מנעולי עדי

מנעולי עדי
אחר הצהרים גווע ובחוץ נפרש השקט על אזור התעשייה כמו שמיכה עבה, חונק ברכות את רעש המכוניות והאנשים. כבר עמדתי לסגור את החנות כשפתאום שמעתי קול נקישות נעלי עקב ומישהו נכנס לחנות. כשהסתובבתי ראיתי שזו אישה. מיניאטורה של אישה, ליתר דיוק.
היא הייתה יצור קטן ופעוט, בקושי מטר וחמישים על עקבים שטוחים. חצאית ארוכה וכחולה עטפה את רגליה וחולצה תואמת, ארוכת שרוולים למרות החום שבחוץ, כיסתה את פלג גופה העליון, שורת כפתורי זהב עדינים בחזיתה. על ראשה עטתה כומתה, כחולה גם היא, ושערות זהובות החליקו מתחתיה, גזוזות לגובה האוזניים. פניה היו קטנים ומושלמים: זוג שפתיים עדינות ומלאות, אף דק וישר ועיניים ירוקות, יפות כקרני שמש מבעד לעלווה אביבית.
"שלום." אמרתי.
"שלום, עדי…נמצאת?" היא שאלה במבטא צרפתי כבד. קולה רעד מעט והיא הציצה סביבה במבט שאת טיבו לא יכולתי לאמוד עדיין.
"עדי…נמצא." עניתי מחווה לעבר עצמי. "'מנעולי עדי' זה אני."
"אתה עדי?" היא אמרה באכזבה כל כך עמוקה, שחשבתי שתתחיל לבכות. היא נאחזה בדלפק בעצבנות ועפעפה במהירות כאילו נלחמת בדמעות. "אבל התקשרתי קודם…ודיברתי עם…אישה."
"שרית. היא עוזרת לי עם החשבונות. היא נסעה כבר, להוציא את הילדה שלה מהמעון."
עכשיו הדמעות כבר היו ממש על סף פריצה. ראיתי אותן מתעבות בעיניה כמו אדים על חלון חורפי.
"אולי אתה…להכיר…מכיר…אישה…יודעת לפרוץ מנעול?"
חשבתי על זה לרגע, מופתע מהשאלה. לא. לא הכרתי אף אישה פורצת מנעולים. אני מכיר אינסטלטורית אחת ושתי חשמלאיות, אבל אני מוכרח להודות שלא שמעתי אף פעם על אישה במקצוע שלי.
"לא. אני מצטער. אולי…בכל זאת אני יכול לעזור לך? את רוצה לשתות?" הצעתי.
"לא, תודה." היא אמרה, מפלבלת בעיניה.
נדמה היה לי שאני מבין למה סירבה לשתייה.
"יש לי בקבוק מים מינראלים סגור. חכי כאן." אמרתי וניגשתי אל החדר האחורי, בו אני ישן. הוצאתי בקבוק מהמקרר הקטן וחזרתי אל החנות. "אולי בכל זאת?"
היא הנהנה ולקחה את הבקבוק מידי, נזהרת שלא לגעת בי. היא קראה בזהירות את הכתובית, מוודאת שאכן יש לו את חותמות הכשרות הנדרשות, ואז שברה את החותמת ופתחה את הפקק.
לאחר שלגמה מעט מהבקבוק, הורידה אותו וחייכה אלי, מעט פחות נסערת, אבל עדיין רחוקה מרגיעה כמו מורן אטיאס מנטורי קרתא.
"עכשיו את יכולה לספר לי מה הבעיה?" שאלתי.
ראיתי שהיא עדיין מתלבטת. היא נעה מצד לצד, הסתובבה בחנות, ומדי פעם אף הציצה החוצה. לא רציתי ללחוץ עליה כי ניחשתי שמצבה עדין, גם אם עדיין לא הבנתי אותו לאשורו. בינתיים העסקתי את עצמי בלבחון את גופה. כבר ניחשתי שהיא דתייה או חרדית, אבל בגדיה ההדוקים רמזו כי הגוף הקטן מתחת להם שמור היטב. ישבן קומפקטי עיכס כאשר נעה בחלל החנות וזוג שדיה נראו קטנים מתחת לחולצה. שפתיה המלאות, שהיו רטובות מהמים, נצצו באור הזהוב מבחוץ, רכות ומזמינות ככריות משי.
