה. הוא גונח כאשר שפתיה עוטפות אותו, ומזווית עינה היא רואה את חבריו מפשילים את מכנסיהם, אך ממתינים בעצבנות שיסיים. עוד ארבעים וארבע דקות עד שתגיע הרכבת לתחנה הבאה.