"אתה…יכול סוגר…דלת?" היא אמרה אחרי התלבטות ארוכה.
סגרתי את דלת החנות בזהירות וחיכיתי לראות מה תגיד.
היא נשמה משימה עמוקה וחשבתי שהיא הולכת להגיד משהו, אבל היא הפתיעה אותי: מבלי לומר מילה, עצמה עיניים והחלה להרים את חצאיתה. רגליה היו ארוכות יחסית למידות גופה ומושלמות: ישרות ועדינות אך שריריות במידה. בהתחלה חשבתי שהיא לובשת גרביונים שחורים אבל כאשר הגביהה את החצאית עד ירכיה, ראיתי שאלו ביריות, ושהיא לובשת חגורת בירית תואמת. הסיבה ללבוש החריג התגלתה מיד: חגורת מתכת הייתה חגורה על מותניה, ופס מתכת דק ורחב, נעול במנעול, ירד מחלקה הקדמי עד תחתית מפשעתה.
שמעתי על דברים כאלה, אבל לא חשבתי שאני אראה אחד מקרוב אי פעם: היא לבשה חגורת צניעות.
"ראית פעם…כזה?" היא שאלה בשקט, עיניה עדיין עצומות, פניה מתעוות בבושה וחוסר נוחות.
הנדתי בראשה לשלילה והוספתי "לא".
"בעלי. אנדריי. פרימיטיב גרוזין. בבית כנסת עם אבא באנטוורפ. עסקים של אבא…לא טוב."
המלים שצפו מפיה כמו גשם משבר ענן וקיבלתי את הרושם שאני האדם הראשון ששומע את הסיפור הזה. לא אמרתי כלום, רק הנחתי לה לספר אותו בעיניים עצומות.
"אבא כמעט…מה אומרים…אן פיליט…נגמר כסף…לב שלו חלש. אנדריי אומר: 'אני נותן לך כסף, אתה נותן לי ילדה שלך, שרה'. אבא אומר 'לא' אבל אחרי הוא מקבל…קרידיאק ארט…לב שלו…כמעט נגמר…אני אומרת 'בסדר. אני מתחתנת עם אנדריי'. אנדריי הוא יהלומן. נוסע הרבה ליורופ וגם אפריק. הוא פו…משוגע. תמיד צועק. לא מרביץ, אבל תמיד כועס. תמיד צועק. במיטה, לא טוב. לא…דור…לא…גבר צריך יהיה דור. קשה. הוא לא יכול…ואז צועק עלי שאני מסתכלת על אחרים ובגלל זה הוא ככה. ככה היה צועק צועק ופתאום, חוזר מפראג…מביא לי זה."
שרה מצביעה על חגורת הצניעות הכבדה, עיניה עדיין עצומות.
"אני כועסת עליו. 'מה זה? מוין אגס?' הוא מסתכל עלי ואומר 'ככה את בטוח לא תהיי עם אחרים'. אני לא מסכימתי, אבל הוא חזק ומלביש לי בכוח. וככה כל פעם. כל פעם אני לא מסכימה, הוא מלביש אותי חזק, הוא נוסע וחוזר. לפעמים יומיים, לפעמים שבוע. וזה…אי אפשר לשבת. אי אפשר לישון. גרביון…נקרע. התחלתי ללבוש ז'רטיר. וללכת למקווה? רק בלילה…שלא רואים…ובקיץ…חם….מזיע….כבד."
"אבל עכשיו, נסע לאפריק. לפני שבועות שלוש. טרואה! שמעתי בחדשות: רבולוסיון…מהפכה…שמה. מתקשר פה. מתקשר שם. 'אני מתחבא'. 'אני למצוא מכרה גדול, לוקח עם אסוסי' ואני כבר לא יכולה עם זה. לא יכולה!"
שתקתי והנחתי לדבריה לחלחל. אחרי מספר שניות היא הנמיכה את החצאית ופקחה את העיניים וראיתי דמעה או שתיים שחמקו להן מזוויות העיניים.
"את רוצה שאני…מה? אשבור לך אותה?"
"לשבור?" היא שאלה בדאגה. "לא. אתה לא יכול…מכין לי עוד…אה…קלף?"
"מפתח?"
"מפתח…מפתח. כן. אתה יכול מכין מפתח?"
"כן. אני יכול…"
דממה השתררה בחנות. הרגשתי נבוך פתאום, מבולבל וגמלוני לנוכח הסיטואציה המוזרה. פתאום שמתי לב שהיא מסתכלת עלי בציפייה.
"עכשיו?" שאלתי.
"כן. עכשיו." היא אמרה, נושכת לרגע את שפתיה, והרימה שוב את החצאית, חושפת את רגליה בשנית.
התיישבתי למרגלותיה ובחנתי את החגורה. רוחבו של פס המתכת היה שני סנטימטרים לערך והוא היה מחובר לציר בחלקו התחתון ונעול במנעול על החגורה עצמה באזור הבטן. ביקשתי ממנה להסתובב ולבי החסיר פעימה כאשר ראיתי שמאחור היא עירומה לחלוטין מלבד שני פסי מתכת שירדו מחלקה האחורי של החגורה ומטרתם הייתה להוות חיבור, על ידי ציר, לפס הקדמי. הפסים היו מרווחים כדי שתוכל לעשות את צרכיה, אבל ברור היה לי למה היא התקשתה לשבת.
המנעול עצמו לא היה מסובך. הוא היה מפלדה מחוסמת אבל ממילא לא התכוונתי לפרוץ אותו אלא רק להכין לו תבנית וממנה לחרוט מפתח. קודם כל רציתי לשמן את המנעול כדי שהסיליקון לא ידבק. הדחף הראשוני שלי היה להשתמש בWD40, אבל קצת חששתי להשתמש בו, כי לא רציתי שהוא יתיז על איבריה המוצנעים של הלקוחה שלי ואולי יגרום לה שם לפריחה אז לקחתי בקבוק שמן תינוקות שבו אני משתמש לפעמים כדי למשוח את הידיים אם הן קצת תפוסות לי.
נראה ששרה התקלחה לפני שבאה, כי מקרוב היה ריח השמפו שלה מורגש. ומרגש. טפטפתי את השמן בזהירות לתוך המנעול, נזהר שלא ללכלך אותה אבל כמה טיפות החליקו מהמנעול אל הרווח שבין פס המתכת לעורה. מיהרתי להתנצל אבל שרה רק התנשפה פתאום, חייכה בבישנות ואמרה:
"זה…בסדר."
בלי לחשוב הוספתי עוד שמן אל תוך המנעול והעודפים החליקו אל הרווח שבין "תחתוני" המתכת שלה לגופה. שרה נשכה את שפתיה ולא אמרה דבר, אבל אגנה נע מעט לכיווני. השמן העודף ניגר מבין רגליה, מחליק במורד ירכיה, אבל לא נראה היה לי שזה הפריע לה.
הקרבה אליה והעובדה שרק שנינו בחנות העיקו עלי פתאום ובלי לחשוב התרוממתי וחזרתי לשולחן העבודה, פוכר באצבעותיי בעצבנות.
דממה סמיכה השתררה בחנות כאשר הכנתי את מזרק הסיליקון. שרה התנשמה לאיטה ואני מצאתי את עצמי נבוך מדי מכדי לדבר. חששתי שאני מתנהג כמו חזיר ובאופן מוזר הרגשתי כאילו אני מייצג עכשיו את כל הגברים החילונים כולם. לא רציתי להצטייר כמו אותם חילונים מסוממים ושטופי זימה שהצטיירו בתשדירי התעמולה של המפלגות הדתיות. פתאום היה לי חשוב להראות לה ש"אנחנו" לא כמו שהיא חושבת ושיש "לנו" יותר מאשר סקס בראש. התעלמתי מהיתד הנאמן שלי והתרכזתי בעבודה.
הסיליקון היה מוכן. לגשת אליה עכשיו היה הדבר שהכי פחות רציתי בעולם. פחדתי מהמחשבה על הכריעה בין רגליה והמבוכה הכבידה את ידי ורגלי.
"זה מוכן?" היא שאלה.
הנהנתי ונשמתי נשימה ארוכה.
ניגשתי אליה וכרעתי בין הרגליים שלה. הזין עמד לי, מציק במכנסיים, אבל סילקתי מחשבות מזוהמות מהראש והזרקתי את החומר בעדינות, נזהר שלא להכתים את החצאית שלה בחומר הסגול. הייתי יכול להתרחק ממנה, תיקון, הייתי צריך להתרחק ממנה, בזמן שהחומר התקשה אבל פשוט לא יכולתי להסתלק מבין הרגליים שלה שבהקו מהשמן ורק כרעתי והסתכלתי בסיליקון המתקשה, משתדל להתעלם ממה שמסביבו.
כאשר הסיליקון התקשה ניסיתי למשוך את תותב הסיליקון בעדינות, אבל הוא לא נמשך.
"נתקע." אמרתי לה וניסיתי שוב בזהירות, נזהר שלא לקרוע את היציקה. אם הייתה נקרעת הייתי צריך לגזור את המנעול כי בחיים לא הייתי יכול לשלוף את חתיכת הסיליקון הסוררת משם.
גם במשיכה השנייה הסיליקון הסגול סירב לצאת.
"זה יוצא?" שאלה שרה ובחנה את המנעול, שמץ של דאגה בקולה.
"זה יוצא." הבטחתי לה, וניגשתי להביא את הוויברטור.
הוויברטור, או "פטיש רטט למנעולים" כמו שהוא מכונה בחוזרים של משרד העבודה, הוא מכשיר בצורת גליל המייצר ויברציות שמטרתן לשחרר מנעולים עדינים שנתקעו. לעתים נדירות יש לו שימוש, כי בסופו של יום, אין כמו כמה מכות עם פטיש-שלוש-קילו כדי להסדיר אי הבנות עם מנעול סרבן, אבל ברור שבמקרה הזה לא יכולתי להשתמש בפטיש.
קירבתי את הוויברטור אל המנעול והפעלתי אותו. הוא התעורר בזמזום והחל להרעיד את המנעול, בזמן שאני מושך בעדינות בתותב הסרבן. כנראה שהשמן ששפכתי יצר אטימה של חלקי המנעול ועכשיו התותב נתקע בואקום שיצרתי שם. קיללתי את עצמי שלא השתמשתי ב WD40 כמו בן אדם.
הייתי כל כך שקוע בגוש הסיליקון הסגול והסרבן, עד שבקושי שמתי לב לאפקט של הוויברציות על שרה, ורק גניחה חרישית שבקעה מפיה קרעה אותי מהתותב. פס המתכת שנעל אותה מלפנים היה צמוד, כנראה, למפשעתה והיא חשה את הוויברציות בדיוק בנקודות הרגישות ביותר. כעת היא נשענה לאחור על הדלפק, עיניה מצומצמות, מביטות בי ורואות למרחקים, ופיה נפער מעט.
עכשיו כבר לא יכולתי להתרכז רק במנעול. התחלתי להזיז בזהירות את הוויברטור על המנעול, משגר גל חדש של ויברציות אל בין רגליה והיא גמלה לי בגניחה רכה. המשכתי למשוך בעדינות את התותב, אבל הייתי מרוכז יותר בלקוחה שלי שעיניה היפות היו כעת ממוקדות ומזוגגות חליפות בעודה נאבקת לשמור על צלילות שכפי הנראה הייתה הולכת ומתרחקת.
קצב הנשימות שלה הלך וגבר וכעת אגנה החל לרעוד מעט, כאשר חיפשה, מן הסתם, את נקודת המגע המיטבית בין אזורי הריגוש שלה לפס המתכת הרוטט. אצבעותיה לפתו את הדלפק, פרקיה מלבינים ולשונה השתרבבה מפיה מבלי משים, לרגע משווה לשרה מראה זנותי כמו הייתה דוגמנית עירום במגזין פורנוגראפי ולא אישה אדוקה ואלגנטית.
ואז נשלף התותב.
לרגע התלבטתי מה לעשות, אבל מיד אחר כך התעשתי. קרעתי את עצמי מבין רגליה והזדקפתי, ממהר במבוכה אל מכונת הכרסום. פני להטו ואגלי זיעה החלו לכסות אותם ושמחתי לשקוע בפעולות המוכניות של ההעתקה. יצירת הגולם, המפתח הגולמי, ארכה כדקה ובמהלך כרסומו הקפדתי בפנים סמוקים שלא להביט בשרה.
אילו הייתה בחורה חילונית, מישהי שיכולתי לנחש מה היא חושבת, אולי הייתי ניגש אליה. מנשק אותה. אבל זאת…
הרגשתי חסר אונים ומבולבל. זה לא שאני כזה מאהב דגול. מטלי התגרשתי לפני שנתיים, כששנינו אסירי תודה שלא הבאנו ילדים כדי להסתבך איתם ולסבך אותם ומאז לא היה לי שום דבר רציני, אפילו הסקס ספוראדי. קצת פגישות עם בחורות מהאינטרנט וזהו.
המפתח היה מוכן וניגשתי לתת לה אותו, ממעט ככל האפשר מיצירת קשר עין איתה. הגשתי לה אותו ואמרתי:
"השירותים שם, מאחורי הווילון."
שרה הודתה לי וניגשה אל חדר השירותים.
כעבור דקה צעקה:
"הלו? הלו? לה קלף…תקוע…מפתח."
חששתי מזה. מפתחות מועתקים מתבניות, בניגוד לאלו המועתקים ישירות מהמפתח המקורי, נוטים להיות פחות מדויקים ופחות אמינים.
“תנסי שוב!”
כעבור כמה רגעים, היא ענתה.
“לא מצליח.”
“את רוצה שאני…אבוא?”
“בבקשה.”
ניגשתי אל חדר השירותים ופתחתי את הדלת. שרה עמדה שם במבט נבוך, חצאיתה מופשלת והמפתח נעוץ במנעול חגורת הצניעות. ניסיתי לנענע מעט את המנעול, נזהר שלא להכאיב לה אך הוא נתקע ולא זז.
"אולי…מביא…אינסטרומנט?" היא שאלה.
הבאתי את הוויברטור וראיתי אותה נושמת נשימה חטופה כשראתה אותו. גם אני התרגשתי.
בלי להסתכל לה בעיניים הפעלתי את המכשיר וקירבתי אותו אל המנעול. היא גנחה חרישית כאשר נגעתי בו והחלה להתנשף כעבור כמה שניות. התמקדתי במפתח, מנסה להתעלם עד כמה שאפשר מהאישה קטנה והיפה המתרגשת מעלי אבל הדבר היה קשה כמובן. רגליה של שרה נחלשו והיא חיפשה משהו להיאחז בו, אך לא מצאה דבר בחדרון הקטן ופתאום הרגשתי אותה נשענת עלי. היא חצי נשענה, חצי חיבקה אותי, מתנשפת לי באוזן וממלמלת משהו בצרפתית.
"נרתה פה…נרתה פה…"
שכחתי מהמפתח. החלקתי את הוויברטור במורד פס המתכת וגניחותיה התגברו, ידיה מחבקות את הגב שלי חזק יותר.
"כאן." נאנקה שרה כאשר הוויברטור רטט בדיוק מעל הנקודה בה ניחשתי שהדגדגן שלה נמצא. השארתי את הוויברטור מעל אותה נקודה, עדיין מבולבל מכדי לעשות משהו מתוחכם יותר. גניחותיה של שרה הפכו ליבבות עדינות וירכיה החלו לרטוט, ברכיה נחלשות ורועדות. אצלי ההתרגשות יבשה את הפה, הפה שלי דפק והידיים שלי רעדו.
לא בדיוק קזנובה.
בשלב מסוים היא נחלשה כל כך עד שלא יכלה לעמוד ופשוט נשכבה עלי, מגפיה מרחפים כמה סנטימטרים מעל הרצפה.
קליק.
בדיוק בשלב הזה המנעול החליט להיפתח. לא ראיתי איך זה קורה אבל פתאום הוא היה פתוח, מתנדנד על האוזן.
קפאתי.
שרה גנחה משהו בצרפתית אבל אני עדיין הייתי מבולבל, שאוב לתוך המנעול הפתוח הזה שהיה תלוי שם על לולאת הברזל של החגורה, מתנדנד בעצלנות מצד אל צד.
היא החליקה ממני והזדקפה בזהירות עד שהרגליים שלה נגעו ברצפה.
"לה…המנעול." היא אמרה.
הנהנתי.
היא אחזה במנעול והשליכה אותו לרצפה, וחגורת הברזל נפתחה וצנחה גם היא. ערוותה נגלתה לעיני, חפה משיער ועירומה לחלוטין. ניחשתי שהשערות היו נתפשות בחגורה והכאיבו לה, ולכן גילחה אותן.
בלי לחשוב הושטתי יד ונגעתי בזהירות באזור שמעל שפתי ערוותה. הן היו קטנות ועדינות, חורצות בעדינות סדק קטן בינהן.
שרה גנחה, עוצמת את עיניה. היא לא אמרה דבר. לא ניסתה להתחמק.
שלחתי אצבע ללטף את הסדק הצר, מוצא אותו לוהט ולח. בלב הולם החדרתי את האמה בעדינות אל בין שפתיה, והיא שוב גנחה, מפשקת מעט את רגליה כדי להקל עלי. שרה הייתה כל כך רטובה, שהאצבע החליקה לתוכה ללא קושי, פולשת אל אזוריה המוצנעים ביותר בקלות. התחלתי להזיז אותה בתוכה במהירות ושרה גמלה לי ביבבה מתמשכת, שהתגברה כאשר קירבתי את אגודל היד השנייה אל הדגדגן הזעיר והזקור שלה.
המשכתי להזיז את האצבע בתוכה במהירות, משתדל לשמור על קצב ותנועה אחידים. היא עמדה מעלי, לכן לא יכולתי לעשות שום דבר נוסף, אבל שדיה הקטנים היו במרחק של כמה אצבעות מהפנים שלי והפטמות שלה הזדקרו דרך החזייה והחולצה ביחד. עזבתי את הדגדגן שלה לרגע וחפנתי שד אחד בזהירות, מעסה אותו בעדינות דרך הבד. שרה הניחה יד ראשי וליטפה אותו, עיניה עצומות עדיין.
שרה לא הייתה מהמשתוללות. לפתע היא קפאה לחלוטין, היבבה נדמה ובמקומה היא רק התנשפה. היה נדמה לי שלרגע היא הייתה רטובה יותר ואז גנחה גניחה קטנה ועמוקה ופרצה בסדרת צחקוקים היסטריים, דמעות זולגות מעיניה.
היא התיישבה עלי והניחה את הראש על הכתף שלי. חיבקתי אותה, נמס למגע הגוף בזרועותיה וההתמסרות שהבטיח.
נשארנו ככה כמה דקות, כשערוותה העירומה צמודה לזקפה שלי, הנחבאת עדיין במכנסיים. בהתחלה תנועות אגנה עלי היו אטיות, אבל תוך זמן קצר התגברו עד שהיה לי ברור מה היא רוצה עכשיו. בתנועות חפוזות ולב מתפרע פתחתי את כפתורי המכנסיים שלי ושחררתי את הזין. אף מילה לא נאמרה בזמן שהיא הרימה את האגן בלי להסתכל עלי, מניחה לי להציב את ראש הזין שלי בין שפתיה ערוותה באצבעות רועדות. שנינו גנחנו כשהיא התחילה להחדיר אותו לתוכה.
שרה היא אישה קטנה ונרתיקה היה הדוק בהתאם. על אף שהייתה רטובה, נדרשו לה דקותיים כדי להחדיר את הזין שלי לתוכה במלואו, אבל השתדלתי לשבת בסבלנות ולתת לה את הזמן שלה.
ההמתנה השתלמה. שרה הייתה לוהטת כמו כיבשן והדוקה כמו ילדה בת שתיים עשרה. היא המתינה כך כמה רגעים, לופתת אותי בקטיפה הרטובה והלוהטת שבין רגליה ואז, מבלי להסתכל עלי, היא התחילה להניע את האגן שלה למעלה ולמטה באטיות, גונחת חרישית לתוך אוזני.
חשתי בשפתיה נוגעות באזני וניחשתי שהיא מנסה לנשק אותי.
"תלקקי." אמרתי. "את האוזן שלי. תלקקי."
לשונה ליחכה את אזני בהססנות והפעם היה זה תורי להיאנח. נדמה היה לי שהתגובה שלי ריגשה אותה, כי חשתי בגל רטיבות מציף אותה.
"עוד." ביקשתי והיא מיהרה להיענות. מבלי להפסיק לזיין אותי היא ליקקה בעדינות את אזני, מכרסמת ומלחכת את תנוך אוזני.
"את אוהבת את זה?" התנשפתי.
ידי חיפשו תעסוקה ומצאו אותה בחזית חולצתה. חפנתי את שדיה מבעד לחולצה והיא גנחה באזני והנהנה. מצאתי את הפטמות ומוללתי אותן, בעדינות בהתחלה, אך לאחר מכן במעט יותר עוצמה, צובט אותן דרך הבד. היא המשיכה לגנוח באוזני ואני אחזתי בשתי פטמותיה באצבעותיי, ממשיך למולל, לצבוט ולמשוך אותן, מטריף אותה בבירור.
לאחר כמה רגעים רציתי לחוש את השדיים מקרוב. היא רטנה בהתפנקות מאוכזבת כאשר אצבעותיי עזבו את שדיה, אך כאשר מצאו את כפתורי חולצתה נשימתה נעתקה. נאבקתי במשך כמה שניות בכפתורי חולצתה עד שחשפתי חזייה לבנה ואלגנטית. בקוצר רוח איתרתי את הקרסים שבגבה ושחררתי אותם והיא עשתה את אותו קסם נשי שמעולם לא הצלחתי לפענח וסילקה את החזייה מבלי לפשוט את החולצה.
אף פעם לא הבנתי איך הן עושות את זה.
השדיים שלה היו קטנים אפילו ביחס לשאר גופה, לא הרבה יותר מאשר בליטות קטנות וילדותיות במרכז החזה והבנתי שהחזייה שלה הייתה מרופדת. עטרותיה היו קטנות וורודות ובמרכז כל אחת נחה פיטמה אדמדמה. בחנתי אותם בסקרנות אבל שרה נאנחה וקירבה את פטמתה הימנית אל פי בביישנות משתוקקת. סגרתי את שפתי בעדינות סביב שדה ואז ינקתי בכוח, לשוני מרפרפת על הפטמה שבתוך פי.
היא אחזה בראשי בידיה הקטנות, מצמידה אותה אל חזה בעוד אגנה מרקד עלי, דפנות נרתיקה לופתות את איברי בחמדנות חלקלקה ולוהטת ואני ליקקתי פיטמה אחת ואז את השנייה, מקדיש לכל אחת מהן מספר שניות בטרם עברתי לאחרת. ידיה לא הניחו לראשי לרגע, שומרות שלא ארחיק את שפתי משדיה.
נשימותיה הפכו מהירות ושטוחות ואנחה עמוקה וחרישית החלה להבנות בה. היא נאחזה בי בעוצמה, אגנה נע במהירות מטורפת, השיא הולך ומסתחרר בה. פיה הרטוב תר אחר אוזני והיא ינקה, ליקקה ומצצה אותן באקסטזה, גונחת לתוכי. כעת כבר לא יכולתי לעצור את המתח שנבנה בי, והתחלתי לפלוט את זרעי לתוכה. נאחזנו זה בזו בכוח נאנחים, משתוקקים, מתפרצים כסופה עד שזו שככה ונשימותינו נרגעו.
חשתי בעצמי נרפה בתוכה ואיברי החל להחליק ממנה החוצה. היא הביטה בי ותחת שאראה בעיניה אשמה או חרטה, היה בהן ניצוץ כחול, חיוני, שובב. היא קמה ממני, מסדירה את כומתתה על ראשה ואז החלה להתלבש. התא היה קטן מכדי שננוע בו שנינו בנוחות לכן נשארתי לשבת, מביט בפֶיה החרדית הקטנה שבאורח פלא הזדמנה לרגע אל תוך חיי.
כאשר גמרה שרה להתלבש היא יצאה מתא השירותים ואני מיהרתי להתלבש גם כן, יוצא אחריה במבוכה.
“כמה…המפתח?” שאלה, רמז חיוך על שפתיה.
“לא…”מלמלתי. “שום דבר.”
“מרסי.” אמרה וניגשה אל דלת החנות, פותחת אותה. “ולהתראות.” הוסיפה ונעלמה. תהיתי לכמה זמן.